01 מאי 2011 | 16:13 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

"האזרח קיין" בן 70

 

היום לפני 70 שנה התקיימה הפרמיירה של “האזרח קיין” בניו יורק. בספטמבר 41′ הסרט הופץ בבתי הקולנוע באמריקה. כלומר, שבין יום ובין ספטמבר יחגוג העולם 70 שנה לסרט, שבמשך שנים הוא זכה בתואר “הסרט הטוב ביותר של כל הזמנים”, במשאלי המבקרים החמש-שנתיים של כתב העת הבריטי “סייט אנד סאונד”.

 

בישראל תמצאו את חגיגות “האזרח קיין” על המסך הסמוך לביתכם. הן, למעשה, הושקו אתמול עם השידור בערוץ יס 3, אבל יש גם עותק 35 מ”מ חדש שיעשה בחודשים הקרובים סיבוב בין כל הסינמטקים. וכתב העת של סינמטק תל אביב מקדיש את רוב גיליונו החדש לסרט (מדהים שאין לגיליון הזה זכר באינטרנט, כאילו שנוכחותם של הטקסטים באתר אינטרט של הסינמטק תפגע במכירות כתב העת בדוכני העיתונים).

 

הדרך הכי טובה להבין למה הסרט הזה נחשב לכה גדול היא לקרוא טקסטים של אנשים שבאמת חושבים שזה הסרט הגדול בתולדות האנושות. האנשים האלה, אגב, יהיו מן הסתם ילידי שנות ה-30 (אפילו שנות ה-20) והם ראו את “האזרח קיין” בזמן אמת בבתי הקולנוע (ואם הם אירופאיים, אז זה קרה רק אחרי מלחמת העולם השנייה, כמו שקרה לאנשי הגל החדש הצרפתי שראו את הסרט רק כחמש שנים אחרי בכורתו ונדהמו מהטרנספורמציה שעברה על הקולנוע האמריקאי בשנים שבהם הכיבוש הנאצי העלים סרטים הוליוודיים מעיניהם). אותם אנשים היו בני 30-40 בשנות ה-60, כש”האזרח קיין” התחיל להופיע בראש רשימת “הסרטים הטובים אי פעם”.

 

אני לא חושב שזה הסרט הטוב בכל הזמנים, אבל אני כן חושב שזה סרט פשוט אדיר. התפקעות עצומה של כשרון. וכן, כשמשווים את האופן שבו הוליווד סיפרה סיפורים עד אז, הוא גם היה במובנים רבים פורץ דרך. או לפחות חצוף מאוד. והשפעותיו נצחיות, עוד לפני שבכלל מדברים על אורסון וולס, ראו את הפרטנרים שלו: ברנרד הרמן, לימים שותפו הקבוע של היצ’קוק, הלחין כאן את סרט הקולנוע הראשון שלו. רוברט ווייז, לימים הבמאי זוכה האוסקרים של “צלילי המוזיקה” ו”סיפור הפרברים”, היה העורך של “האזרח קיין”. והצלם היה, כמובן, גרג טולנד. הוא כבר היה צלם בכיר ואגדי לפני כן בזכות שיתופי הפעולה שלו עם ג’ון פורד, אבל הצילום של “האזרח קיין” זכה לעשורים של חיקויים, השפעות, השראות: הפוקוס העמוק, הזוויות הנמוכות, השוטים הארוכים. שיתוף הפעולה בין הצלם, העורך והמלחין מוצגים באופן הכי ברור בסצינת הפתיחה של הסרט, רצף אפלולי של שוטים שעוברים בדיזולב בין אחד לשני שמציג את העולם שבו עומד קיין למות באותו לילה, הטירה הענקית, השוממה, שהיתה אמורה להיות עדות לכוחו.

 

האמת, שנכתב על הסרט הזה כל כך הרבה, שכל ניסיון נוסף מצידי לנסות להסביר מה נפלא בו יהיה מיותר, ובחיי שאני חושב שנאמר כבר הכל.

 

ובכל זאת, הנה משהו קטן. סצינה אחת שלדעתי מחזיקה בתוכה את כל גדולת הסרט. סצינה אחת בת כמעט שלוש דקות שכולה (כמעט) בשוט אחד (וגם המיקום של הקאט היחיד בה הוא הברקה). יש בה הכל: החל מהקומפוזיציה המושלמת שלכדתי בפריים למעלה, וכלה במעבר מהביט הראשון לביט השני, בין קיין ות’אצ’ר נמצאים לבד. אבל מה שהסצינה הזאת ממחישה הכי טוב זה שדבר הכי טוב ב”האזרח קיין” אינו הצילום או העריכה או המוזיקה או האיפור של וולס, אלא התסריט. ראו איך בשלוש דקות כל המורכבות בדמותו של קיין מוצגת, לעיתים ברמיזה ועיתים באופן מפורש.

 

זה מתחיל בכך שהוא מצהיר שהוא מסוגל לארגן מלחמה בקובה, ודקה אחר כך הוא מצהיר שהוא תומך בזכויות העניים וחסרי הישע אל מול תאגידי ענק חומסניים (מתאים בול ל-1 במאי, לא?). בין לבין, הוא מו”ל של עיתון שלא מהסס לפברק ידיעות כדי לייצר סנסציה, וגם מתוך ההבנה שמרגע שזה נכתב בעיתון זה אוטומטית הופך לסוג-של-אמת. במילים אחרות, הקונפליקט האמיתי של קיין אינו בין הגעגוע שלו לילדותו הפשוטה והענייה ותיעובו את עולם הפיננסים והעושר שמיוצג על ידי תאצ’ר, מי שגזל ממנו את ילדותו ואת הוריו ובין הרצון שלו להיות הכי עשיר, הכי מפורסם והכי משפיע. הקונפליקט האמיתי שלו נמצא בין הכוח שהוא מדמיין לעצמו שהוא מחזיק בידיו (“אני אספק את המלחמה”) ובין הכוח באמיתי שנמצא בידיו (כלומר, היעדרו), ושבהדרגה הוא נהיה מודע לו. ולכן הגעגוע שלו על ערש דווי לא היה רק לילדות, אלא לדבר הוא יכול היה להחזיק בידיו, ובאמת לשלוט בו.

 


 

 

זה, אגב, הסיקוונס המלא (אבל באיכות ירודה). הוא בנוי נורא יפה, גם בכתיבה, גם בעריכה וגם בדרייב של ההתרחשויות שדורות מהאחת לשנייה. והוא מציג את מלוא התמונה של קיין מנקדת מבטו של תאצ’ר, שראה את כל מעשיו של קיין כניסיון לנקום בו באופן אישי.

 

הנה כמה וכמה אנשים חכמים ממני – ביניהם סידני פולק, פיטר בוגדנוביץ’, קווין ספייסי, מרטין סקורסזי וריצ’רד דרייפוס – מסבירים למה זה סרט כל כך גדול. אבל רגע: כולם כאן יודעים מה זה “רוזבאד”, נכון? אין כבר סכנת ספוילרים בנושא הזה, אני מקווה. אחרי הכל, הסרט כבר בן 70.

 


 

 

והנה רצף הדיזולבים היפהפה של הפתיחה, שנמשך 2:50 דקות. עקבו אחר האור בראש הטירה, חדרו של קיין. אנחנו מתקרבים אליו בכל שוט. ובכל פעם מזווית אחרת, אבל החלון נשאר כל הזמן באותה נקודה על המסך. מוזיקה, צילום ועריכה.

נושאים: בשוטף

11 תגובות ל - “"האזרח קיין" בן 70”

  1. יוני 1 מאי 2011 ב - 16:22 קישור ישיר

    אז מה לפי דעתך הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים?

  2. מאיה 1 מאי 2011 ב - 17:13 קישור ישיר

    למרות שקצת קיוויתי שההקרנה אתמול בסינמטק תהיה הקרנת קאלט עם צעקות רוזבארד, לא הופתעתי לגלות שרוב היושבים כנראה נכחו גם בהקרנת הבכורה של הסרט.
    ועם זאת, החוויה הייתה נהדרת. לא יכולתי שלא לקנא במי שצפה בו בפעם הראשונה אתמול, והיו כאלה (ההתלחששויות בקהל – “אני חושב שזה משהו מהילדות שלו” – העידו על כך).
    ולסינמטק תל אביב- כן יירבו. מתי קזבלנקה?

  3. סטיבי 1 מאי 2011 ב - 18:22 קישור ישיר

    הגיליון החדש הזה, שומעים עליו כבר שלושה חודשים, יש לו עותק פיזי? כי לכמה מנויים ששאלתי הגיעה רק תוכנייה בלי מגזין. או שהפסיקו לשלוח עם התוכנייה?
    גיליון 167 היה ניתן להורדה דרך אתר הסינמטק. חשבתי שזה יהפוך למשהו קבוע, אבל עותק פיזי של הגיליון הזה דווקא לא ראיתי והגיליון הבא, 168 (ינואר-פברואר), כבר חזר לפורמט הפיזי הרגיל.

  4. קוטון 1 מאי 2011 ב - 19:00 קישור ישיר

    1. יוני – המבקר הנכבד סבור שהסרט הטוב ביותר אי פעם הוא – אתה יושב? – אי.טי…
    2. למרות שראיתי את הסרט בעבר וקראתי את התסריט שלו יותר מפעם אחת, רק אתמול בסינמטק הבחנתי בסוג של באג בסרט. ביומן הקולנוע בפתיחה מצוין שאשתו הראשונה ובנו היחיד של קיין נספו בתאונת דרכים אבל בהמשך הסרט אין התייחסות לכך שהוא אב שכול והטרגדיה לא מוזכרת כלל…

  5. איתן 1 מאי 2011 ב - 19:24 קישור ישיר

    אתמול ראיתי את “האזרח קיין” פעם שנייה, ובפעם השנייה אני חושב שזה סרט שיש בו אין ספור ערכים קולנועיים נעלים, אבל דבר אחד חשוב אין בו,ולכן אני לא אוהב אותו – אני לא הרגשתי לא סימפטיה ולא חמלה לגבי הדמות הראשית, ולכן “האזרח קיין” אולי מרשים מאוד, אבל לא מרגש, ובסופו של דבר, בסצינה שבה הוא מתפרץ, שובר והורס את הכל כשאשתו השנייה עוזבת אותו – לא אכפת לי ממנו. להפך – בתוכי אני מרגיש – מגיע לך! הבן אדם שחושב שבעזרת כסף אפשר להשיג הכל לומד באותה סצינה שאהבה אי אפשר לקנות בכסף, וכל מה שהוא אי פעם רצה זאת המזחלת של אמא – אהבה שהוא לא מקבל.

    ובכלל – חשבתי גם שאורסון וולס הבמאי דומה קצת לקיין – הסרט “האזרח קיין” הוא סרט ראוותני מאוד, שמשתמש באין ספור תחבולות תסריטאיות, צילומיות, ועריכתיות כדי להרשים את הקהל, דבר שמראה בעיניי על אדם עם יכולות מרשימות, אבל בדרך שכח וולס (להרגשתי) את החמלה כלפי הדמות הראשית שלו, וזה השאיר אותי, בסופו של דבר, מרוחק.

  6. רני 1 מאי 2011 ב - 21:01 קישור ישיר

    ללא ספק סרט אדיר. אני לא יודע אם הטוב ביותר שראיתי – פשוט משום שאין סרט אחד כזה – יש כמה וכמה שחגים סביבו, ולכן “האזרח קיין” הוא חלק מחמישיית או עשיריית סרטי הנצח שלי: סרטים שאני מאד אוהב, סרטים שהם טובים מעבר לכל ספק, סרטים שאני מסוגל לראות שוב ושוב ושוב ותמיד למצוא בהם משהו חדש, סרטים שהייתי לוקח אתי לאי בודד. “האזרח קיין” שם, ברשימה הקצרה הזו.

  7. אלברטו 1 מאי 2011 ב - 22:06 קישור ישיר

    איתן, רצונך להזדהות עם הפרוטגוניסט נובעת, להבנתי, מהתניה שזהו מרכיב מרכזי בסרט טוב. לצערי ולשמחתי, אחת ההנאות הגדולות שלי מאמנות היא משבירת כללים, וסרטים שלא מתנהלים על פי “הכללים” מהנים ואף מרגשים לי יותר.

    זה עניין שמעסיק אותי מאוד לאחרונה. אני רואה איך הסופרנוס השתנתה בשבילי בצפיות חוזרות בלי האלמנט של הזדהות עם טוני סופרנו. זאת אחת מהחוזקות של הסידרה, ובכל זאת רוב הצופים (כמוני, בצפיה ראשונה) מפספסים את הפואנטה ומתמסרים להתניה של הזדהות עם הפרוטגוניסט.

  8. עופר ליברגל 2 מאי 2011 ב - 0:18 קישור ישיר

    לקוטון: הסרט הרי לא באמת מציג את דמותו של קיין, אלא את דמותו של קיין כי שחוו אותה האנשים הקרובים לו. מבין העדים, רק סוזן אלכסנדר (ואולי גם לילנד) התייחסו לתקופה הסובת את מות האשה הראשונה. למה האישה השניייה, שממילא מדברת בעיקר על עצמה, לא תרצה לדבר על האישה הקודמת, גם על מותה, זה דבר די מובן. באשר ללילנד – הדבר המתרחש לאחר המריבה הגדולה שלו עם קיין בעקבות הבגידה, כך שהוא לא יכל לדעת. כפי שקיין בסופו של דבר התרכז רק בעצמו, כך גם הדמויות האחרות, כולל אלו המנסות לפסר את הסיפור בצורה אובייקטיבית. העדר ההתייחסות למות הבן מעבר למשפט אקראי הוא רמז עבה לכך כי הסרט נותר רחוק מלספק דיוקן מלא של האיש, תמה מרכזית בסרט.

  9. מיכאל 23 2 מאי 2011 ב - 19:43 קישור ישיר

    האזרח קיין וקזבלנקה סרטים טובים אבל לא כאלה שנחרטו לי בזיכרון, הרי לא חסרות בהם סצינות משעממות. נוארים של שנות ה40 וה50, סרטי קופולה ונהג מונית של סקורסזה – אלה חלק מהסרטים הגדולים אי פעם באמת.

  10. הבוגר - גם סרט גדול 4 מאי 2011 ב - 1:01 קישור ישיר

    ואין כמה סצנות של נסיעה במונית בנהג מונית שבה טראוויס מדבר ואתה היית שמח ללכת לאכול משהו כי זה פשוט משעמם?
    יש משהו בסרטים האלה שמלהיבים ילדים קטנים שרואים קולנוע בפעם הראשונה. ככל שאתה מתבגר אתה מבין את חכמת הזקנים ויודע שבלתי נסלח של קלינט איסטווד, או ויל הנטינג, או איש הגשם הם סרטים הרבה יותר טובים מנהג מונית האזרח קיין וכדומה. ואם כבר הולכים לסרטים מאגניבים אז אפילו לילות בוגי יותר טוב מהם.

  11. יאיר 5 מאי 2011 ב - 6:21 קישור ישיר

    ב”הרפתקאות המופלאות של קאוולייר וקליי” ישנה סצנה בה נקלעים גיבורי הספר להקרנת הבכורה של קיין ומושפעים עמוקות. אחח שייבון.. ואפרופו, מישהו יודע מה עם גרסת האחים כהן ל”איגוד השוטרים היידים”?


השאירו תגובה