פורסם ב"פנאי פלוס", 22.5.2011

סרט עדין ויפה, "בין השמשות". סרט שהצליח לא אחת לגעת בליבי. אם כי, קשה לשים בדיוק את האצבע מה הוא הדבר הזה שגורם לסרט לעבוד. במבט עיוני וקליני, נדמה שהסרט דווקא מלא בעיות ואי-דיוקים, ובכל זאת יש סביבו מעטפת נעימה שמצליחה להעביר את התחושה שיוצריו הפגינו ביטחון בעשייה, גם אם לרגעים נחשפת הססנותם. זה מה שהמורות לספרות בבית ספר יסודי קוראות לו "שלם הגדול מסך חלקיו". ייתכן, אגב, שהשלם הזה הוא פשוט הליהוק והמשחק. זה אחד הסרטים עם האנסמבלים הכי יפים שראיתי בארץ באחרונה, ולא מעט מהיציבות, הרוך וכריזמה שיש לסרט נובע מהנוכחות של הצוות הזה בפריים: שמיל בן ארי בתפקיד האב; מיכאלה עשת בתפקיד האם (ראיתי את סרט לראשונה בפטיבל חיפה, שם הוא זכה בפרס סרט הביכורים, ולפני שעלתה הסדרה "ילדי ראש הממשלה" בכיכוב של עשת, וכשמבחינתי הופעותיה על המסך נחשבות נדירות); רותם זיסמן-כהן בתפקיד הבת; וריימונד אמסלם גם. ותגלית מקסימה בשם יערה פלציג. וגם רמי דנון בתפקיד אורח. ואורלי זילברשץ, שחקנית שאנחנו מכירים היטב, באחד התפקידים שאני הכי אוהב שלה. ואולי השלם הזה הוא העובדה שהבמאי, אלון זינגמן, והצלם שלו רואי רוט, בחרו לצלם את הסרט בפריים סינמסקופי, שנותן לכל ההתרחשות נפח מרשים יותר. ואולי המוזיקה, שעוטפת את כל נתיבי העלילה לתוך אותו עולם רגשי שיש בו תחושה של אין מוצא. לא ברור ואף לא משנה מהו הפרט האחד הזה שגורם לכל האלמנטים לדבוק יחד זה לזה, התוצאה היא בבחינת אלכימיה: יש לסרט הזה שדה מגנטי.

השם "בין השמשות" (ובאנגלית "Dusk") רומז לרגעים האחרונים של אור שמש ביום, בין השקיעה לצאת הכוכבים, אבל אלה הרגעים שדווקא נעדרים מהסרט. עלילתו מתרחש במהלך יום אחד, מבוקר עד ערב. בין הזריחה לשקיעה. הוא מתחיל בבוקר בשדה תעופה ומסתיים בערב בבית חולים. אז למה "בין השמשות"? בדף המידע של הסרט מדובר על כך שביהדות זו נחשבת לשעת חסד. אבל חסד דווקא לא מצאתי בסרט. רוך ועדינות כן, אבל לאו דווקא חסד. תפילותיו של אף אחד לא נענות עד תום הסרט הזה. אז למה "בין השמשות"? אולי בין שמשות הרכב שאיתו מתחילה עלילת כל הסיפור הזה. בין השמשה הקדמית לשמשה האחורית, שהרי אילולא השמשות האלה לא היתה העלילה הזאת מתניעה והיינו נותרים רק עם אשה אחת שרוצה לעשות ברית מילה לבנה, ואשה אחרת שהולכת למספרה לספר את בתה.

בין זריחה לשקיעה נפגוש שלוש משפחות שאיכשהו הסיפור שלהן יתחבר. קודם כל מבחינה תימאטית: שלוש משפחות שבהן חל ניתוק בין בת (או בן) ובין הוריהם, ניתוק שיתאחה ויתפרק שוב ושוב לאורך אותו יום. ואם חוזרים לעניין ברית המילה, שמהווה ציר של אחד הסיפורים: יש כאן גם את העניין הזה בסרט, הורים וילדיהם, והקו הדק שבין ברית ועקידה.

ויש גם חיבור העלילתי קונקרטי, ולא רק מטאפורי: גורלן של שלוש המשפחות, ושל ארבע הדמויות הנשיות הראשיות של הסיפורים האלה, יצטלב לבסוף באותו בית חולים.

אבל דווקא הסיפור הכי יפה (לטעמי) בסרט, הוא זה שלא ממש קשור לחוטים התימאטיים של שאר העלילות: בעלילת משנה קטנה אך יפה – שמביאה לגילוי חשוב עבור אחת הדמויות – יוצאים ילד ונערה חולת סרטן (פלציג) למסע הרפתקאות קטן במסדרונות הסמויים מהעין של בית החולים. גם הסוף של הסיפור הזה, וגם נקודת המפגש הסופית של הדמויות בחדר ההמתנה בבית החולים, עובדים כל כך יפה רגשית שהם מראים שלזינגמן ושותפיו יש את הדבר הכי חשוב בקולנוע: העין והאוזן לבנות סוף אפקטיבי מבחינה רגשית. שני השיאים הרגשיים האלה כל כך מדויקים – והשחקניות כל כך טובות שם – שהם מפצים על כל הרגעים שקדמו להם שבהם הסרט קצת חרק, שהתסריט לא עבד בהם, שהדמות היתה לא תמיד ברורה, שנשארו חוטים פרומים ושאלות פתוחות.

הסוף הזה, וכמה וכמה רגעים בדרך, יוצרים תחושה ש"בין השמשות" הוא סרט שעובד בראש ובראשונה מבחינה אווירתית. מהבחינה הזאת הוא מתחבר לי לשני סרטי בכורה אחרים שראיתי בשנים האחרונות בארץ, "הדברים מאחורי השמש" ו"שבע דקות בגן עדן", שגרמו לי לסמן בסקרנות את יוצריהם כהבטחות שאהיה סקרן לראות איך הם מתרגמים את השאפתנות הקולנועית המרשימה שלהם, מסרט בכורה שיש בו עדיין רגעי בוסר, לסרט שני שכבר יכול להיות נועז ומלוטש יותר.

ציוץ