24 פברואר 2006 | 19:42 ~ 30 תגובות | תגובות פייסבוק

See More

“טרומן קאפוטה”, אחד הסרטים היפים והחכמים של העונה, עלה אתמול בבתי הקולנוע בארץ. הנה הביקורת שלי על הסרט.

סלומון סקין

ועוד בעניין פיליפ סימור הופמן ו”טרומן קאפוטה”. בשבוע שעבר התפרסם ב”מעריב” ראיון שערכה ג’ודי סלומון עם הופמן. הראיונות של סולומון בנויים תמיד כך: הקדמה ביוגרפית ואז רצף של שאלות-תשובות. הקורא התמים מאמין שהשאלות, המוגשות באות מודגשת, נשאלו על ידי העיתונאי החתום על הכתבה. אבל לא במקרה של ג’ודי סלומון. למעשה, לא במקרה של רוב הראיונות עם שחקני קולנוע אמריקאיים בעיתונות הישראלית.

ה”ראיונות” עם “כוכבי” קולנוע נעשים לרוב במפגשי עיתונות המכונים “ג’אנקט” (ולא כי התוצאה העיתונאית שלהם היא ג’אנק, אלא כי “ג’אנקט” היא המילה האמריקאית המציינת מסע עסקים הנעשה בחסות ובמימון הגוף שמציג את מרכולתו בפני העיתונאי או איש העסקים). ג’אנקט היא הדרך המהירה של היחצנים לארגן מקסימום אייטמים עיתונאיים במינימום זמן. בג’אנקט הוליוודי טיפוסי תמצאו חמישה עד עשרה עיתונאים יושבים שביב שולחן ומראיינים כוכב אחד במשך 15 עד 30 דקות (ככל שהכוכב גדול יותר, כך הוא נותן פחות דקות). זו, למעשה, מעין מסיבת עיתונאים קטנטנה. הכוכב מקדיש, בממוצע, 20 דקות ליד שולחן, ואז קם ועובר לחדר הבא, בו מחכה לו קבוצה נוספת. כך במשך יום שלם. מארגני הג’אנקט צריכים לדאוג שסביב אותו שולחן לעולם לא יישבו שני עיתונאים מאותה מדינה.

סולומון מראיינת את כוכביה בג’אנקטים כאלה, אבל הם קצת שונים. אלה ג’אנקטים מיוחדים המאורגנים על ידי האולפנים במיוחד עבור תא הכתבים הזרים בהוליווד, אלה שגם בוחרים את גלובוס הזהב (סולומון היתה בעבר נשיאת התא). כבר נאמר בכתבות תחקיר שנעשו בעבר על תא הכתבים הזה, שיש לא פעם קשר בין האופן בו התייחס שחקן לתא הכתבים בג’אנקט ובין סיכוייו לזכות בגלובוס הזהב.

וכך, שואלים עיתונאיי תא הכתבים הזרים את שאלותיהם, כל אחד בתורו (אני בספק אם עיתונאי אחד מספיק לשאול יותר משתיים-שלוש שאלות) ואז נשלחת הקלטת שהקליטה את המפגש לתמלול. סולומון לרוב שולחת למערכת “מעריב” פשוט את קובץ התמלול, באנגלית. לפעמים היא מוסיפה פסקת הקדמה (באנגלית) ולפעמים לא. עורכיה ב”מעריב” צריכים למסור את הקובץ לתרגום, ולא פעם לעבד את זה לצורת כתבה עיתונאית, עם הקדמה, פסקאות אמצע, ודברי הסבר. כך למשל, כשכתוב בתחילת הטקסט על הופמן שהוא זכה בגלובוס הזהב, מדוע לא מזכירה סולומון את העובדה שזו היא, ועמיתיה לתא, שהעניקו לו את הפרס? ובכלל, אני לא יכול שלא לחשוד שהג’אנקט הזה נערך מתישהו בדצמבר, בסמוך ליציאת הסרט באמריקה, לפני שבכלל פורסמו המועמדויות לגלובוס הזהב (עדות לכך אני מוצא בתיאור גופו של הופמן כ”רזה מאי פעם”. אני פגשתי את הופמן בג’אנקט שנערך בברלין לפני שמונה ימים והוא בהחלט לא היה “רזה מאי פעם”, אלא “צ’אבי כהרגלו”).

אז מי כתב את ההקדמה בה מתואר “בדם קר” כ”הרומן הריאליסטי הראשון” (המה?!). ומי תירגם את הטקסט והשאיר את שמות סרטיו הקודמים של הופמן “פאנץ’ דראנק לאב” (“מוכה אהבה” בארץ) ואת “פלולס” (“אנשים מושלמים”) נטולי תרגום?

מה שמעלה את השאלה: מה בדיוק תרומתה של ג’ודי סולומון לכתבה שהיא חתומה (ומשולמת) עליה?

מסיבה זה לא

וכמעט באותו נושא. את עדי פולק אני מכיר שנים (אהלן עדי, ברכות על המינוי). כעת היא עורכת את “פרומו” של מעריב (ואולי תצליח סוף סוף להגיש את כתבותיה של סלומון עם אינטגריטי עיתונאי, ולא סתם כמחטפי יחצנות מול “7 לילות”). רגע לפני שהתיישבה על הכסא עליו ישבו לפניה גל אוחובסקי, גיא אסיף, אורית הראל ושי גולדן היא צ’ופרה בנסיעה למסיבת עיתונאים עם סטיב מרטין, לרגל בכורת “הפנתר הוורוד”.

מסיבת עיתונאים זה אחד הדברים הכי גרועים שעיתונאי יכול להשתתף בו. ככל שאני יודע, ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה מסיבת עיתונאים מתפקדת כבסיס לכתבת מגזין, או מוצגת כראיון. מסיבות עיתונאים נועדו כדי לספק תשובות מהירות לעיתון של מחר, לתת סאונד-בייטס המלווה אייטם קטן וזריז, ולא פיצ’ר העומד בפני עצמו. וגם כאן עולם העריכה של העיתונות הישראלית, לא ניסח קודים נאותים לגבי האופן בו מוצגת עבודת העיתונאי במסיבת עיתונאים.

מצד אחד, מגישה פולק גילויים נאותים לכך שהראיון נערך במסיבת עיתונאים (אם כי לא מתי ואיפה). היא מתארת שתי שאלות של עיתונאים אחרים. אבל שאר השאלות מוצגות שוב, בפורמת ה-Q&A – שאלה מודגשת, תשובה במרכאות, הרומזות לכך שהכתב החתום על הטקסט הוא זה ששאל אותן. האם הצליחה פולק לשאול שמונה שאלות במסיבת עיתונאים המונית? אם כן, היא שאקלית. אבל אני מניח שלא, לא רק כי אני יודע איך זה הולך. אבל בעיקר כי היא בעצמה מסגירה את זה: “אתה צודק”, עונה מרטין לאחת השאלות המודגשות. אני לא מניח שיש גם עדי פולק בן ב”מעריב”. ואלא אם זו טעות בשיקלוט, מדובר בתשובה אמיתית של מרטין לעיתונאי אחר. ולכן, אני שוב שואל: מה עשתה עדי פולק בכתבה שהיא חתומה עליה (לבד מהעובדה שהיא שכחה שרוברטו בניני ואלן ארקין כבר נכנסו בעבר לנעליו של פיטר סלרס המנוח)? ואם השאלות המוצגות בכתבה לא נשאלו על ידיה, למה היא היתה צריכה להטריח את עצמה במטוסים כדי להשתתף במסיבה? למה לא לבקש מהאולפן את קלטת האודיו או הווידיאו של מסיבת העיתונאים ולהרכיב את הכתבה מזה? הרי זה ממילא מה שג’ודי סולומון עושה, לא?

זו לא המסיבה שלי

הסיבה שאני כותב על כך היא כי הייתי רוצה לראות סטנדרטים של עיתונות אמיתית גם בתחום סיקור הקולנוע. כתבים פוליטיים וצבאיים משתתפים במסיבות עיתונאים כמעט מדי יום, וככל הידוע לי לעולם לא יעז אחד מהם להציג שאלה של עמיתו כשלו בידיעה בדפוס (ובכלל, אם אתם רואים מסיבות עיתונאים בטלוויזיה, השאלות נחתכות החוצה ורק התשובות נשארות). במסיבות עיתונאים התשובות הן נחלת הכלל, אך עדיין צריך חוצפה כדי לנכס לעצמך קרדיט על שאלה של עיתונאי אחר.

אז מה הדרך הנכונה לעשות את זה? קודם כל, להפסיק להפוך מסיבות עיתונאים וג’אנקטים לכתבות מגזין. ברגע בו כל העיתונים יצהירו בפני המפיצים ויחצניהם שראיון שאינו אחד-על-אחד לא יקבל נפח של יותר מ-800 מילה, המפיצים יעשו יותר מאמצים להשיג ראיונות כאלה מהטאלנטים. ב”7 לילות” מתפרסם היום אייטם קטן, פלאפי, צבעוני וחסר חשיבות ממשית פרי עטי על הילדה מ”העולם החדש”. זה היה ג’אנקט בן 15 עיתונאים הנמשך 35 דקות, ועדיין הקפדתי להבהיר מתי השאלה שנשאלה היתה שלי ומתי של קולגה. גואל פינטו, ב”הארץ”, עושה היום דבר דומה עם אותו פיליפ סימור הופמן. פינטו ראיין את הופמן ושות במלון ריץ-קרלטון בברלין ביום חמישי שעבר. בדיוק באותה שעה בה אני עשיתי אותו דבר, אבל בחדר אחר (כאמור, לא יישבו שני עיתונאים מאותה מדינה סביב אותו שולחן). השאלות כמעט תמיד דומות, התשובות והאנרגיה בחדר לרוב משתנות, לכן לכל עיתונאי יצא אייטם קצת שונה. את הטקסט שלי על המפגש עם פיליפ סימור הופמן, תקראו ביום רביעי ב”פנאי פלוס”.

מחלקת תלונות הציבור

ולסיום, אל תחמיצו את את המדור Answer Man של רוג’ר איברט השבוע, המוקדש כולו לחוויית הצפייה ההולכת ומידרדרת בבתי הקולנוע. מעניין, לא רק כי חלק מהתשובות מתאימות גם למצב הקולנוע בארץ, אלא כי נדמה שהאמריקאים עוברים כעת ישראליזציה של תנאי ההקרנה שלהם, וסופגים מבול של פרסומות לפני הסרטים ובתחילת די.וי.די. במכתב הראשון נותן איברט את הצעות השיפור שלו לרשתות הקולנוע. במכתב האחרון הוא נדרש לסוגיית היעדר ההפסקות בבתי הקולנוע. בעוד אני נלחם על ביטול ההפסקות בבתי הקולנוע בארץ מסיבות אמנותיות (אסור לקטוע סרט באמצע!), נותן איברט הסבר כלכלי/מסחרי לעניין (הפסקות גוזלות זמן ומקטינות את כמות ההצגות שבית הקולנוע יכול לדחוס ביום אחד). כך או כך, מרתק לראות את האמריקאים, עם המולטיפלקסים המהודרים שלהם, סובלים מאותם תחלואים שהורסים גם בישראל את חוויית הצפייה בקולנוע.

30 תגובות ל - “See More”

  1. עדו 24 פברואר 2006 ב - 23:11 קישור ישיר

    עדיף שתדבר רק על קולנוע ולא על דברים שאתה לא מבין בהם כמו כתבים צבאיים או מסיבות עיתונאים בתחומים אחרים.

    האתיקה העיתונאית בתחומים האחרים דומה.

    ובכלל, אם יש עיתון שדרוש בו רענון אתי דחוף במגוון תחומי אתיקה – מדובר בביתך – פנאי פלוס.

    למה טסת לברלין?
    מי שילם על הכרטיס?
    מה עשית שם שלא יכולת לעשות בארץ?
    ראית סרט שבועיים לפני הקרנת עיתונאים ישראלית?
    שאלת שחקן שתי שאלות?
    לולא טסת, שאלת 2 שאלות וראית את הסרט חמש דקות קודם היית מספק תוצר עיתונאי נחות יותר?

    קשקשן

  2. רבקה 24 פברואר 2006 ב - 23:23 קישור ישיר

    מתברר שעידן ווילנצ’יק משגר פנינים גם לאתרים אחרים. הנה דוגמה, והפעם טוקבק מוואלה:
    פרצופה האמיתי של גלי כהן בראון
    זה זמן רב שאני מנסה ליצור עמה קשר בנושא עבודה בתכנית והיא מתעלמת לחלוטין.אבל היא רק אחד מני רבים במערכת התכנית שמתנהגת כך.גם מיכל מונצ’ז וגם גיא עצמו מתייחסים בזלזול.רק מי שמקושר בברנז’ה או בעל פרוטקציות קיים מבחינתם.אני למדתי איתה בבי”ס והיא לא מתייחסת לפניותיי!

  3. ג'וסי טרטל 25 פברואר 2006 ב - 0:48 קישור ישיר

    בהחלט מעורר מחשבה. אבל נדמה לי שלא צריך להיות קורא מתוחכם במיוחד כדי להבין שאין ערך מוסף – עיתונאי או ענייני – בכתבותיה האינסופיות של ג’ודי סולומון עם שלל כוכבי הוליווד. אין בהן כתיבה, אין בהן אינפורמציה מעניינת, ובעיקר אין בהן בדל אישיות, לא של הכוכב המרואיין, בטח לא של הכותבת. סולומון היא רק סימפטום לסוג הפשרות וההנחות ש”מעריב” מרשה לעצמו כבר שנים – אפילו לא מתוך קמצנות, סתם מתוך חוסר הבנה בסיסית של סטנדרטים בעולם משתנה.

  4. יאיר רוה 25 פברואר 2006 ב - 2:32 קישור ישיר

    לעדו. אינני דובר האתיקה של “פנאי פלוס” ואני יכול לסנגר רק על מעשיי. נסיעתי מומנה במלואה על ידי מערכת העיתון ולא על ידי אף גורם אחר. אם כך היה אני מבטיח לך שהיית מוצא גילוי נאות של העניין בדיווח. אכן, עולם סיקור הקולנוע בארץ כל כך מוזנח בעיתונות מבחינת הקצאת משאבים שכל נסיעה בעולם בעקבות שחקן או פרמיירה מיד הופכת לצ’ופר ברחבי המערכת, וצילומו של הכוכב מעטר את שער העיתון כאילו הוא ישב לכתבת פרופיל מעמיקה ומתוחקרת היטב. אינני חושב שצריך להפסיק את נוהל הראיונות בחו”ל, או שמישהו בכלל יעשה את זה. כל מה שאני מבקש הוא שתנאי הראיון – כמו איפה הוא התקיים, מתי, מול כמה עיתונאים, ומי שאל מה – יהיו גלויים בגוף הכתבה. שקיפות, זה הכל. ואת זה אני מקפיד ליישם בעצמי.

  5. עידן 25 פברואר 2006 ב - 11:57 קישור ישיר

    רבקה,אני שמח לראות שמעללי מרתקים אותך כ”כ. אם כתיבתי כ”כ מסעירה ומרגשת אותך חפשי גם בביקורת גולשים באתר “סרט” אובIMDB. או עדיף שתמצאי לך משהו יותר טוב לעשות בחייך שנראים די אומללים!

  6. עידן 25 פברואר 2006 ב - 12:04 קישור ישיר

    דווקא את התגובה על האתיקה המפוקפקת של מגזין המופת “פנאי פלוס” לא אני כתבתי,אבל דעתי על חגיגות כתבי הבידור והקולנוע הישראלים בעולם ידועה לך.

  7. ליאור 25 פברואר 2006 ב - 18:03 קישור ישיר

    יאיר, זו היתה תובנה מרתקת על האופן בו מתנהלים הראיונות “הקולנועיים” האלה. לא הייתי מודע לרוב האינפורמציה. הראיונות היחצ”ניים והמשעממים במעריב, ידיעות, וגם לפעמים בפנאי פלוס וברייטינג בגלגוליהם השונים, הפסיקו מזמן לעניין. עדיף לשמוע קומנטרי של די-וי-די. הרבה יותר עשיר, הרבה פחות צבוע, ובד”כ עוסק באמת בקולנוע.

  8. ברווז גומי 26 פברואר 2006 ב - 11:51 קישור ישיר

    יאיר, אתה יכול לפעמים גם למחוק תגובות, שכל מטרתן להציק ולהשמיץ. אני בטוח שכל קוראי הבלוג, מלבד אחד, יודו לך על כך.

  9. ברווז גומי 26 פברואר 2006 ב - 11:51 קישור ישיר

    יאיר, אתה יכול לפעמים גם למחוק תגובות שכל מטרתן להציק ולהשמיץ. אני בטוח שכל קוראי הבלוג, מלבד אחד, יודו לך על כך.

  10. shai 26 פברואר 2006 ב - 15:48 קישור ישיר

    Toffi Stoler(hope I am writing the name correctly).did it again. haar reaction to Munich
    .see it here:

    http://cinema.shox.co.il/ART1/050/563.html

  11. נור 26 פברואר 2006 ב - 22:21 קישור ישיר

    היי יאיר
    ראיתי אתמול את קפוטה, ולדעתי כמעט כל דבר בסרט הזה פשוט מהפנט.
    מה שהפיל אותי לחלוטין, מלבד המשחק של הופמן, הוא הצילום, ובעיקר – הצילום בקטעי הדיאלוגים בבית הכלא. אני מקווה שזו לא פרשנות מוגזמת שלי, אבל אם אני לא טועה אז ברוב השוטים שמתרחשים בתא הכלא של פרי, הפוקוס הוא כמעט תמיד על המרווח שבין קפוטה לפרי ולא על הפרצופים שלהם עצמם. האם שמת לב לכך? מה דעתך?

  12. נור 26 פברואר 2006 ב - 22:30 קישור ישיר

    ובנוסף – הייתי רוצה להציע ביקורת, או יותר נכון – סדרת ביקורות, לרזיסקופ.
    מדובר בביקורות הבזיוניות לטעמי של ישי קיצ’לס, יורשך, ב’עכבר העיר’.
    מספר המילים בכל ביקורת של קיצ’לס יורד ביחס ישר למספר הגליון, ולפעמים נדמה שהוא מנסה לשבור שיא בכתיבת ביקורת שאומרת כמה שפחות בכמה שמעט זמן כתיבה. בנוסף, נעלמו כמעט לחלוטין הוואן-ליינרים הותיקים של תיאורי הסרטים במדריך, ובכלל יש הרגשה כללית שמישהו שם ב’עכבר’ מחפף קצת יותר מדי.

  13. אהוד 27 פברואר 2006 ב - 0:14 קישור ישיר

    בפרומואים ל-Y ב-10 מבטיחים ראיונות “מיוחדים” עם שחקנים הולוודיים כאלה ואחרים, ואילו בזמן זה רואים שמדובר בחאנקט (כפי שהאנק אזריה ביטא את זה באמריקה מאוהבת), וניתן לראות את השחקן יושב על כסא שחור בחדר שהכינו לו עם פוסטר הסרט מאחורה.

  14. יאיר רוה 27 פברואר 2006 ב - 0:18 קישור ישיר

    נור, אם יש לך אפשרות לסרוק ביקורת לדוגמה, אודה. עדיף לספק הוכחות להאשמות.
    עידן, אני עדיין מצליח להבדיל בין עדו לעידן. ואנא ממך, אל תכתוב תגובות בשמות של אנשים אחרים.
    ברווז גומי, כשהתגובות הן רק השמצןת אני אכן מוחק. אבל יהיה לי משעמם באתר בלי מנת עצבים יומית של עידן וילנצ’יק. אם הוא לא היה קיים הייתי צריך להמציא אותו.

    אהוד, ב”מיוחדים” הכוונה היא שאין אותם לגיא פינס. אף אחד לא באמת חושב שהראיון באמת מיוחד.

  15. הפינגווין 27 פברואר 2006 ב - 2:07 קישור ישיר

    נונין (עין הדג) זוכה כנראה בתואר “הראשון שכתב ביקורת שלילית בעברית על טרומן קפוטה ושרד לספר על כך”. מזל טוב, נונין!
    http://www.fisheye.co.il/story_3167

    אני דווקא חושב שישי קיצ’לס הוא מהמבקרים היותר רהוטים ועניניים בארץ. אני לא קורא את כל הביקורות שלו מחשש לספוילרים (אם כי הוא משתדל להימנע, נקודה שאני זוקף לזכותו), אבל מלבד כמה שגובלות בסתמיות והשמצה לא מנומקת, הרוב הן מעל לרמה הממוצעת בעיני.

  16. בייבי בלוז 27 פברואר 2006 ב - 9:34 קישור ישיר

    לא יודעת ממתי הביקורת של הפיש, כי אין תאריך, אבל יקיר אלקריב כתש את “טרומן” ב”עיתון תל-אביב” של שישי 24.2.

  17. יאיר רוה 27 פברואר 2006 ב - 9:42 קישור ישיר

    הנטייה שלי היא להגיד שמי שקטל את “קפוטה” פשוט לא הבין אותו. אבל אני מבין שיש מין האגוצנטריות בטענה הזאת אז אבלום את פי.

  18. עידן 27 פברואר 2006 ב - 9:56 קישור ישיר

    יאיר,כתבתי בטעות את התגובות שלא בשמי. מאד משמח אותי שאני מבדר אותך אבל זו לא הכוונה. אפרופו קפוטה, אתה לא חושב שדמות ססגונית וציורית כמוהו אם כי די דוחה יש להודות ראויה לסרט שיפרוש יריעה רחבה יותר מזו שהסרט מספק? החסכנות של הסרט היא בעוכריו,לדעתי.

  19. עידן 27 פברואר 2006 ב - 10:55 קישור ישיר

    יאיר,הופעתה של קת’רין קינר לא מצדיקה מועמדות לאוסקר.לעומת זאת קליפטון קולינס ג’וניור מצויין בתפקיד פרי סמית’ והתעלמות האקדמיה ממנו משונה. אין לי ספק שמקומו ברשימה,ודאי יותר מויליאם הרט על הופעתו הקצרצרה בהיסטוריה של אלימות.

  20. רבקה 27 פברואר 2006 ב - 11:07 קישור ישיר

    נכון

  21. ברווז גומי 27 פברואר 2006 ב - 14:05 קישור ישיר

    בהחלט טענה אגוצנטרית. אפשר להבין סרט, לחשוב שהנושאים שהוא מעלה מעניינים למדי ועדיין להחזיק בדעה שלילית כלפיו. בעיקר כשמדובר על סרט איטי, שקט כמוות ומעיק יותר. הייתי אומר שאהבת את הסרט כי הוא עוסק בצורה מאד ישירה בנושאים שקרובים אל לבך, אבל לא אגיד זאת.

  22. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 27 פברואר 2006 ב - 15:10 קישור ישיר

    למשל את התגובה הזאת אפשר למחוק.

  23. יאיר רוה 27 פברואר 2006 ב - 18:50 קישור ישיר

    לברווז גומי: “הייתי אומר שאהבת את הסרט כי הוא עוסק בצורה מאד ישירה בנושאים שקרובים אל לבך, אבל לא אגיד זאת.” נדמה לי שרצית להגיד כאן משהו כנגדי, אבל פיספסתי. עם זאת, אתה צודק לגמרי.

  24. james newton howard 28 פברואר 2006 ב - 9:50 קישור ישיר

    לנור: צודק במאה אחוז בעניין קיצ’לס. יש לו אמנם כתיבה מושחזת ושנונה למדי, אך יכולת הניסוח שלו (או היעדרה) ובעיקר התחושה כי הוא בא לסרט עם דעה קדומה אחרי שכבר קרא כל ביקורת אפשרית עליו – עומדים בעוכריו.
    לעידן: עדיף שאת ההערות הקולנועיות תשאיר לאחרים ותתמקד במה שאתה יודע הכי טוב – להשמיץ.
    ליאיר: כל רמת הכתיבה העיתונאית בארץ היא זוועתית, ונותר מצב שבו העיתון היחידי שלא מזלזל בקוראיו ופונה אליהם כאילו היו חבורת בני תשחורת נטולי השכלה, הוא “הארץ”. אילולא היה עיתון שמאלני ברמה שעלולה לגרום ליוסי ביילין חוסר נוחות, הייתי מכתירו כעיתון הטוב בארץ.
    אגב, אני עדיין מחכה לתגובתך על טראקבאק מס’ 1 ב”יומן ברלין, פרק 3″.

  25. עידן 28 פברואר 2006 ב - 9:54 קישור ישיר

    ג’יימס ניוטון הווארד. אל תגיד לי מה לכתוב,אם היה לך רבע מהידע שלי בקולנוע מצבך היה טוב!

  26. עידן 28 פברואר 2006 ב - 10:06 קישור ישיר

    ג’יימס ניוטון הווארד היה בסה”כ קלידן של מליסה מנצ’סטר ואלטון ג’ון לפני שהפך למלחין סרטים מהולל אמנם אבל לא שם השגור בפי כל.

  27. james newton howard 28 פברואר 2006 ב - 13:56 קישור ישיר

    תהיתי כמה זמן יקח לך להגיב. תודה שחזרת לעצמך.

  28. ברווז גומי 1 מרץ 2006 ב - 9:19 קישור ישיר

    אתה צודק יאיר. אני חושב שזאת טענה כללית יותר נגדך – אתה מתלהב מסרטים שעוסקים בנושאים שקרובים ללבך, גם אם הם רעים למדי, בגלל שהם עוסקים בנושאים הקרובים ללבך (“סימון” עולה בדור דוגמא רלוונטית). אני יכול להבין את זה, זה אנושי אחרי הכל, אבל לפעמים זה גם קצת מגוחך. זה כמו שמישהו יאהב את “בטהובן” כי יש לו כלב כזה בבית.

  29. איתן גשם 5 מרץ 2006 ב - 0:08 קישור ישיר

    ליאיר שלום,

    רציתי לעניין אותך (ואת קוראיך) באנקדוטה נחמדה שגיליתי היום וקשורה ב”קפוטה”, וחשבתי שזה יהיה המקום הנכון להעלות אותה.

    ובכן, התברר לי שדן פאטרמן, התסריטאי של “קפוטה” (שהחל את הקריירה בתור שחקן) נשוי באושר לתסריטאית אניה אפסטיין, שהייתה תסריטאית ומפיקה בכירה בסדרה הטלוויזיה המופתית (שלטעמי, היא הגדולה ביותר שנוצרה אי פעם) “רצח מאדום לשחור” (והם גם נפגשו על הסט של הסדרה בה הופיע בתפקיד אורח קטן).

    אפסטיין היא נכדתו של פיליפ ג. אפסטיין, שכתב – ביחד עם אחיו ג’וליוס ג’יי אפסטיין – את אחד התסריטאים המפורסמים ביותר ובוודאי המצוטטים ביותר בכל הזמנים, התסריט של “קזבלנקה” המופתי.

    מעניין יהיה לראות אם פאטרמן יזכה ב”אוסקר” על התסריט, זו תהיה סגירת מעגל משפחתית נחמדה.

    (אגב, חובבי הספורט האמריקאי מכירים יותר את אחיה של אניה, ת’יאו, שהתפרסם תחילה כ- GM הצעיר ביותר בתולדות הספורט האמריקאי ולאחר מכן כ- GM שששבר את הקללה המפורסמת ביותר בעולם הספורט והביא לקבוצת הבייסבול של ה”בוסטון רד סוקס” אליפות ראשונה מזה 86 שנה. מדהים כמה כשרון יש במשפחה הזאת…).

  30. גלעד 13 מרץ 2006 ב - 3:06 קישור ישיר

    סתם סקרן לעניין האתי שממש מטריד אותך.

    האם גם אתה נוטה להבהיר בכתבות שלך שה”בקיאות” שלך בכל דמות שעליה עושים סרט מקורה בדפי היחס”צ שמסופקים לך בטרם ההקרנה, או שמא אתה מנכס אותה לעצמך בעת הכתיבה, או שמא אתה באופן פנומנלי יש לך ידע כזה מעמיק ביחס לכל דמות שעליה עושים סרט?


השאירו תגובה