אקדימון
נירית אנדרמן עושה ב"הארץ" עבודה מבורכת ועוקבת אחר כל מה שקורה באקדמיה הישראלית לקולנוע, בעקבות כנס חברי האקדמיה שהתקיים ביום שלישי שעבר. כמאה מתוך 940 חברי האקדמיה הגיעו לכנס בסינמטק תל אביב, שבו לכמה וכמה מהם היו כמה וכמה תלונות לראשי האקדמיה. אני מבואס מהאקדמיה הישראלית לקולנוע מאז 2004, ושבע שנים אחרי מעט מאוד השתנה. זה עדיין מוסד עקום לגמרי. מצד שני, חלק מהקריאות שנשמעו בכנס – כפי שמדווחת אנדרמן – בעצמן לא לגמרי הגיוניות. רוני ניניו, למשל, דורש שכל מי שמצביע למועמדים לפרס הסרט ייצפה בכל הסרטים של אותה שנה. מרק רוזנבאום, היו"ר, מציין שהשנה יהיו בין 30 ל-35 סרטים מועמדים (!!), ושדרישה כזאת אינה רלוונטית. אני חושב שהוא צודק. מצד שני, זה כן נכון לדרוש שהמצביעים בשלב השני יצפו בכל חמשת הסרטים המועמדים בכל קטגוריה. זה כן הגיוני.
שאול דישי דורש, למשל, לערב את 940 חברי האקדמיה בכל שינוי תקנון ובכל החלטה חשובה. זה גם לא הגיוני. בשביל זה יש מוסדות הנהלה. אם המוסדות האלה לא מתפקדים או מקבלים החלטות שערורייתיות פשוט צריך להחליף אותם. וזה, בסופו של דבר, מה שהכי פגום באקדמיה: שהיא כבר יותר מעשור נותרה ללא שינוי, ללא התחלפות. עולם הקולנוע השתנה כל כך הרבה בעשור האחרון – בעולם, ובייחוד בארץ – והאקדמיה כמעט ולא הביאה שום דבר מזה בחשבון בעבודתה בשנים האלה.
אבל יודעים מה הבעיה האמיתית באקדמיה? שלאף אחד לא באמת אכפת. אני לא יכול לספור את כמות הפוסטים המעוצבנים והכתבות המתרעמות ותחלופי המיילים בעניין עם רוזנבאום שפרסמתי כאן בעבר. המון מילים. והאמת, תשו כוחותיי. למשל, אני סבור שלפרס אופיר צריכים להיות מועמדים רק סרטים שהופצו מסחרית, ולא כאלה שאולי יופצו מסחרית אם בכלל מתישהו. רוזנבאום ושות', שעדיין חושבים על הקולנוע הישראלי של 1999, אז היו בקושי 5-6 סרטים, מול 30-35 סרטים כיום, חושב שכולם צריכים להיכנס, גם סרטים בגרסת ראף-קאט כמו שהיה עם "שני דגלים" לפני שנתיים.
ואם לחברי האקדמיה באמת היה אכפת, הם היו עולים על בריקדות ודואגים לשינוי. איגודי המפיקים, הבמאים והתסריטאים הצליחו לנער ולטלטל את הכנסת, את הוט את קשת. העובדה שהם עוד לא קמו על האקדמיה לערוך בה שינויים אומרת שזה לא באמת משנה למישהו. חוץ מרוני ניניו, שאול דישי ואני. ואפילו אנחנו לא מסכימים על מה צריך להיות שם.
מי מקים אקדמיה חדשה?
אין בינתיים שום צורך להקים אקדמיה חדשה – האקדמיה הזאת היא שלנו ואנחנו נהפוך אותה לדמוקרטית ורלבנטית בשנתה העשרים ואחת – למאה ה-21.
לא יעלה על שום דעת שחברי האקדמיה אינם בעלי זכות הצבעה בשום פורום משפטי/ביצועי קובע שלה, למעט שלב ההצבעה על הסרטים.
מה קורה כאן?! האם אנחנו (חברי האקדמיה) בחזקת חברי "אגודת ידידים של האקדמיה" בלבד?! – חבורה של שולחיי אס.אמ.אסים שמצביעים לסרטים בלבד?!
איפה נשמע שחברים וחברות בגוף וולונטרי רחב, במדינה דמוקרטית, אינם בעלי זכות הצבעה בעיצוב דרכה ופעילותה של האקדמיה שלהם?!
איך יתכן שבמדינה שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – גוף שניזון מכספיי החברים + תמיכה של כסף ציבורי המגיע אליו מ"מועצת הקולנוע" – הוא גוף שאיננו דמוקרטי בעליל?!
צדקו החברים שהשמיעו ב'כנס' חסר-השיניים את המילים: "סטאגנציה" ו"קורוזיה" – ככה באמת אי-אפשר ולא ראוי שנמשיך. צריך דמוקרטיה באקדמיה ואקדמיה דמוקרטית שתוכל לפעול בעוד ועוד תחומים של עשייה וקידום קולנועי -ולא רק כ"וועדת בחירות" שאוספת פעם בשנה את ה-אס.אם.אסים. של חבורת הרשומים ב"אגודת הידידים".
מה כל כך קשה להבין כאן על מנת שנפנים זאת ונפעל בכיוון של השינוי המיוחל?!
קדימה – זה לא בשמיים!!!
וכמו שהבין גם חוסני מובארק או יבין ולא יבין מועמאר אל-קדאיף קדאפי – דמוקרטיה תהייה, "מורא העם" המצביע בבחירות יאמר את דברו ויעשה את הנדרש.
במהרה בימינו, אינשאללה, אמן ואמן.
"אגדה אורבנית קצרה" / מאת שאול דישי
ברחוב מסויים, יותר נכון "סימטא" יוקרתית יחסית בבית-דירות בעיר תל-אביב, גר אני ("עבדכם" הנאמן)עם משפחתי היקרה באחת הדירות בקומה השנייה.
באחד הימים, בעצם היה זה באחד הלילות, כתוצאה מסופת רעמים וברקים זועפים, נפלה על דירתי עלטה גדולה וחשוכה שבגינה נאלץ הייתי להזמין חשמלאי באישון לילה, על מנת שייתקנה ויוחזרו למעוני: המאור והחום הנחוצים כל 'קח' לכל אדם במיוחד בחורף הישראלי הקצרצר אך מאוד מכעיס.
במהלך התיקון היקר, הסתבר והוברר לי שהותכו כל נתיכיי-ההגנה שבארון החשמל וכמו כן: נשרפה אחת מהדלתות של ארונית החשמל – דבר שגרם לפיח רב, נזק לחזות של קירות חדר המדרגות, וריח חריף ומגעיל – שהשפעתו לא מתעמעמת בקלות.
אחרי שהתיקון בוצע, התשלום שולם, והשחר האיר על בוקר ח/ד.ש. – דפקו על דלתי בחוצפה ובחוסר התחשבות על הלילה ללא-שינה שעברתי עם משפחתי, שניים מדיירי הקומות העליונות של הבניין והעירו אותי "משנתי הטרופה" והציגו עצמם כחברי הוועד של הבית. הם הסבירו לי שהפרעתי את מנוחתם ברעשים קשים, בריח מבעית ומתמשך … ובנזק כבד לחזותו ואיכותו הערכית-נדל"נית של חדר המדרגות המשותף לכל הדיירים. לטענתם, חייב הייתי להמתין עם התיקון "המטומטם שלי" עד לשעות הבוקר, לתקן רק באמצעות חשמלאי מטעמם ואחרי מתן הסכמתם;
לדבריהם: "גם את גובה התשלום הם היו קובעים איתו, ואני הייתי משלמו דרכם לפי החלטתם הגורפת". – שאלתי: "מדוע?!" – הרי היה מדובר באירוע חירום, לילה של סערה, שריפה שכבר התחילה להזיק את נזקייה וחושך גמור עם קור מצמית לי ולבניי ביתי(?!) – ועל כך הם ענו: "אלה הם נוהליי הבניין, אלה הן החלטות שהתקבלו כבר מזמן ב"וועד הבניין" – ואני חייב לקבלן, אם אני לא רוצה חס-וחלילה להיחשב לדייר בעייתי ומרדן שאפשר גם להתלונן עליו "באגודה לתרבות הדיור", וגם להצר את צעדיו בפנייה לערכאות עד לכדי סילוקו המלא מן הבניין המשותף.
ברוב תדהמתי שאלתי: "איך יתכן?! הרי גר כאן כחוק, משלם את כל הנדרש ממני כולל מס "לוועד הבית" ופעלתי בדיוק כפי שהיה פועל כל אדם סביר שרוצה להגן על חייו, רכושו, ושלומה של משפחתו?!" ועל זה הם ענו לי: "ככה זה, אלה הם נוהליי הבניין לפי החלטות הוועד". – "או.קיי. אמרתי "אז אני רוצה להופיע בפניי הוועד ולשטוח את טענותיי כדייר שווה-זכויות" ובמקרה זה כבר זועם, ועל זה הם ענו לי: "הוועד הבין בדיוק מה קרה לך, יש לנו תקנון, ויש לנו תקדימים עם החלטות קודמות". – אמרתי: "לא יתכן, אני רוצה כינוס דחוף של כל הדיירים על מנת לשטוח את טענותיי הצודקות". – "אי-אפשר!!!" – ענו לי אותם שניי חברי "הוועד הקבוע" שעמדו בדלת ביתי -"לאסיפה של כל הדיירים אין שום משמעות מבחינה חוקית, אין לנו 'מוסד' או 'גוף' כזה, רק אנחנו בוועד קובעים מה היה ומה יהייה כאן מבחינה אירגונית ניהולית". – אמרתי: "איך זה יתכן, הרי אני בעל זכויות כמו כל דייר אחר?! אתם פועלים בחוסר היגיון, כל אדם יבין אותי ויסכים לטענותיי". – "לא" הם אמרו לי – "… רק אנחנו נחליט מה קורה ומה יקרה מבחינת ההתנהלות בבניין הזה, אנחנו דיירי הקומות העליונות, אנו היחידים שחברים בוועד, זה כבר 'מִשָׁנִים-שָׁנִימָה' ככה, ואם אתה רוצה לשנות את זה – חובה עליך להיות דייר באחת הקומות העליונות באם תיתפנה שם דירה, כמובן, או שתימצא לך איזה אירגון-על או "גילדה של דיירי בניינים גבוהים" שייבחרו אותך לנציג מיוחד מטעמם בוועד שלנו, עד אז – זה המצב, ואין לשנותו".
הבנתי, לא מהר, אבל הבנתי לגמרי את מצבי המוגבל "כדייר רגיל" שלא גר בקומות העליונות של הבניין – "סך הכול, כמה דירות כבר יש שם?! …שתיים – מכסימום ארבע" – אז מה לי כי אלין?! הם הוועד והם מחליטים ויחליטו בשביל כולנו דיירי הבניין הרגילים – גם אם תבוא שריפה קטנה או גדולה באישון לילה, וגם אם יבוא צונאמי כחול מן הים האדום.
-סוף זמני-
כל הזכויות שמורות לשאול דישי (C) עד לכינונה הבטוח של דמוקרטיה כללית וחופשית לכל החברים באקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.