קווים למותו
מתברר ש"מות האדמו"ר", סרטו של רון מיברג על אדם ברוך (עליו כתבתי כמה מילים אחרי שראיתיו בפסטיבל ירושלים), כבר שודר בערוץ 8 בשבוע שעבר (במקביל לגמר "כוכב נולד"). אבל עכשיו ניתן לצפות בו באינטרנט. הסרט ראוי לצפייה, בייחוד עכשיו כשספר חדש של אדם ברוך, אנתולוגיה מכתביו בנושא התקשורת, יוצרת בו עניין מחודש. ובעיקר כי אנשים שחיים על קו תפר טראגי בין יקומים וזהויות, מרתקים אותי.
אבל הצפייה ב"מות האדמו"ר" באינטרנט שיגרה אותי למסע די מדכדך של מחשבות בעניין הקולנוע התיעודי בישראל. אחרי שראיתי את "מות האדמו"ר" בירושלים חיכיתי שהוא יעשה סיבוב בין סינמטקים, שיהיה סביבו איזשהו זמזום, איזה דיון על המפגש שבין קולנוע ועיתונות, ולא חשבתי שהוא יגיח להקרנה כמעט חשאית בערוץ 8 ומשם יעלה אל מדפי הנצח של אתר הווידיאו האינטרנטי של ערוץ 8. כן, אני מניח שהרהור הזה מגיע משיקולים קצת אגואיסטיים שבלעדיהם אולי לא הייתי נהיה מודע לזה: זה גורלו של סרט תיעודי בישראל? הקרנה אחת בפסטיבל, הקרנה וחצי בערוץ הנישה שהזמין את הסרט ואז חיי נצח בחלונית אינטרנט מפוקסלת? האם יתכן שהערוצים וקרנות הקולנוע משקיעים כיום, למעשה, בין 300 ל-500 אלף שקל (בממוצע) להפקה של תכנים לאינטרנט?
למעשה, הבעיה שלי מתחילה עוד קודם. כל הזמן מדברים על "הקולנוע התיעודי" בישראל. אבל האמת היא שאין באמת קולנוע תיעודי בישראל. יש רק טלוויזיה תיעודית. נעשים בארץ למעלה ממאה סרטים תיעודיים בשנה, רובם במימון רשתות שידור שהמכסות הדוקומנטריות נותרו המס הקולנועי שהן עדיין מחויבות לו. אז נעשים "סרטים" תיעודיים בשפע, אבל איפה הקולנוע? אבל מעט מהם פוגשים מסך קולנוע בכלל, או יותר מפעם-פעמיים. כמה מהסרטים בני המזל יגיעו להקרנות סמי-מסחריות בסינמטקים, חופן הקרנות בעיקר בסופי שבוע, בעיקר בהצגות יומיות. אבל החלק הארי יזכו לבכורה רק בטלוויזיה. זה טוב או רע? תלוי איך מסתכלים. מצד אחד, השפע הזה יוצר גם כמה וכמה סרטים מבריקים שכן מקבלים את רגע התהילה המוצדק שלהם, והם אכן קולנוע. מצד שני, יש לי תחושה שכשיוצר יודע שסרטו הוא יוזמה של ערוץ טלוויזיה ושם הוא גם יגמור את חייו, כל המחשבה על הסרט תיעשה בקטן, בסביבות ה-42 אינץ'.
תארו לעצמכם, לעומת זאת, מה היה קורה אם יס או הוט היו מקימים (אולי במשותף?) אולם הקרנות, שבו ישובצו להקרנה מסחרית סרטים תיעודיים. כל סרט שיהיה ראוי, שאיכותו תהיה גבוהה מהממוצע, שהקרנה על מסך גדול תעשה לו חסד, יקבל לפחות שבועיים של הקרנות ערב באולם הזה. יבוא קהל? יקבל עוד. פעם היה ניסיון לעשות מיזם כזה בבית ציוני אמריקה ואז עוד ניסיון באולם 6 של קולנוע לב. בשני המקרים ההקרנות היו בווידיאו או גרוע מזה, מדי.וי.די, כלומר שגם כשסוף סוף סרט הגיע לאולם קולנוע, התייחסו אליו כאל טלוויזיה מוגדלת ולא כאל קולנוע – שזה אומר הקרנה חדה ואיכותית, בפילם או בהיי דפינישן. לב ובית ציוני אמריקה (בימים שהופעלו על ידי יונייטד קינג) הם המקומות הטבעיים למיזם כזה, אבל כנראה שלאנשי עסקים פרטיים אין באמת סיכוי לעשות מזה כסף. לכן זה אולי צריך להפוך למיזם שיווקי של הערוצים הדוקומנטריים, או של קרנות הקולנוע.
אם קיים קולנוע תיעודי בישראל הרי שאנחנו הישראלים לא מודעים לו. היחידים שמכירים "קולנוע תיעודי" תוצרת ישראל הם צופי הקולנוע בעולם. סרטים תיעודיים ישראליים כבר למעלה מעשור מניבים הרבה יותר פרסים מסרטים עלילתיים, ומסתובבים בפסטיבלים הרבה יותר מסרטים עלילתיים בין השאר כי פשוט יש הרבה יותר סרטים תיעודיים, אבל לא רק בגלל זה). למעשה, הייתי אומר שהקולנוע התיעודי הישראלי הוא היצוא התרבותי הכי נפוץ בעולם.
עכשיו פתאום שמנו לב לזה בארץ, בזכות הפרסום שזוכים לו "שתיקת הארכיון" ו"חיים יקרים" באמריקה. אבל כששני הסרטים האלה יגמרו את סיבוב הפסטיבלים, המפיצים, הפרסים והאוסקרים שלהם הם יחזרו ארצה… ומה? יעלו לעשר הקרנות בסינמטקים? אם יתמזל מזלם, הם יצליחו להיות מאותם סרטים תיעודיים נדירים – כמו "מועדון בית הקברות" ו"ילדי השמש" – שהצליחו להביא כ-20,000 צופים לאולמות. בתעשייה שמייצרת למעלה ממאה סרטים תיעודיים בשנה, סרט אחד בשנתיים שמצליח להביא 20,000 צופים זה ממש מעט מדי.
אז מצד אחד, אין לנו אלא להיות אסירי תודה לערוצי הטלוויזיה ולקרנות שבזכותם נעשים כל כך הרבה סרטים. אבל באותה נשימה ממש צריך למצוא דרך לנתק קצת את הקולנוע התיעודי מהטלוויזיה ולהביא אותו יותר אל מסכי הקולנוע. לדעתי, זו צריכה להיות גם יוזמת הערוצים עצמם, זה יהפוך את היצירות שלהם ליוקרתיות יותר. אני מניח שהבמאים התיעודיים בארץ כבר מבינים שהחיים היחידים שסרט שלהם יראה באולמות קולנוע זה בחו"ל. בארץ זה כמעט ולא קורה. כי בינתיים מה שקורה הוא שאין באמת קולנוע תיעודי, יש רק טלוויזיה תיעודית, ועכשיו למרבה החלחלה זה הולך ומצטמק עוד יותר: יש רק סטרימינג תיעודי באינטרנט. רגע לפני שסרט שהייתי שותף לו יוצא לאור, שלא מעט גופים השקיעו בו כסף, שהופק לו עותק היי-דפינישן במחשבה על הקרנה על מסך גדול, אני חייב להתמודד עם התובנה המעט שוברת לב שתוך מצמוץ הוא יגיע מהקרנה בפסטיבל (ובחיפה אין בכלל הקרנות היי-דפינישן, אבוי), לאולי הקרנה וחצי בסינמטק, משם להקרנה בטלוויזיה ומשם, בערך תוך יום וחצי, לסטרימינג בוואלה. ואולי אני טועה. ואולי ב-2010 מלחמה היא לא על גודל המסך אלא על תשומת לב הצופים, ובסופו של דבר בטלוויזיה ובאינטרנט נמצאים רוב זוגות העיניים. ומי שרוצ שיראו את עבודותיו כמה שיותר אנשים לשם הוא צריך לשאוף להגיע. אולי. כנראה. ואולי אני עדיין אולד-פאשנד שכזה, שכשאומרים לי "קולנוע" אני באמת חושב על קולנוע, כזה עם מקרנה, מסך וקהל.
ארץ בראשית כבר כמה שבועות מציג בקולנוע, לא? יש לך מושג על נתוני המכירות שלו?
היי יאיר, אולי זה ירגיע אותך קצת, יש לא מעט סרטים דוקומנטרים שזוכים לעדנה בסינמטקים מוקרנים שם לעיתים על בסיס קבוע ורואים אותם, בסופו של דבר, על המסך הגדול אלפי אנשים, אני לא מדבר על סרטים כמו "ארץ בראשית" שמוקרנים בפילם וזוכים ליחסי ציבור ופרסום מסיבים אלא על דברים "צנועים" יותר. סרטו של תומר הימן I SHOT MY LOVE עושה סבב הקרנות מצליח לאחרונה, וכך גם סרטה של נילי טל "בת שישים מחפשת אהבה", יש לא מעט סרטים דוקומנטרים שכן עוררו עניין בשנים האחרונות כמו "המועדון של אידה" שיטת השקשוקה" "גחליליות", "הגלגול" וכמובן לאחרונה "שתיקת הארכיונים" ויש עוד.
כמי שעובד בסינמטק אני חייב לציין שאכן יש המון סרטים דוקומנטרים שיוצאים, אתה טוען שכמאה, מה שאומר שאין סיכוי שכולם יזכו לאותה חשיפה. אל תשכח גם כי חלק גדול מהסרטים הללו הם באורך של פחות משעה, וקשה להציג רק אותם כארוע (יש תפישה בארץ שאם הסרט הוא לא באורך מלא הוא לא שווה את הטירחה, אנשים לא רוצים להתלבש, להסתדר, לנסוע לחפש חניה ולמצוא בייביסיטר בשביל סרט של 50 דקות).
מה לעשות, קולנוע דוקומנטרי הוא לא קולנוע שקל למכור לקהל הרחב. הקהל רוצה להגיע לקולנוע כדי לברוח מהמציאות ולא לראות סרטים דוקומנטרים על המאבקים שבין דתיים וחילוניים או ישראלים ופלסטיניים וכו'.
כמו כן, אל תשכח שרוב היוצרים לא מצלמים את סרטיהם בהיי דפנישן ובוודאי שלא בפילם (אני חושב שכמות הסרטים הדוקומנטרים הארוכים שמצולמים או צולמו בפילם לא עולה על 20).
כמובן, שכמו כל תחום בקולנוע, זו שאלה של היצע וביקוש. אני יודע שאצלנו בסינמטק (חולון) הקהל אט אט נפתח לתחום הזה, בייחוד אם אפשר לצרף אליו את היוצר לשיחה אחרי הסרט.
ישנה תפישה בארץ שסרט דוקומנטרי הוא בעצם כתבה ארוכה יותר. הקהל הרחב לא מסוגל תמיד להבין מה ההבדל בין סרט של 45 דקות לבין כתבה של 20 דקות בחדשות שישי.
יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל אז אני אכתוב פוסט ארוך יותר מהפוסט שלך.
אופס, זה "שתיקת הארכיון"…:-(
אתה נכנס כאן לסוגיית ההפצה של הסרט. כל סרט זקוק למישהו שיחשוב על השאלות: מי עשוי להנות מצפיה בסרט הזה? היכן יש ריכוז של הרבה אנשים כאלה? איך ליצור סיטואציה שהם גם יידעו על ההקרנה וגם ירצו לבוא?
מכיוון שאתה כבר לא רק מבקר, אלא גם יוצר, הייתי רוצה לשמוע אותך שואל את השאלות האלה(ומוצא תשובות. או מוצא מישהו שימצא תשובות. או בכלל לא…) בקול רם על הסרט שלך. אבל זה יכול לחכות לאחרי הפסטיבל(האם מתוכננות הקרנות סינמטקיות לסרט? אני מניח שבי-ם ישמחו להקרין אותו לפחות פעם אחת באולם הגדול)
אגב, אם אני לא טועה, "שיטת השקשוקה" הביא לסינמטקים קרוב למאה אלף צופים.
=============
רוה לכפירם: וואלה?! לא נשמע לי הגיוני. אני יודע שהוא היה להיט לא-קטן בקנה מידה תיעודי, אבל מאה אלף?!
הייתי רוצה להתייחס לפסקונת הבאה של אלון: "ישנה תפישה בארץ שסרט דוקומנטרי הוא בעצם כתבה ארוכה יותר. הקהל הרחב לא מסוגל תמיד להבין מה ההבדל בין סרט של 45 דקות לבין כתבה של 20 דקות בחדשות שישי."
אז בוא נגיד לצורך הדיון שאני הקהל הרחב וזו התפיסה שלי. במקרה כזה אני מאוד אשמח למצוא סרטים תיעודיים בטלוויזיה ובאינטרנט. אבל לצאת להפצה רחבה בקולנוע? למשהו שהוא יותר מסיבוב סינמטקים? יש לזה קהל לדעתך יאיר, או שזה פוסט הרהור של יוצר שמפחד מהעתיד של יצירתו?
==========
רוה לאורון ולשלומי: שניכם נוגעים בעניין הפצה, אז אענה לשניכם יחד. האמת, אני אפילו לא מדבר על הפצה. ובוודאי שלא על "הפצה רחבה". קולנוע תיעודי כמעט תמיד – אם זה לא מייקל מור – יופץ בצניעות. עותק אחד, גג שניים. לאט לאט. כשמדברים על הפצה, צריך לזכור שזה הכל משחק של כמה אתה מוציא מול כמה הגיוני שתקבל. אם תמצליח להפיץ סרט – פרסום, עותקים, יחסי ציבור – ב-38 שקלים, כיסית את עלות הפצה במכירת כרטיס אחד (טוב, שני כרטיסים, כי מן הסתם אתה צריך להתחלק לפחות 50-50 בכרטיס עם בית הקולנוע). כלומר, אני מאמין שאפשר להפיץ סרטים תיעודיים אם מצליחים לאמוד נכון את כמות הקהל הפוטנציאלי שלהם. וזה לא משהו שהיוצר יכול לדעת, הוא תמיד יהיה בטוח שסרטו פונה לכולם ויביא מיליונים. בשביל זה צריך מפיץ. אבל הבעיה היא הרבה יותר עמוקה מזה. ונגיד שאתה מפיץ סרט? איפה תפיץ אותו? אפשר את שיטת ההקרנות הרנדומליות בסינמטקים. זה עובד. אבל זה נראה מאולתר מדי. בסינמה סיטי ויס פלאנט אין טעם לשים סרטי תעודה, הם סתם ילכו לאיבוד. לכן הפוסט הזה לא מדבר רק על קולנוע תיעודי מבחינה מסחרית, אלא קודם כל שצריך למצוא דרך להחזיר את הקולנוע התיעודי לקולנוע. לכן הצעתי שמישהו בעל חזון, אבל עם היכולת להרים מיזם שהוא לאו דווקא מסחרי (קרנות הקולנוע או ערוצי הטלוויזיה המחויבים להפקת סרטי תעודה), יקים מרכז להקרנת סרטי תעודה ישראליים וזרים בבית קולנוע, על מסך גדול. לנתק את הקולנוע התיעודי מהטלוויזיונית. זה יגרום לצופים לצפות ליותר, ויגרום גם ליוצרים לשאוף ליותר. לערוצי הטלוויזיה יהיה אינטרס במפעל "פילנטרופי" כזה כי זה יגביר את הסקס-אפיל של הסרטים שלהם (סרטים שהוצגו בבתי קולנוע נחשבים מבוקשים יותר כשהם מגיעים לבכורתם הטלוויזיונית), כך שבסופו של דבר תהיה לזה גם תועלת כלכלית ולא רק תדמיתית.
אני חושב שאם הסרט הדוקומנטרי שלי היה על אחת הפלטפורמות באינטרנט והיה מוצמד אליו קואונטר והייתי מגלה אחרי כמה שבועות שצפו בו 300 אלף צופים- זה היה ממלא את ליבי אושר.
(ואני יודע שהוא לא היה מגיע לזה בהקרנות בקולנוע…)
לפי נתונים של רוזנטל ועבודי שאני שמעתי לפני שנה וקצת, צפו בסרט יותר מ-70 אלף איש בסינמטקים, סניפים של האוזן, הקרנות בקיבוצים, באוניברסיטאות וכו'. תוסיף לזה עוד כמה אלפים טובים לפני השידור בטלויזיה. אולי לא מאה אלף, אבל מספר יפה ביותר.
תודה על ההפניה לסרט המרתק.
הסרט הציג תקופה ארוכה במוזיאון רמת גן, אולי זה פתרון אפשרי לצפיה על מסך גדול עבור סרטים דוקומנטריים