דיווחים מוונציה
איתן, ידיד אמיתי של הבלוג, העביר במהלך השבוע ארבעה דיווחים מפסטיבל ונציה עם רשמים מכמה מהסרטים הכי מסקרנים של העונה. אם החמצתם, הנה:
דיווח ראשון:
SLEUTH קנת בראנה. נורא ואיום. זה לא סרט. זה תיאטרון מצולם. שני שחקנים ולוקיישן אחד. וזה לא היה כל כך נורא, אלמלא ההתחכמויות האינסופיות, ההייטקיות המטופשת, וההתנפחות מחשיבות עצמית. פוי.
“תשוקה, זהירות” אנג לי לא התלהבתי. אמנם משוחק נהדר, ומצולם נהדר בהפקה מרשימה, אבל כל העדינות של “הר ברוקבק” הלכה לעזאזל. סצינות סקס מפורשות מדי, סצינה אחת מאוד אלימה, וסיפור שקצת נמתח מדי, יוצרות סרט בינוני לטעמי.
”הללו את הבמאי” טקאשי קיטאנו. סרט מטורף ומאוד מצחיק. מעיו יצירה אחות לסרטו הקודם ” הטקאשים” רק קצת יותר קוהרנטי, והרבה יותר מצחיק. לא יצירה בעלת משקל, אבל מהנה ביותר.
“חופשה עצובה” שינג’י אאיומה. לא כל אחד יכול להיות איניאריטו, אבל הרבה מנסים. עריכה איומה מקלקלת סרט שבו נפגשים כמה סיפורים על ילדים נטושים. כוונות טובות, ביצוע לא.
רוה לאיתן: הביקורות על "Sleuth", שאגב יוקרן בחיפה, מאוד חצויות. קראתי כמה הילולים נפעמים, בעיקר מכיוון מעריצי פינטר. אבל אכן היו כאלה כמוך שמצאו את הסרט משעמם ומיותר.
דיווח שני:
“זה עולם חופשי…” – קן לואץ’. תענוג של סרט. שתי בחורות צעירות מנהלות חברת כוח אדם פרטית וקטנה מהמטבח שלהן. הן מספקות עובדים זרים לכל דורש. בחלק הראשון הופתעתי מהיחס המזלזל של קן לואץ’ לעובדים זרים (מזרח אירופיים ברובם), והתייחסתי לסרט כאל קומדיה (והוא אכן די משעשע). בחלק השני, הרציני יותר, הכל משתנה, וגיבורת הסרט עוברת כמה הרפתקאות לא קלות. סוף הסרט פסימי – זוהי דרכו של העולם, ואין מה לעשות. הכל זורם בקלילות, מבוים, כמו תמיד, לעילא, ומתוסרט נהדר (פול לאברטי. שוב). יופי של סרט.
“IN THE VALLEY OF ELAH” – פול האגיס
(ושאף אחד לא יחשוב אפילו לתרגם את זה “בעמק האלה”, כן?!)טומי לי ג’ונס הוא איש צבא לשעבר. בנו הוא איש צבא בהווה, שחזר מעירק, ונעלמו עקבותיו. טומי לי ג’ונס חוקר את העלמו. שרליז ת’רון היא השוטרת-חוקרת-אם חד הורית עזר כנגדו. סוזן סרנדון היא אשתו הבוכייה של לי-ג’ונס (מזל
שכל זמן המסך שלה מסתכם ב-10 דקות בערך. היא לא משחקת טוב). רוב הסרט טוב, מעניין, ואפילו מרתק (וגם משוחק טוב מאוד), אבל הפתרון מאכזב: כל המסע הזה בשביל להגיד לנו שחיי צבא בכלל, ומלחמה בפרט, משבשים את הדעת?! הרי נעשו כל כך הרבה סרטים, ונכתבו כל כך הרבה ספרים על זה(ויטנאם, מלחמת העולם השניה, וגם לפני כן). אז זו לא ויטנאם, זו עירק, וזו לא ג’יין פונדה, זה טומי לי ג’ונס. זה עדיין אותו דבר. סרט טוב עם סוף מאכזב. כנראה שהסרט יצליחמבאמריקה, אבל אני סקפטי לגבי האוסקרים.אני גם לוקח צ’אנס לפעמים על במאים שאני לא מכיר. ” עם ילדה מאדמה שחורה” של סו-ג’ון-איל מקוריאה הוא סרט עצוב על ילדה קטנה, בת 6, שצריכה לנווט את חייה בין צרות רבות שנופלות על משפחתה: אמה נפטרה, אביה חולה, אחיה הגדול מאובחן כמפגר, אביה מובטל ומידרדר לשתיה, ועוד כמה צרות. קצב איטי וכמה סצינות יפות, אבל מכיוון שהתסריט לא מזמן אפילו דבר טוב אחד למשפחה הזו, זה מתחיל להיות מגוחך בשלב מסוים. כשמגיעה הודעת פינוי כבר התחלתי לצחוק. סרט לא רע, עם סוף מקפיא דם (טוב, קוריאני, או לא קוריאני?), אבל גם קצת מפוספס.
רוה לאיתן: למה בעצם לא לקרוא לסרט של האגיס בעברית “עמק האלה”? אני מניח שהשם הוא מטפורי, כי אני מבין שהסרט מתרחש בעירק ולא בפאתי ירושלים, אבל אם כבר יש שם של סרט הוליוודי שמקורו בעברית, בתנ”ך, בארץ ישראל, למה עדיין צריך לחפש לו תרגום? (אם כי אני מהמר שמפיצי הסרט בארץ חושבים בדיוק כמוך).
דיווח שלישי
היה לי כרטיס להקרנה של “ההתנקשות בג’סי ג’יימס…” אמש, אבל הייתי עייף, ולא הייתי עומד ב-155 דקותיו של הסרט, אז ויתרתי. כמו כן, בוטלו כאן כמה הקרנות של החדש של וודי אלן, אז גם את זה אני לא אראה כאן.
” אהבתם של אסטראה וסלדון”- אריק רוהמר
אני מניח שצריך לצרף כאן אזהרה-למעריצי רוהמר בלבד. הרבה אנשים שיראו את הסרט יטענו שהוא מיושן, תיאטרלי, מצועצע, משעמם, ומדבר את עצמו למוות. אני התענגתי על כל דקה. מבוסס על מחזה מימי הביניים, נשען על המיתולוגיה היוונית, מגיש לנו רוהמר סיפור רומנטי ומחמם לב מאין כמותו, מצולם בנופי טבע ויערות יפהפיים, משוחק נהדר ע”י צוות שחקנים בלתי מוכר, מתובל בתובנות פילוסופיות על אלוהים ועל טבעה של האהבה, ובעיקר- מקדש את טוהר האהבה. בשבילי, לראות את הסרט הזה, היה כמו לאכול מעדן שוקולד טעים במיוחד. מאוד נהניתי, ואף הצטרפתי בהתלהבות למחיאות הכפיים של הקהל בסוף ההקרנה.
“בחורה חצויה לשניים”- קלוד שברול
קצת מאכזב, כי ציפיתי לסרט מצוין, וקיבלתי סרט לא רע, זורם, מעניין, מבויים ומשוחק נהדר, אבל עם תסריט קצת פחות מבריק מהרגיל. סיפורה של בחורה צעירה (לודיבין סאנייה. לטעמי, לא רק שחקנית נהדרת, אלא גם מהיפות והסקסיות בבנות תבל היום. ראיתם את “בריכת שחייה” של פרנסואה אוזון, נכון?. ואת “8 נשים”, ואת ” מולייר”, ואת “לילי” של קלוד מילר?) שנקרעת בין אהבתה למאהב מבוגר (פרנסואה ברלאנד, שחקן נהדר), לבין חיזוריו של פלייבוי צעיר, עשיר ומפונק (בנואה מג’ימל, החוליה החלשה בסרט הזה).יש, כמובן, גם רצח בסרט הזה (אין סרט של שברול בלי רצח, וחוץ מזה, אם רואים אקדח במערכה ה-2 וחצי…), אבל חיתוך הבחורה לשניים ע”י הקוסם, שמופיע בשם הסרט, הוא יותר סמלי, כך שאל תצפו לאכזריות יוצאת דופן. סרט נעים וסביר בסך הכל. לא פחות, אבל גם לא יותר.
רוה לאיתן: יש סיכוי שהוויתור שלך על "ג'סי ג'יימס" היה טעות. הביקורות כרגע קוטביות בצורה מופלאה: תשבוחות עצומות לצד קטילות איומות. מה שאומר שיש כאן משהו מסקרן. ולמרות בראד פיט והעובדה שזה סרט של וורנר, זה שאני יכול לדמיין איך גונזים אותו בארץ אם הוא לא יזכה להצלחה מספקת באמריקה.
דיווח רביעי
לפני המנה העיקרית, מנה ראשונה:
“השמש גם זורחת” -ג’יאנג וון. איזה מזל שהיא באמת זרחה בסוף. זה היה הסימן שהגיע הסוף לסרט הנורא הזה. נדמה לי שהיה שם בחור צעיר שניסה להתמודד עם אימו המשוגעת. נדמה לי שהיתה שם גם בחורה שהעלילה על גבר אחר שהוא סוטה מין, דווקא בגלל שהיא מאוהבת בו. אני חושב שהסיפור השלישי חזר לראשון והלך קדימה ואחורה בזמן. נדמה לי גם שהבמאי ניסה להגיד משהו (טוב) על קומוניזם. הכל נדמה לי. לא ממש הבנתי. סרט לא קוהרנטי, בלי כשרון סיפורי מינימלי, לפרקים די צעקני ובלתי נסבל. להימנע.
טוב, מנה עיקרית:
THE DARJEELING LIMITED
+
HOTEL CHEVALLIERווס אנדרסון
ראשית, הסבר: לפני הסרט הארוך, הוקרן סרט קצר, רבע שעה אורכו, בשם “מלון שבלייה” (שצולם דווקא במלון רפאל, בפריז). בסרט, מתאחד ג’ייסון שוורצמן עם חברתו לשעבר, נטלי פורטמן. סרט חביב. אבל חשוב יותר: הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהסרט הארוך. אמנם, בסרט הארוך מופיעה פורטמן לשנייה וחצי בערך, וגם ביל מוריי מפציע לזמן מסך של בערך חצי דקה, אבל יש כמה התיחסויות לסרט הקצר, והם חייבים להיות מוקרנים יחדיו. וחוץ מזה – זה אחלה סרט. מצחיק, קצת מוזר, עם אפיונים משונים של הדמויות, כיד הדמיון הטובה (והיא טובה. טובה מאוד אפילו) של ווס אנדרסון, ומשחק טוב של הקאסט – אוון ווילסון, אדריאן ברודי, וג’ייסון שוורצמן, כשלושה אחים במסע ברחבי הודו בחיפוש אחר התרוממות רוחנית, ואחר אמא שלהם (אנג’ליקה יוסטון, הדי מטורללת. כמו כולם), אשה שברחה מהחיים למנזר בהודו. צריך לומר מילה משבחת על הצילום הדינמי, מלא בתנועות
PAN פתאומיות, שמכניס רגש ותנועה גם בסצינות סטטיות. צפוי להיות להיט ענק בישראל. כיף של סרט.טוב, אני כנראה ראיתי כמעט את כל מה שרציתי לראות בונציה. אני נמנע מהחדש של טוד היינס, כי בוב דילן הוא לא כוס התה שלי. גם “12″ של ניקיטה מיכאליקוב נראה לי מיותר ואף תמוה (עיבוד רוסי של “12 המושבעים”. למה?). פיטר גרינוואי מדבר בשפה שאני לא מבין, אז גם עליו אני אוותר. אולי אראה את החדש של גיתאי (מחר). בינתיים רציתי ללכת לים, אבל דווקא היום יש כאן גשם (אוף!).
רוה לאיתן: אני קורא מטלורייד שכנראה עשית טעות מרה שוויתרת על טוד היינס, ושהשם "בוב דילן" בכלל אפילו לא מוזכר בסרט. כמו כן אני מוכה יגון שוויתרת על פיטר גרינאוויי.
מה עובר עליך? את שני הסרטים הכי מסקרנים בפסטיבל לא ראית? טוד היינס בסרטו המסקרן על בוב דילן, וודי אלן בסרטו המסקרן על צמד הנוכלים. חבל.
אבל לעמוס גיתאי אתה הולך. פיכסה.
שלום יאיר,
אתה יודע אולי משהו בקשר לסרט החדש של הרמוני
קורין- "מיסטר לונלי" יש סיכוי שהוא יוקרן
בפסטיבל חיפה?
תזכורת לחברי האקדמיה שעוד לא הצביעו : יש עוד יום אחד לסיום הסקר וכרגע הצביעו רק כ-60 מכם.
זה הזמן להכנס, להצביע ולעזור לנו לקבל תמונה אמיתית.
כתובת האתר היא:
http://ofir2007.myevent.com/3/poll.htm
כרגיל תזכורת: ההצבעה מיועדת רק לחברי אקדמיה. מי שהצביע כבר או לא חבר אקדמיה – הכנסו ללינק Result התחתית העמוד מבלי להצביע
תודה.
אני כל כך מדוכא מזה שאנג לי עבר להוליווד, איפה הימים של סופת קרח? כל הסרטים שלו מאז המעבר כל כך פחות מוצלחים.
אני לא יודע איזו עדינות של אנג לי הלכה לאיבוד בדיוק. לפחות במעגל שלי, היחידים שחושבים שהיה משהו עדין בסצינות הסקס של "ברוקבק" הם סטרייטים שכנראה לא נשכו כרית מימיהם.
"הסודות" נרכש להפצה בינ"ל.
אני בכל זאת עדיין מחכה ל"תשוקה זהירות" סרט לא עדין זה לא סרט רע לדעתי.
וודי אלן בסרטו המסקרן על שני נוכלים?
היו לפחות כבר שלושה כאלה כבר לא? 🙂
ושאלה לאיתן:
אני מתכנן לסוע לברלין לפסטיבל, מה מצב הכרטיסים וההקרנות לאנשים מן העם?
צריך להזמין, יש שם, אין מצב בעולם וכו'.
סתם מעניין. אני בכל מקרה אסע לברלין כי חברים הזמינו אותי, אבל עדיף לראות סרט או שניים אם אני כבר שם.
שם הכוונה = ונציה (דומה למדי לברלין אני משער)
כשנסעתי לוונציה לפני שנה הזמנתי מראש כרטיסים לבכורות, וככה היה לי כיסא שמור בכל הקרנה.
מעבר לזה, יש מכסה של כרטיסים ספורים ששמורים לציבור הרחב, וכדי לקנות מהם צריך להתייצב בקופות בשש בבוקר או קודם.
לא יודע מה המצב בברלין…
אגב, אני חייב להגיב בקשר ל-Sleuth, גם בלי שראיתי את הסרט.
Sleuth המקורי, של ג'וזף ל' מנקייביץ עם לורנס אוליבייה ומייקל קיין, הוא סרט מעולה.
כתוב חכם, שנון, עם התייחסויות חכמות לפער המעמדות באנגליה, עם שובבות שהופכת בהדרגה לקרב אכזרי…
כן, הוא מבוסס על מחזה ולכן אפשר לקרוא לו "תיאטרון מצולם" אם מתעקשים. אבל האם אי אפשר לעשות סרט לשתי דמויות (פלוס מינוס 🙂 בלוקיישן אחד בלי שהוא ייקרא בשם הגנאי הזה?
עם בימוי מצוין, עריכה חכמה וסט מדהים (של קן אדם) אפשר לעשות חוויה קולנועית גם מחומרים כאלה.
רותם- לפני שטסתי, בדקתי באינטרנט ב- http://WWW.FILMFESTIVALS.COM. חוץ מפסטיבל קאן, שפתוח רק לאנשי המדיה והתעשיה, כמעט כל שאר הפסטיבלים פתוחים לקהל הרחב.
לגבי וודי אלן- באמת שרציתי לראות, אבל בוטלו כמה הקרנות. להקרנה היחידה שהיתה פתוחה לקהל הרחב, מחיר הכרטיס הוא 40 אירו. יש גבול.
רון- גם לי יש בעיה עם גיתאי. אבל כשאתה בחו"ל, ויש סרט על ההתנתקות, משהו בכל זאת מדגדג…
יניב- ב
SLEUTH
יש סצינה בה מייקל קיין צופה בטלויזיה בסרט שהוא הגירסה המקורית. ואין "פחות או יותר" -יש רק 2 דמויות ורק לוקיישן אחד. ואין לי כלום נגד תיאטרון מצולם – מאוד אהבתי את "דוגוויל"+"מנדרליי", או את "12 המושבעים" המקורי. קנת בראנה פשוט מצלם את הסרט בצורה כל כך מתנשאת, מטופשת ודוחה.
יאיר- הסרט של פול האגיס מתרחש כולו בארה"ב, עם פלאשים קצרצרים בלבד מעירק. השוט האחרון של הסרט מראה את דגל ארה"ב תלוי על תורן. הפוך. ( הו, הסמליות !). כך ש"עמק האלה" נראה לי התחכמות מיותרת.
ויכול להיות שפספסתי סרט או שניים מעניינים. אבל אני גם בחופשה. ואני גם מטייל קצת…
איתן…
(ספוילר למי שלא מכיר את Sleuth המקורי…)
בסרט הזה יש שלוש דמויות, אבל רק שני שחקנים.