29 ספטמבר 2007 | 04:14 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מחיפה #1

פסטיבל חיפה. חמישי-שישי. היומיים הראשונים.

שדרות הנשיא

זו הפעם הראשונה בפסטיבל קולנוע שאני נוכח בו, שטקס הפתיחה היה מוצלח יותר מסרט הפתיחה. וזה לאו דווקא כדי להקניט את סרט הפתיחה, אלא כדי לציין שהפעם היחידה שהתרגשתי בערב הפתיחה בחיפה היה בכמה רגעים לפני הקרנת הסרט. הנאום של עמוס גיתאי, כהקדמה לסרטו, היה צלול ונוגע ללב יותר מהסרט. ברכת הווידיאו ששיגרה ז’אן מורו לכבוד הטקס היתה מרגשת. העזוז במותניו של יונה יהב, ראש עיר שלא הבחנתי ממש בקיומו בשנים קודמות ושהשנה נראה כמו בעל הבית של הפסטיבל ומישהו שקולנוע ממש מזיז לו. אבל הכי חשוב: עם כל הטבעיות שבה בא לי הזלזול במוסדות לאום וייצוגים של שררה עצם נוכחותו של נשיא המדינה באירוע כזה, ובעיקר בנאום שלו, בו ניתח בדקות ארוכות, מלאות תובנות נאות ומנוסחות לעילא את “ביקור התזמורת”, היתה לרגל תחושה – ואולי רק אשליה – שמישהו כאן עשוי לרצות גם להזניק את מעמד הקולנוע הישראלי ולא רק לחבל בו.

איך אומרים: התנתקות? הנתקות? או התנקות?

עמוס גיתאי חייב לעשות סרט ערפדים גותי. המשיכה שלו לדמויות כמו זו של חנה שיגולה ב”הארץ המובטחת” או אלה של ז’אן מורו וברברה הנדריקס ב”התנתקות” והדגש שהוא שם לטקסי הקבורה בארמונות האירופים המתפוררים בתחילת “התנתקות” גורמות לי לחשוב שהוא מתבזבז על קולנוע פוליטי.
“התנתקות” מתחיל בסצינה אחת המוגשת בשוט רצוף אחד בקרון רכבת המוביל מאיטליה לצרפת. לירון לבו, ישראלי בצרפת, פוגש את היאם עבאס, פלסטינית בהולנד, ומתחיל דו שיח קצבי ומבדר, שהופך לפלירטוט, שכותרתו היא “כולנו בדואים”. או: הפלסטינים הם היהודים הנודדים של ימינו. הסצינה נראית כמו פרק ההמשך ל”זרים”, גם שם פלירטט לבו עם פלסטינית אירופית, ונראה כמו האפיזודה האבודה של “סיפורי רכבת”. אלא שאחרי הפתיחה הזאת, שאין לה שום קשר עם מה שקורה בהמשך, מתחיל סיפור מבולגן יותר.
הסצינה הבאה בילבלה אותי. לבו עכשיו בתחנת רכבת. אבל שיערו ארוך בהרבה משהיה בסצינה הקודמת. נראה שחלף חודש מאז הסצינה הקודמת. אבל בגללשגיתאי הוא במאי מרושל להפליא אני לא יודע האם יש כאן אמירה טמפורלית או סתם ליקוי בהמשכיות. גיתאי הוא מהבמאים האלה שרוצים שנתעמק בסרטם, כמו שעושה ה”ליברסיון”, שנבחן את סמיוטיקה הקולנועית שלו, כמו שעושה אירמה קליין, אבל הוא מתגמל אותנו באוסף בחירות שנראות לרוב אקראיות, שרירותיות או סתם שגויות. מה, למשל, אנחנו אמורים להבין מהסצינה בה מגיעים ז’ולייט בינוש ולירון לבו לנמל ישראלי, אליו הגיעו מאירופה, יום יומיים לפני ההתנתקות? ההתנתקות, כזכור לי, היתה בעיצומו של קיץ, ואילו הסצינה מצולמת מול שמים סגרירים, רוח אימתנית נושבת וכל הדמויות חפונות בסוודרים וצעיפים. האם זה בא לבטא מצב רוח לאומי מטאפורי שהתקדר ערב ההתנתקות, או סתם חוסר תשומת לב לפרטים?
אבל הכי חשוב: גיתאי חייב לארגן הקרנה של “התנתקות” לאנשי הנהלת רשות השידור. האנשים שבחוצפתם משכו תמיכה בסרטיו על רקע פוליטי – ממש כמו שאותה רשות גנזה את הסרטים שביים עבורה בתחילת שנות השמונים, כאילו לא חלף חצי יובל מאז – תופתע לגלות גיתאי חדש ב”התנתקות”. זה כבר התחיל למעשה ב”עלילה”, אבל גובר כאן. עמוס גיתאי, הבמאי הישראלי הדיסידנטי, עשה סרט ימני.

פריקי פריידיי

היום הרשמי הראשון של הפסטיבל התחיל עם תובנה לא נעימה: אין מה לראות. איכשהו שיבוצי הסרטים בחיפה מצליחים ליצור או חללים גדולים בהם אין אף סרט מעורר סקרנות, או בלוקים שלמים של סרטים מסקרנים העולים זה על זה. ואז ההקרות החוזרות של הסרטים, שוב משובצות מול הקרנות בכורה של סרטים אחרים. סידור תוכנית הצפייה שלי לימים הקרובים היתה מלאכה מתסכלת. זה קורה מדי שנה: משהו בשיבוץ הקרנות הבכורה וההקרנות החוזרות קצת עקום.

ממנטו

ראש העיר יונה יהב הזכיר את זה שוב שוב: למרות שזה הפסטיבל ה-23, זה למעשה יום ההולדת ה-25 לפסטיבל חיפה. הוא הושק ב-1982, אבל שתי מהדורות שלו בוטלו במהלך השנים. כך שאחרי 25 שנים הייתם מצפים שזה יהיה כבר פסטיבל עם ניסיון מצטבר, עם איזשהו מושג איך תפעלים את העסק הזה. ולא. כמו הגיבור של “ממנטו” גם הזכרון לטווח קצר של פסטיבל חיפה מתאפס בכל פעם, ונדמה שבכל שנה הם צריכים להתחיל את הכל מהתחלה. מה ושים עם האורחים, העיתונאים, בעלי תגים, למשל? אתגר. וזה משונה, כי אנשי פסטיבל חיפה מסתובבים בכל הפסטיבלים בעולם, בטח הם ראו איפשהו משהו שאפשר ליישם גם אצלם.
או, הכי מעצבן, עניין התרגום לעברית. לפני שנתיים פסטיבל חיפה היה חלוצי בכך שהוסיף כתוביות תרגום בעברית לרבים מסרטיו באמצעות מערכת ההקרנה של דיגיטייטל, המסנכרנת כתוביות המוקרנות ממחשב דרך מקרן וידיאו לתחתית המסך, ללא הצורך להדפיס את הכתוביות על העותק עצמו (מלאכה שהיא גם יקרה וגם בלתי אפשרית בעותקים הניתנים לפסטיבל בהשאלה או בהשכרה למשך ימי הפסטיבל בלבד). אלא שלצד הצעד המבורך היתה תופעת לוואי מצערת: מקרן הווידיאו שהקרין את הכתוביות גם הציף באותה הזדמנות את הפריים בריבוע אור שגרם לסרטים להיות בהירים מדי, דבר שהואגש מאוד בסצינות חשוכות. בשנה שעברה, בעקבות הביקורת שלי, נמצא לכך פתרון. השנה? כאילוהכל נשכח. בחזרה למשבצת הראשונה. שוב – בהקרנה באולם רפפורט הערב – הציף ריבוע אור את המסך. זה קרה בהקרנת “שירתתי את מלך אנגליה” של יז’י נזל, שהיה באולם להציג את הסרט אבל עזב לפני תחילת ההקרנה. מעניין איך היוצר הפדנט הזה היה מגיב כשהיא רואה שיש ריבוע של אור באמצע הפריים הקולנועי שלו. ניגשתי לתא ההקרנה ושאלתי למה אי אפשר לסדר כמו בשנה שעברה, שכל החלק העליון של פריים הווידיאו יהיה מוסתר. ענו לי: “אי אפשר”. אז קחו בחשבון שאתם מקבלים בונוס: ריבוע אור שחותך את הפריים. ברגעים האפלים הוא מעלים את הפרטים מהמסך.

אגב ריבועי אור: בהקרנה של “מעבר יקום” היה מישהו שכנראה מוטרף מהסרט, אולי זה היה האירוע הקולנועי שהוא הכי חיכה לו. כל כך עצומה היתה התרגשותו שהוא הכניס לאולם מצלמה כדי לתעד פריימים נערצים מהסרט. רק שהאוויל הזה – או האימבצילית, לא ראיתי במי מדובר – צילם את המסך עם פלאש. יש חוק ברור: לא מצלמים מסך קולנוע עם פלאש. קודם כל כי זה נורא מפריע לכולם. זה מסנוור בחושך. אבל בעיקר כי זה מיותר. ברגע שהפלאש מציף את המסך באור כל מה שיראה הצלם החובבן בתמונה זה מסך לבן, שהפלאש העלים ממנו את התמונה המוקרנת. כך שאותו מעריץ ג’ולי טיימור משונה גם הטריד מאות צופים, עד שמישהו ניגש אליו וביקש שיפסיק, וגם יגיע הביתה לגלות שיש לו אוסף מרגש של תמונות של מסך לבן.

“רק כלבים רצים חופשי”

יש סרטים שאפשר לסכם במשפט או במילה. את “רק כלבים רצים חופשי” אפשר לתמצת בתו אחד: ?
צריך להמציא מילים חדשות בעברית כדי לתאר עד כמה הסרט הזה רע. הוא ממש מגוזש. הוא פשוט תענלן. גם ביגדלי וגם משתלמם.
התסריט של אסי דיין אינו נטול מעלה או שתיים, עליהם אעמוד בעוד שלושה שבועות כשהסרט ייצא למסכים.

“שירתתי את מלך אנגליה”

מקסים מאוד. יז’י מנזל, אורח הפסטיבל והזוכה בתחרות כפילים של ז’אק טאטי, אמר לפני ההקרנה: זה אינו סרט על מלך אנגליה. כדי לדעת על מה הסרט תצטרכו לעקוב אחרי הסרט. כהרגלו, מנזל משתמש בטכניקות הומור של הקולנוע האילם, בדמות צ’פלינית, ויוצר סרט עם תזמון מופלא ועיצוב סצינות נהדר. בתחילה כל העסק נראה מיושן, מעין קומדיה אנטי-בורגנית לבורגנים, מעין תיאטרון יידיש נוסח צ’כי שאכן הצחיק קשות את הקהל החיפאי הדי מבוגר שמילא את האולם. אבל בחצי הסרט התברר שיש מטרה לסגנון, ולקראת הסוף, הסרט מפסיק להצחיק. פתאום הדמות הראשית – רודפת ממון וכיבודים – הופכת מפלצתית בעיוורונה האנושי והסרט גורם לנו להרגיש רע שחיבבנו את מסעה הלא ידידותי במעלה סולם הדרגות. וכן, יש משהו קצת מיושן בסרט, אבל הוא חינני מאוד ועם כמה רגעים של קולנוע משובח ומדוקדק.

“מעבר ליקום”

פיאסקו מופלא. המבקרים האמריקאים הבכירים די יורדים על הסרט הזה – והאמת, אני די מבין למה. יש בו המון טעויות בשיקול דעת שגורמות לו להיראות נלעג ואף טריוויאלי למי שמספיק בוגר כדי שיכיר גם את “צוללת צהובה” מחד וגם את “החומה” מאידך. זה “ממה מיה” בלי ההומור והקאמפ. רק מה, משהו בסרט המשונה הזה עובד. זו בוודאי המוזיקה. לא מאוד אהבתי את הסרט, אבל ממש בא לי לראות אותו שוב. הוא תכף מגיע לבתי הקולנוע, ארחיב עליו אז.

10 תגובות ל - “דיווח מחיפה #1”

  1. האחד 29 ספטמבר 2007 ב - 6:54 קישור ישיר

    ידעתי שלא תאהב…אבל זה אחלה סרט. זה לא בופור, זה משהו אחר. סרט טוב.

  2. האחד 29 ספטמבר 2007 ב - 6:55 קישור ישיר

    הכוונה כמובן לרק כלבים רצים חופשי שראינו שנינו אמש בחיפה.

  3. יובל 29 ספטמבר 2007 ב - 7:02 קישור ישיר

    המממ…. לא נעים. לא רוצה להיות קנטרן, אבל כן אהיה כי אני רוצה. לא יודע אם אתה זוכר, זאת אומרת אני בעצם כן יודע. לפני כמה חודשים, אחרי שני ביקורות קוטלות ואחת פושרת של אורי קליין מפסטיבל ירושלים, תקפת אותו במילים די מזלזלות, וטענת שקוראי הארץ לא מגלים את הקולנוע הישראלי הטוב בגללו. והנה עכשיו. אתה מפרסם שני ביקורות המ… מזלזלות. אחת אומרת שסרט מסוים לא שווה התעמקות ביקורתית בגלל הרישול שבו, והשנייה מתבדחת על קיום מילה שתתאר כמה הסרט גרוע. בביקורת השנייה אין התייחסות בכלל ל”קולנועיות” של הסרט, רק לכך שהוא גרוע, ואולי יש בו משהו לא כל כך גרוע, איזה מעלה או שתיים. את זה נגלה בהמשך. דרך אגב, “אסי דיין”, כן כן, “אסי דיין”, זאת מילה, והיא דווקא בסדר, היא ראויה להתעמקות, הסרט לא.
    אני לא חושב שיש בזה כל רע, הבעת את דעתך בדרך משעשעת, תעשה מה שאתה רוצה. אבל אתה דורש מאחרים לגשת כמעט לכל סרט ישראלי בדחילו ורחימו, בעוד ששני הנ”ל הם FAIR GAME. אתה מגן על סרטים ישראלים מסוימים כי הם מייצגים את הרנסנס של “הקולנוע הישראלי”. כך אתה מציג את עצמך ככלב השמירה של רוח הקולנוע החופשית. האנדריי באזיין של הגודארים והטריפואים הצעירים. אבל כשגם לך מותר, כשהרוח הנושבת מביקורות העולם ומצחקוקי הקהל מרשה לך, אתה משחר לטרף. גיתאי וארנון צדוק הם לא במאים צעירים, הם כבר מבוגרים ובעלי עבר צרוף סרטים רעים. הגיע הזמן להפיל אותם, כי אתה רוצה וגם הרבה אחרים רוצים ובסופו של דבר הם די מביכים. אם תאמר עליהם איזה מילה טובה כמו שאמרת על “תהילים” לא תגן על עתיד הקולנוע, סתם תרגיש בחילה. נמאס לך, ניסית לומר עליהם דברים טובים, הגנת עליהם, הסצנה הראשונה אפילו הייתה בשוט אחד, אבל די. אני לא חושב שאתה מזייף את מה שאתה כותב, אתה מאמין בזה, אבל אם היית צריך שגיתאי וצדוק יהיו טובים יותר, אם היית צריך לאהוב בהם משהו, היית מחפש יותר. “אסי דיין” הוא מיוחד, הוא אוטר, הוא ההיסטוריה הנכונה. אני מבין, יש כאן סיפור, עבר, הווה ועתיד. לצדוק אין עבר, אין הווה ואין עתיד (כבמאי), לגיתאי היה עבר, כנראה רק בדוקומנטרי, אבל הוא איבד את דרכו, הוא אפילו… ימני. איפה העתיד? בסרטי ערפדים, כלומר אין. “אסי דיין” הוא עמוד תומך, שהתיישן ומתפורר אבל תמיד יישאר בו… אותו… je ne sais quoi

    דרך אגב, מתוך יידע מאוד פנימי מההפקה, אני יכול לומר לך שהמעלה או שתיים שבתסריט הוספו בגלל שצדוק התעקש עליהם. להיפך, אם זה היה תלוי בדיין הוא היה מוסיף מגרעה או שתיים או אפילו שלוש.

  4. שלומי 29 ספטמבר 2007 ב - 9:36 קישור ישיר

    סתם לידע כללי. ארנון צדוק זכה בפרס בפסטיבל קאן. אותו פרס בו זכו על מדוזות. יאיר תשאל את חבר שלך עידן אלתרמן. השחקנים אצלו תמיד משחקים מצויין, למעט אנשים שאבודים מראש כמו ליאור אשכנזי ואיילת זורר שגרועים מהבית. בקיצור הוא במאי לא רע בכלל. הסרט קצת מוזר, מודה, יש לו קטעים פחות מוצלחים, אבל יש לו רגעים טובים. יש לו את אותו הצלם של בופור, אבל שחקנים יותר טובים. והוא מטורף לגמרי. אני אהבתי, חבל שאתה לא, אבל זה היה הרי צפוי, לא ככה יאיר, זה לא מסרטי הגל החדש של הקולנוע הישראלי. זה סתם סרט נחמד.

  5. איתן 29 ספטמבר 2007 ב - 9:42 קישור ישיר

    בוקר טוב (צהרים טובים ?) יאיר. מה, אתה לא ישן ? ארבע ורבע בבוקר יום שבת ?. אתמול, בתום “מעבר ליקום”, נכנסתי לאוטו ונסעתי חזרה הביתה. הלכתי לישון ב- 02:30. ומה, אתה לא ישן ?

    חמישה סרטים ראיתי אתמול.

    “שני חיבוקים” – שערוריה. הקרנת וידאו באיכות איומה (עם סאונד לא ראוי. היו כמה דוברי ספרדית באולם שלא הבינו מילה) קלקלה סרט, שנראה (נראה ?) לא רע בכלל.

    “חקירה” – סרט בולגרי משובח על, ובכן, על חקירה. שוטרת חוקרת שחייה האישיים אינם מבריקים – יש לה ילדה ובן זוג, אבל יחסיה איתם קרים – חוקרת בעקשנות את החשוד העיקרי ברצח של אדם שהוא אחיו של החשוד. סרט שהיה יכול להיות בנאלי, הופך, בעזרת משחק טוב, תסריט מהודק, צילום נהדר (הרבה נופים מושלגים המקרינים את הקור האנושי של הדמויות) ובימוי חכם, לסרט בעל משקל, הדן בצורך האנושי בחום ואהבה, ומה העדר חום אנושי גורם לנו לעשות. סרט מאוד טוב.

    הערת צד (לבלשנים שביניכם) – לא ידעתי שהשפה הבולגרית נכתבת באותיות קיריליות. חשבתי שרק רוסית.

    “רכבות נשמרות היטב” – פעם, בעידן הוידאו, שכרתי את הקלטת של הסרט הזה מהאוזן השלישית. אתמול ראיתי אותו על מסך גדול (בעותק משופץ, שבו נעצרה ההקרנה פעם ברבע שעה בערך). סרט מאוד משעשע וחכם. פירוט מיד.

    “אני שירתתי את מלך אנגליה” – בעיניי, סרט מופלא. אין כאן שום דבר חדש, אלא אותם צ’כים שאני כבר מכיר, אבל משהו בסרט הזה הביא את הסגנון הכל כך מוכר לליטוש מושלם.

    הצ’כים הם עם שלא מעורר מהומות. הם יודעים להבחין בין טוב לרע, אבל גם יודעים להוריד את הראש ולחכות (בסבלנות אין קץ) שהסערה תעבור. אחת הדמויות בסרט אומרת “מלחמה ? לא. אנחנו, הצ’כים, לא נלחמים אף פעם”.

    בעזרת אסטתיקה השאולה מסרט אילם (משניית הפתיחה, בה נפתח הפריים למולנו מעיגול קטן שמתרחב), דמויות שלא מדברות הרבה ומלוות בנגינת פסנתר ו וויס-אובר, וסלפסטיק משובח, מרפרף מנזל על לעג לעשירים (ועוד דבר שהוא אופיני לצ’כים: הלעג הוא לעולם ללא שמץ של רוע) עד שבחלק השני של הסרט הוא לועג למכונה הנאצית (דבר שמגיע לשיא מבחינתי בסצינת סקס מצחיקה מאוד). כאן הרגשתי שמנזל מתעלה לגבהים שארנסט לוביטש הציב ב”להיות או לא להיות”. סרט מופלא.

    “מעבר ליקום” – היה כאן מאבק קשה וארוך, אבל לבסוף נכנעתי.

    הסבר: ראשית, אלו מביניכם שכבר מכירים את הטעם שלי, יודעים שסרטי ענק כגון אלו אינם לטעמי. בנוסף, מיוזיקלס הם סוגה שנואה עלי. כמו כן, למרות המלצות מצדכם, טרם יצא לראות סרטים של ג’ולי טיימור. זאת היתה הטעימה הראשונה שלי מעולמה. הסיבה שהלכתי לראות את הסרט היא האהבה הגדולה שלי ליצירה הביטלסית.

    נתחיל מהשלילי הפעם – למרות שבסך הכל אהבתי את הסרט, עדיין, גם בתום הסרט, נשארתי עם התהייה: למה היא עשתה את הסרט הזה ? מה היא רצתה להגיד ? מה הטעם לספר את סיפור הסיקסטיז שוב אם אתה לא מקשר אותו לעירק של היום ? אין כאן שום אמירה ביקורתית (לטובה או לרעה) על התקופה, למעט, אולי, שאלימות איננה טובה, לא בצד הממסד, וגם לא בצד הנלחם בממסד. אבל לא בשביל זה הרימה ג’ולי טיימור את הפקת הענק המטורפת הזו. התשובה היחידה שנותרה לי היא סיפוק האגו טריפ הענק של הבימאית הזו. ומכאן, שממש לא בטוח שאני רוצה לראות את הסרטים האחרים שלה.

    אבל – כמו שכתב כאן כבר מישהו, השירים בסרט (ברובם) אינם עוצרים את העלילה, כמו ברוב המיוזיקלס, אלא מקדמים אותה. מתוך 131 הדקות של הסרט, בהערכה גסה, כ120 דקות מלאות בשירים של הביטלס. השירים, בביצועים חדשים (ובשילוב הופעות אורח של בונו, ואם ראיתי-שמעתי נכון, ג’ו קוקר), עשויים, באופן מפתיע, טוב מאוד. וכל הצד הויזואלי – באיזשהו שלב הסרט נטרף לגמרי, ולא נותר לך אלא להתמכר לצבעים, לקולות, לשירים. זה סרט של במאית, ולכן אני לא רואה טעם לדבר על משחק (אוון רייצ’ל ווד בסדר, והשחקן הראשי עושה חיקוי די מוצלח של פול מקרטני), אבל אני מודה שבנקודות מסוימות בסרט (בעיקר לקראת הסוף) פשוט עלו דמעות בעיניי.

    “מעבר ליקום” הוא חוויה מיוחדת, מטורפת וגדולה מהחיים.

  6. רון 29 ספטמבר 2007 ב - 12:03 קישור ישיר

    תמימות דיעים משמחת מצד הקהל סופי מרסו והמבקרים שסרטו של עמוס גיתאי “התנתקות” הוא אחד מהמחפירים אפילו לגבי הרפרטואר המחפיר של גיתאי.
    3 הערות:
    1. עמוס גיתאי ידע כנראה למה הוא אפילו לא הגיש את סרטו למועמדות לפרס אופיר.
    2. ג’ולייט בינוש ידעה למה לא כדאי לה לבוא לפסטיבל חיפה ובכלל לנתק מגע מהסרט.
    3. להקים ועדת חקירה מי אישר בקרן רבינוביץ’ תמיכה של מאות אלפי דולרים בסרטו של גיתאי. על סמך מה? תסריט? חברות? טימטום? כדאי לציין שבזמן שגיורא עייני מנכ”ל הקרן חתם על הצ’ק שהועבר לגיתאי (כספי ציבור צריך לציין) עשרות קולנוענים מוכשרים הרבה יותר מגיתאי קיבלו תשובות שליליות נחרצות לבקשות התמיכה בסרטיהם.
    האם לא הגיע הזמן לחייב את גיורא עייני להחזיר מכספו הפרטי את כספי הציבור שביזבז על גיתאי, או לחלופין לחייב אותו לתמוך מכספו הפרטי בסרטו הבא של גיתאי אם הוא כל כך מאמין בו? מ ו ש ח ת י ם !

  7. רון 29 ספטמבר 2007 ב - 12:10 קישור ישיר

    וליאיר –
    אל תאכל את הבלוף שגיתאי מנסה להפיץ כאילו רשות השידור לא רצתה את סרטיו מסיבות פוליטיות. האמת היא שרשות השידור לא רצתה את סרטיו בגלל המחיר המופקע שהוא ומפיקו מיכאל תפוח (זה שאריק איינשטיין תבע אותו בעבור הונאה) דרשו עבור חבילת סרטיו הישנים וזאת אחרי שהם כבר מכרו אותם לערוץ הישראלי ב-יס ואת חלקם גם ל-הוט.
    הצמד הנ”ל פשוט רצה לעשות סיבוב נוסף ולדפוק קופה נוספת על המרק המעופש שלהם עד שברשות השידור מישהו קלט את זה ומנע את הביזיון. אז אל תהיה נאיבי יאיר.

  8. איתן 29 ספטמבר 2007 ב - 16:07 קישור ישיר

    מצאתי בעיה בשבילך יאיר. זה כבר כתוב ומתועד שאתה מאוד אהבת את “קונרול” של אנטון קורבין. הסרט נמצא בין 4 המומעדים הסופיים לתגלית השנה בפרסי האקדמיה האירופית. בין ה-4 נמצא גם…”ביקור התזמורת”.

    אז בעד מי אתה ?

  9. בעל המאה 29 ספטמבר 2007 ב - 18:36 קישור ישיר

    אני כל כך מסכים בנוגע ל”מעבר ליקום”. לדעתי מדובר בסרט פולחן עתידי. עלילה קלושה, דמויות משנה לא ברורות וסצינות שנועדו רק כדי להצדיק עוד שיר של הביטלס אבל הסרט הזה הוא ממגנט! הוא כיפי! הוא גרם לי לשיר שירי ביטלס כל הדרך בחזרה לראשון אז למי איכפת?

    שמתי את הביקורת שלי על זה ועל “אהבה מטורפת” המדהים בבלוג שלי. http://hundred.blogli.co.il
    אתם מוזמנים.

  10. איתן 29 ספטמבר 2007 ב - 19:05 קישור ישיר

    יהיה דם” (החדש של פול תומס אנדרסון)=”האזרח קיין”+”ענק”+”האוצר מסיירה מאדרה” ?


השאירו תגובה