01 מרץ 2011 | 09:00 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

"שמח-תודה-עוד-בבקשה", ביקורת


 

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.2.2011

 

 

ובכן, "שמח-תודה-עוד-בבקשה" הוא סרט די חמוד ומתוק.

עד כאן.

לא באמת, בואו נסכם את זה בעשר מילים, שארבע מתוכן הן שם הסרט.

צריך עוד?

אוקיי, לא רציתי להיכנס לזה. אבל "שמח-תודה-עוד-בבקשה" הוא סרט נורא חמוד ומתוק, אבל רק אם תצליחו לסבול ולשרוד את ארבעת הגיבורים הראשיים הכל כך מעצבנים ומפונקים וטפשים שהסרט מציב במרכזו. סאם, למשל, מוצא ילד קטן שהלך לאיבוד בסאבוויי. הילד לא מוכן ללכת למשטרה (למה?), סאם נוטש אותו ברחוב, מתחרט, לוקח אותו איתו לפגישה, הפגישה מתחרבשת (כי סאם הוא לוזר) ומאותו רגע למעשה מאמץ אותו אליו כמו כלבלב תועה. כולם – כולל הצופים באולם – צורחים עליו שהוא צריך כבר לדווח לרשויות שהילד האבוד הזה ברשותו כי בוודאי יש מישהו בעולם שמשתגע מרוב דאגה בגלל היעדרותו. אבל החברים שלו כל כך אפאתיים ופאסיביים כמוהו שחוץ מאשר לזרוק לו שנינויות ("הוא ילד, הוא לא דג זהב") אף אחד מהם לא באמת עושה משהו. וכך גם הצופה. אבל לצופה, לפחות, יש תירוץ, הוא כלוא במושב שלו באולם. מה התירוץ של הדמויות?

 

שתיים מהדמויות הנשיות כלואות בתוך קלישאות נוירוטיות: גברים שמאוהבים בהן מחזרים אחריהן, אבל הן כל כך שבויות ברעיון שהן דפוקות ומסובכות ולא ראויות לאהבה, שהן סתם מסבכות לעצמן את העניינים וממררות לכולם את החיים. טוב, אשם בכך גם הבמאי שבעולם הקולנועי שלו "גבר טוב לב" שווה "גבר מקריח ולא סקסי". אחת הנשים, אגב, סובלת ממחלה נדירה כלשהי שגורמת לה להיות נטולת שיער. בקולנוע היינו מצפים שלכל פרט עלילתי ולכל איפיון של דמות תהיה הצדקה תסריטאית, סיבה לקיומה. למחלה של הדמות הזאת אין שום סיבה או הצדקה, זו פשוט אחת התכונות של אותה דמות. הייתם אומרים, לפיכך, שזה "כמו בחיים", דברים "פשוט קיימים כי ככה זה", אבל זה יוצר תחושה של שרירותיות וגחמנות לאורך כל הסרט.

 

והעניין הוא שבסופו של דבר, למרות הנסיון להיראות ריאליסטי, ו"כמו בחיים", ונורא טבעי ואנושי ובגובה העיניים, בסופו של דבר הסרט כולו מלא התחנחנויות מתקתקות וניסיונות להיות מקסימים (קאט: לעיניו הגדולות של הילד, שהוא באמת מתוק ומקסים). ג'וש רדנור, שמגלם את התפקיד הראשי ושזה סרטו הראשון כבמאי וכתסריטאי, עשוי להיות לכם מוכר כאחד השחקנים בסיטקום "איך פגשתי את אמא שלך". הוא בעיקר די דומה לצ'רלי שין, ההוא מהסיטקום האחר. ואכן, למרות שהסרט מנסה להיראות נורא טבעי, יש בו משהו בעצם מאוד מלאכותי, כאילו שכל נקודות הייחוס של רדנור אינן מהחיים באמת, אלא מסרטים ומתוכניות טלוויזיה. נשבע לכם שהיה שם קטע שאני בטוח שכבר ראיתי קודם ב"האנה מונטנה". ובאותה מידה של מתקתקות, רדנור היה יכול להפוך את זה לקומדיה רומנטית הוליוודית עם דרו בארימור וג'יימס פרנקו, אבל רדנור – שכנראה חולם בלילה על היפסטרים – לא עשה סרט הוליוודי גדול (מבחירה? מאילוץ?) אלא סרט פסאודו-אמנותי, עצמאי, קטן. איך מזהים? לפי צילום הכתף התכלכל ומוזיקת הלואו-פיי עם הגיטרות והשירה החורקת. גם הארטיסטיות בסרט נראית מזויפת.

 

כמו כל מוצר הוליוודי – גם אם הוא בעצם סרט עצמאי דל תקציב עם ניחוח סטודנטיאלי – הוא גדוש קלישאות ומשאיר בפה טעם של ממתיק מלאכותי. אבל השחקנים מתוקים, ואם לא מקפידים יותר מדי, אפשר לראות בו סרט, נו, חמוד ומתוק.


נושאים: ביקורת

9 תגובות ל - “"שמח-תודה-עוד-בבקשה", ביקורת”

  1. עמית איצקר 1 מרץ 2011 ב - 9:22 קישור ישיר

    סרט נוראי. לא שרדתי עד סופו.

  2. מיכאל 23 1 מרץ 2011 ב - 17:10 קישור ישיר

    עמית צודק, נשמע סרט משעמם.
    מתי ביקורת על 'ביותיפול' של איניאריטו?

  3. מיקי-ל 1 מרץ 2011 ב - 19:01 קישור ישיר

    אוף טופיק – ממש אהבתי את Hereafter של קלינט איסטווד. איך זה שאני בין הבודדים?? סרט יפייפה, עדין, אישי, מעורר מחשבה.

  4. שי 1 מרץ 2011 ב - 21:47 קישור ישיר

    נכון, אבל.
    יש בסרט כמה וכמה דיאלוגים מוצלחים מאוד. הוא מתאר מצב נפוץ בקרב מעמד חברתי במסגרת גילאים מסויימת. את הסרט כתב וביים רדנור עצמו, וכמו שחקנים ניו יורקיים צעירים רבים הוא ניסה להפיק אותו בתקציב נמוך כשהוא נעזר בחבר'ה, לאו דווקא בקטע של ארטיסטיות אלא בקטע של עצמאות ו"פרוייקט צד" סמוך לתפקידו ב"HIMYM".
    "HIMYM" היא קומדיית מצבים חביבה, שעוקבת אחרי סיפורו של הגיבור על חייו בניו יורק בזמן חיפושו אחר אהבת חייו – שנים על גבי שנים של חיפוש – כשהתעלומה הנחבאת בשאלה לא נחשפת, אבל רמזים לגבי העתיד לבוא קופצים מול הצופה בכל פרק ופרק. עם דמויות שטחיות מאוד, התוכנית מספרת בין הבדיחות סיפורים קטנים על הדמויות, ובסיפורים האלו היא מספרת גם על התקופה ועל החברה – בלי להתחייב, בלי להגדיל ראש, בלי להכריח את הצופה ובלי לטעון טענה גדולה מדי. בפרק של השבוע שעבר, לדוגמה, הסיפור המרכזי היה של עורך הדין שאוהד את התנועה הירוקה וחש רגשות אשמה על שאינו מניע מהלך ירוק בתוך הפירמה קרת הדם וחסרת הסנטימנטים שהוא עובד בה. זה מצב חברתי מוכר לרבים מאיתנו, שמוכרחים לעבוד בגופים שפועלים בלי לתת את הדעת ולפעמים אפילו בניגוד לעקרונות ואידאולוגיות שאנחנו תומכים בהם. אבל זה פרק קצרצר, עשרים דקות, והסדרה עוברת לנושא הבא, ולא מציבה מוסר השכל ברור או טיעון מורכב ורגיש באשר למצב הזה.
    אפשר להנגיד את הסדרה הזו, למשל, לקומדיה ניו יורקית אחרת, שלושים רוק. טינה פיי היא קומיקאית, אבל היא גם סאטיריקנית. היא הציבה את הסט של התוכנית שלה בבניין אנביסי, מפיקת הסדרה. היא יורה ביקורת לכל כיוון: למנהלים רודפי הבצע, לעוזריהם מלקקי הפנכה, לשחקנים הריקניים, ליוצרים הציניים והממורמרים, לאנשי השירות חסרי הדעה והמושפלים.לא – אין אמירות מורכבות אצל פיי. אבל יש בוטות ביקורתית קשה, בכל פרק וברעיון שעומד מאחורי הסדרה בכלל. "HIMYM" בכלל לא נמצאת בסביבה הרעיונית של פיי, והיא נוגעת בדברים בקלילות רבה יותר. אין בה ביקורת, יש בה רק הצגה פשוטה ושטחית של מצבים חברתיים מסויימים.
    גם בסרט שיצר, רדנור פועל במסגרת הזו. אבל בסרט הוא לא יכול לתת לצופים לצאת במחשבה שהם ראו עוד פרק של HIMYM. אז הוא לקח אמירה מאוד פשוטה, ניו אייג'ית, של "תודה" על מה שמגיע, ו"עוד בבקשה" כדי שיגיע עוד. זו אמירה יפה, פשוטה, שטחית ונעימה. והאמת, היא מספיקה לסרט בהיקף הזה. לא ציפיתי ליותר מסרט של קומיקאי ניו יורקי צעיר. אולי אפילו נהניתי לראות שקומיקאים כאלה יכולים להוציא משהו שהוא יותר מקומדיות SNL.
    שמח-תודה-עוד-בבקשה, כמו גם HIMYM, נוגע בחיים שלי ממש. יותר מאשר הקומדיה המבוגרת יותר והמופרכת יותר של פיי (על אף שהיא בלי ספק הקומיקאית המצחיקה ביותר והחכמה ביותר באמריקה). אם ישאלו אותי עם מי משניהם – פיי או רדנור, ועל פי כתיבתם בלבד – אני רוצה לצאת לערב של ארוחה-סרט-קפה, זו תהיה פיי. אם ישאלו אותי מי אני מעדיף כחבר לקצת יותר מערב אחד, זה יהיה רדנור.

  5. חיים 2 מרץ 2011 ב - 16:07 קישור ישיר

    רוה, כתבת משפט מאד יפה על כך שכל נקודות ההתיחסות של היוצר בסרט אינן מהחיים עצמם אלא מהדרך שבה הטלוויזיה מציגה את החיים.

  6. סטיבי 2 מרץ 2011 ב - 16:28 קישור ישיר

    מתברר שהולכת להיות הקרנה של "Your Highness" בסינמה סיטי ביום שישי בצהריים. ללא תרגום. בודקים את הקהל לקראת גניזה?

  7. מיכאל פורטנוי 6 מרץ 2011 ב - 19:59 קישור ישיר

    אמנם סרט בוסר אבל םרט חביב ביותר

  8. איילת 10 מרץ 2011 ב - 0:17 קישור ישיר

    שי לא הבנתי למה השוות בין טינה פיי לבין רדנור ומה הקשר בין הסדרות?
    טינה פיי כותבת את רוק 30 רדנור למיטב ידיעתי רק משחק בHIMYM..

    אני חשבתי שהסרט מקסים, דווקא בגלל שהוא משתמש באיך שטלוויזיה מציגה את החיים, מערכות יחסים ואהבה בסרט שהוא קומדיה רומנטית שנראית ריאליסטית..
    זה לא היה נראה אותו דבר אם היו מלהקים את ג'יימס פרנקו ודרו ברימור לדעתי..
    סרט חמוד ומתוק, אני אשאר עם זה. 🙂

  9. דורון 16 ינואר 2012 ב - 23:33 קישור ישיר

    מסכים עם כל מילה שנכתבה!


השאירו תגובה ל - שי