פאר המתפורר
אין לי איך להספיד את קולנוע פאר. "ברוך שפטרנו" זו דרך לא רעה לסכם את סגירתו. הוא היה קולנוע בלתי נסבל (אם כי היתה לי סימפטיה משונה לאולם 3 בו). ובכל זאת, כמה זכרונות נעימים שצברתי בו.
1. התחלתי לכתוב על קולנוע במקומון "ערים" בסוף 1989. הסרט הראשון שהוזמנתי להקרנת העיתונאים שלו הוקרן שם. זו היתה הפעם הראשונה שלי בקולנוע הזה. הסרט היה "Resurrected" (לא זוכר את שמו בעברית), הבכורה של במאי בריטי צעיר בשם פול גרינגראס. לא אהבתי אותו. גרינגראס, לימים הבמאי של "טיסה 93" ו"בלאדי סאנדיי", ביים השנה את "זהות אבודה" שמאוד אהבתי. "זהות אבודה" הוקרן בקולנוע פאר עד לפני שבוע.
2. ב-1989 פאר היה עדיין אולם אחד ענק, בבעלות משפחת גלפנד, שבבעלותה היתה גם חברת ההפצה גלפנדפילם. כמה שנים אחר כך ראש המשפחה ומנהל החברה, אלי גלפנד, מת מהתקף לב והחברה פשוט נעלמה. קולנוע פאר עבר לידי יורם גלובוס שפיצל אותו לחמישה אולמות.
3. ב-1990 הלכתי לראות שם בהקרנת עיתונאים את "לב פראי" של דיוויד לינץ', שהגיע רב עיטורים מפסטיבל קאן. לא זוכר בדיוק איך זה קרה ובתיווכו של מי, אבל איכשהו יצא שאיילת מנחמי, במאית פרסומות צעירה שאת סרטיה כסטודנטית הערצתי ("מיסטר קאירו", "עורבים"), הרימה אלי טלפון וביקשה להצטרף. וכך הלכתי לסרט עם איילת מנחמי (מאז פעם ראשונה ואחרונה שהיה בינינו איזשהו סוג של קשר, עד הרגע בו פגשתי אותה בבכורת "נודל"). ותראו מה זה: עכשיו סוגרים את פאר, כש"נודל" סרט של מנחמי מוצג בו, ביום שדיוויד לינץ' נוחת בארץ. ועוד יותר מופלא ורב-קארמה: בשנות השמונים גם לינץ' וגם מנחמי עסקו בסרטיהם בעולם פוסט-מודרני אפלולי, מסוגנן, סוריאליסטי. כיום שניהם עמוק במדיטציה: היא בוויפאסנה, הוא בטרנסנדנטלית.
4. אחרי שחזרתי משנה בניו יורק, בסוף 1999, עמדתי מחוץ לקולנוע פאר ודיברתי ארוכות עם אחד מעמיתיי. מעבר לכביש ראיתי שחקן שזיהיתי במעומעם מהטלוויזיה, עידן אלתרמן. הוא עבר עם שקית קניות גדושה. כמה דקות אחר כך, הוא עבר שם עם עוד שקית גדושה. זה נראה לרגע כמו קמט במאטריקס, רגע של דז'ה וו. כמה שבועות אחר כך יצא לנו להיפגש, ביוזמתו, ומאז אנחנו חברים. התברר לי שהוא גר שני בתים ליד קולנוע פאר. אשתו היתה פעם, מזמן מזמן, קופאית שם. פעם כשהתיישבנו אצלו בסלון לראות סרט בדי.וי.די, הוא קפץ שניה החוצה וחזר עם שני קרטוני פופקורן מהקולנוע הסמוך.
את הכסאות והציוד מ"פאר" הוציאו כבר בסוף שבוע שעבר.
כרגע הורסים (פיזית) את סופר "באבא". תוך כמה שעות הביניין הזה נראה כמו אתר בנייה. לא ייאמן.
פוסט יפה.
ואחרי שסוגרים גם את לב רמת אביב הולכות ומצטמצמות האפשרויות שלי לראות סרטים בספונטניות.
איך הצלחת לגרום לפוסט על אחד מאותות הקלון של הקולנוע הישראלי להיות כל כך מקסים? סחתיין.
דרך אגב, כנראה שקולנוע שהורסים אותו זה תמיד דבר עצוב. אני עדיין עוברת לפעמים על פני קולנוע צפון, שהפך להיות בניין מגורים, וזוכרת איך ראיתי שם את "לרקוד עם זאבים" המזעזע (בעיני, סליחה אם אני פוגעת למישהו ברגשות) או על פני קולנוע דקל (ככה קראו לו?) בבבלי שעומד כפיל לבן כבר כמה שנים טובות ונזכרת איך ראיתי שם את a few good men – איכשהו כמה שבית קולנוע יכול להיות מחורבן, עדיין נשארים סביבו זכרונות של סרטים, וזה הופך לנוסטלגי בעל כורחו כמעט.
בקיץ 1999 הלכת לקולנוע פאר עם אבא שלי ואחי לראות את "המטריקס", סרט שמאוד ציפיתי לו כי היה סביבו הייפ מאוד גדול. אם אני לא טועה, יאיר, שכמה חודשים לפני כן כתב ביקורת נלהבת על "בלייד" (שאני לא אהבתי), כתב שזאת רק הקדמה לקראת "המטריקס". זה היה כמה חודשים אחרי שאהוד ברק נבחר, הפעם האחרונה שבה מותר היה להרגיש אופטימי. ראיתי את הסרט בשבוע הראשון, האולם היה מלא, בקהל זיהיתי גם את דני סנדרסון ודורון שפר. חשבתי שמה שלא יקרה, לפחות גם הם פה. הסרט היה מצוין. באותו קיץ החלה להיבנות קבוצה במכבי תל-אביב שתגיע לגמר אליפות אירופה בשנה הקרובה, ותזכה באליפות אירופה (או הסופרוליג) בשנה לאחר מכן, כבר בלי שפר שפרש לראשונה בשנת 2000. לא יכולתי שלא לחשוב שאותה הקרנה של "המטריקס" היוותה חלק מהגורמים לפרישה של שפר, שרצה לטוס להודו כמו ניאו בסוף הסרט. באוקטובר 2000, האינתיפאדה פרצה.
בערך באותה תקופה הלכתי לראות את הסרט "דברים רעים מאוד" של פיטר ברג עם ג'רמי פיבן. לסרט היתה הגבלת גיל 18, לקופאית אמרתי ששכחתי את תעודת הזהות בבית, היא הפנתה אותי למישהו אחר, שניסה להפחיד אותי עם משטרה, אבל לא ויתרתי ואמרתי שאני מעל גיל המותר, רק אין לי את תעודת הזהות עליי. לסרט נכנסתי לבסוף, הוא היה גרוע. הרגשתי שלפיבן, כמו שפר וסנדרסון, יש פוטנציאל שהוא אף פעם לא מסוג לממש.
היום, אחרי שמונה שנים, סנדרסון הוציא אוסף לפני שנה, "אצל הדודה והדוד" זה שיר מעצבן, שפר חוזר אחרי שלוש פרישות, פיבן זכה באמי השני השלו (ועדיין לא מממש את הפוטנציאל), אולמרט ראש הממשלה וקולנוע פאר נעלם.
חבל לי על קולנוע "פאר". בשנים האחרונות לא הרבתי לבקר בו (החניה בסביבתו היא סיוט, ואם כבר נכנסים למכונית היה עדיף מבחינתי להגיע ל"פלאנט" או ל"סינמה סיטי" הקרובים יותר לביתי והנוחים יותר מהרבה מאד בחינות) אבל צר לי על כל בית קולנוע עירוני שנסגר, ובכך ממית משהו נוסף מריקמת החיים התל-אביבית. כיום יש פחות אופציות ללכת באמצע העיר ולהיכנס כך סתם לבית קולנוע להצגה יומית לא מחייבת.
את "פאר" אני זוכר היטב מילדותי ונעוריי. עוד לפני שפוצל והיה אולם אחד ענק ונוח (עם שיפוע מצוין ומסך גדול מאד) ראיתי שם סרטים כמו "טוראית בנימין" בראשית שנות השמונים ו"הסיפור שלא נגמר". לאחר הפיצול ראיתי שם סרטים של אלמודובר, את "המופע של טרומן" ועוד ועוד סרטים רבים, עד שנפתחו המגה-קומפלקסים המשובחים בגלילות ובקניון איילון.
ונקודה נוספת: סגירתו של "פאר" מותירה את גלובוס גרופ ללא אף בית קולנוע עירוני אחד בתחומי תל אביב. לקולנוע המעופש בעזריאלי צריך להגיע ברכב (ואז כבר עדיף להמשיך כמה דקות נוספות אל ה"פלאנט" שמספק חווית צפייה הרבה יותר טובה). אין כיום אפשרות ללכת ברחוב התל-אביבי ולראות סרט בהפצת גלובוס כך סתם. לתל-אביבים שאינם מחזיקים במכונית המשמעות היא בעצם שלא יוכלו לראות יותר סרטים כ"אבק כוכבים" או "זהות אבודה" בעיר שלהם. ומי שכבר נכנס למכונית, אין לו שום סיבה לסור לעזריאלי דווקא. מעניין אם מישהו שם בגלובוס חשב על זה. מן הסתם לא ממש. מצד שני, איכות השירות האיומה שגלובוס דואגת לספק לצופיה לא ממש מצערת אותי. עדיף לראות סרט בהפצת גלובוס בבית קולנוע שמשתייך לתיאטראות ישראל או סינמה סיטי.
המלצה שלי לחובבי הפופקורן.
היום ב-yes – פרק פתיחת עונה 4 של "הפמליה", שהוא מין מייקינג אוף מוקומנטרי על צילומי "מדאין" בקולומביה. עם אזכורים רבים ל-Hearts of Darkness והופעת אורח של תסריטאי ידוע.
🙂
אני אוהבת את פוסטי האפיזודות עם הקו המקשר. הספד נאה.
בתור לא תל-אביבי, אני חייב לציין שזה הקולנוע הכי פחות נוח בעולם להגיע אליו.
אי אפשר למצוא חניה בסביבתו בשיט, לא בחניון ולא באדום לבן. הסגירה של הקולנוע הזה היא יותר קריטית למראה העירוני של העיר הזו מאשר למפת הקולנוע של הארץ. ברור שהדברים קשורים, אבל זה אומר הרבה יותר על העיר מאשר על הקולנוע.
בתור תושב האזור (בשנתיים האחרונות), הקולנוע ייחסר לי בעיקר בגלל המעבר בין הפארק לרחובות העיר בצדו המזרחי של פאר, שבוודאי ייסגר עכשיו לרגל ההריסה והבנייה מחדש.
הקולנוע עצמו לא היה אטרקציה, אני הרבה יותר מתגעגע להוד, שעל אף עליבותו, סיפק לי מפלט מהחמסינים ומהגשמים להרבה מאוד יומיות.
לפאר הגעתי רק בנסיבות מיוחדות, וגם זה רק בגלל המיקום הגיאיגרפי הנוח מבחינתי.
ואני דרך אגב, למרות מיעוט האופציות להולכי הרגל (ורוכבי האופניים) התל אביבים – עדיין יש את גת, את רב-חן (דיזנגוף ומגדל האופרה), לב דיזנגוף וקולנוע דיזנגוף (אם כי על האחרון אני ממילץ לוותר) וכמובן – הסינמטק. רבים מהאולמות האלה עדיפים בהרבה על הזוועות של גלובוס.
כן, זה קולנוע די מחורבן, אבל עדיין כמה זכרונות:
1. אני בשלב שבין התיכון לצבא, יש כמה שבועות להעביר וכל החברים כבר התגייסו. אני מחליט ללכת לבד ל"וונדרלד" אחרי שהתאהבתי בבחורה שעל הפוסטר (ג'ינה מקיי, או "נדיה"). הסרט הוקרן באולם 2 ואחד הסדרנים הוא, להפתעתי, מישהו שהיה חבר טוב שלי בבית ספר יסודי ומאז לא ראיתי אותו. הוא הוסיף ואמר שבאולם 1 נערכה בדיוק הקרנת עיתונאים ל"ים כחול עמוק", הקשקושון המצחיק של רני הרלין עם סמואל ג'קסון, הרבה כרישים דיגיטליים וסצינת ההתפשטות המגוחכת ביותר בעולם. אבל באותו רגע העדפתי לא לבגוד בנדיה.
"וונדרלנד" שבר אותי, אני כבר לא זוכר מה בדיוק היה שם שכ"כ דבר אלי. זו גם אחת הפעמים הראשונות, אולי אחרי "הקו האדום", שבה ממש שמתי לב לפסקול של סרט.
2. כמה שנים מאוחר יותר גם אני זוכה לבוא להקרנת העיתונאים הראשונה שלי ב"פאר" וראה זה פלא, יאיר, זהו דווקא הסרט השני בסדרת "זהות…".
3. בין לבין ראיתי שם את:
– "המאמין", ביום חורפי במיוחד. אני ובת דודה שלי היינו לבד באולם והיה טריילר ל"זולנדר". זה היה באולם 3, שהוא באמת הנחמד ביותר בקומפלקס, אולי כי ישבו יחס הגיוני בין המרחק לגודל המסך.
– "קיוב", שהוקרן באולם 4, מהגרועים שבאלמות הקולנוע EVER. באותה הזדמנות גם הצצתי לאולם 5 ונשבעתי לא להתקרב לאולמות האלה יותר.
– אבל כמובן שחזרתי. "אחי, איפה אתה?", "הגורו", וקרוב לוודאי עוד הרבה הקרנות מוקדמות, שגרמו לי לשמוח על כך שאין לי רכב.
3. אם כבר בתי קולנוע גרועים. אתמול רציתי ללכת ל"סופרבאד". התקשרתי לרב-חן לשאול באיזה אולם הסרט מוקרן, הייתי מוכן להתפשר על אולם 2 או 3, אבל כשאמרו לי שהסרט מוקרן באולם 6 נזפתי בבחור המסכן שענה לי והאשמתי אותו במצבם המידרדר של בתי הקולנוע. חשבתי ללכת ל"יס פלאנט", אבל זה גרם לי להיות עצוב על כך שאין לי רכב.
הייתי בפאר רק פעם אחת, אבל מכיוון שאחותי ובעלה גרו פעם ברחוב יחזקאל, אני מוצא בו מראה נוסטלגי מסוים. שתי חוויות, אחת נעימה פחות ואחת יותר:
1. למרות שהייתה לי מכונית עם תו חניה איזורי, הסתובבתי במשך שעה תמימה בחיפוש אחר חניה כי כל המקומות ברדיוס של קילומטר מפאר היו תפוסים. הסיבה, לפי הסוסים והלפידים הגדולים בכניסה לקולנוע, הייתה בכורה חגיגית של הסרט "טרויה".
2. הלכתי לראות את "יוקרה" עם אקסית. הלכנו ברגל מהבית שלה, מה שהיה נחמד. גיליתי ליד כספומט שאני מרוויח הרבה יותר כסף ממנה, מה שגם היה נחמד. נכנסנו לאולם, צלחנו את כל הטריילרים והפרסומות (והיו הרבה) ואז התחיל הסרט… "החופשה". רצנו במהירות שיא לאולם הנכון, שם בדיוק התחיל "יוקרה".
מכיוון שאני גר מול קולנוע "פאר" ז"ל, יצא לי הרבה פעמים בדרכי הביתה ברגל או על האופניים להיתקל בכל מיני סלבס בהקרנות מיוחדות.
אני במיוחד זוכר את נועה תישבי לפני איזה שנתיים שהגיע בלימוזינה ענקית להקרנה חגיגית( לסרט קראו "איילנד" נדמה לי) וירדה לשטיח אדום כאילו אנחנו מינימום בפסטיבל קאן.
מובן שכל העסק נראה מגוחך במיוחד כשאני הייתי כמה מטר ממנה בכפכפים ועם שקית ובו לחם וגבינה תשעה אחוז מסופר באבא. (:
אה, כן, והסרט האחרון שראיתי ב"פאר" היה "בופור".
לפחות סיימתי עם טעם טוב בפה.
18 שנה של הקרנות עתונאים….
הלוואי עלי
כנראה שאני אחד מהבודדים שגדלו על בית הקולנוע הזה, והזילו דמעה ביום שהוא נסגר.
מעבר לעובדה שאני גר כמעט מול פאר, אני הולך לסרטים שם כבר 20 שנה כמעט, וכמעט את כל הסרטים שראיתי ברשת גולובוס גרופ ראיתי שם.
זה אמנם קולנוע בינוני במקרה הטוב, אבל כשחדר השינה שלך משקיף על בית קולנוע, זה תענוג גדול לשים כפכפים וללכת בצהריים ליומית אקראית.
אמנם בית הקולנוע הטוב בת"א הוא לב דיזינגוף, בייחוד אולם 1 לאחר שיפוצו, אבל אין ספק שפאר הוא האהוב עליי. זה בית קולנוע שגדלתי בו וליווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי, ואין תחליף לזה.
מאן – גת הרבה, אבל הרבה, יותר טוב מכל אולם תל אביבי אחר
לדן: "המאמין" – אתה מדבר על הסרט עם ראיין גוסלינג בתפקיד יהודי שמצטרף לכנופיית ניאו-נאצים? הסרט הזה הופץ לבתי הקולנוע בארץ? הייתי תחת הרושם שהוא דילג אצלנו ישר לכבלים.
גם אני הייתי משוכנע ש"המאמין" לא הופץ בארץ בקולנוע, אבל מתברר שכן.
http://www.targumon.co.il/titlelist.asp?kw=%E4%EE%E0%EE%E9%EF
Memories from a fallen cinema:
Always had a problem finding a parking around, but somehow always managed at the last moment to find one.
Still remember the cinema before the splitting. Big cinema, almost always empty.
In that big cinemas I saw one of Almodovar’s film. Don’t ask me the name. I just remember that there was a scene with female dancing & singing in a prison. I left the cinema on that scene and has never saw it again(the film)
One of the first movies I saw there after the splitting was Shem Zarchin’s “Lilaseda”(I hope I am writing all these names correctly). It was shown in one of the smallest cinema’s, which was very uncomfortable and a strange shape.
And if “Haniblal”(the sequel for Silence of the Lambs) was shown there, that was the last film I saw in that cinema(my memory fail me at this). I sat with 2 other people in the cinema. After the break, they left and I stayed alone in the cinema to watch.
גם אני ראיתיו ב"פאר", ו"קיוב" ואת באטמן השלישי אם אני לא טועה (הקרנת חינם של מעריב לנוער) ועוד כמה קלאסיקות.
אכן, "המאמין" הוצג בבתי הקולנוע בארץ וגם אני ראיתיו ב"פאר". בתי קולנוע (צורת רבים) זו אולי דרך מוגזמת במקצת לתאר את ההפצה של הסרט הזה בארץ. נדמה לי שבעידן בו סרטים מופצים בו זמנית במספר רב של אולמות זה היה אחד הבודדים שהופצו במספר זעום למדי של מסכים, ו"פאר" היה אחד מהם. נדמה לי שגם שם הוא לא הוצג יותר מדי זמן.
אני דווקא אהבתי את קולנוע פאר…אמנם האולמות מחורבנים, ותמיד מצאתי את עצמי יושבת לפני שתי נשים מבוגרות שחייבות לפרשן את הסרט במקביל, אבל התחושה המופלאה שמשתלטת עליך שעה שאתה מגיח מרחוב סוקולוב בואך קולנוע פאר, והמבנה הנמוך נפרש לפניך (וגם משב אוויר קל) יחד עם כרזות הסרטים המצחיקות והאנשים העומדים בתור, חלקם חוסמים את הכביש, כל אלה מילאו אותי תמיד אופטימיות וחשק קל לחיות. הרגשתי בתוך סרט ישן, מתהלכת בתוך תפאורה של אולפן.
מאוד אהבתי את קולנוע פאר, דווקא משום שהוא הזכיר לי את בתי הקולנוע של הילדות בחיפה (גם שם היה קולנוע פאר). חסרים לי בתי קולנוע חצי שכונתיים שלא ממוקמים בלב קניונים.
בתור תושב יהודה מכבי לשעבר, היה ממש נחמד ליסוע לפאר ככה באופניים או ללכת כמה דקות ברגל. (ואין כמויוצא מושב שהקולנוע הכי קרוב לבית שלו היה במרחק 50 דקות באוטובוס כדי להעריך את זה).
הסרט האחרון שראיתי בו, בעקבות המלצת חברים שגרו בארה"ב וראו אותו שם, את "מיליונר מי שגומר ראשון". לא ידעתי אם לבכות או לבכות. לא הקשבתי להם יותר.
אני מאמין ליוסי סידר נקודה!!!
כל העסק הזה הוא פאשלה של האקדמיה הישראלית! במקום לחמם ת'כיסאות מ 8 עד 5 ולזרוק את האחריות על המפיקים, הם יכלו והיו חייבים לבדוק את כשירותו של "ביקור" (ורק כדי להבהיר, לא ראיתי עדיין את "בופור" ואהבתי מאוד את "ביקור").
ימוגרו לעד פקידי התה האנטיפיים האלה!!!
ואגב, תאמינו או לא, אני לא יוסי סידר.
יוסי זה סתם כינוי שהמצאתי לעצמי, כצפוי מכל מי שכותב כאן.
אני את קולנוע פאר דווקא אהבתי. אולי לא בשנה – שנתיים האחרונות אבל, בשנים שקדמו לכך. הייתה בו אווירה של קולנוע ואהבת קולנוע. חוץ מזה, ערכתי שם לא מעט הקרנות עיתונאים ופרמיירות מוצלחות וכיפיות לסרטים ("שרק", "אהבה זה כל הסיפור", "מינכן" ורבים אחרים). מאוד אהבתי את הרעיון שניתן להיכנס לקולנוע הישר מהרחוב מבלי לעבור בין חנויות, חניונים ומתחמים ענקיים. נכון שהעיתונאים תמיד התלוננו על בעיות חניה באיזור אבל, זה היה אחד מבתי הקולנוע היחידים אליהם ניתן היה להגיע ברגל. לי הוא יחסר.
בפעם הראשונה שבקרתי בקולנוע פאר, זה היה ביחד עם אבא שלי, הייתי בן 16 או 17 ושכנעתי אותו לקחת אותי בשישי בערב לסרט "לב פראי" כי הסרט היה מוגבל מגיל 18 ומעלה. והייתי צריך שמשהו יכניס אותי. אהבתי את האולם הגדול ועוד יותר אהבתי את הסרט.
כעבור שנים חזרתי לקולנוע הזה שכבר פרקו אותו לחתיכות. הייתי חייל וסטודנט לתסריטאות וצפיתי שם בסרטים נפלאים כמו: "גוספורד פארק", "וונדרלנד" ועוד עשרות סרטים קטנים וייחודים כמו "המאמין" ו "העולם שבפנים". בתקופה מסוימת זה היה סוג של סינמטק מבחינתי.
בחמש וחצי השנים האחרונות כמבקר קולנוע נראה שאני בין הבודדים שלא הפריע לי שהיו שם הקרנות עיתונאים. אהבתי להחנות את הרכב ליד בית הלוויות ולצעוד לאורך הירקון עד הקולנוע.
חסרים לי אולמות הקולנוע השכונתיים, שהקהל מכיר את העובדים, שהוא יכול לרדת עם נעלי בית לאולם, "פאר" למרות האולמות הבעייתים והסאונד האיום הזכיר לי את קולנוע "עמל" השכונתי בעיר הולדתי כפ"ס, גם הוא נסגר לפני שנים לצערי הרב.
אני עוד זוכר שהספקתי לראות שם סרטים כשהקולנוע היה אולם אחד גדול עם כסאות מרופדים בבד בורדו-אדום מחוספס. "הסיפור שאינו נגמר", "Edward Scissorhands" ואפילו, כן כן, "קוני למל בקהיר"! מי היה מאמין?!
יהיה זכרו ברוך, ומי ייתן ששאר קולנועי ישראל לא ילכו בדרכו (גם בחייהם וגם במותם).
גם אני מהמחבבים של פאר, בעיקר משום שאין בו פאר, והוא הקולוע הקרוב לי ביותר הביתה, כזה שחלפתי על פניו בטיולי הסופשבוע שלנו ברגל לירקון או לנמל, ראיתי מה מוצג בו והחלטתי לראות.
לכל שאר הקולנועים אנחנו צריכים או אופניים או אוטו, והכי כיף זה ללכת חזרה הביתה ברגל אחרי סרט, בלילה, לאט, לעכל הכל לפני שמשחררים את הבייביסיטר (שלא לדבר על השורה האלמותית "אם קורה משהו אנחנו ממש קרוב"). מה נשאר? גת ולב?
Well I really enjoyed studying it. This post provided by you is very effective for proper planning.
You are a very smart person!
Awesome post ! Thanks for, writing on this blog dude. I'll message you again. I did not realise that.
I was very tickled to stumble across this site.I needed to thank you for this Interesting blog!! I truly enjoyed each small bit of it and I have you favorited to check out new tales you publish.
wow a really p0werful source of info added to tweetmeme thanx http://tweetattacksreview.org
Wonderful site. Lots of useful information here. I am sending it to some friends ans also sharing in delicious. And of course, thanks for your effort!
If only I were a bird! Ah, but eating caterpillars? – Spanish Proverb