18 נובמבר 2010 | 11:08 ~ 24 תגובות | תגובות פייסבוק

"הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק א'", הביקורת

הארי פוטר ואוצרות המוות

הארי פוטר ואוצרות המוות


היחס שלי ל”הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק א'” די מפוצל. מצד אחד, אני חייב להודות – כפי שאמרתי אחרי “הנסיך חצוי הדם” – שדיוויד ייטס הזה מסקרן אותי. מצד שני, בכל הכנות – כבר נמאס לי לחלוטין מהסדרה הזאת. אני עדיין מגיע לכל סרט וסרט במידה רבה של סקרנות, מתוך רצון להיות מוקסם, ומתוך תאווה קולנועית בסיסית שהסרטים האה יהממו אותי, וגם אם פה ושם אני מקבל את מבוקשי, הסך הכל נותר עבורי די שולי. לפיכך, הביקורת הזאת פונה בעיקר למי שמרגיש כמוני: הרי מעריצי הארי פוטר המושבעים – אני תוהה, האם הם מתרבים או מתמעטים משנה לשנה? – באים לסרט הזה עם ניצוצות בעיניים והם מצידם רק רוצים עוד. האמת, אני די מזדהה איתם. סדרות כמו “מלחמת הכוכבים” ו”אינדיאנה ג’ונס” עושות עלי השפעה דומה, וגם אני מתקשה לראות מגרעות בסדרות שאני להוט אחריהן (או, לפחות, שהייתי להוט אחריהן). ומן העבר השני, כל מי שאין לו שום עניין ב”הארי פוטר” או בסרטים הוליוודיים גדולים הפונים לבני נוער חובב כישוף וקוסמים מן הסתם הסרט הזה בכלל לא יירשם ברשתית העין שלו. ואם במקרה הוא יקלע לסרט הוא א) יסבול קשות. ו-ב) לא יבין דבר. כי “אוצרות המוות, חלק א'” הוא למעשה “הנסיך חצוי הדם, חלק ב'”. הסרט ממשיך את עלילת הסרט הקודם באופן ישיר.


הפתיחה, אני מודה, היתה מצוינת. סוף סוף נשברה התבנית הכבר מתישה של סרטי הארי פוטר: הרפתקאת סוף קיץ, הנסיעה ברכבת להוגוורטס, היום הראשון ללימודים. הפעם: ישר לאקשן. הגיבורים שלנו במנוסה, יורדים למחתרת, נעלמים, מפחד אוכלי המוות ששולחים וולדמורט והקבינט המרושע שלו במטרה להשתלט על העולם. בסצינה הזאת מתחיל עניין חביב: לא מעט אלמנטים שהיו כמעט אגביים בפרקים הקודמים, חוזרים לסיבוב פרידה. למשל, הגעתו של הארי פוטר התינוק על האופנוע של האגריד בסרט הראשון (אני מתייחס כל הזמן לסרטים, אבל זה גם כולל את הספרים) מתקשרת למנוסתו של הארי המבוגר מאותו בית בספר האחרון על גבי אותו אופנוע. אבל רגע, כבר הסיקוונס השני היה משונה לי: הארי ממריא עם האגריד, טסים קצת מעל העננים ורואים שיש בלאגן, הארי נוחת ליד הבית של משפחת וויזלי, ואז אנחנו שומעים על קרבות איומים של שאר הנמלטים עם אוכלי המוות. מה זה? ממתי סרטי הארי פוטר עברו לשיטת ה”לספר על” במקום ה”להראות את”. זו סצינת אקשן שהייתי רוצה לראות. איך כל אחד נמלט, ואיך אלה שלא שרדו עשו את זה. בשביל ספר שנדרשים שני סרטים כדי להקיף אותו יש בסרט הזה כמה וכמה רגעים תמוהים שבהם משלימים לנו חלקי עלילה על ידי עדכון בעל פה. גם ל”הארי פוטר” נגמר התקציב?



חוסר הסבלנות הלך וגבר ככל שהסרט המשיך. על כל 5-10 דקות מעניינים, היו לא מעט דקות נסחבות. אנחנו דקות לפני הסוף, הקליימקס בדרך, השואו-דאון הסופי בין הארי ובין אמון גות וולדמורט נמצא מרחק ימים מהגיבורים, העולם כפי שהוא מכירים נהיה אפל ומאיים ורוחות של קטסטרופה נושבות – זה לא צחוק, יש משהו מעולם סרטי השואה שמנשב בסרט הקודר והאלים הזה – והגיבורים שלנו ממשיכים לריב ריבים ילדותיים על רומנטיקה של בני נוער.


אבל אם לחזור לפתיחה: אני משתוקק לסיום של סדרת “הארי פוטר” (ביולי הקרוב) כדי לראות מה יעשה דיוויד ייטס הלאה. סרטים 1 עד 4 הופקדו בידי במאים מבוססים (כריס קולומבוס, אלפונסו קוארון, מייק ניואל), כל אחד מעולם קולנועי קצת אחר, כל אחד הביא משהו מעולמו ומטעמו לסיפור. אבל בסופו של דבר המותג “הארי פוטר” – עם הסופרת, התסריטאי, השחקנים והמפיקים – היה יותר חזק מכל במאי. מהבחינה הזאת “הארי פוטר” היא כמו סדרת טלוויזיה, לא משנה מי יביים כל פרק, לסדרה יהיה בסוף אופי אחיד. ההבדלים יהיו בניואנסים למי שממש מתעמק. אבל החצי השני של הסדרה, כל ארבעת הסרטים האחרונים, הופקד בידיו של במאי פחות מוכר ומבוסס. כנראה מתוך הבנה של המפיקים שהדבר האחרון שהסדרה זקוקה לו זה אגו. וייטס הזה פה ושם הצליח להביא כמה הברקות. ויותר מעיין: הוא הצליח להטמיע קצת מכל הבמאים האחרים שקדמו לו בפרקיו. אם חששתי בתחילה שייטס יהיה מין גאי המליטון או לואיס גילברט שכזה, המוציא והמביא של המותג בשירות מפיקיו (כפי שהמילטון וגילברט היו בסדרת סרטי ג’יימס בונד בשנות השבעים והשמונים) הוא הצליח מדי פעם להוכיח שיש לו שכל משל עצמו. לכן מסקרן אותי מה הוא יעשה הלאה. האם, כמו מייק ניואל, הוא יעדיף ללכת על דרמות בריטיות על קשישות בכפר? או האם הוא יגוייס למכונה ההוליוודית לביים סרטים עתירי תקציב למפיקים ג’רי ברוקהיימר? שכן, גם לנתיב הזה הלך ניואל אחרי הארי פוטר שלו. ואולי יתברר שיש כאן יוצר מעניין יותר, ולא סתם טכנאי עם הברקות. מה שבטוח הוא שנותר לי רק עוד סרט אחד בו אוכל להגיד “דווקא באתי עם ציפיות ועם סקרנות ויצאתי קצת מבואס, אבל אולי בסרט הבא זה ישתפר”. מי יודע, אולי בפרק הבא, האחרון, זה ישתפר.

נושאים: ביקורת

24 תגובות ל - “"הארי פוטר ואוצרות המוות, חלק א'", הביקורת”

  1. איתן 18 נובמבר 2010 ב - 11:32 קישור ישיר

    לא מעניין אותי בכלל, ולא ראיתי אפילו חצי שנייה מהסרטים שאלו, ובכל זאת שתי הערות:

    אתמול נסעתי באוטובוס, ומאחורי שתי בחורות צעירות שלא הפסיקו לדבר פתאום אומרות אחת לשניה: מה, עוד הארי פוטר?!
    וזה, בהתייחס לפסקה הראשונה שלך, כנראה אומר שלקהל היעד קצת כבר נמאס מההארי פוטר הזה.

    והערה שנייה: לא שאני מבין בזה, אבל נדמה לי שמי שעיצב את הפוסטר של הסרט הזה החליט שהוא רוצה לשים דגש על זה שהארי פוטר כבר מתגלח, וכך יש צללית על הלחי של דניאל רדקליף. לחי עם זיפים, מה שמשווה לו לטעמי מראה של ג’ון מקליין.

  2. מיקי 18 נובמבר 2010 ב - 11:41 קישור ישיר

    מעניין. הדטריילר היה מאוד מרשים.
    ואיך סרט הרכבות החדש עם דנזל וושינגטון? מישהו ראה אותו ויכול להגיד אם ההייפ מוצדק?

    ===========

    רוה למיקי: הייפ? זה סרט שסביבו משתררת דממה משונה. כאילו הוא לא קיים. באמריקה הוא הצליח באופן סביר. אם לא אשמע ממישהו אמין שמדובר בסרט השנה, אני אחכה לראות אותו בעוד שנה ביס HD.

  3. אביגיל 18 נובמבר 2010 ב - 11:52 קישור ישיר

    ההקשר שלך לשואה לא כל כך מגוחך – בספר האחרון יש רמיזות רבות למלחמת העולם השנייה ולשואה.

    אני חובבת של הספרים (אם כי הסדרה די מתמסמסת בחציה השני), וכנראה מסיבה זו גררתי את עצמי לחמשת הסרטים הראשונים. בששי סוף סוף קלטתי ששום דבר ממה שהקסים אותי בעולם הספרים לא עבר למסך הקולנוע (ואולי העובדה שכשיצא הסרט הששי הסדרה כבר הסתיימה, ואיתה הרבה מהקשר הרגשי שלי אליה, היתה קשורה לכך). הדבר המעניין ביותר לגבי הסרט הזה הוא הציניות שהביאה את האולפן לפצל אותו לשניים על מנת לחלוב את פרת הכסף עוד קצת, למרות שאין בספר השביעי יותר חומר משלושת קודמיו (ראו גם את הסרט האחרון בסדרת דמדומים).

  4. ניר נ. 18 נובמבר 2010 ב - 12:30 קישור ישיר

    דווקא אלפונסו קוארון (לטעמי) היטיב יותר מכולם להבין ולהביא את הקסם שבעולם הספרותי. הוא הבין שזה לא טמון רק בפעלולים או בהעברת כמה שיותר סצינות ודמויות. זה טמון בסגנון הבימוי והעריכה. הוא עשה בסרט החלטה נועזת של להימנע כמה שיותר מקלוזז אפים למבוגרים מתוך הבנה שילדים (גיבורי הסרט-לא הצופים) לא ממש מתעניינים במורים שלהם ובעולם המבוגר. (הכי נפגעה מזה היתה ג’ולי כריסטי שזכתה ליחס של ביט). בסופו של דבר הסדרה הזאת תשמש דוגמא חיה לתהליך הקדרות (מלשון קודר) שהתגבש והתגבר בקולנוע הבלוקבאסטר הוליוודי במהלך העשור הראשון של המילניום השלישי ובזאת חשיבותה להסטוריית הקולנוע.

  5. מיצבשת 18 נובמבר 2010 ב - 12:50 קישור ישיר

    יאיר תודה,
    כפי שחשדתי מדובר בסרט מרוח על ספר מרוח. כיוון שהילדים שלי רוצים לראות את הסרט ובאיזשהוא מקום גם אני רוצה לראות. אני אלך אולי האכזבה תהיה קטנה יותר ממה שתארת

  6. סם פאטרס 18 נובמבר 2010 ב - 13:50 קישור ישיר

    באיזה נקודה נגמר הסרט? תודה מראש

  7. X 18 נובמבר 2010 ב - 14:10 קישור ישיר

    מה שבטוח זה שלהקרנות של הערב ביס פלאנט כבר כמעט ואין מקומות. כנראה שהקסם עדיין עובד.

  8. X 18 נובמבר 2010 ב - 15:42 קישור ישיר

    ובלי קשר להארי, college humor מראים איך הרשת החברתית יכל היה להיראות אם במאים אחרים לא היו שוכחים שיש להם סגנון אישי.
    http://www.collegehumor.com/video:1943668

  9. מיקי 18 נובמבר 2010 ב - 16:16 קישור ישיר

    יאיר: וואלה? דווקא הבנתי (מ-rottentomatoes) שמדובר בסרט דיי מוצלח. אולי “הייפ” זו לא המילה הנכונה, אבל עדיין – אם יצא לך לראות, תסמס לנו פה?

  10. מיכאל 23 18 נובמבר 2010 ב - 17:26 קישור ישיר

    איתן צודק.

  11. aragonzo 18 נובמבר 2010 ב - 21:05 קישור ישיר

    סם, לשאלתך (ספויילרים כמובן!):
    טרם ראיתי, אבל ממה שקראתי הסרט הראשון מסתיים בין פרקים 24 ו-25, לאחר שוולדמורט משיג את השרביט של דמבלדור (ולפני הסצינה בגרינגוטס).

  12. Eran 18 נובמבר 2010 ב - 22:19 קישור ישיר

    אדגר רייט מדבר על הכשלון של סקוט פילגרים

    http://www.mtv.com/videos/movies/598051/edgar-wright-on-the-scott-pilgrim-box-office.jhtml

  13. אבישי 18 נובמבר 2010 ב - 22:59 קישור ישיר

    “חיים יקרים” של שלומי אלדר ברשימת 15 המועמדים לאוסקר על סרט תיעודי.
    http://blogs.indiewire.com/thompsononhollywood/2010/11/18/academy_announces_documentary_list_of_fifteen/

  14. מאמרים 19 נובמבר 2010 ב - 10:02 קישור ישיר

    זה פשוט מזעזע ומכעיס אותי (אבל גם נורא צפוי כמובן) שהאולפנים החליטו לפצל את הסרט לשני חלקים. תנו לסדרה להסתיים בכבוד, למה למרוח כל דבר כמו מסטיק?

  15. איתן גפני 19 נובמבר 2010 ב - 10:55 קישור ישיר

    מיקי:
    http://rosebud.bloge.co.il/2010/11/18/

  16. דור 20 נובמבר 2010 ב - 0:15 קישור ישיר

    אני פשוט הוקסמתי מרגע לרגע מעבודת המצלמה המשובחת.
    אמנם היו לעיתים נגיעות הוליוודיות, אבל כמה סצינות (ר”ע הריקוד) היו פשוט מדוייקות.

  17. דור 20 נובמבר 2010 ב - 0:17 קישור ישיר

    ואגב, מישהו יודע אם הסרט מוקרן בסינמה סיטי דיגיטלית ולא מפילם? (4k)

  18. רודריק ג'יינס ג'וניור 21 נובמבר 2010 ב - 19:17 קישור ישיר

    הערה על איכות ההקרנה:
    אני הייתי בהקרנה בשבת ב-10 בערב ברב חן גבעתיים (אולם 1). מתחילת הסרט הייתה לי הרגשה שמשהו מוזר. זה היה נראה כאילו הפריים הקולנועי היה יותר גדול מהמסך. ראשים נחתכו בקצה העליון של הפריים כמעט בכל סצנה, ומדי פעם היה נדמה כאילו המקרין שם לב לכך והעלה קצת את הפריים שלו כדי לחשוף את הראש החתוך. בסצנות שאחרי הבעיה חזרה על עצמה, אז כנראה המקרין החזיר את הפריים למרכז.
    למישהו הייתה חווייה דומה בגבעתיים או בכל מקום אחר, ויכול לאושש את חשדותיי?
    דוגמה שמבהירה שלא הזיתי (ספויילר קטן!!!!!!!!): בסצנה ביער בחלק האחרון של הסרט, לאחר (ספויילר!!!) שרון חוזר והרמיוני כועסת עליו, רואים שוט של רון לבד בפריים, והראש שלו חתוך עד הפה כמעט. לא יודע סיבה אחרת שיכולה להיות מלבד פשלה בהקרנה.

  19. סטיבי 21 נובמבר 2010 ב - 20:44 קישור ישיר

    גם בהקרנה בלב דיזנגוף שבה ראיתי את הסרט הוא היה חתוך מלמעלה (אם כי בסצנה המדוברת זה היה חתוך עד מתחת לעיניים, אז כנראה המצב היה קצת יותר טוב במקרה הזה).
    בקולנוע גת הסרט המוקרן חתוך מימין ו/או למעלה באופן קבוע.
    או כמו שקראת לזה: הפריים היה גדול מהמסך. אני מניחה שבמקרים שהתמונה חתוכה קצת מלמעלה היא גם חתוכה קצת מימין אבל קשה לראות, עניין של פרופורציות.

  20. רודריק ג'יינס ג'וניור 21 נובמבר 2010 ב - 22:05 קישור ישיר

    אם זה נפוץ, זה לא בעצם יוצר מצב שהמקרין עושה PAN AND SCAN לאורך כל הסרט? היו סצנות שצולמו במצלמת כתף שהתזוזות פריים של המקרין הוסיפו על רעידות המצלמה. במילה אחת, מה לעזאזל?
    פעם ראשונה ששמתי לב לדבר כזה בקולנוע. זה לא טיפה חלטוריסטי?
    ע”ע:
    http://www.youtube.com/watch?v=5m1-pP1-5K8

  21. אביתר 23 נובמבר 2010 ב - 1:08 קישור ישיר

    מסכים כל כך עם הקטע המאכזב של קרב שבעת הפוטרים… כל כך חיכיתי לסצנה הזו!!! במאי מטומטם הייטס הזה לא יודע מה הוא מסקרן אותך כל כך. בספר, הסצנה הזו ממש סוחפת ומותחת, וברור מאוד מה קורה ולמי… והיה קרב של כמה דקות לפחות. כל הקטעי אקשן פה היו מצומצמים ומאכזבים! מותחים אותנו כמו מסטיק עד יולי כדי לראות עבהודת שרביטים? ומלחמה! גם בשישי הוא השמיט את הקרב בסוף. הדבר היחיד שאני יכול להגיד עליו ובזה אתה צודק- שיש לו הברקות בקטעים מאוד מסויימים כמו הסרטון המצוייר על אגדת אוצרות המוות זה היה יצירתי! הסצנה הראשונית המרגשת מאוד של הרמוני מוחקת זכורנות…
    וגם בשישי היו לו אבל הברקות בסרט של שעתיים וחצי… זה כישלון!

  22. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 6:55 קישור ישיר

    Dude the spam here will drive me insane! Fix it!

  23. Iris Abernatha 28 ינואר 2011 ב - 0:34 קישור ישיר

    Do you have twitter or facebook ? i will follow you friend

  24. Marguerite Pohl 7 פברואר 2011 ב - 4:05 קישור ישיר

    Thanks for creating this. I really feel as though I know so much more about the topic than I did before. You should continue this, Im sure most people would agree youve got a gift.


השאירו תגובה