היום שבו הדוקומנטרי הפך לריאליטי
ב-1973 יצא הערוץ הציבורי האמריקאי (PBS) לבצע ניסוי בבני אדם. הם הכניסו מצלמות לביתה של משפחת לאוד מסנטה ברברה ועקבה אחריה במשך כשבעה חודשים כזבובים על הקיר. תוצאות התיעוד הפכו לסדרה תיעודית בת 12 פרקים בשם "משפחה אמריקאית" (במובן הזה שמשפחת לאוד אמורה לייצג כל-משפחה), שתיעדה את התפרקות הנישואים של בני הזוג לאוד והתפוררות המשפחה. מאותו רגע אי אפשר היה שלא לתהות האם תיעוד דוקומנטרי הוא לא דיסציפלינה צדדית של פיזיקת הקוואנטים. כלומר שעצם הכנסת המצלמה לבית היא זו ששינתה את נתיב חייה של המשפחה. האם היא היתה מתפוררת גם בלי המצלמות?
למעשה, זה היה הרגע שבו הקולנוע התיעודי של יוצרים כמו די.איי פניבייקר ופרדריק ווייזמן – שבוודאי היו השראה על יוצרי הסדרה – צעד צעד ענק אחד להפוך לטלוויזיית הריאליטי שאנחנו מכירים היום. כשמביטים ב"משפחה אמריקאית" כיום היא נראית נורא נאיבית. גם משבצת השידור ב-PBS מקנה לה מעמד איכותי, לכאורה נטול סנסציוניות. ואכן, הסדרה נראית כמעט כמו סרט ניאו-ריאליסטי איטלקי. התבוננות בשגרת היום. אין משימות, אין הפעלות. אבל המציאות נשארת: הכניסו אנשים לתוך מבחנה תחת השגחת מצלמות ואין יותר קשר בין התוצאה שתקבלו ובין חיים אמיתיים של אנשים במציאות נטולת מצלמות.
עכשיו אפשר לצפות בסדרה "משפחה אמריקאית" במלואה באינטרנט. הנה הפרק הראשון. דברי ההקדמה של מפיק הסדרה, שמנסה להעניק לכל העסק הזה קצת קונטקסט תרבותי, מקסים.
והנה שאר פרקי הסדרה.
נפלא. תודה רבה!
הסיבה היא "סינמה וריטה" – סרט הטלוויזיה של HBO על הסדרה. ישודר ביס בקיץ:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1226096.html
אורי קליין במאמר ארוך (כרגיל, מייגע), ב"הארץ", שרובו רכילות ואנקדוטות שחשיבותן עומדת ביחס הפוך לכותרת המאמר שלו "למה הסרט האזרח קיין הפך לחשוב ביותר". הפאתטיות מגיעה לשיא כאשר רגע לפני שהקורא עוצם עיניו מכדור השינה הזה, קליין רושם "קצרה היריעה". איש מיוחד.
לקריאה
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1226329.html
הבגדים, השיער געוואלד!!!
די מוזר לראות משפחה ממוצעת עם חמישה ילדים בטווח גילאים די מצומצם.