בשעה טובה התפניתי לעדכן את רשימת המומלצים והלא-מומלצים בטור הצד השמאלי. ובגלל שעלו השבוע המון סרטים חדשים ניסיתי ללכוד את כולם, אם כי בקצרה, במדור הדפוס שלי. הנה, בנשימה אחת: "סופרבאד", "הרחק ממנה", "ממלכת טראביתיה", "המסור 3", "אבק כוכבים", "28 שבועות אחרי" (שני האחרונים יפתחו וינעלו את פסטיבל אייקון בסינמטק תל אביב).

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.9.07

שגעון של לילה
"סופרבאד" הוא לכאורה סתם עוד סרט התבגרות נדוש על תיכוניסטים הורמונליים. אבל מתחת לשלל הבדיחות הגסות מסתתר תסריט עם כמות דיאלוגים מסחררת, מעולה ומצחיקה

חוששני שבשבועות האחרונים התמכרתי ל"סופרבאד". איכשהו, למרות שהסרט טרם יצא לבתי הקולנוע (ומפיציו מחרימים את מבקרי הקולנוע מהקרנות מוקדמות), אני מצליח למצוא עצמי צופה בו שוב ושוב. הוא לא וירטואוזי מבחינה קולנועית (למרות שיש בו חן סינמטי רב, וגרוב מעולה, באדיבות הבמאי, גרג מוטולה, הפועל כאן תחת חסותו של ג'אד אפאטו, האוטר של "הדייט שתקע אותי" ו"בתול בן 40"), ובתור סרט שכמעט זכה לשם "חרמן על הזמן" הוא גם די מתון בכל הקשור לייצוגים של מיניות. הוא כמעט נטול עירום וסקס מפורשים. כל מה שיש בו זה גודש עצום של מילים. ושם, כל החרצובות נפתחות. זה אולי אחד מסרטי הדיאלוגים הכי טובים שראיתי בעת האחרונה. יכול להיות שאני מפריז מהתלהבות כרגע, ואולי כל שיקול דעתי נשתבשה, אבל נדמה לי שיש שם כמה סצינות שכתובות באופן מבריק המזכיר את דיוויד מאמט או את וודי אלן המוקדמים. אלא ש"סופרבאד" – למרות שהפך להצלחה קופתית מפתיעה באמריקה – נטול יומרות איכותיות. זהו סרט שמתייחס לעצמו כאל ג'אנק, כאל סרט התבגרות מהזן הכי נחות. כחנון שאין לו סיכוי להצליח עם הבנות. וכנראה שזה סוד קסמו: שמתחת למעטה הלא אטרקטיבי הזה מסתתר סרט עם אישיות מקסימה. וכאמור, כמה ממקבצי הדיאלוגים הכי טובים ששמעתי באנגלית.
כמובן שכדי להעריך את "סופרבאד" נכונה צריך לחבב סרטי התבגרות ויש לי תחושה שזהו "סרט בנים", כלומר כזה שנשים עשויות לנוע באי נחת למולו כשיבינו באיזו בוטות ונואשות מדברים גברים עליהן (ועל איבריהן) מאחורי גבן. "סופרבאד" הוא "הסקס והעיר הגדולה" של הבנים.
העלילה נדושה מעין כמוה, מעין "שמתי ברז על המורה" פוגש את "רומן על בטוח" מעורבב עם "רוד טריפ" המוגש על מצע "הרולד וקומאר". אפשר לאזכר כאן גם את הדמיון הז'אנרי ל"אמריקן פאי", סרט התבגרות א-לה "אסקימו לימון" שזכה להצלחה קופתית ענקית, אלא ש"אמריקן פאי" לדעתי היה סרט רע, בשעה ש"סופרבאד" הוא סרט משובח. הוא משובח כי הוא הופך את החנונים הדחויים לגיבוריו. אותם חנונים שכה הושפלו ב"אמריקן פאי". גיבוריו של "סופרבאד" הם שני נערים – השמן והרזה – המצויים שבועיים לפני סוף הלימודים בתיכון. מטרתם: לאבד את בתוליהם. במהלך לילה אחד, בו מתרחשת העלילה כולה, יש לשניים מטרה, משימה ושליחות. הם מאמינים בכל מאודם שאם הם יצליחו לקנות אלכוהול למסיבה המארגנות שתי בנות בהם הם חושקים, שתי הבנות יהיו כה מאושרות, אסירות תודה ושתויות שהן יגמלו להם באמצעות הסקס הראשון של חייהם. המכשול בדרכם: מכירת אלכוהול בארצות הברית אסורה למי שטרם מלאו לו 21, ושניהם בקושי בני 18. הישועה: יש בבית הספר חנון אחד פתטי אפילו יותר מהם, שאירגן לעצמו תעודת זהות מזויפת. וכך מתחילה ההרפתקאה הלילית שלהם בחיפוש אחר אלכוהול, סקס ובריחה מהמשטרה.
אלא שהעלילה, כאמור, זניחה. מה שמופלא בסרט הזה הוא האוסף העצום של סיטואציות התבגרות בהם מצליחים השניים להגיד בקול רם מה שרבים מעדיפים לשמור לעצמם. בעיני עצמם הם שני סרסורי היפ-הופ, סופר-קוליים (ומכאן שם הסרט, "סופרבאד", המבוסס על ז'רגון שכונות אורבני, והמאזכר את סרט השחורים הסבנטיזי הפולחני, "סופרפליי"). והסרט לרגע לא לועג להם, אלא משתף פעולה עם דימויים העצמי המופרז. גם כשהם נאלצים לנסוע באוטובוס, אחרי שהמכונית הקומפקטית של אחד מהם נגררה, הסצינה עדיין מצולמת בהילוך איטי סופר-גרובי, ששומרת על הכבוד שלהם כגיבורים האבודים בסרט של קוונטין טרנטינו. התוצאה, חי נפשי, קורעת מצחוק.

דרלינג
זהירות! "הרחק ממנה" הוא סרט נורא יפה, אבל ממש עצוב

עם כל חיבתי לשרה פולי כשחקנית לא העליתי על דעתי שיש סיכוי שאחבב את סרט הבכורה שלה כבמאית (בהפקת אטום אגויאן, הבמאי שגילה אותה). כבר שטחתי כאן לפני שבועיים את חוסר הסבלנות שלי כלפי כל מה שמזוהה כ"קולנוע נשי", בייחוד כזה העוסק באמהות, זיקנה ואונס. אז בשומעי שסרטה של פולי עוסק באשה מזדקנת המאושפזת בבית דיור מוגן אחרי שהיא לוקה באלצהיימר, בכנות חשבתי פשוט לדלג על הסרט הזה. ההקדמה הזאת היא ההודאה שלי בטמטום שלי ובצידה ההצהרה: הקץ לדעות הקדומות. "הרחק ממנה" הוא לא רק סרט חכם להפליא, הוא גם אחד הסרטים הכי עצובים שראיתי באחרונה. הוא כמעט ריסק אותי.
זה אינו סרט על מחלה. או על זיקנה. זהו סרט שעוסק בצורה מורכבת, עדינה מאוד, ויפהפייה בשני נושאים: אהבה וזכרון. הוא סרט אינטימי מאוד על חשבון נפש, עם מטען רגשי וטיפול קולנועי שהזכיר לי את "חדרו של הבן" של נני מורטי.
ג'ולי כריסטי האגדית מגלמת את האשה שמצבה המנטלי מידרדר, אבל זהו דווקא גורדון פינסנט (מעין כפיל רידלי סקוט) שגונב ממנה את ההצגה בתור בעלה שמתחיל לתהות: אולי היא בעצם מעמידה פנים? אולי זו דרכה להיפרד ממנו? אולי היא נוקמת בו על ארבעים שנות נישואים שאולי לא היו כה מאושרים כפי שהם הקפידו להציג כלפי חוץ. ככל שמצבה הבריאותי של אשתו מידרדר כך חשבון הנפש של בן הזוג מעמיק, והסרט – הקוטע את עלילותיו באופן לא ליניארי – מכריח את הצופים בו להרכיב בעצמם את הפאזל הרגשי של הזוג, מה היה מתי, ומה יהיה הלאה. ובסופו של דבר, למרות שזה סיפור עצוב על דעיכתה של אהבה, הוא גם מכיל גרעין של אופטימיות לעתיד, שאהבה, כמו פרח, איכשהו תמיד נובטת מחדש.

הנסיכה הקטומה
"אבק כוכבים", סרט הפתיחה יפה התואר של פסטיבל אייקון שיתקיים בתל אביב בסוכות, הוא אגדה מהנה מאוד, גם אם לא הכל בה עובד היטב

היה היה פעם, לפני שנים רבות, בן אצולה אנגלי שהחליט לשנות את שמו, להתרחק מהשושלת המשפחתית, והפך למפיק סרטים. הוא הפיק את סרטיו של גאי ריצ'י, שהתחתן עם מדונה, גם קדושה וגם מלכה. ואז החליט הנסיך הסמוי להפוך לבמאי. הוא ביים את מותחן הפשע המוצלח "לאייר קייק" וכמעט ביים את "X מן 3". ובינתיים, התחתן הנסיך עם פיה מארץ רחוקה, קלאודיה שיפר שמה. בעוד היא מיניקה את בתם קראה הפיה את ספר האגדות של ניל גיימן, "אבק כוכבים" וזימנה אליה את נסיכהּ: עשה לי מזה סרט, היא ציוותה עליו. וכך מתיו ווהן, נצר לשושלת המלך ג'ורג' השישי, יצא להרפתקאה לעבד למסך סרט אגדות על ממלכה קסומה, מכשפות, נסיכות, מלכים, רוחות רפאים, כוכבים נופלים ופיראטים. היו שהישוו את "אבק כוכבים" ל"הנסיכה הקסומה" של וויליאם גולדמן ורוב ריינר, אולי בגלל המבנה האפיזודי של העלילות, והטון המודע לעצמו של אגדת ילדים המיועדת למבוגרים שקצת יותר קשה להתל בהם. אבל בעיניי "אבק כוכבים" דומה יותר לגרנד-פיאסקו המרשים של טרי גיליאם, "הרפתקאות הברון מינכהאוזן". בעיקר כי בשני הסרטים יש תחושה מסוימת של גודש, של עודף רעיונות, ולרגעים גם תת ביצוע. ובכל זאת, בשני הסרטים יש כמה סצינות פשוט מעולות שמצדיקות את הצפייה בסרט השלם. בתחילה נדמה ש"אבק כוכבים" ילדותי מדי, מלאכותי מדי, אבל ככל שהוא מתקדם, ככל שהקריצות שלו לעבר הקהל נהיות מודגשות יותר – עד סצינת השיא, בה מופיעה מישל פייפר כמכשפה בת מאות שנים, שנראית כשילוב בין "המוות נאה לה" ו"המכשפות מאיסטוויק" – כך הסרט מגבש את זהותו והופך מהנה יותר, גם אם ריקני למדי.

סתם יום של טרול
"ממלכת טריביתיה" הוא סרט מתוק לנערים ונערות שאמור לעזור להם להבין את, נו, מהות החיים

פיליפ אנשוץ, המיליונר האקסצנטרי מקולורדו, ממשיך להשקיע מיליוני דולרים בהפקת סרטים לכל המשפחה הנושאים מסרים חינוכיים, חיוביים ומאששי חיים (תחת מותג חברת ההפקה שלו, "וולדן מדיה"). לרוב, כפי שהיה ב"נרניה" אותו מימן, יש שם גם הטפה נוצרית מיסיונרית די מודגשת, התואמת את השקפת עולמו הדתית והפוליטית. אבל "ממלכת טרביתיה", סרט חדש מחברתו (שזכה להצלחה נאה למדי ולא ממש צפויה בתחילת השנה באמריקה), הוא סיפור אגדה נאיבי ומתוק, המוותר על מסרים דתיים לטובת השקעה רוחנית בנשמתם של בני ה-11-12. הסרט, שאינו מונפש למרות שבוים על ידי יוצר האנימציה ההונגרי-אמריקאי גבור צ'ופו ("משפחת סימפסון", "ראגרטס"), הוא כמו הנגאטיב של "סופרבאד". גם כאן הגיבורים הם שני צעירים שלא מוצאים את מקומם בתיכון, וזוכים להצקות ולהשפלות, אבל הם מתאחדים זה עם זו בזכות הדמיון שלהם, והיכולת שלהם לגרום למציאות להשתנות בזכות השקפת עולם חיובית ואופטימית. המסר: גם כשהחיים קשים וטראגיים, אפשר לגרום להם להיראות טובים. שזה מסר נעים – שעטוף בסרט מתוק להפליא – גם אם כל מי שעבר את גיל 16 יתקשה לחתום עליו. מה שכן, זה ללא ספק יכול להיות סרט השנה של שרי אריסון, שעמותת "מהות החיים" שלה מקדמת ערכים דומים.

הרעב
28" שבועות אחר כך" יותר טוב מהמקור

סרט הנעילה של פסטיבל אייקון הוא סרט הזומבים "28 שבועות אחר כך", הממשיך את עלילת "28 יום אחרי" של דני בויל. והרי הבשורה: הוא אף טוב ממנו. ההתחלה לא מבטיחה: כמעט חצי שנה אחרי הווירוס שהפך את רוב תושבי אנגליה לזומבים תאבי דם ובשר אדם נראה שהמגיפה מוגרה. צבא ארצות הברית כבש את האי. הניצולים פונו ממנו. האיזור טוהר. עכשיו מתחילים ליישב בחזרה את האי האנגלי. אלא שהצבא האמריקאי, ברגע שהוא כובש שטח, לא ממש מצליח להשתלט עליו או להבין מה הוא עושה שם (זהירות: ביקורת פוליטית). וכך, בחצי השני של הסרט, המגיפה פורצת מחדש. הסרט, עכשיו בבימויו של הספרדי חואן קרלוס פרנאדיו, אמנם נראה כמו כל סרט זומבים שראינו בשנים האחרונות, אבל כשהוא משלב לעסק גם את אלמנט הצבא והמלחמה התוצאה אגרסיבית ואלימה מהממוצע. התוצאה הסופית די משלהבת ומהפכת קרביים (וזו הזדמנות יחידה לצפות בו על מסך גדול. הסרט המשובח הזה נגנז על ידי מפיציו וייצא בארץ רק בדי.וי.די).

חיבור וניסור
"המסור 3" הוא הגרוע מבין סרטי הסדרה עד כה

רק לפני כמה שבועות ניסיתי להגן על גל סרטי האימה האולטרה-אלימים, המציגים מוות בעינויים ושזכו לכינוי torture-porn בתקשורת האמריקאית. אותי אלימות קיצונית לא מבהילה, כל עוד היא לא אמיתית, ואני דווקא בעד דחיפת הגבולות של הקונוונציות הקולנועיות ושבירת טאבואים שמרניים ומיושנים. אבל עכשיו מגיע אלינו "המסור 3" – ישראל מקפידה לעמוד באיחור של שנה עם הסדרה הזאת, כש"המסור 4" כבר ממש תכף יוצא באמריקה – ואני מתאכזב מולו. לא רק שהסרט עשוי באופן מקושקש לחלוטין, הוא גם מנסה לקשור על חוטי העלילות משני הסרטים הקודמים כדי ליצור את הרושם שמולנו נפרשה טרילוגיה מלוכדת. גיב מי א ברייק. זה רק הרס הכל. סרטי "המסור" המציאו נבל אדיר בשם ג'יגזו – המציב מול קורבנותיו חידות ממולכדות עם לקח מוסרי בצידן: אלה אנשים שמאסו בחייהם או שהזיקו לזולתם וכעת עליהם לגרום לעצמם נזק גופני מסיבי כדי לינצל מוות איום. אם יצליחו, יזכו לא רק בחייהם אלא גם במשמעות מחודשת להם. והסרט השלישי, במקום להמשיך עם סדרת החידות, מנסה לספר סיפור, עם פסיכולוגיה, ועבר, ורקע, ומניעים. כל מה ששומט את הקרקע תחתיו של סרט כזה. רק עשרים הדקות האחרונות מצליחות להיות מעניינות יותר, לא רק כי מבחינה תסריטאית הן מוצלחות יותר, אלא בעיקר כי הן מזכירות מה היה כה מבריק, במובן המפלצתי של המילה, בסרט הראשון.

ציוץ