14 אפריל 2011 | 08:47 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

הוף

אתמול הייתי אבא במשרה מלאה שמחלטר מהצד כמבקר קולנוע ולכן גררתי את שתי הבנות בחופשת הפסח שלהן לשני סרטים בסינמה סיטי, בתירוץ הקלוש שהן רצו לראות את הסרטים האלה. אז ראינו את “נומיאו ויוליה” בתלת מימד ואת “הופ ארנב” (שנקרא בטעות בקופות של סינמה סיטי “הופ הארנב”, בשעה שלאף אחד בסרט לא קוראים “הופ”).

 

שניהם סרטי ילדים בינוניים למדי, אבל רגעי חסד בכל אחד. ל”נומיאו ויוליה” יש סוף מקסים (ופתיחה מבולגנת ואיטית נורא), ול”הופ ארנב” יש פתיחה מקסימה, אבל המשך מבולגן לגמרי.

 

אבל כמה משונה: שני סרטי ילדים רנדומליים ביום חופשה, אחד תוצרת אנגליה, השני תוצרת אמריקה, ובשניהם – הפלא ופלא – מופיע דיוויד האסלהוף. וואט דה פאק? ב”נומיאו ויוליה” צץ הסלהוף בתור פנים מקפצות בשומר המסך על מחשב שממנו מזמינה אחת הדמויות מכסחת דשא. ו”הופ ארנב” הוא מופיע בתפקיד עצמו, כמנחה תוכנית כשרונות טלוויזיונית (וכולם קוראים לו “הוף”).

 

למעשה, שני הסרטים האלה מכילים לא מעט רגעי “וואט דה פאק”, במיוחד לצופה הישראלי. שני הסרטים מתארים מצב כל כך בלתי ניתן לתרגום לישראלית. אלא שלמרבה ההפתעה הילדים קולטים את העולם שבתוך הסרט כעולם קולנועי, שלאו דווקא אמור להיות דומה למשהו שהם מכירים. אז בעולם של “נומיאו ויוליה” יש גמדים בחצרות בתים. ולאחד מהם קוראים נומיאו. בלי קשר לכך שבאנגלית זה משחק מילים על המילה Gnome (ה-G אילמת). ובכלל כל הסרט הזה נראה לי כמו מעין פרויקט אגו (vanity project) של סר אלטון ג’ון, שחברת ההפקות שלו חתומה על הסרט. הסרט מלווה בלא מעט גרסאות תזמורתיות של שיריו, ואפילו הוא עצמו צץ – בסצינת הזיה של צרפדעית אחת. ובכלל, נשמע שכל הסרט זה תלוי כולו על משחק מילים נורא עקום, ועל רעיון עלילתי שגנוב באופן מחפיר צסרטי “צעצוע של סיפור” (גמדי הגינה, פסלי קרמיקה המקשטים חצרות בתים באמריקה ובאירופה, קמים לחיים כשעין אדם לא מביטה בהם). אבל יש בסרט כמה סיקוונסים לא רעים של העברת עלילה ויזואלית מרובת אקשן. ובעיקר סופו, בו פוגש הגיבור את פסלו של וויליאם שייקספיר (שגם הוא קם לחיים מחוץ למבטם של בני האדם) והם מנהלים שיחה לגבי מה עדיף: סוף טוב או סוף טראגי.

 

“הופ ארנב” מזכיר לי שוב עד כמה עבודת המתרגם כפוית טובה. הסרט הזה, האמת, פשוט בלתי ניתן לתרגום לעברית. זה מקרה מובהק של “לא משנה מה תבחר, זה לא ייצא טוב”. אז איך נתרגם את חג הפסחא לעברית? אפשר להשאיר חג הפסחא, כי זה סיפורו של ארנב הפסחא, שגר באיי הפסחא ושלא רוצה לצאת ולחלק ממתקים וביצי פסחא מקושטות לילדים ביום החג. אבל מה יעשו ילדי ישראל עם כל המידע על חג הפסחא? מצד שני, כל ילד ישראלי שצופה בטלוויזיה בקיא בכל הלכות הכריסמס וההאלוואין הרבה יותר טוב ממנהגי חנוכה, פורים ופסח, כי אין תוכנית טלוויזיה שלא עוסקת בחגים האלה (כשם שאין אף תוכנית טלוויזיה ישראלית שעוסקת במנהגי החגים היהודיים). אז שיביאו גם פסחא. אבל מתרגמי “הופ ארנב” בחרו להמציא חג חדש בשם “יום הממתקים”. והארנב, הוא ארנב הממתקים. שגר באי הממתקים. ובמקום שיקראו לו במקור EB (ראשי תיבות של Easter Bunny) קוראים לו בעברית א”מ (ראשי תיבות של “ארנב ממתקים”). אם כי לא ברור אם כבר הלכו ועברתו הכל, למה השאירו לו שם בראשי תיבות. למי בישראל קוראים בראשי תיבות? כאן הרי מאחדים ראשי תיבות למילה רצופה (דו”ח, ח”ן, וכו’). ואני נורא בדילמה לגבי התרגום הזה. מצד אחד, יש בזה משהו נכון. מצד שני, אני תוהה אם אין בכך איזושהי התנשאות על צופי הסרט. זה כאילו שהמתרגמים כיוונו שצופי הסרט בגרסה העברית יהיו רק ילדים ממש קטנים ושאפשר לשכתב להם מחדש את כל הסרט מבלי שהם ישימו לב, ושההורים ישבו בצד ויגלגלו עיניים בשקט. והאמת, זה עובד. בת ה-9 אמנם פנתה אלי בתמהון בתחילת סרט ותהתה מה זה יום הממתקים (הסאבטקסט בקולה היה “ולמה אנחנו לא חוגגים אותו”), ונאלצתי לענות “זה חג שהומצא לצורך הסרט”. אבל בת ה-6 קיבלה את המציאות התוך-סרטית כמות שהיא. יש חג שנקרא חג הממתקים.

 

והאמת, עם או בלי קשר לתרגום העברי הפרובלמטי, כל הניסיון של הסרט ליצור פורמט של סרטי פסחא על פי מתכונת סרטי הכריסמס הוא ממש רעיון מגוחך. הפינאלה של הסרט בו הגיבור (האנושי) גאה בכך שהוא הפך לארנב הפסחא האנושי הראשון (זה לא ספוילר, כך הסרט נפתח) הוא פשוט אידיוטי. ושאר הסרט? ובכן, הוא כולו אוסף עצום של גניבות. אותו רעיון של קהילה יצרנית שאחד הפרטים בה רוצה לפרוץ החוצה כמו ב”כוורת בסרט”, ואותו רעיון של “קטן עליו”, עם פסחא במקום כריסמס, ואותו רעיון של “אלווין והצ’יפמאנקס”, של חיות מכרסמות שרוצות להפוך לכוכבי רוק (מאת אותו במאי), ועם מעט מאוד בדיחות חדשות. הכל ממוחזר. ויש גם משהו מ”סטיוארט ליטל” בעלילת הסרט, אבל כאן חשתי שזו דווקא מחווה מודעת לעצמה. לארנב הגיבור קוראים במקור EB. מחווה לא”ב ווייט, מחבר “סטיוארט ליטל”?

 

ובשני הסרטים, הפלא ופלא, שני בעלי כנף עם מבטא לטיני: ב”נומיאו ויוליה” זה פלמינגו שנחלץ לעזרת הגיבורים; וב”הופ ארנב” זהו אפרוח בשם קרלוס שזומם להשתלט על מפעל הממתקים של שושלת הארנבים. משונה מאוד.

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “הוף”

  1. אורי בן-דב 14 אפריל 2011 ב - 9:48 קישור ישיר

    יאיר – אתה רציני? אתה באמת חושב שהצעצועים המתעוררים לחיים זה המצאה של “צעצוע של סיפור”? איזה ספרים אתה קורא לילדות? הרעיון שעולם הצעצועים מתעורר לחיים מחוץ למבט האנשים עתיק כמו צעצועים עצמם.

  2. איתן 14 אפריל 2011 ב - 10:11 קישור ישיר

    יש איזה עניין עם ספרדים. אני מזכיר לך גם את הסצינה המאוד מצחיקה מתוך צעצוע של סיפור האחרון. יש אוכלוסיה היספנית לא קטנה בארה”ב. אולי זה מגיע משם.

    ואני מציע לך ללכת לעמוד בפינה ולחשוב על מה שעשית. יצא שכתבת פוסט מתלונן על זה שיום אחד היית צריך להיות אבא במשרה מלאה. כשיבואו הפמיניסטיות – It’s going to get ugly, ולא בלי סיבה מוצדקת.

    ===================

    רוה לאיתן: חשוב לשים לב: בבלוג הזה אני מתלונן אך ורק על מפיצים. לא על חיי, ובוודאי שלא על בנותיי ומטלותיי כאב. וכשאני מדבר על “אבא במשרה מלאה” זה לא להבדיל מ”אמא משרה מלאה” אלא להבדיל משאר ימות השנה בהם יש לבנות ענייני בית ספר שמעסיקים אותם עד הצהריים ומאפשרים להוריהם להתמקד גם בעיסוקים חוץ-הוריים.

  3. ענבל 15 אפריל 2011 ב - 3:47 קישור ישיר

    אנחנו באמצע אפריל. נראה לי שהגיע הזמן לשנות את שמה של “בת השש” ל”בת השבע” (אם מעגלים למעלה אחרי חצי שנה, כנהוג אצל ילדים) או לפחות להוסיף “וחצי” לשתיהן, אם אתה צריך תקופת הסתגלות. אחרת, כשהן יתחילו לככב כאן בביקורות סרטי הקיץ הן יגדלו בבת אחת בשנה.

  4. yaddo 16 אפריל 2011 ב - 19:47 קישור ישיר

    LOL על הסאבטקסט של בת התשע. חמודה.


השאירו תגובה