ברלין, פרק 1 (סוף סוף)
היום יום שלישי בבוקר. הפוסט הזה היה אמור לעלות ביום חמישי בלילה. לאן נעלמו שישה ימים מחיי? טובי המומחים לאיבוד זמן עובדים על השאלה הזאת ברגעים אלה. בקצרה: בכל פעם שהיתה לי שעה פנויה, לא היה לי חיבור למחשב (כן, אני מתגורר במלון היחיד בברלין שאין בו חיבור wi-fi. הלקח נלמד לפעם הבאה), ובכל פעם שמצאתי חיבור, לא היה לי זמן לכלום מלבד הורדת דואר (כך שאני מצליח לקרוא דואר פעם ביום, אבל לא לענות).
אבל די לקיטורים, קדימה לדיווחים. נדמיין שעכשיו חמישי בלילה. פסטיבל ברלין מושק ברגעים אלה עם סרט קטן מאוד, ודי בינוני, בשם "Snow Cake", עם סיגורני וויבר, אלן ריקמן וקארי-אן מוס בתפקידים הראשיים (או, אם תרצו, עם ריפלי פרופסור סנייפ וטריניטי). כמה שעות קודם לכן נחתה טיסה 351 של אל על בשדה התעופה שונפלד בברלין. במחלקת התיירים, לא מעט מאנשי תעשיית הקולנוע בארץ. במטען המטוס, גלילי הסרטים שמגיעים פיזית עם הקולנוענים להקרנה בפסטיבל.
באווירת "לטיול יצאנו", הנה צילומים מהמסע לברלין.
מכרם חורי (מימין), כוכב הקולנוע הישראלי הכי גדול בברלין, הגיע לפסטיבל עם "מחילות" של אודי אלוני (משמאל), בו מופיעה גם בתו של מכרם, קלרה חורי. חורי מופיע בימים אלה גם ב"מינכן", בתפקיד קטן אך מרשים מאוד.
תמונה ימנית: פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של פסטיבל חיפה; אלון גרבוז, מנהל סינמטק תל אביב; וביניהם: גידי אורשר, מבקר הקולנוע של גלי צה"ל (צולם בתור לביקורת דרכונים).
תמונה אמצעית: מארק רוזנבאום, המפיק של "קרוב לבית" המוצג בברלין.
תמונה שמאלית: אמיר הראל, המפיק של "גן עדן עכשיו".
אוקיי, עכשיו כשעניין החיבור האינטרנטי כבר קצת ברור יותר, והבעיות הטכניות של הבלוג סודרו (אהוד, אתה סידרת את עניין התמונות? אם כן, תודה), תוכלו לחזור ולארוב לעדכונים ברס"ס שלכם. הולך עכשיו לראות את מייקל ווינטרבוטום החדש.
וואו…איזה כיף
כמה שאני מחכה למייקל ווינטרבוטuם החדש
אני חושב שסטיב קוגן הוא גאון, וכתב את הסרט האיש שכתב את "אנשי המסיבות". צריך לנסות לשכנע מישהו להפיץ אותו בארץ
כמה תמיהות בקשר להתקצפות המשונה שלך על הגב' עירית לינור.
אקדים ואומר, לעניין הגילויי הנאות, כי אני אינני נמנה על חסידייה של הגב' הנ"ל, אולי אפילו להיפך.
אבל, למקרא הטקסט המתיימר שלך אני בכל זאת רוצה להגיב.
לטענתך, הויכוח שלך עם הגב' לינור איננו פוליטי או אידאולוגי אלא רק קולנועי. כך לפחות, אתה מכריז. כשלעצמי, אני לא בדיוק מבין מה זה ויכוח קולונעי ולהרף קל פיעמה בי תיקווה שאתה הולך להרחיב את השכלתי לעניין זה. זאת אומרת, חשבתי שאתה הולך להצביע על איזה שהוא סיגנון, או על דרך צילום, או על קצב השוט ודברים כאלה. אבל, מה לעשות, שניה אחרי שהכרזת על ויכוח קולנועי, שמת על השולחן את עניין חופש הדיבור. אז אני שואל: חופש דיבור זה ויכוח קולנועי??? זאת אומרת. מי שטוען לחופש דיבור הוא מבין גדול בקולנוע?
אז תרשה לי לומר לך האדון רווה שבחנתי בזכוכית מגדלת את הגיגך ולא מצאתי בהם שום טיעון קולנועי או אפילו משהו שמתיימר להיות כזה. במאמר מוסגר, אני מציין כי האיזכורים ה"קולנועיים" של הגב' לינור (למשל: טרנטינו)זוכים ממך לתגובה פוליטית/אידיאולוגית ובשום מקרה לא משהו שהוא קרוב אפילו ל"קולנועי".
לעצם העניין.
הקרנף (כדימויי ספרותי) הוא מי שהוא ראש קטן, אחד שמשאיר נטילת אחריות לפתחם של אחרים.
במקרה שכאן, הגב' לינור (כלקטורית) החליטה שהיא לא מוכנה להתקרנף ולא להסתתר מאחורי אחריות ההנהלה הציבורית אלא לומר את דעתה מהמקום בו היא היתה מצויה נכון לאותו הרגע.
אבל, אתה האדון רווה, לא ממש מבין את טענת הגב לינור.
אין כאן שום בעיה של חופש דיבור והגב' לינור לא מבקשת לסתום פה של אף אחד.כל שהיא טוענת לו זה שאין שום סיבה הגיונית שהמדינה תממן סרט שהוא, מבחינתה (של הגב' לינור), דומה לסרט תעמולה נאצי. אין שום טעם להתווכח אם הסרט הוא אכן כזה, זה לא משנה. זה הרושם שהוא הותיר עליה ומרגע שהרושם הזה נצרב בה אז צריך להסיר בפניה את הכובע כשהיא עמדה על כך שהמדינה לא תממן אותו ושיחפש לעצמו מקורות מימון אלטרנטיביים.
אין שום משמעות אם התחושה של הגב' לינור היא אובייקטיבית או סובייקטיבית, זה לא רלוונטי לשום דבר משום שכך היא חשה ואת זה אי אפשר לשנות.
אפשר להתווכח על חופש הדיבור מהיום עד מחר אבל, צריך שאתה תזכור שחופש הדיבור, למשל, אינו כולל הסתה או עידוד לרצח. ואם, וגם אתה, באיזה שהוא אופן, היית נתקל במצב שבו תסריט מסויים יש בו כדי לעודד שימוש בסמים מסוכנים, לא היית מאשר אותו רק בגלל חופש הדיבור וודאי שלא היית טוען שהמדינה צריכה לממןסרט שזה המסר שלו.
אז. בשורה תחתונה. הויכוח שלך עם הגב' לינור איננו בשום מקרה קולנועי כפי שאתה מתיימר להציג אותו.
אתה בס"ה מציב עצמך כבעל דעה פוליטית שונה וזה לא בדיוק אמור לעניין אף אחד.
תרשה לי להעיר לך שמעולם לא מצאתי שאתה "קולנועי" בביקורת שלך או הבן דוד של "הקולנועי". מה שכן מצאתיזה שלפעמים אתה הבן דוד של הפסיכולוג בגרוש, לפעמים הבן דוד של האידיאולוג המתיימר, לפעמים החבר של הקזנובה בגרוש וברוב הזמן סתם מביע את טעמך האישי בנושאים שונים.
ואם אתה לא ממש מבין על מה אני מדבר, אני מפנה אותך להיזכר בכתרים שקשרת לראשו של במאי לא בדיוק מוצלח "קולנועית" רק משום שהיית לקטור שזיהה שם איזו אמירה פוליטית מחונטרשת שעליה בנית תילים של ביקורת בדיעבד כמבקר.
על זה אמרו חכמים: "טול קורה מבין עיניך".