צ'ק-אין
אוקיי, רגע לפני שאני סוגר את המחשב ועולה על הטיסה לברלין, הנה כמה עניינים:
1. ובפינתנו "החדשות של שלשום". עירית לינור, לשעבר הכותבת האהובה עלי בעיתונות העברית, הצליחה להנפיק את אחד הטקסטים הדוחים שקראתי מימיי. אני מאמין לה שהיא שנאה את "גן עדן עכשיו", ואני מאמין שהסרט פגע בה באופן לאומי ואישי. אבל כשהיא קוראת לו "סרט פרופגנדה נאצי" אני חושש שהיא לא יודעת מה זה "סרט פרופגנדה" בכלל ו"סרט פרופגנדה נאצי" בפרט. ואז הוויכוח שלי איתה אינו פוליטי או אידאולוגי, אלא קולנועי. ואין לי בעיה שדמגוגית ימנית תקטול סרט תוך שימוש במילות נפץ נטולות הקשר, אבל כן יש לי בעיה כשהדמגוגית הזו, חסרת ההבנה הקולנועית, יושבת כלקטורית בקרן הקולנוע. השיקולים של הלקטורים, או היועצים האמנותיים, בבחירת סרט לתמיכה בקרן צריכים להיות קולנועיים/אמנותיים, לא הסברתיים. את הפוליטיקה שתשאיר לינור לדירקטוריון של הקרן. הסרט אושר גם שם? שתפנה לבג"ץ. הסרט אכן פוליטי, אכן נפיץ, גדוש פרובוקציות שלוחצות על לינור ו-1055 תומכיה על כל הכפתורים הכי רגישים (והוא עושה את זה בכוונה, והוא עושה את זה באופן מבריק). בעיני ההגשה לקרן היתה בדיוק פרובוקציה שכזאת, ולינור היתה כל כך גאה להיות אבירת המוסר של הדמוקרטיה הישראלית, שהיא החמיצה את הנקודה.
אבל מה שמרשים במיוחד בטקסט הלינורי הוא הניגוד בין עוצמתו הדמגוגית ובין חולשת טיעוניו. משונה, היא מנגחת את הסרט בדיוק באותם מילים בהם השתמש איתן "השגריר" שוורץ כדי לתאר את הזעזוע שלו ממנו. מי היה מאמין. לינור, לשעבר אחת מקוראות הטקסטים החריפות בתקשורת, הידרדרה לניוון הביקורתי שמאפיין שר תעמולה שהגיע מעולם הרכילות הטלוויזיונית. ומה הם אומרים, פרשני הסרטים הכבירים האלה? הגיבורים, שניהם טוענים, נראים כמו מסרט של טרנטינו. הו, הזוועה. ערבים חמודים! קוּלים! מעוררי הזדהות! הפשע! הזדון הנאצי! וכל היהודים בסרט הם או משת"פים או חיילים. אללי, האנטישמיות. אפשר לחשוב שאנחנו בסרט של אורי ברבש. מה פתאום לייצג את רוב היהודים כחיילים? ביזיון! פרופגנדה! מה שלינור פספסה הוא שאותה זכות שמקנה לה לכתוב את טקסט ההבלים שלה בכלי תקשורת ישראלי, היא אותה זכות שמקנה להאני אבו אסעד ליצור את הסרט ולהקרין אותו אפילו בישראל, גם אם הוא ניצב מן העבר הקוטבי של השקפת העולם של המיינסטרים הפוליטי בארץ. אז תראו מה יצא לה בסוף, היא באה להשמיץ סרט על שהוא פרופגנדה אנטישמית, והיא עשתה את זה באמצעות פרופגנדה גזענית משל עצמה. מתוחכמת זאתי.
הנה לינק-נור. המגיב ה-2000 יזכה בבובת קש בדמותו של האני אבו אסעד לשימוש בל"ג בעומר בקרוב.
2. במדור המודפס ב"פנאי פלוס" כתבתי השבוע על "גאווה ודעה קדומה" (או "פיהוקים ושיעמום גדול" כפי שאני מכנה אותו בחיבה) ועל "הולך בדרכי", הביוגרפיה הקולנועית של פרנק סינ.. לא, סליחה, של ג'וני קאש. ויש גם הומאז' לכם, קוראיי הבלוג. אבל ב-ynet בחרו להעלות את הקטע בו אני משקלל את סיכוייו של "גן עדן עכשיו" לזכות באוסקר הזר. למרות המומנטום שלטובתו כרגע, אני לא רואה אותו זוכה. מקווה שעירית לינור לא תחשוב שאני בעצם חושב כמוה. אני לא, אבל לא מעט אנשים כן. סחתיין, עירית (אם תסלחי לי על השימוש במילה ערבית כל כך בסמוך לשמך), הגעת למיינסטרים. חמים שם?
2א'. בטוקבק מס' 2 באייטם שלי ב-ynet כותב מישהו שסרט על ברוך גולדשטיין לא הייתי מעז לשבח בשל שמאלנותי. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בטיעון הזה בפורומים, טוקבקים ובעל-פה. זה אותו אדם או שיש איזשהו תדרוך המחלק "נושאים לדיון" מטעם איזו ישות מתנחלית? בכל מקרה, אני מבטיח לתומכים בסרט על ברוך גולדשטיין שאם הוא יהיה סרט טוב – שימו לב: סרט טוב! – אכתוב בעדו, תוך הסתייגות מעמדותיו הפוליטיות ומבחירותיו של הגיבור, ממש כשם שעשיתי שוב ושוב עם "גן עדן עכשיו". הבעיה היחידה עם הטיעון הזה היא שנדמה שמי שכתב אותו מזדהה עם ברוך גולדשטיין ומצדיק את מעשיו. אני כבר מזהה כאן היעדר קונפליקט שעשוי להפוך את הסרט לקצת חד מימדי. שמא פרופגנדה? מכיוון שמי שרוצה לכתוב את התסריט על ברוך גולדשטיין לא ראה את "גן עדן עכשיו" (שיש לו תסריט מבריק), הייתי מציע לו לצפות קודם ואז לנסות ליישם. עירית לינור שכחה לציין אבל בסרט מוצגות שלוש גישות שונות של מאבק בכיבוש: פיגוע טרור באזרחים בערים ישראליות, מאבק מזוין במטרות צבאיות בשטחים הכבושים בלבד ומשא ומתן דיפלומטי. מה שיפה הוא שלא כל מי שחושב דבר אחד בתחילת הסרט חושב את אותו דבר גם בסופו. הופה, מתקיים שם דיון. הערבים האלה גם יודעים להתנסח. הסרט מציע פולמוס בו פיגועי ההתאבדות הם רק אופציה אחת, מאוד קיצונית. זהו אינו סרט פרופגנדה. זהו סרט שמציג גישות שונות של התמודדות עם ייאוש. תנו לי תסריט המציע תפיסת עולם מורכבת, רבת רבדים ונקודות השקפה, תפיסת עולם מנוסחת היטב, טראגית ונטולת התלהמות, המציעה פרשנות אנושית למעשיו של ברוך הגבר הי"ד, ואהיה ראשון המשבחים. אבל אם תביאו סרט רע, גזעני, מתלהם ומרושל ואכתוב נגדו, אנא אל תנסו לשכנע אותי שזו שמאלנותי שמונעת ממני לפרגן ולא כושר השיפוט הקולנועי שלי. במקרה כזה אאלץ לענות לכם בכלי הנשק החריף ביותר העומד לרשותי: פלבול עיניים.
3. פסטיבל ברלין נפתח עוד כמה שעות. ההקרנה הראשונה שלי היום מתחילה ב-13:00, לסרט הפתיחה. איכשהו אני בספק אם אספיק להגיע אליה. ברגע שאמצא אתר עם wi-fi תתחילו לראות כאן עידכונים ישירים מברלין, בשעות הכי פחות צפויות. ארססו אותי או עשו ריפרש אחת לכמה שעות. צפויות הפתעות (אם אלֵי האינטרנט האלחוטי לא יכזיבו). אאופווידרזיין.
אכן צודק. הטקסט של עירית לינור דוחה, גזעני, מתלהם וסתם מטמוטם. מה שכן, מזמן לא מצפים ממנה לשום דבר. הייתה סופרת לא רעה – והפכה להיות "שגרירה" של הטעם הרע.
שיהיה.
אבל לא ההוא מלמעלה 😛
למה כל כך מסובך לאנשים להבדיל בין דיעות פוליטיות להבנה אמנותית? אפשר לאהוב סרט גם אם הוא אנטי ישראלי. אפשר לסבול בסרט עם אידיאולוגיה שקרובה ללבך. חבל שמרבית האנשים רק מדברים ולא מבינים, ואלו שמעזים לדבר, נסקלים בכיכר העיר.
צ"ל להיות "מעזים להבין ולדבר", לא רק "מעזים לדבר". סליחה.
יאיר רוה רואה כל יום לפחות שני סרטים. לא פלא שהוא מחורפן!
ואפרופו סרטי תעמולה נאציים, אותי לימדו בבית הספר לקולנוע צפיה ביקורתית תוך צפיה בסרטים של לני ריפנשטאהל. המסר של הסרטים מצמרר, ומחליא במבט לאחור. אבל הם בכל זאת מהווים דוגמה מעולה לשימוש מבריק במדיום הקולנועי.
ועם זאת, אולי כדאי לומר שפרס האוסקר הוא לא בדיוק נ"צ אובייקטיבי ולא ניתן בדיוק להישגים קולנועיים נטו. אם כך היו פני הדברים – להיצ'קוק היו יותר פרסים ברקורד, ולספילברג הרבה פחות.
האוסקר ניתן על ידי האקדמיה כפרס לא על יצירה (למעט פרסים "שוליים" באמת כמו עריכה ואפקטים קוליים) אלא על פוליטיקה מועדפת (רצוי רדיקלית), קיטש ויזואלי, זיוף מבטא לקוי (ניקול קידמן), או איפור מפתיע שמחפה על משחק רע (שרליז ת'רון, שוב ניקול קידמן).
דווקא הפרסים השוליים הם אלו שסובלים הכי הרבה מחוסר ההבנה האמנותית שעולה מבחירות האקדמיה: אם הם לא יודעים להבדיל בין משחק טוב לרע כשהוא אונס להם את העין, מה גורם לך לחשוב שבאלמנט נסתר ולא מובן יחסית כמו עריכה הם כן מבינים מהחיים שלהם?
המועמדויות לעריכה ניתנות באופן אוטומטי לסרטים הגדולים של השנה, אפילו אם העריכה בהם הייתה מזעזעת, או לסרטים בהם גם עיוור לא יכול לפספס שהעריכה תופסת מקום מיוחד, כמו למשל במחזות זמר. ועדיין, רצוי שהסרטים יהיו מהמועמדים הראשיים. עריכת סאונד לרוב כולל סרט שמתעסק במוסיקה, או סרט אנימציה שבו הרי ברור שיש לייצר את הסאונדים מאפס. אלו פרסים אוטומטיים שרוב חברי האקדמיה לא מבינים בהם דבר או חצי דבר.
האינסטינקט אומר לי שאם נתחיל למנות את הסרטים שבאמת חידשו משהו בעולם העריכה ונקביל אותם לזכיות באוסקר בקטגוריה הזו, התוצאה תהיה עגומה.
הדרישה מקרן של המדינה לתמוך באמנות ללא תלות במדיניות פוליטית (כלומר – ללא הפעלת צנזורה) היא דרישה ראויה, אבל חסרת סיכוי. בפועל, ברגע שמאפשרים למדינה דריסת רגל באמנות – בין אם באמצעות מימון ובין אם דרך ועדות צנזורה למיניהן כגון "המועצה לביקורת סרטים ומחזות" – מהר מאוד השיקולים יהפכו להיות פוליטיים (וראה מקרה "ג'נין ג'נין").
כן, אבל על המועצה לביקורת סרטים ומחזות, כמו על כל גוף מנהלי אחר, יש בג"ץ. ובג"ץ שלנו הוא אמנם ציוני למיהדרין, אבל הוא גם אביר חופש הביטוי. בג"ץ פסל אפילו את ההחלטה לאסור את הקרנת "ג'נין ג'נין".
לכן אפשר לדרוש מקרן של המדינה לתמוך באמנות בלי תלות במדיניות פוליטית. בג"ץ ימנע מהם לעשות טעויות קשות מדי.
there is another movie around on the same subject. it came out on DVD here in NY last week. The War Within. it's about an algirian who goes out to blow up grand central – from his point of view. I was wondering if you've seen that one?
Eran, Your man in NY
כבר נמאס מהשטויות האלה. כל מי ששמע על "גן עדן עכשיו" מיד רץ לדוש על הסרט בכל מקום שהזדמן לו, פעם הוא אומר שזה דוחה, פעם הוא אומר שזה מדהים, הכל על סמך פוליטי.
ואני אומר- נמאס כבר. כמה אפשר לסבול את הפוליטיקה המחורבנת הזאת בכל מקום? אין, אין, אין שום פוליטיקה מזדרגגת בשני מחבלים מתאבדים. גם ילד בן 3 יכול להבין שיש 2 אנשים שעושים משהו למדינה שלהם ונגד המדינה שהם שונאים, אולי רמת ההבנה הפילוסופית שלו וגם עוד כמה בעניין לא תהיה גבוהה אבל הוא יקלוט את זה.
זה בסה"כ סרט שמראה איך העניינים מתגלגלים, ואם על "מינכן" אף אחד לא התרעם, אז פאק, שקט כבר. עיצבנתם.
דווקא לא. רק שים לב כמה זמן לקח לבג"ץ להתערב בסוגיית "ג'נין ג'נין" ועד כמה לא היה ברור שהוא יפסוק דווקא לטובת חופש הדיבור, וזאת עוד במקרה ברור של צנזורה פוליטית.
המצב עוד יותר בעייתי כאשר דנים במקרים "רכים" שאינם צנזורה בוטה אלא אי תקצוב סרטים (ואז אפשר לתרץ זאת באיכות אמנותית), או סתם עדיפות לפה ולשם.
בג"ץ לא ממהר להתערב (ולרוב – טוב שכך). נראה לי גם שעדיף שבג"ץ לא יתערב בענייני אמנות – מספיק גרוע שהפוליטיקאים דחפו את אפם לכך.
מי שמערב את המדינה בתרבות – שלא יתפלא כאשר היא מכניסה שיקולים פוליטיים. עצוב, אך בלתי נמנע.
אוי יאיר,
הגם אתה נפלת במלכודת? אתה בעצמך מבקר את לינור באמצעות טקסט תעמולתי. משווה אותה לאיתן שוורץ… נו באמת.
אל תזלזל באינטלגנציה של קוראיך.
מדוע שלא תתייחס לשאר טענותיה הקולנועיות של לינור? אי-אזכור שמה של ישראל? מוטיב הבחורה היפה? הסייען היהודי?
גן עדן עכשיו הוא באותה נישה כמו ג'נין ג'נין, או הפסיון של ישו – אנטישמיות שהשתלטה על שיקולים אומנותיים או היצמדות לאמת.
"לפנות לבגץ" – רק צריך לקוות שהשופט יהיה רובינשטיין כדי שעתירה נגד גן עדן עכשיו תתקבל. בגץ זה גוף פוליטי. תתעוררו.
הפוליטיקה, כמו היופי, הוא בעיני המתבונן.
הנה צרור פרשנויות הפוכות לסוגיות שהעלית:
* אי אזכור שמה של ישראל – נעשה דווקא כדי למנוע מהסרט להפוך למנשר פוליטי של "פלסטין מול ישראל", ולתת לו אופי יותר סימלי ומופשט. זו לא בהכרח פלסטין 2005 שנלחמת מול האויב הציוני, אלא סיפור על התמודדות של בני אדם באופן כללי עם דיכוי (ולפחות תסכים שדיכוי קיים בסיטואציה, בין אם הוא נחוץ ובין אם לאו).
* הסייען היהודי והבחורה היפה – ככל הנראה הבחירה סרת הטעם ביותר בסרט, אך מכאן ועד אנטישמיות הדרך ארוכה. אחרי הכל, אם הטענה היא שהסרט מציג את היהודים כרעים ואת הפלסטינים כטובים, אפשר לראות בסייען היהודי עדות לכך שלא כל היהודים הם כובשים מרושעים, ושחלקם דווקא מזדהים עם המאבק הפלסטיני. אי אפשר גם להתקומם מהעובדה שהסרט מציג את הפלסטינים כטובים, וגם לכעוס על כך שהוא מציג יהודי שמזדהה איתם. אלא אם אתה מתעקש לראות אנטישמיות בכל החלטה שנעשתה בסרט, וזה בדיוק מה שלינור עושה. אפילו לו הייתה שם סצינה בה המחבל הפלסטיני הולך ליד ושם ובסוף הביקור מתבונן בדגל ישראל ושר את התקווה, היא הייתה אומרת שזה אנטישמי, רק בגלל שאפשר.
הבחורה הבלונדינית נועדה פשוט לאיפיון דמות מהיר: מי שפועל נגד החברה שלו עצמו, סביר להניח שהוא בעל נקודת מבט חיצונית. אם הוא בן זוג של פעילת שלום אירופאית, זה עוזר להסביר מי זה האיש הזה ומנין הוא בא.
אגב, רק לשם הבהרה – ממש לא אהבתי את הסרט. פירוט יש כאן:
http://www.fisheye.co.il/story_3048
אבל הטענה שהוא אנטישמי או אנטי ישראלית היא מגוחכת, ומזכירה לי בעיקר את קובי ניב שטען שהעובדה שבניני לא מתנהג כיהודי ב"החיים יפים" היא אנטישמיות מאחר והיא מוחקת את היהדות שלו מהמסך, בו בזמן שהוא טען שלבניני יש אף גדול, ושעל כן הוא נראה כמו קריקטורה אנטישמית.
כשמחפשים אנטישמיות בכל חור, מאוד קל למצוא.
זו התקרבנות שהשתלטה על שיקולים אמנותיים או היצמדות לאמת.
(ואגב, מי בכלל אמר שקולנוע צריך להיצמד לאמת? אבל זה לדיון אחר)
היתרון של עירית על יאיר נובעת מכך שלינור היתה בזה באותה מידה לסרט שמהלל את גולדשטיין או פופר או נתן זאדה.יאיר ושאר חבריו המתפעמים מגן עדן עכשיו היו מצטרפים אל עירית בבוז ליוצרי הסרט הנפלא על גולדשטיין.(ואני בטוח שגם גולדשטיין טרם מעשה הטבח היה אדם מורכב ומעניין,אנושי ורגיש ואפשר ליצור סרט נפלא על הרוצח הזה,סרט שיסתיים לאחר שעה וחצי ביציאה של גולדשטיין את ביתו the end ובלי להתקרב כלל אל מערת המכפלה.את כל השאר ישלימו הצופים בדמיונם).
תהיתי מה היתה התגובה של יאיר אילו במקום פיגועי התאבדות הפלשתינים היו מבצעים פיגועי אונס (הרוסים עשו זאת בברלין) האם גם אז הסרט היה זוכה להתפעלות (אלא אם כן פיגועי התאבדות נחשבים פחות מפיגועי אונס)
הניסיון להתייחס אל הסרט רק בהיבט האמנותי הוא מגוחך.אילו הדמות המרכזית בסרט הנפילה היתה בוש ולא היטלר אין סיכוי שהסרט המבין והמרגיש כל כך היה זוכה לפרסים (שהרי בוש בזוי בעיני מבקרי הקולנוע האירופאים יותר מהיטלר)
אני לא זוכר התקפה על גרבוז שהצהיר בעקבות ג'נין ג'נין (של מוחמד שקרן שקרן בכרי ,סצנת הטנק השיקרית על פי הודעתו) שהוא יקרין כל סרט שיעזור להאבק בכיבוש (כאילו שאת הסינמטק הוא ירש מאימו הפולניה)
רוב תוקפיה של לינור,כולל רווה,נמנעו מלהתעמת עם טיעוניה.לינור איננה ימנית.היא פשוט שמאלנית שעברה את התהליך הקשה של ההתפכחות.
והסייען היהודי עושה זאת כמובן בעבור בצע כסף ומחזק את הסטראוטיפ של היהודי החמדן.
ואגב,כל האנשים ברחבי העולם שצפו בסרט לא ידעו מה התרחש בדולפינריום באותו לילה נורא.אנחנו שזוכרים את הטבח זוכרים גם את ההמונים שיצאו לרחובות שכם לחגוג את האירוע.משום מה לא היה ביטוי בסרט להתרחשות הזו שחזרה על עצמה פעם אחר פעם.
יותר משהסרט אנטישמי (אני לא הייתי מגדיר אותו כך) הוא בעיקר אנטי אנושי ולא מוסרי וכך הייתי מתייחס אליו גם אילו יוצריו היו צ'צ'ניים או קשמיריים או כל קבוצה מוסלמית אחרת שבחרה את דרך פיגועי ההתאבדות (כי כמו שכבר אמר אינטלקטואל כוויתי ששמו נשכח ממני – "לא כל המוסלמים הם מחבלים מתאבדים,אבל כל המחבלים המתאבדים הם מוסלמים")
אוקיי יאיר, אנסה להגיב על דבריך:
עם השנים הוכחת עצמך כמבקר קולנוע חריף, נבון וענייני בעל יכולת ניתוח גבוהה, אך עם זאת כאחד המושפע עמוקות ממוסריותם של סרטים. אביא כדוגמא את "מיסטיק ריבר" ו"מלך האריות" – סרטים מושלמים מבחינה קולנועית (גם לדעתך), שהורדת להם ציון באופן משמעותי רק מפני שסלדת ממוסריותם. ואולם, ב"גן עדן עכשיו" – סרט שאמנם לא מטיף לטרור באופן ישיר אך מציב במרכזו שני טרוריסטים ויוצר עימם הזדהות מוחלטת – תמכת ללא הסתייגות ואתה מגן עליו בכל הזדמנות. ללא כל קשר לדעותיי הפוליטיות, חוסר העקביות הזו ביחסך לעמדתם המוסרית של סרטים היא שמעלה לעתים את התחושה שאם היה מדובר בסרט בעל השקפה הפוכה היית מתייחס אליו ביתר חומרה.
הבעיה מתחילה הרבה קודם, והיא אינה נוגעת בשאלה הפוליטית/מוסרית. הבעיה היא שבתוך הז'אנר שבתוכו הסרט מתפקד – דרמה ריאליסטית אותנטית – הוא פשוט לא מספיק טוב. נכון, שכם מצטלמת נהדר, צמד השחקנים מתוקים, אבל בשניה שהסרט מתחיל, כלומר, כשמגיעים לנקודת התפנית העלילתית (בערך ברגע שבו הם גומרים להצטלם ויוצאים לפעולה) ונגמרת האקספוזיציה, נגמר הסרט. בעצם להאני אבו אלאסד לא היה שום מושג לאן הסרט יילך אחרי שהוא יביא את הדמויות שלו לסיטואציה הבסיסית. מרגישים במאמץ האדיר שלהתסריטאי/במאי כדי לברוא עלילה: האיום על חיי אחד הגיבורים, המרדף הלא משכנע, החיפוש, הכל כדי לייצר "עלילה" ממשהו שאיננו "עלילתי". הגרוע מכל, "העלילה" הזו לא מקדמת את הדמויות ואת רמת הטיעונים/הבנות שלהן לגבי המציאות שבהן הם קיימות. למעשה, המערכה השניה בכלל לא מובילה למערכה השלישית. החולשה הזו ניכרת גם בדמויות ובנימוקים שלהן שפשוט עשוים מקרטון דק במיוחד: אחד אידיאליסט, לאחר יש חוב רגשי על שם אביו המשת"פ והשלישית יפת-נפש. כל שאר הדמויות, ממפקד הארגון ועד האם הדואבת הם ממש קריקטורות מגוחכות, וזו לא שאלה של נקודת מבט ישראלית על אויבך הפלסטינים, אלא נקודת מבט של צופה קולנוע על דמויות נטולות עומק רגשי אמיתי.
אבל כאמור, הבעיה איננה תסריטאית לחלוטין, אלא סגנונית. הטרור והכיבוש הם פשוט חומרים מורכבים מדי לפיקשן, והבחירה בריאליזם היא בחירה מאד בעייתית בהקשר הזה. לכן גם מלכודת "המסר המוסרי" שסגנון כזה מעורר, היוצר את האשליה שאפשר להניח את החומרים העלילתים במשוואה מסוימת ולקבל את המסר ועוד מנומק. בחירה סגנונית אחרת היתה מטיסה את הסיטואציה למקום שבו הסגנון הוא המסר, והיתה מבהירה את הקושי ואת האבסורד של החיים בתנאים האלו, את חוסר היכולת להפוך אותם לשפיטים, כמו שעשה נניח איליה סולימאן ב"התערבות אלוהית" או להבדיל נעם קפלן ב"צווארון כחול לבן". זה לא מקרי לכן, שכאשר הסרט מאבד את ההומור שבו (בניגוד לשני הסרטים לעיל, ובדומה ל"נקם אחת משתי עיני" לאבי מוגרבי) הוא פשוט נהיה סרט די טרחני.
אז יאיר..
אתה מוכן אולי להסביר את הבלה הבלה שלהלן?
"תנו לי תסריט המציע תפיסת עולם מורכבת, רבת רבדים ונקודות השקפה, תפיסת עולם מנוסחת היטב, טראגית ונטולת התלהמות, המציעה פרשנות אנושית למעשיו של ברוך הגבר הי”ד, ואהיה ראשון המשבחים.,"
או, אתה באמת מבין מה אתה כותב???
ומיכוון שלא הגבת, או מן הסתם לא הבנת, אנסה באופן אחר.
“תנו לי תסריט המציע תפיסת עולם מורכבת (תפיסת עולם פשוטה לא אוכל?), רבת רבדים ונקודות השקפה (רובד אחד והשקפת עולם אחת, אולי מקורית, לא קונה?), תפיסת עולם מנוסחת היטב (ואם תפיסת העולם מעניינת אבל לא בדיוק מנוסחת היטב לטעמך, אין צ'אנס?), טראגית (קומית לא בחבילה?)ונטולת התלהמות(ואם מתלהמת אבל עם אירוניה עצמית, נזרוק לפח?), המציעה פרשנות אנושית למעשיו של ברוך הגבר הי”ד (פרשנות,כביכול, לא אנושית, לא בחבילה?), ואהיה ראשון המשבחים.,”
ובקיצור.
כולך פקה פקה בס"ה מנסח אוסף של אותיות חסרות כל משמעות שנראות לך כאילו אומרות משהו ולא אומרות דבר.
אז בבקשה שוב, אולי אני טועה, בכל אופן תנסה להסביר את המשפט הנ"ל או באופן כללי יותר תבהיר כבר לעזאזל, מהו השיפוט ה"קולנועי" שאתה מתיימר לאחוז בו.
לדניאל. אני מקווה מאוד שכתבת את מה שכתבת על הטיעון שלי מבלי שקראת את ספרי ("החיים יפים, אבל לא ליהודים" – להשיג בחנויות הספרים המובחרות). כי אם קראת וזה מה שהבנת – יש לך בעיות קשות מאוד בהבנת הנקרא. בכל מקרה זה קצת מוגזם גם לא לקרוא (או לא להבין) את טיעוני השטוחים באופן סדור בספר שלם, וגם לחבר אותי, שלא ברצוני ולא כדעתי, לטיעוניה הקלושים, ההיסטריים והנגועים בגזענות של עירית לינור במאמרה על "גן עדן עכשיו".
תיקון. התגובה שלי היא לדן ברזל, ולא לדניאל.
קובי, קבל את התנצלותי הכנה.
אתה יותר ממוזמן לנצל במה זאת כדי להעמיד דברים על דיוקם.