פליקר-מי
ערב מעולה לחובבי המוזיקה. שון לנון ורונה קינן בצפון תל אביב, רג'ינה ספקטור וג'ק דישל בדרום העיר.
ויש לי הצעה:
אם אתם באחת ההופעות הערב ואתם מצלמים במהלכן, בסלולרי או בדיגיטלי, אתם מוזמנים לשלוח אליי לינקים לתמונות בפליקר שלכם או את התמונות עצמן (בגודל של עד 80 ק"ב) ואעלה כאן מחר גלריה של ההופעות. המייל: yraveh@www.open-it.co.il/orange
הרגע חזרתי מה-הופעה של רג'ינה ספקטור, ו…טוב נו אתם יודעים את ההמשך… 🙂
יוזמה ברוכה יאיר, צילמתי המון, גם וידאו וגם סטילס (באיכות של סלולרי, כמובן). מחר בבוקר נראה מה יצא מזה, ואם יצא – אשלח גם אשלח.
לילה טוב לכולם, אני עדיין מרוגש.
התמונות שאני מניחה שהיית באמת שמח לראות כאן (ואני לא) הן התמונות של הבחורה החצופה שעלתה על הבמה, התגנבה מאחורי רג'ינה המפסנתרת בזמן אחת מעצימות העיניים האקספרסיביות שלה ודחפה לה מצלמה כמעט לתוך הפרצוף מצד שמאל. כשהפסנתרנית המחוננת פתחה עיניים בפראזה הבאה והבינה מה קורה היא הפסיקה לנגן לרגע וכנראה לא נרגעה עד סוף ההופעה. אמנם המתגנבת הורדה מהבמה בידי גברתן מטעם הבארבי (שבשלב אחר של הערב זומן לטפל גם במתעלפת בשורות הראשונות. אין לי מושג מה תפקידו הרשמי, אבל לא נראה לי שהוא ציפה לכל כך הרבה עבודה בהופעה של בחורה מתוקה וחייכנית עם פסנתר), אבל לדעתי נרשמה לא מעט פעילות תיעודית לפני התקף הלב של העלמה ספקטור. התגובות שלה לכל האפיזודות האלה רק גרמו לקהל להתאהב בה עוד יותר, אבל היה די מביך לחזות בחשיפה הפתאומית של הליידי לצדדיה הלא חינניים של הסחבקיות הישראלית.
בקיצור, אם מגיעה אליך תמונה עם פרופיל שמאלי של רג'ינה, עשה טובה ואל תפרסם אותה. שהמעריצה החצופה תסתפק בתהילה הקרימינלית. את מלאכת התיעוד האמנותי שתשאיר לאנשים שיש להם כבוד לרעיון של מרחב אישי.
אבל ענבל, זה בדיוק העניין. המרחב האישי נעלם. אף אחד לא חושב שהוא קיים יותר. העובדה שכל אחד אוחז במצלמת סלולר ודומותיה גורמת לו להרגיש שאת או רג'ינה שייכות לו.
רג'ינה הייתה מדהימה. היא שידרה כל כך הרבה חמימות, הייתה תחושה שהיא מתרגשת ונהנית לפחות כמו הקהל. חבל רק על זאת שעלתה לבמה ועוד באמצע samson המופתי, שנקטע ולא בוצע במלואו.
ההופעה הייתה טובה עד כדי כך שלא הצלחתי להירדם כל הלילה.
ענבל, זה אכן היה מכוער וחצוף, ובעיקר מאוד מרגיז. הכי טפשי היה החיוך הזחוח שלה בעודה מהדסת בחשיבות עצמית מגוחכת לעבר רג'ינה. בכל אופן, רק תיקון אחד- הגברתן לא שייך לבארבי, הוא מין שומר ראש אנגלי/סקוטי חמוד של רג'י, דיברנו איתו קצת אחרי ההופעה. אגב, אם חשבתם שהיא היתה מקסימה בהופעה, אין לכם מושג כמה נפלאה היא היתה בשיחות שאחריה – צוחקת כל הזמן, מחבקת ומאוד מאוד לא זחוחה, ויש לה ממה. אני וחברה שלי חוזרים היום לסיבוב שני (:
אתם סותרים את עצמכם. מצד אחד טוענים שזו הופעה מכובדת ורצינית של פסנתרנית מוכשרת ושאין מקום להסתחבקויות עם הקהל ויוצאים בזעם נגד בחורה שעלתה לבמה. מצד שני אתם משבחים את החמימות והקרבה שהיתה בין הקהל לרג'ינה.
האווירה היתה חמה, לא הופעת פסנתר קרה. אני חושב שזה רק טבעי סוג ההתרחשויות האלו.
צאו מהבועה. תחיו קצת.
ליפנית: ברמה הסוציולוגית הרחבה אני יודעת שהמרחב האישי נעלם. השמועות על מותו הגיעו אפילו אל הבועה שבתוכה אני מבלה את רוב חיי. אבל חשבתי שיש מקומות שבהם עדיין מנסים לשמר אותו (אצלכם, היפנים, נניח), וקיוויתי שאם אני נמנעת מהופעות של כוכבים שהחשיפה הפיזית היא חלק ממהות כוכבותם, אם אני מוציאה את עצמי מהבית למקומות כמו הבארבי רק כשמגיעות אליהם אצילות רוסיות, לא איאלץ לחוות מקרוב אירועים מהסוג הזה. היה עצוב להתבדות.
אגב, הופתעתי לגלות באותו ערב עד כמה אובססיית התיעוד הסלולרי היא נרקיסיסטית. עוד לפני שרג'ינה עלתה לבמה, חברה הפנתה את תשומת לבי לעובדה שאנשים מצלמים את עצמם במועדון (ליד הקופות, ליד השלטים המפרסמים את ההופעה, ליד השלטים המבקשים מהקהל לא לעשן. בטח היו גם כמה מתעדי שירותים שפספסתי). הבחורה המתגנבת לפחות בחרה אובייקט ראוי לתיעוד, אבל יכולתי לדמיין שכל מה שהניע אותה היה הרצון להשיג תמונה ממרחק או מזווית שאף אחד אחר לא היה יכול להשיג רק כדי לזכות באיזה יתרון פליקרי. לכן גם הפצרתי ביאיר, שניסה לייצר פה קהילת פליקר קטנה, לא לשתף פעולה עם תיעוד שהושג בדרכים לא הוגנות.
ולמה זה קשור בעיניי בהגינות ולא רק בנימוס – את מוזמנת לקרוא בתגובה שאכתוב מיד לצחי פה למטה.
לצחי: היית בהופעה שבה זה קרה? אני חושבת שלכל מי שהיה שם, גם אם הוא פחות חרד ממני למרחב האישי שלו, היה ברור שרג'ינה ספקטור לא רק הופתעה כשהיא גילתה את הבחורה לידה, אלא באמת באמת נבהלה (וששאר הפגנות החום מהקהל היו לה דווקא נעימות ורצויות). בלי שום קשר לתרבות ההערצה, מנטליות הפפראצי או אובססיית התיעוד הסלולרי (שאני מודה שקשה לי להתרגל לכולן), לי האפיזודה הזו נראתה סתם כמו התגנבות מאחורי גב של מישהו שאתה מחבב רק כדי לעשות לו "בו", אקט שאף פעם לא נראה לי חברי או משעשע במיוחד. התגובה של רג'ינה חיזקה את הרושם הזה (אם לא היית שם: היא אמרה שזו היתה הפעם הראשונה שמישהו מתגנב מאחוריה, ושזה היה כל כך מפחיד שנראה לה שלעולם היא לא תעצום יותר את העיניים), והעובדה שהיא שיתפה את הקהל בתחושות שלה היא שיצרה את החום והקירבה, לא צמצום המרחב הפיזי שלה לעשרים סנטימטר. אם "לחיות" ו"לצאת מהבועה" זה גם להבהיל מישהי מאחור בזמן שהיא מנגנת ולגרום לה לקטוע הופעה, אני מעדיפה להישאר לנצח בבועה (שממילא די נעים לי בה) ולצרוך מוזיקה רק באופן פסיבי, מרוחק ואנונימי.