17 מאי 2007 | 09:35 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

צפירה לאחור

בהחלט ייתכן שהרסתי לעצמי את הצפייה ב”תנועה מגונה”, סרטו החדש של צחי גראד כבמאי (והשני אחרי “ג’ירפות”). נתקלתי בפרויקט הזה לראשונה לפני כשש שנים כשקראתי את אחת הגרסאות המוקדמות של התסריט שכתבו גל זייד ועקב איילי. אז קראו לו “מיכאל קליינהאוס” ואני חשבתי שמדובר בתסריט מבריק, מצחיק, ארסי, סאטירי. התאהבתי בתסריט וניסיתי לעקוב, ככל שיכולתי, אחר הפרויקט הזה, שלקח לו זמן עד שהשיג מימון מהקרנות, עד שמצא במאי ועד שיצא להפקה. בפיתול משונה אף יותר של הגורל, בשנה שעברה היו הבת שלי והבן של גראד באותו גן טרום-חובה, כך שיכולתי מדי פעם, בפוגשי אותו בכניסה או ביציאה מהגן, להתעניין בשלום הסרט.
ואז, כשסוף סוף ראיתי אותו לראשונה בפסטיבל חיפה האחרון, שם זכה בפרס הסרט הטוב, התבאסתי ממנו. התסריט המצחיק, המדויק והקצבי הפך לסרט עגום, מריר ואיטי. ובכל זאת, חשבתי שתגובתי קשורה בכך שהגעתי לסרט עם ציפיות, עם אינטרפרטציה משלי לאופן שבו דמיינתי את הסרט, ולא כי שפטתי את הסרט על סמך קריטריונים נקיים. וכך, כשהציפיות שלי כבר מאופסות, צפיתי בו כעת בפעם השנייה. ואכן גיליתי אותו מחדש: “תנועה מגונה” הוא סרט רב מעלות, עם כמה סצינות משובחות, ושפה קולנועית מנומקת. אבל, יש אבל: הוא עדיין מזגזג שלא לטובתו בין המשובח לאומלל. התוצאה לעיתים מבלבלת ומתסכלת.

גל זייד מגלם את דמותו של מיכאל קליינהאוס, לוזר תל אביבי דכאוני שאחרי מות אביו החליט לפרוש מעבודתו בתעשייה החקלאית ולנסות לשבת בבית ולכתוב ספר. הוא קם מאוחר, מתבטל, מנסה לכתוב את פסקת הפתיחה של ספרו ומיד מוחק. קליינהאוס הוא אנטי-גיבור מובהק: תכונתו הדומיננטית ביותר היא הפסיביות שלו. האיש יוצא מגדרו כדי להימנע מעשייה, כדי לחמוק מהתפתחות, כדי להישאר כמה שיותר סטטי. הסיפור מתחיל בצפירת יום השואה ומסתיים בדיוק כעבור שבוע, אחרי צפירת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ועם זיקוקי הדינור שמסמנים את תחילת חגיגות יום העצמאות. וזה גם המהלך שעושה הדמות: משואה לתקומה, מקורבן לגיבור.
כל העסק מסתבך כשאשתו (קרן מור) מפנה אצבע משולשת לכיוון מכונית הצופרת לכיוונה ברחוב. נהג המכונית, פגוע מכך שאשה עושה לו תנועה מגונה, נותן גז ומפרק לקליינהאוס את הדלת של הרכב. אחרי שהוא חוכך בדעתו בתחילה לא לעשות דבר, מתחיל קליינהאוס לחפש צדק – תחילה בהיסוס, ואז בנמרצות הולכת וגוברת. ובהיעדרו של צדק, הוא מסתפק בנקמה. במסעו לחפש את הצדק מגלה האנטי-גיבור שהוא דווקא פרצופה של המדינה: כל המנגנונים הרשמיים – משטרה, רשויות, משרד הפנים – אימפוטנטים בדיוק כמוהו, מצטיינים בלא לעשות דבר. היחידים שיש להם דרייב להצליח, אינסטינקטים של קילרים, הם אלה שפועלים בשולי החברה, בצידי החוק, היזמים הפרטיים והאפורים שנמנעים ממגע עם מוסדות המדינה המאטים אותם.

גראד המיר את הקצביות הקומית של התסריט המקורי בנקודת תצפית מדכדכת ואפרורית. הצילום הסינמסקופי של שי גולדמן (“שלוש אמהות”), שצילם במצלמת HDV, מציג את הדמויות באופן נטול פירגון – הוא צמוד לנקבוביותיהן, חושף את כרסן, מדגיש את הבלאגן והלכלוך. ברמה הפרקטית ביותר, “תנועה מגונה” הוא בעיקר סרט מוזנח ובלתי מוקפד, כמו גיבורו. לי, כצופה, זה הציק. מצד שני, קשה להתחמק מהתחושה שיש כאן מעין “דרכים צדדיות” ישראלי, כשזייד הוא סוג של פול ג’יאמטי שיוצא למסע שמתחיל בעל כורחו, אבל אז הופך למסע של תשוקה וגאולה. כמו “דרכים צדדיות” גם “תנועה מגונה” משבץ כמה סצינות קומיות מובהקות לתוך הסיפור הדכאוני על האיש שמצוי בחסימה תמידית. ההבדל הוא ש”תנועה מגונה”, למרבה הצער, הוא סרט מאוד לא אחיד. לא במשחק, לא בקצב, לא בליהוק, לא בעריכה ואפילו לא בפסקול המוזיקלי, שלעיתים נדמה כאילו הוא פועל נגד הסרט.
בראותי את התוצאה הסופית לא יכולתי שלא להיזכר בצער בסרט ישראלי אחר, “מייד אין ישראל” של ארי פולמן, שסבל כמדומני מבעיות זהות – תסריט מקורי, מרתק, עם שפה עכשווית, עם טוויסט סאטירי נוקב, אבל עם בימוי מוקפד למחצה שנע ביד לא רגישה מספיק בין הקומי/אבסורדי לדרמטי/טראגי. כך גם כאן. אולי בניסיון לקרב בין “מיכאל קליינהאוס” ל”מיכאל קולהאס”, בחרו גראד ושותפיו לעבות את העלילה באלמנטים דרמטיים כבדים שממוטטים את האיזון העדין שבין האבסורד לטרגדיה.

דווקא הרגעים בהם קליינהאוס מתעורר לחיים הסרט חושף את הפוטנציאל שהיה טמון בו. ובעיקר: נדמה שחסרה לסרט מערכתו האחרונה. וכך, במקום סרט על אדם שנלחם באנשי העולם התחתון ולומד מהם את כללי המשחק, אנו מקבלים סיפור על נקמה נטולת השלכות, של איש שמתחיל מעצבן ונגמר מסוכן, אבל למרות הפרטנות של הסרט בעיצוב דמותו, עולמו וחייו, אין לנו מושג איך באמת הסיפור הזה נגמר. נותרנו באוויר.

14 תגובות ל - “צפירה לאחור”

  1. אורון 17 מאי 2007 ב - 12:10 קישור ישיר

    “תנועה מגונה” התחבב עליי מאוד, למרות כל המגרעות הבולטות שצויינו לעיל, ואני בהחלט אסתכן ואמליץ עליו.
    אהבתי את השימוש במועדים ישראלים, שמהווה קונטרה נאה לסרטי ערב חג המולד למיניהם. אהבתי גם המון אספקטים בתסריט, שכן סגרו יפה כמה מעגלים. חשתי איזושהי ביקורת מרומזת על הרשויות, שהועברה בעדינות ובסרקזם ראויים. ונגנבתי לטובה מסצינת הסיום!

    מוזר שאותו סיום, דווקא הוא שבעיניי נכנס היישר לפנתיאון “הסופים הגדולים של הקולנוע הישראלי”, נראה בעינייך כלא מספק. אבל ***זהירות עלול להכיל ספויילר*** אולי הם מתכננים סרט המשך? 😉

  2. דני 17 מאי 2007 ב - 13:44 קישור ישיר

    דני לאורון: לדעתך יש ל”תנועה מגונה” סיכוי לזכות בפרס “אופיר” כסרט הטוב ביותר?!

  3. van erik 17 מאי 2007 ב - 20:36 קישור ישיר

    משהו ראה את בקור התזמורת ויכול להגיד בפה מלא שזהו אכן סרט טוב?

  4. סתום בלחיצה (לשעבר ח.ל) 17 מאי 2007 ב - 22:59 קישור ישיר

    אם חיפשו כאן דווחים ישירים מקאן אז הנה מה מצאתי, דיווחים ישירים מ”פי הסוס”

  5. סטיבי 18 מאי 2007 ב - 1:13 קישור ישיר

    סיכום חדשות היום: טריילר לרובוטריקים. טריילר לחדש של וונג קאר וואי. תמונות מהחדש של האחים כהן ומ’ג’ון רמבו’. וכמובן, ג’ררד “הרסו אותו ב-300” בטלר לפריקוול ל’בלתי משוחדים’.

  6. סטיבי 18 מאי 2007 ב - 1:21 קישור ישיר

    אה, ואלייז’ה ווד כאיגי פופ.
    (לינק למחשבות מגוון נוכחי קאן על my blueberry nights)

  7. דן ברזל 18 מאי 2007 ב - 1:33 קישור ישיר

    אם כבר הזכרנו את ארי פולמן – הזדמן לי במקרה להציץ בכמה קטעים מתוך הפרוייקט החדש שלו, שנעשה בטכניקה דומה לזו של Waking Life ו-Scanner Darkly.
    חשוב לי לציין את זה דווקא בתור מי שתיעב עמוקות את “מייד אין איזרעל” – מה שראיתי נראה מדהים, ומראה לכל הלינקלייטרים מאיפה משתין הרוטוסקופ. יש מצב שפולמן שיחק אותה בענק. אני מחכה בכיליון עיניים.

  8. VAN ERIK 18 מאי 2007 ב - 2:18 קישור ישיר

    היי דן
    למה לתעב את מייד אין איזראל, נכון הוא בעייתי, אבל רואים שם ארץ אחרת שלא רואים בסרטים בארץ וזוהי מעלה חשובה מאוד ל(לדעתי).

  9. אורון 18 מאי 2007 ב - 13:06 קישור ישיר

    הטריילר החדשים של הרובוטריקים די העיף לי את המוח (תודה סטיבי!!!), והעלה את השאלה – האם יש סיכוי שזה יהיה טוב כמו שזה נראה?
    כלומר מלא במשחק מוגזם, השתנויות מהירות בתוך העיר הנחרבת והכי חשוב – הסאונד המקורי של ההשתנות עצמה (קי-קה-קו-קו-קה-קי, אם לנסות ולכתוב את זה).

  10. אורון 18 מאי 2007 ב - 13:10 קישור ישיר

    טריילר חדש כמובן, המוח שלי עף כאמור…
    ולדני- קטונתי מלנבא את פרסי האופיר, שלא תמיד ברור מה הם השיקולים שלפיהם הם מחולקים. ובכל זאת, אני לא חושב שלאף סרט יש באמת סיכוי מול הבופור, בהסתמך על שנים עברו.

  11. חן 18 מאי 2007 ב - 16:42 קישור ישיר

    אחרי צפייה שנייה, “אינלנד אמפייר” שהושמץ כאן הוא הסרט הגדול ביותר של 2006

  12. איתן (בחופשה מהמילואים) 18 מאי 2007 ב - 20:36 קישור ישיר

    אכן, אורון, עולם נטול אינטרנט הוא עולם המילואים. אבל עכשיו אני בבית. לשלושה ימים. הספקתי לראות היום סרט דוקומנטרי בסינמטק (סרט רוסי נחמד, אבל גם כזה שהבטיח יותר ממה שקיים). מחר אני אנסה להשלים פערים ולצפות ב”אמא חוזרת הביתה”, סרט שחמק מתחת לאצבעותיי מספר פעמים.

    רציתי לספר שבגלל המילואים אני הולך להפסיד אירוע שמתרחש פעם בשנה. זהו אירוע שהייתי נוכח בו בחמש-שש השנים האחרונות (הכניסה חינם), והשנה הוא מתרחש בשישי-שבת הבא. האירוע הוא פורום הקו-פרודוקציות ה-9. במהלך סוף השבוע הבא יעלו אל במת אולם “אשכול פיס” (הנמצא בתוך בית הספר הצמוד אל הסינמטק התל אביבי) מעט יותר מעשרים במאים דוקומטריים ישראליים, הנמצאים בשלבים שונים של פרויקטים שונים, וינסו לשכנע מנהלי תוכניות של תחנות טלויזיה מרחבי העולם (קנדה, אנגליה, בלגיה, פינלנד, ארה”ב, ועוד כהנה וכהנה) להשקיע בסרטים שלהם. מתוך האירוע השנתי הזה נוצרו לא מעט קו-פרודוקציות מוצלחות ומצליחות, והאירוע נותן הצצה מעניינת לאיך אנו נראים בעיניי עצמנו ובעיניי אחרים. וכמובן, תמיד מעניין לראות פרויקט בהכנה (ולהשוות אותו למוצר המוגמר, כשנה אחר כך). כ-2-3 דקות מתוך “אמא חוזרת הביתה” (שאראה מחר) ראיתי לפני כשנה, בפורום הקודם, ואני זוכר אותן כמרגשות מאוד. אם מישהו יהיה שם (אורון ? יאיר ?) אולי הוא יוכל לדווח …

    סדר ההקרנות של סרטי האקדמיה בסינמטק שונה, וביום ראשון יוקרן “תנועה מגונה” (שראיתי ואהבתי) ע”ח “חופשת קיץ” המסקרן (אוף!). אבל, מצד שני, בדרך כלל האקדמיה מוסיפה הקרנות לסרטים שיש להם ביקוש, כך שאולי אוכל לראות אותו (וסרטים מסקרנים אחרים) אחרי ה-7 ביוני (כן, יש לי מילואים ארוכים).

    בפינות רחוב בתל אביב יש פרסומות לסרט עלום (אני לא זוכר את שמו. אני רק זוכר את התמונה של ניק נולטי ברקע). על גבי התמונה יש המלצה :”סרט שישנה את חייך” על החתום: וראייטי ? רולינג סטון ? לא! לא אחר מאשר סטינג. לא נראה לכם קצת מוזר ? (הבהרה: גם בפאזה הפופית הנוכחית שלו, אני חושב שסטינג הוא משורר נפלא וזמר מצוין. הוא גם שחקן קולנוע לא רע. הוא היה טוב ב”יום שני הסוער” של מייק פיגיס. אבל מבקר קולנוע הוא לא. יש למישהו כרטיסים להופעות של פוליס בקיץ?)

    ואסיים באנקדוטה מהמילואים (לא קשור לקולנוע, אבל מתחבר להערה על כדורגל/קונצרטים/קולנוע מאחד הפוסטים הקודמים):

    במסגרת תרגיל צבאי, שכלל במוי חדירת גורם עוין את גדר הגבול, נשמעו בקשר השורות הבאות:
    “תצפית לגאידמק: החשוד נע על הציר המרכזי לכיוון צפון. גאידמק לתצפית: קיבלתי. אני בדרכי אליו”
    (נשבע שזה סיפור אמיתי).

  13. רון 18 מאי 2007 ב - 20:59 קישור ישיר

    יקיר אלקריב ב”עיתון תל אביב” קוטל שוחט מרטש היום את “תנועה מגונה”. המבקר של “העיר” דווקא אהב. רווה החליט שלא להחליט אז מה יהיה? שווה השקעה בכרטיס או שנחכה לדי.וי.די???
    חוץ מזה, תסלחו לי, אבל אותי מעניין הרבה יותר “חסר מנוחה” סרטו החדש של עמוס קולק, במאי שאני מאד אוהב.

  14. אלון 20 מאי 2007 ב - 1:02 קישור ישיר

    רון: עכשיו חזרתי מ”תנועה מגונה”. הרבה מהדברים שנאמרו נכונים ובכל זאת סרט מוצלח מאוד בעיני. גל זייד מצוין. הצילום אמנם אפרורי ולכאורה לא מסוגנן, אבל בהחלט הולם את הסרט ולפרקים מאוד יפה ומרשים. בסך הכל הסרט עובד היטב. בעיני שווה את ההשקעה בכרטיס. תבלה.


השאירו תגובה