16 מרץ 2007 | 21:19 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

פאן-טסטי

כבר כתבתי על “המבוך של פאן” בקצרה כאן, ועוד יותר בקצרה כאן.
ועכשיו מגיעה הביקורת המעט יותר מורחבת. אבל זה מהסרטים שאפשר לדוש בהם עוד ועוד. אפשר להתבונן בו כסרט פוליטי-היסטורי המתמודד עם צלקות השלטון הפשיסטי הספרדי ועם הקשר בין פשיזם ואגדות עם, או לנתח מנקודת מבט פסיכואנליטית את הקשר בין אגדות ומיתוסים ובין חלומות, טראומות, פחדים, טאבואים. אפשר לנתח את עולם הדימויים, הסמלים והחלומות של הילדה הנמצאת על פרשת דרכים, מבחינת התבגרותה המינית, יחסיה עם הוריה ומקומה כפרט על רצף ההיסטוריה שצריך להכריע בין מרות למרדנות.

זמן שאוֹל
“המבוך של פאן”, אחת ההפתעות הקולנועיות הגדולות של העונה, נראה כמו חתונת דמים בין לורקה והאחים גרים. גיירמו דל טורו ברא סרט פנטזיה שמצליח להבהיל כמו המציאות עצמה

אם יש גיהנום, הוא כנראה נראה כמו סרט של גיירמו דל טורו. דל טורו, שעסק באפקטים ואיפור לפני שביים את סרטו האמיתי הראשון, ממש כפי שגם ג’יימס קמרון ופיטר ג’קסון חצבו את דרכם לתהילה קולנועית, מתעסק בכל סרטיו בעולם שמתחת. במובן המילולי זה עולם תת קרקעי, של מחילות ומרתפים, אבל זה תמיד עולם תחתון, עולם גיהנומי, בו המוסר האנושי חדל להתקיים. דל טורו עקבי בכך בין כשהוא מביים שוברי קופות הוליוודיים יקרים, או את סרטיו הקטנים והאישיים יותר. בין אם אלה מרתפי הערפדים של “בלייד 2″, מנהרות הרכבת התחתית מוצפות חרקי-מפלצות ב”מימיק” או השאול עצמו ב”הלבוי”. או המרתף עם רוחות הרפאים בבית היתומים של “ילדים של אף אחד” “הילדים של מחר” וכעת המדרגות הלולייניות שמובילות את הגיבורה אל מציאות חלופית ב”המבוך של פאן”.
“המבוך של פאן”, שיצא מהאוסקרים האחרונים עם שלושה אוסקרים (והוכתר כבר כסרט הדובר ספרדית הקופתי בכל הזמנים), מציע עולם בו הטופוגרפיה הפוכה: הגיהנום נמצא על פני הקרקע, מתחת לפני הקרקע מתקיים עולם, שטיבו בתחילה אינו ידוע, אבל הוא לא יכול להיות גרוע כמו זה שמתנהל במציאות.
הסרט, מעין יצירה אחות ל”ילדים של אף אחד” (שעלילת הרפאים ההנרי ג’יימסית שלו התרחשה בזמן מלחמת האזרחים בספרד), מתרחש ב-1944, אחרי מלחמת האזרחים. הפשיסטים ניצחו, הרודן פרנקו בשלטון. אל מוצב כפרי נידח מגיעה אופליה, ילדה צעירה שאמה האלמנה התחתנה בשנית עם קצין רע לב ואכזר. הקצין והאם מצפים לילד יחד, אח חורג לאופליה, שיהיה בן זכר, יורש לשושלת. אופליה מעדיפה לבלות את זמנה הרחק מאביה החורג הדיקטטור או מאמה הסובלת. היא עסוקה בקריאת ספרי אגדות, או בבילוי בקומת המרתף של הווילה, שם נמצאות המבשלות, ובראשן מנהלת משק הבית, מרסדס, שיש לה אג’נדה סמויה משלה. ואז מגלה אופליה עולם קסום, עם פיות ופאונים ושדים וכשפים. עולם בו היא הנסיכה שצריכה למצוא את הדרך אל אביה האמיתי, המלך טוב הלב הממתין לה בתחתית המדרגות הלוליינית. ועתה נותר לצופה רק להכריע: האם אופליה בודה את עולם הפיות מליבה, כדי לברוח מהמציאות האכזרית והשרירותית, או שבאמת קיימת לה ממלכה קסומה שיכולה לספק לה גאולה. התשובה לשאלה אינה רק כזו המבדילה בין מציאות ובדיון, אלא גם שאלה של אמונה (ודל טורו הקתולי בהחלט משחק בסרט על הקו בין פנטזיה ואמונה).
התוצאה מרהיבה: “המבוך של פאן” הוא סרט בו לא ברור מתי ערים ומתי שרויים בסיוט. החיים האמיתיים מציעים טבח, עינויים, שרירות לב, צער וכאב. חיי האגדה מציעים את כל זה, אבל עם חבלי הצלה, קסמים לישועה, פיות לתמיכה, ותקווה תמידית שבתום משימותיה תצליח אופליה להציל את עולמה. דל טורו לוקח דרמה משפחתית ספרדית ולש אותה עם תבלינים מסיפורי הבלהות של האחים גרים – כשאת האם החורגת המרשעת מחליף כאן אב חורג – עם לא מעט פולקלור ומיתולוגיה. דמיינו את “בית ברנרדה אלבה” של לורקה מעורבב עם “כיפה אדומה” או “עמי ותמי”, או כל אגדת עם בה תמצאו בית עץ בקרחת יער שאמור להציע נחמה, אבל הוא בעצם מקום של אימה ופחדים.
סרטו של דל טורו בנוי באופן מחזורי, סיבובי, בו הסוף חוזר אל נקודת ההתחלה. בו מוות מוביל ללידה, שמובילה למוות, וחוזר חלילה. המדרגות המחברות בין העולמות נמצאות בסופו של המבוך. פאן, האדם דמוי התיש ששולט במבוך, הוא אל היצר, המיניות, הטוב והרע. לפיכך המבוך של פאן הוא בעצם החיים עצמם.

נושאים: ארכיון

10 תגובות ל - “פאן-טסטי”

  1. גארדנר 17 מרץ 2007 ב - 1:55 קישור ישיר

    סתם עניין קטנוני ורק בגלל שטרחת להדגיש לי ענייני ניסוח.
    סרט=פנטזיה, תמיד.
    אז “ברא סרט פנטזיה שמבהיל כמו..” לא אוכל. הנכון. ברא סרט שממבהיל כמו המציאות – או – ברא פנטזיה שמבהילה כמו המציאות. ובכלל העדפת המילה “ברא” על-פני “יצר” (למרות הנירדפות) אפס לא מצלצלת נכון במוסיקה שלה בהקשרים כאלה.
    וגם לא מצליח להבין מהי “מציאות מבהילה” שאתה כותב. במקרים כאלה רצוי לכוון ולסייג את המציאות שאליה אתה מכוון/ממשל.
    ו”אם יש גהינום הוא נראה כמו סרט של”. זה משפט קריינות ולא כזה שראוי להשתמש בו בביקורת בלי להדגים. בטריילר של “הבופור” מופיע המשפט הזה על רקע תמונה ואז לא צריך הסבר ואילו אתה שכותב צריך לפרט כדי להמחיש תמונה לקורא. בכל אופן אני במקומך הייתי בוחר ב”מרגיש כמו” ולא ב”נראה כמו”, או אולי ב”יוצר דימויי שונה של..” כי בס”ה סיפור הסרט מתרחש במקום שנראה כמו גן עדן רק עם הטיפוסים הלא נכונים.
    וכן אני יודע שאני סתם מנג’ס ואפילו בפרטים שוליים. מן הסתם תופעה של שיחרור קיטור על מנת שלא להכנס לויכוח עקר על הסרט הזה.

  2. איתן 17 מרץ 2007 ב - 18:42 קישור ישיר

    היי יאיר,

    קודם כל תיקון קטן : “המרתף עם רוחות הרפאים בבית היתומים של “הילדים של אף-אחד”, ולא “הילדים של מחר”, כמו שכתבת. (וכל זה לא היה קורה אם המפיצים היו נצמדים לשמו המקורי של הסרט, “עמוד השדרה של השטן”).

    אתמול ראיתי את “המבוך של פאן”. זהו סרט משובח ויוצא דופן בעיניי, אבל בעוד האסוסיאציה שלך היתה “המבוך” של ג’ים הנסון (וכמובן יש כאן רפרנס לכך, ולעוד הרבה אגדות אחרות, הבולטת מכולן אולי היא “עליסה בארץ הפלאות”), האסוציאציה שלי היתה “הסיפור שאינו נגמר”. כמו בסרט ההוא, יש כאן עימות בין העולם האמיתי לעולם הדמיוני, ודיון בצורך של דמיון בעולם האמיתי. אני ראיתי בסרטו של דל-טורו גרסה קודרת ופסימית מאוד של הסרט ההוא. לפי דל טורו, המציאות אכזרית וקשה והדמיון, אליו אנו בורחים אמור לשפר את חיינו, אבל (ספוילרים מכאן)

    הוא לא. הדבר בולט במיוחד בסוף הסרט, בו מהרהר דל טורו האם לספק לנו סוף הוליוודי, אבל נמלך בדעתו ומוותר. החיים על פני הארץ קשים ורעים, ואם אתה בוחר בפנטזיות, מקומך אינו בין החיים. סרג’י לופז, שחקן שתמיד כיף לראות (“הארי חבר אמיתי”, “יחסים פורנוגרפיים” ועוד כמה סרטים שראיתי בפסטיבלים) יוצר כאן את אחת הדמויות מקפיאות הדם שתראו בחייכם. דל טורו לא נמנע מלהראות את האכזריות האנושית בצורתה הטהורה ביותר, אבל השיא מגיע בסוף, כאשר גם הטובים מתנהגים באכזריות: הקפיטן הגוסס מתחנן : “תגידו לבני ש…”, והם עונים לו : ” הוא אפילו לא ידע על קיומך”. גם הטובים הם רעים בתחפושת. אין נחמה בעולם האמיתי, ואין אפשרות להביא את המבוך אלינו. הבחירה היא בין למות – ולחיות בפנטזיה, ובין לחיות בעולם מסויט וגיהנומי (יש מילה כזאת ?). הסרט הוא יצירה מופלאה , מעוצבת, מצולמת ומשוחקת להפליא (וזאת לא הפתעה למי שמכיר את עבודותיו הקודמות של דל טורו), אבל הפעם נוסף לכך תסריט שלם, חכם, מנומק ועשיר תרבותית. אפילו “פשעים ועבירות קלות” של וודי אלן עבר בראשי כדוגמא לסרט עם שני קווים מקבילים שנפגשים רק בסוף. סרט חובה.

    רוה לאיתן: תודה על התיקון. לעזאזל הבמאים המקסיקנים האלה.

  3. דניאל פאיקוב 17 מרץ 2007 ב - 18:50 קישור ישיר

    “המבוך של פאן” פופולרי מדי בשבילי. ניסיתי לראות אותו היום בשני בתי הקולנוע היחידים שמקרינים אותו באזור המרכז, לב דיזנגוף וסינמה סיטי, ולא היו כרטיסים באף אחד מהם. תודה לסרטי שני על מדיניות הפצה כה אולד-סקול.

  4. דני 17 מרץ 2007 ב - 18:54 קישור ישיר

    הרגע שבתי מהקרנה מקולנוע לב. אני מאוד אוהב את רוב העבודות של טורו אך הפעם התאכזבתי משהו. ללא הדבקה כוחנית של כמה סמלים וכמה מסקנות לסרט, הוא מאוד לא מרהיב, מאוד משעמם ובעיקר מאוד לא עמוק. הוא לא מצליח לחבר נכון את כל הרבדים וסבוך מאכזב ולא לטובה. ראיתי כמה חזיונות של כמה באמים בחיי, אם זה טרי גיליאם או טים ברטון. אני חושב שדל טורו מצליח היטב לשחק עם פנזטזיות וגיבורים בהל בוי. פה יצאתי וחצי תאוותי בידי. הקטע ההיסטורי פוליטי מוחמץ גם הוא.

  5. איתן 17 מרץ 2007 ב - 18:59 קישור ישיר

    ואני שב וממליץ (למי שלא הולך לראות את “המבוך של פאן” או “בופור” היום) : היום ב-22:00, בהוט פריים: “גורה”, סרט מדע בדיוני טורקי. אחד הסרטים הכי מצחיקים שראיתי בשנים האחרונות. פארודית סטאר-וורס-מטריקס, ובטורקית. סצינת הפתיחה, אגב, היא באנגלית, עד שאחת הדמויות נוזפת במישהו: “תגיד להם שיפסיקו לדבר בשפה שאני לא מבין”. מומלץ !

  6. אורון 17 מרץ 2007 ב - 18:59 קישור ישיר

    יאיר, אני מתנצל אבל אוף איתך!!!
    הכותרת שלך לפוסט הזה “פאן-טסטי”, בדיוק באותו כתיב עם המקף והכל – הייתה גם הכותרת שלי!
    הבעיה היא שהכתבה שלי עולה רק מחר, אז כמובן שקל לחשוב שהעתקתי ממך!

    מה אני אמור לעשות עכשיו?!
    אוף.

    אה, ועל הסרט אני לא מעוניין לדבר, פשוט גיליתי שקשה לי להפסיק כשאני מתחיל…

    רוה לאורון: הכותרת שלי לביקורת ב”פנאי פלוס” היתה “זמן שאוֹל”. “פאן-טסטי” (שהיא לא כותרת כל כך טובה לדעתי) היא רק בפוסט. אני מעריך שכמות הכניסות לעכבר און-ליין היא בערך פי עשרים מכמות הכניסות לכאן, כך שאני בספק אם רוב קוראיך יבחינו בכפילות. אבל צפה לחיים של כותרות שתהגה לבד ואז יצוצו כבמעשה שטן בעיתונים אחרים לפניך. כמות הפעמים שזה קרה לי, ומין הסתם לכל כותב או עורך, היא אסטרונומית.

  7. HEY YOU 19 מרץ 2007 ב - 13:21 קישור ישיר

    שוב נפלתי לתוך אותה המלכודת. שוב קראתי, וציפיתי, והשתוקקתי… עד שהתאכזבתי. זה קרה לי לפני כן עם “טריינספוטינג”, שאחרי שנתיים של ציפייה בלתי מרוסנת, קיבלתי אל מול עיני אסופת ויז’ואל “מגניבה” ומאוהבת בעצמה(ועדיין זה יותר טוב מהרבה מאוד סרטים אחרים), וזה קרה לי שוב עכשיו, עם “המבוך של פאן”. כ”כ הרבה קראתי עליו וציפיתי לחוויה על-חושית, ומה שקיבלתי, בסופו של דבר, זה חוויה אל-חושית. סרט, שלמרות הוירטואוזיות המרהיבה בצילום ובתסריט, לא מצליח לרגש אותי, לא מצליח להתרומם מעל אותו הגימיק ההתחלתי, שהרובד המציאותי בו חזר ונשנה אצל ארנסט המינגווי, והרובד הפנטסטי התבצע טוב יותר אצל שוונקמאייר.
    בקיצור, סרט טוב בהחלט, אבל אני צריך להעזר עם הציפיות. טוב שיש טרי גיליאם בשביל זה. ופינגווינים…

  8. מרגוליס 29 מרץ 2007 ב - 16:37 קישור ישיר

    אני חושב שהיתה קצת טעות בשווק של הסרט (בארץ ואולי בעולם בכלל). היה בילד-אפ רציני שלו בתור סרט פנטזיה, אבל את רוב קטעי הפנטזיה רואים בעצם בטריילר, כך שבסרט עצמו נוצרת תחושה של אכזבה או פספוס. יצא לי לדבר עם כמה אנשים שאמרו בדיוק אותו דבר – שהם ציפו למשהו אחר בגלל איך שהסרט הוצג.

  9. אלירן 2 מאי 2007 ב - 20:53 קישור ישיר

    צימר צימרים mhnr mhnrho

  10. צימר בצפון


השאירו תגובה ל - מרגוליס