תעלומה: מי החליט שבמקום לעשות סרט המשך ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" צריך לעשות לו רימייק? שנתיים אחרי הסרט הראשון, הנה הוא מגיע פעם נוספת. העתק כמעט זהה. הפעם במקום שג'סטין ברתה יתחתן, זהו אד הלמס שמתחתן. מה שאומר שמפיצי וורנר בישראל יצטרכו להתפלל עכשיו שנתיים שבסרט הבא זו תהיה דמותו של זאק גליפיניאקיס שמתחתנת באיזושהי עיר בעולם ("בדרך לחתונה עוצרים בקייב"?), אחרת השם שלהם כבר לא יהיה שמיש.

הביקורת שלי על "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" זהה לביקורת שלי על "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס": אכזבה. הקונספט המקורי כה מוצלח בעיניי שאני די בשוק מזה שעוד אף תסריטאי לא הצליח לפצח את הרעיון הזה כמו שצריך. לוקח לשני הסרטים כמעט 35 דקות של אקספוזיציה בלתי נסבלת עד שהם מגיעים לעיקר הפעילות. אכזבה נוספת מגיעה מכך שטוד פיליפס פשוט אינו ג'ון לנדיס חדש. וסרט שמתיימר להיות כה פרוע, היה צריך לחשוף בפנינו את הג'ון לנדיס החדש של דורנו. דומני שפיליפס אינו האיש. אז מי כן?

נדמה לי שאת אכזבתי משני סרטי "בדרך לחתונה" אפשר לצמצם לעיון ברגע אחד בשני הסרטים: סיקוונס כותרות הסיום בשניהם חושף את כל מה שמאכזב בסרט. החלק הזה, שבו חבורת הגיבורים מתבוננת בצילומי סלולר של כל מה שהם עברו ביממה שנמחקה להם מהזכרון, ומתחוור להם בדיוק מה קרה שם. כלומר, הם כבר הבינו מה שקרה בשלב הפיענוח שהוא עיקרה של המערכה השנייה, אבל עכשיו הם רואים את זה. ובשני הסרטים החלק הזה כה פרוע, קיצוני, היסטרי, מפתיע ומצחיק שאני תוהה למה כל הסרט לא היה כזה. זה המקום שבו הקונספט המבריק מוכיח את הבעייתיות שבו: מתברר שלא להראות את החלק הכי מצחיק בסרט, יוצר סרט לא מספיק מצחיק.

וכדי להוכיח את זה שרוב מה שחשבתי על הראשון חשבתי על השני רציתי פשוט ללנקק לביקורת לסרט הראשון. אלא שאז הבנתי שגם היא – כמו ביקורות רבות נוספות – עדיין כלואה במרתפי הארכיון של תפוז. אז הנה, אני מעלה אותה שוב.

פורסם ב"פנאי פלוס", 29.7.2009

זהו הקיץ של ציפיות מנותצות. ציפיתי ל"רובוטריקים 2 ” וקיבלתי את אחד הסרטים הגרועים של השנה. חיכיתי לשלל סרטים של היוצרים שאני אוהב בקולנוע העולמי שהציגו בפסטיבל ירושלים, והתאכזבתי כשהם לא הצליחו להרשים או לרגש אותי. והנה עוד משהו-שנראה-כמו-אכזבה: בתחילת הקיץ עשיתי את הטעות וראיתי את הטריילר של סרט בשם "הנגאובר" (שכעת קיבל את השם העברי המזופת והמביך, “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"). הטריילר לבדו היה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי באחרונה. לפיכך, ציפיותיי מהסרט הרקיעו שחקים. דמיינתי שזו תהיה הקומדיה הגדולה של הקיץ, קיוויתי שזה יהיה הסרט הקטן שבא משומקום ושובר את כל החוקים, לא לוקח שבויים, והסרט שיחזיר סוף סוף את האנרכיה לקומדיה האמריקאית. ראו כמה מסוכן זה לבוא לסרט עם ציפיות. ואולי האיוולת היא עליי: איך אפשר לצפות למשהו מסרט ששמו הוא "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". אז אהיה הוגן: אם לא הייתי יודע כלום על הסרט, נראה לי שהייתי מוצא אותו סימפטי למדי. אבל הוא לא מתקרב למה שקיוויתי שהוא יהיה. יכול להיות שבלי ציפיות, ועם לא מעט בירה לפני הצפייה, הייתי חושב ש"בדרך לחתונה" הוא קומדיה אדירה, ובכך הייתי מצטרף להמונים שהפכו את הסרט הזה באמריקה לקומדיה הקופתית של השנה, עם 240 מיליון דולר בהכנסות. מצד שני: כבר ההצלחה הזאת מחשידה. היא מעידה על כך שלא הייתי בכלל אמור לצפות לאנרכיזם בסרט שמצליח להשתחל בקלות למיינסטרים ולהצחיק את ההמונים.

"בלע"ב" יוצא מנקודת מוצא רעיונית נפלאה: ארבעה חברים – שהגיעו ללאס וגאס למסיבת הרווקים של חברם – מתעוררים בבוקר עם הנגאובר גמור ולא זוכרים כלום מהלילה שלפני. לפיכך, הם לא מבינים מאיפה הגיע אליהם תינוק, מה עושה נמר באמבטיה, מי עקר לאחד מהם שן, מי החליף את המכונית שלהם בניידת משטרה ולאן נעלם החתן. ועכשיו עליהם לנסות למצוא רמזים ולשחזר לאחור את כל אירועי הלילה הקודם – ובעיקר לפענח לאן נעלם החבר החמישי בחבורה.

את הרעיון הזה הגו צמד התסריטאים ג'ון לוקאס וסקוט מור, שחתומים גם על "אקסיות לכל הרוחות". וכאן כבר נחשפת הבעיה: איך גורמים לכך שהתסריט יהיה מקורי כמו הרעיון המבריק שבבסיסו. וזו, חוששני, המגרעת העיקרית של הסרט. זה מתחיל כבר בבניה: עם רעיון הזוי שכזה הייתי רוצה להתחיל ישר בבוקר, בהתעוררות, במה-לכל-הרוחות-קורה-כאן. ובמקום זה, אנחנו מתחילים עם חצי שעה של אקספוזיציה – וכבר שם הסרט מאבד גובה – כי כל העניין של מסע רווקים לפני חתונה, וגם קומדיות שבבסיסן עומדת חברות בין גברים – זה הדבר הכי אופנתי כרגע בהוליווד (אח, איפה ג'אד אפאטאו שהיה מטפח את התסריט הזה למקסימום שלו). ודווקא לנקודת המוצא הרעיונית של הסרט היה את הפוטנציאל לנער כהוגן את האופנה הזאת, להתחיל את הסיפור מהסוף, כשהוא הכי מעורבל.

הבעיה השנייה מצערת יותר: אף רגע קומי לא באמת מצליח להיות מבריק כמו נקודת המוצא. הסרט נופל שוב ושוב לכל המהמורות האפשריות בסרט על וגאס. ואני שוב דופק את הראש בקיר: וגאס, רווקים, חתונה – איך בכלל ציפיתי שהסרט הזה יהיה אלטרנטיבה למשהו.

באחת הסצינות בסרט מופיע מייק טייסון בדמות עצמו. זה גם סוג של מוסכמה אופנתית. לאמריקאים היה השנה להיט נוסף – “אחי, אני אוהב אותך" (שהוחלט שלא להפיצו בארץ) – שגם עוסק בחברות בין גברים ערב חתונתו של אחד מהם. שם התארח, בתפקיד עצמו, לו פריגנו (השרירן שגילם את הענק הירוק בסדרת הטלוויזיה המקורית משנות השבעים). למייק טייסון וללו פריגנו היו בשני הסרטים האלה בדיחות כמעט זהות. ובכל זאת ב"אחי, אני אוהב אותך" צחקתי מהן. למה? אולי כי ראיתי אותו קודם? ואולי כי היה קל יותר להזדהות עם הדמויות ב"אחי", ואז לצחוק מההסתבכויות שלהן. ב"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" גם המודלים הגבריים שנבחנים ממחזרים את השטאנץ: המאצ'ו, הגבר שאשתו מסרסת אותו, השמן המתוסבך שכל הזמן נרמז שיש לו נטיות פדופיליות, והבחור הטוב, החתן, שמייצג איזושהי נורמליות, והוא זה שנעלם. כאילו מטרת המסע והסרט הוא למצוא מחדש את הנורמליות הסטרייטית בתוך הכאוס. אבל חוץ מכמה בדיחות הזויות, והאדים של הרעיון המבריק שמחזיקים את הסרט בר צפייה לכל אורכו (אבל עם מינונים הולכים ופוחתים של צחוק), אין בסרט הזה באמת כאוס. הוא הסרט הכי שגרתי, הכי פחות שובר או מנתץ. וזה חבל. כי אחרי ההצלחות של הסרטים מ"לדפוק חתונה" ועד "סופרבד" – כולם סרטים שאהבתי – הגיע הזמן שיגיע סרט שיוריד נוק-אאוט הגון לז'אנר הזה. נצטרך להמשיך לחכות, כי “בדרך לחתונה" אינו הסרט הזה.

ציוץ