29 אפריל 2011 | 15:47 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

"וביום השלישי" ו"ז'ה טם איי לאב יו טרמינל", ביקורת

על “וביום השלישי” כתבתי די בהרחבה ביולי, אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים. קראו שם. היו דברים שהערכתי בסרט, אבל באופן כללי חשבתי שהסרט הזה פשוט מבולגן ומפורק מדי בדי שאוכל ממש לתמוך בו. והוא מכיל את הסצינה שהכי שנאתי השנה בקולנוע: שרון אלכסנדר רוקד ומתפשט לצלילי מוזיקת טראנס. הסצינה הזאת ממש הביכה אותי.

 

בסוף השבוע הזה עולה “וביום השלישי” יחד עם “ז’ה טם איי לאב יו טרמינל”, סרט שהוא נגטיב מוחלט: כולו שקט ונינוחות. נקטדות דמיון בין השניים: לא בטוח שכל מה שיוצרי הסרטים האלה רצו להשיג הם אכן הצליחו. אבל היומרה של “וביום השלישי”, לטעמי, די הרגה אותו. הנה עיון בשניהם:

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 27.4.2011

 

שני סרטים ישראליים יוצאים באותו יום?! אם אתם רוצים עדות ליצר ההרס העצמי של הקולנוע הישראלי, תעדו ביומניכם את התאריך הזה – 28.4 – שבו שני סרטים, האחד גדול, השני קטן, נדחפים לאותו סוף שבוע ובעצם הורסים לשניהם את הסיכוי להצליח. כמו שאני רואה את זה, לסרטים ישראליים יש קהל פחות או יותר קבוע של כ-200,000 צופים שמחכים שיגיע סרט בוגר (אך משעשע ומרגש) שהם ילכו אליו. נדמה לי שאם הייתם שמים מצלמות בכניסה ל”סיפור גדול”, “פעם הייתי”, “נודל” ו”שבעה” ייתכן ותגלו שמדובר פחות או יותר באותם אנשים. כשסרט חורג מקו ה-200,000 כלפי מעלה זה סרט שהצליח לשבור את תקרת הזכוכית של הקהל המקורי ולהביא קהל שבדרך כלל לא רואה סרטים ישראליים, למשל בני נוער. אלא שמאז ספטמבר לא היה אף סרט ישראלי שהצליח להביא מספרים גדולים של צופים. האם “וביום השלישי” או “ז’ה טם איי לאב יו טרמינל” יצליחו בכך? מסופקני. ואם אתם עוצרים כאן לרגע כדי להחליט איזה סרט ישראלי אחד ויחיד לראות בסוף שבוע, הגעתם למקום הנכון. ובכן, בדו קרב בין “וביום השלישי” ובין ז’ה טם איי לאב יו” אני בוחר ב”ז’ה טם”. תכף יהיו גם נימוקים.

 

“וביום השלישי”, סרט הבכורה של משה איבגי כבמאי קולנוע, הוא סרט גדול מידות (יחסית), מושקע, לילי, אפוקליפטי ועם מספר רב של דמויות. “ז’ה איי לאב יו” הוא חלק ממגמה הולכת וגוברת של הקולנוע הישראלי, לצאת ולצלם מיד ומהר, בלי לחכות לקרנות. ואכן, הסרט עוסק בשני אנשים שהולכים ומדברים על החיים. סרט קטנטן. שניהם לא מושלמים, אבל “ז’ה טם” לפחות ממוקד יותר. הנה הרחבה על הסרטים.

 

“וביום השלישי”. אני מודה: חיבבתי לא מעט מהסרטים הישראליים שראיתי בשנה האחרונה. התפעלתי מהם, התרגשתי מהם. אבל בתוך כל זה, היה סרט אחד שממש לא הצלחתי לתחבר אליו – או אפילו סתם לחבב אותו – וזהו הסרט הזה. איזה ברדק עצום של דמויות, עלילות משנה ובנייה לעבר קתרזיס שלא מגיע. והעניין הוא שיש לסרט הזה כמה וכמה מעלות ורגעים יפים שרק חושפים איזה פוטנציאל היה לסרט, אם רק היה – נו – אחרת.

 

הסרט עוקב אחר שלוש דמויות נשיות במצוקה ושוזר בין עלילותיהן במשך שלושה ימים. נקודות זכות? ובכן הנערה גל סלומון, המגלמת את אחת הדמויות הצעירות בסרט, די הדהימה אותי בהופעה מרשימה. וגם כמה וכמה מהשוטים שאיבגי עיצב עם הצלם שלו יורם מילוא, מצליחים להיות ארוכים ומפותלים ולעיתים מפתיעים לטובה.

 

אבל מה קורה בסרט הזה? יש בו שלוש נשים (ונערה) שמגלות שהחיים חרא, בייחוד לנשים, ושכל הגברים יאנסו אותם, יגנבו מהם, יתקפו אותם, יעשקו מהן והגיע העת להשיב מלחמה. אבל מה קורה ברקע? שימו לב למה שקורה ברקע העלילות העיקריות? אנשים נראים לחוצים, מבוהלים, לפתע הם נראים עם מסכות חדר ניתוח, ולבסוף… נראה כאילו היתה לסרט איזו עלילת משנה שעסקה באיזושהי קטסטרופה מתקרבת ושכנראה הוסרה אבל שרמזים לה נותרו ברקע ום רק חושפים עד כמה פרום הסרט, שנראה כמו רעיון אמביציוזי מאוד שמעולם לא הבשיל. אותה קטסטרופה לא ברורה שאמורה לגמד את מצוקות האנשים הקטנים, מעניקה לסרט את את הרובד התנ”כי שלו, שנגזר גם משם הסרט. כאילו הסרט מציג את הימים האחרונים של סדום בת ימינו. רעיון יפה, אבל האם הוא רק בראשי? כי הסרט נותר עמום לגבי מה בדיוק קורה בו.

 

וכך, אל מול הופעות נאות של כמה מהשחקניות – עלית קרייז מרשימה, הילה פלדמן (בעירום מלא) מרשימה אף היא – ניצבות גם כמה סצינות מביכות למדי, בעיקר של הדמות שמגלם שרון אלכסנדר שלא ברור מה קורה שם איתו. הסרט הזה – למרות סיום מפתיע שמצליח להיות אפקטיבי למדי – הוא בלאגן עצום של שאפתנות שיצאה משליטה.

 

“ז’ה טם איי לאב יו טרמינל”. סרטו העלילתי הראשון של דני מנקין (האיש מאחורי הסרטים התיעודיים “18 קילו של אהבה” וכעת “הדולפין”) שבה את ליבי כמעט מיד מראשיתו. לפני כמה שנים עלה בראשי רעיון לכתוב סרט שלם המתרחש במשך כמה שעות בשדה תעופה, בעת ששתי דמויות ממתינות שם לטיסות ההמשך שלהן הביתה. בשש או שמונה שעות ההמתנה שלהם השניים עוברים מערכת יחסים שנראית כאילו היא ממצה חיים שלמים של זוגיות. ואז כל אחד ממשיך לטיסה שלו, כאילו הוא עבר חיים מלאים שטענו אותו להמשך חייו העצמאיים. אפילו היה לי שם: “המראות ונחיתות”. באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב. יש לי אפילו איזשהו סנופסיס שכתבתי ושחשבתי שיום אחד אעשה עם זה משהו. ובכן, דני מנקין פחות או יותר הקדים אותי ויצר סרט חינני להפליא שיוצא בדיוק מאותה נקודת מוצא: מוקי מגלם מוזיקאי חסר החלטיות שמחליט להפתיע את חברתו לשעבר בהצעת נישואים שאולי תשיב אותו אליה, ולשם כך הוא עולה על מטוס באופן ספונטני כדי לטוס אליה לניו יורק. על המטוס הוא פוגש נערה בריטית, ובפראג הם צריכים לחכות לטיסות ההמשך שלהם. אז הם מסתובבים כל הלילה בעיר ומדברים, ומתקרבים, ומתלבטים. ריצ’רד לינקלייטר עשה עם אותו רעיון את “לפני השקיעה הזריחה” שלו, שסרטו של מנקין מזכיר אותו למדי, לפחות בפורמט, אם לא בתוכן או בסגנון. ארז תדמור וגיא נתיב ביימו עם אותו רעיון את “זרים” (שלקח סיטואציה דומה אבל הפך אותה למלודרמה פוליטית), ויש בסרט גם משהו מ”פעם אחת”, בפשטות הקולנועית הקאמרית והמוזיקלית.

 

מנקין גייס לעזרתו צוות מכובד למדי של תומכי תוכן מאחורי הקלעים: אשכול נבו אחראי על הקריינות, ואילן הייטנר, חגי לפיד ואלון בנארי סייעו בכתיבה. והזיווג של מוקי עם השחקנית נרונה קפלן עובד היטב. אלא שבאופן מפתיע למדי גם כשהשאפתנות באה במנות קטנטנות, גם כאן לא תמיד הכל עובד. “ז’ה טם” הוא סרט עמוס פוטנציאל, עם כמה רגעים מקסימים, אבל עם כמה החמצות. כך, למשל, נדמה שבמקום התקרבות הדדית איטית הבחורה דווקא יוזמת את הקשר מלכתחילה, אולי כי להבדיל ממנו היא אוהבת לבחוש בחיים של אחרים. אבל זה מותיר את הצמד פחות או יותר במצב די סטטי, שמוציא אותם מהסרט כשהם במצב די זהה לזה שבו הם היו בפתיחתו, שזו החמצה כי סרט כזה היה יכול להראות יפה התפתחות של שני אנשים בפרק זמן קצרצר, להיות מטאפורה לחיים שלמים. וגם חלק מהסצינות פחות טובות מאחרות או שחוזרות זו על זו. גם לגבי הקריינות אני לא יכול שלא לתהות עד כמה היא חיונית. וכן, עם כל האנשים השנונים שעבדו על הסרט איכשהו ציפיתי שהוא יהיה קצת משויף וחד יותר בדיאלוגים שלו.

 

אבל אל מול מגרעות נקודתיות נמצא סרט שיש בו גם תום וגם רעננות, ושהוא מייצג ראשון לגל הצעיר והאלטרנטיבי שעומד לשטוף את הקולנוע הישראלי, של סרטים אינטימיים, זוגיים, קטנים, אישיים, שהם ההפך המוחלט מהרצון לייצר נראטיבים עצומי מימדים כמו “וביום השלישי”. ולכן “ז’ה טם איי לאב יו טרמינל” (על שם שירו של מאיר אריאל שמתנגן בסרט) הוא הסרט שאם אתם סקרנים לגבי סרטים ישראליים כדאי לכם לתמוך בו. הוא הקטן והעצמאי, מול סרט גדול וממוסד יותר, אבל זה שיש בו נשמה גדולה יותר.

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - “"וביום השלישי" ו"ז'ה טם איי לאב יו טרמינל", ביקורת”

  1. נועם 29 אפריל 2011 ב - 16:08 קישור ישיר

    יאיר, ז’ה טם איי לאב יו טרמינל לא מזכיר את “לפני השקיעה”. הוא מזכיר את “לפני הזריחה” ולפחות על פי הטריילר נראה יותר כמו העתקה מאשר השראה. היה שם שוט מביך שפשוט לקוח אחד לאחד מהסרט המקורי (אך מבוצע ברמה של סרט סטודנטים). זה טבעי שמישהו ירצה לעשות את “לפני הזריחה” מחדש, בייחוד בישראל עם תקציבים קטנים, אבל לפחות לפי הטריילר זה נראה פשוט רע. אחד מההישגים הגדולים של “לפני הזריחה” הוא המשחק של שתי הדמויות הראשיות שם וגם במקרה הזה אני לא אופטימי. אני אלך לראות ולהתרשם מהסרט עצמו אבל אני לא אתפלא אם אצא בעצבים כי שוב, על פי הטריילר זו החוצפה הישראלית שמאפשרת לבמאי לבוא ולהעתיק סרט שלם ולהגיד: לכו לראות.

  2. רון 29 אפריל 2011 ב - 21:19 קישור ישיר

    ההגדרה הטובה ביותר לביום השלישי היא אכן שהוא סרט מביך .כולל הסצינה מ”אימפריית החושים” (אוי לבושה) .אוי לנו ואבוי לנו

  3. אנטי מחיקון 30 אפריל 2011 ב - 1:08 קישור ישיר

    “לפני כמה שנים עלה בראשי רעיון לכתוב סרט שלם המתרחש במשך כמה שעות בשדה תעופה, בעת ששתי דמויות ממתינות שם לטיסות ההמשך שלהן הביתה. בשש או שמונה שעות ההמתנה שלהם השניים עוברים מערכת יחסים שנראית כאילו היא ממצה חיים שלמים של זוגיות. ואז כל אחד ממשיך לטיסה שלו, כאילו הוא עבר חיים מלאים שטענו אותו להמשך חייו העצמאיים.”
    לעומת זאת לי לפני כמה שנים עלה בראשי רעיון לכתוב סרט שלם המתרחש במשך כמה שעות בפאב, בעת ששתי דמויות ממתינות שם לסיום המשמרת וההמשך שלהן הביתה. בשלוש או ארבע שעות ההמתנה שלהם השניים עוברים מערכת יחסים שנראית כאילו היא ממצה חיים שלמים של זוגיות. ואז כל אחד ממשיך לבית שלו, כאילו הוא עבר חיים מלאים שטענו אותו להמשך חייו העצמאיים. לשכן שגר מתחתי לפני כמה שנים עלה בראשו רעיון לכתוב סרט שלם המתרחש במשך כמה שעות בסופר מרקט, בעת ששתי דמויות ממתינות שם לאחראי משמרת שיחזיר להם תכסף העודף שלקחו מהם בקופה. בשש או שמונה שעות ההמתנה שלהם (מנהל המשמרת בדיוק הלך לטרימנל לאסוף את.. )השניים עוברים מערכת יחסים שנראית כאילו היא ממצה חיים שלמים של זוגיות. ואז כל אחד ממשיך לטיסה שלו, כאילו הוא עבר חיים מלאים שטענו אותו להמשך חייו העצמאיים. להמשיך ולפרט מה הרעיון של השכן שגר בקומת הקרקע או סתם לשאול לתומי מאיימתי קוראים לפורמט מוכר ונדוש רעיון? או לתהות האם להגדיר את הרצון שלי לעשות סרט שיהיה סיפור אהבה כרעיון?

  4. מורן 1 מאי 2011 ב - 20:03 קישור ישיר

    ז’אטם איי לאב יו טרמינל הוא סרט חמוד מאוד למרות שלא מושלם. סוף סוף יש סרט ישראלי שפוי שלא מתעסק בסיכסוך שואה או פוליטיקה בכלל. טוב לראות שיוצאים מפה גם סיפורי אהבה. זה גם סרט שעושה טוב לראות אותו והגיע הזמן שסרטים ישראליים יהיו יותר משוחררים בנושאים שלהם ופחות מדכאים וגם טוב שיראו אותנו בפסטיבלים בתור משהו שהוא לא השטאנץ’ הרגיל.

  5. נועם 4 אוקטובר 2015 ב - 23:57 קישור ישיר

    היה לי קצת קשה לראות את ז’אטם איי לאב יו. זה סרט מבוסס תסריט והוא פשוט לא מספיק טוב. למעשה, הוא לא קרוב להיות טוב. השוט מ”לפני הזריחה” היה… בכלל דקירה קלה בבטן.


השאירו תגובה