23 ספטמבר 2011 | 15:30 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

הסוף של “רייטינג”

אתמול יצא לאור הגיליון האחרון של “רייטינג”. וחשבתי שבתור מבקר הקולנוע הראשון של העיתון, אני צריך להגיד כמה מילים לזכרו.

ב-1999 גרתי בניו יורק, וכתבתי משם למוספים השונים של “מעריב”, כולל את הגלגול הראשון של “סינמסקופ” ב”זמן תל-אביב”. ואז יום אחד התקשר אליי יובל נתן, אותו היכרתי מהימים שהוא ומולי שגב הזמינו אותי לכתוב למדור התרבות שהם ערכו ב”במחנה”, והציע לי להיפגש. נפגשנו בקפטריה, מסעדה חיננית על השדרה השביעית לא רחוק מהצ’לסמור, שם גרתי. ושם הוא הציע לי להיות מבקר הקולנוע של עיתון חדש שהוא עמד להשיק. נתן יזם את “רייטינג” וגייס לצידו את תמי מוזס ואת עופר נמרודי.

רייטינג הושק ב-23.6.1999, באותו תאריך בדיוק, חמש שנים אחר נולדה בת השבע. העניין הוא שבתור מבקר הקולנוע של העיתון נדרשתי לא רק לכתוב ביקורות, אלא גם המלצות לסרטים בטלוויזיה (פעם מזמן, היו מדריכי טלוויזיה עם לוחות השידורים מודפסים בתוך העיתון), ועוד שלל המלצות למדורים שונים, ובמקביל להמשיך את “סינמסקופ” ואת הכתבות ל”תרבות מעריב” ו”סופשבוע”. במילים אחרות, כתבתי מסביב לשעון קרוב ל-15,000 מילים בשבוע. במילים עוד יותר אחרות: גרתי בניו יורק, אבל לא יכולתי יותר לצאת מהבית כדי ליהנות מהעיר, הייתי צריך לשבת ולכתוב.

זה נמשך כשלושה חודשים. בספטמבר קיבלתי טלפון אחר, מאמנון רבי, לבוא להצטרף ל”העיר”. ארזנו את החיים בניו יורק, עזבתי את “מעריב” וחזרנו לתל אביב. וכך, למשך שלושה חודשים, הייתי מבקר הקולנוע הראשון של רייטינג.

במבט לאחור, חיי איכשהו המשיכו להתפתל סביב “רייטינג”. את מקומי על כסא המבקר תפסה דבורית שרגל, שהיתה זו שהביאה אותי בכלל ל”זמן תל אביב”. את מקומו של יובל נתן תפס ב-2005 מני אבירם, שהתחיל את דרכו בעיתונות התרבות והבידור במדור התרבות שלי ב”העיר”. וב-2005 עברתי מ”העיר” ל”פנאי פלוס”, כשנירית וייס ואור קניספל הובאו לעיתון להזריק בו דם טרי, מהלך שללא ספק הושפע מכך ש”רייטינג” הכניס שפה חדשה – צינית, חצופה, לא דופקת חשבון, טראשית, בלתי אפולוגטית, ההפך מממלכתית – בטיפול העיתונאי בטלוויזיה (השפה הזאת, אגב, נעלמה מהעיתונות מהסיבה שבשנים האחרונות היא נוכסה על ידי הטלוויזיה עצמה).

הייתם מצפים שבתור מי שעובד ב”פנאי פלוס”, שהוא לכאורה המתחרה של “רייטינג” אפצח בריקוד מלא שמחה לאיד על סגירת העיתון. אני לא. ראשית, כי לאורך השנים עבדו שם לא מעט חברים, מכרים, שכנים וסתם אנשים שאני מעריך. ובעיקר, כי סגירתו של כל עיתון הוא בבחינתו סוג של ממנטו-מורי: תזכורת למוות. תזכורת לזה שכל עיתון מתישהו נסגר. כל עיתון. מתישהו. בין אם זה אחרי 12 שנה או אחרי 120 שנה. אבל עיתונים אינם חיים לנצח. ועיתונאים עוד פחות מזה.

ועכשיו טיפול תרבות ב”מעריב” עובר לידיו של עמית שהם. זה יהיה מעניין.

נושאים: בשוטף

6 תגובות ל - “הסוף של “רייטינג””

  1. אוטו פוקוס 23 ספטמבר 2011 ב - 17:50 קישור ישיר

    זה לא שהעיתון מת, העיתונות המודפסת מתה. חלק מעיתוני הדפוס פשוט עדיין לא קלטו את זה.

  2. יוני 24 ספטמבר 2011 ב - 1:11 קישור ישיר

    אז כתבת 15000 מילים בשבוע ולא הצלחת לחיות. היום בבלוג אתה כותב 15000 מילים בחצי יום וכאילו ממשיך להיות עדכני. איך?

  3. יובל 24 ספטמבר 2011 ב - 9:01 קישור ישיר

    כשרייטינג רק התחיל התרגשתי וקניתי אותו כל שבוע. יובל נתן היה מבקר הטלביזיה המועדף עליי, אתה היית מבקר הקולנוע המועדף עליי. אביעד קיסוס היה משעשע, דנה קסלר היתה מקורית. הייתי יכול לקרוא כמעט חצי מהטקסט בהנאה. אהבתי את המלצות הסרטים שכתבת לסרטים ששודרו בטלביזיה.
    אתה עזבת במהרה והמבקרת שהחליפה אותך מעולם לא התלהבה מספיק מקולנוע (לטעמי). דנה קסלר גם עזבה די מהר. אביעד קיסוס פתאום נהיה פחות מצחיק. יובל נתן הפך לגירסה עייפה של עצמו, כשכל ביקורת או טקסט שלו הסתכמו בחוסר הטעם שהוא מוצא בטלביזיה, או בהבעת דעות כלשהן, עד שכמעט כבר לא כתב כלום, ואז עזב.
    המחליף שלו הפך את העיתון לכזה שמתעניין בעיקר באיזה עוד אופן אפשר לחקור את ההתעניינות של הקהל בנינט (“אחד הכתבים שלנו התחזה למעריץ שכתב לה שיר”, זה היה סוג של הישג מבחינת המגזין). באותה תקופה הפסקתי לקנות את רייטינג.

  4. ארז המדמם 24 ספטמבר 2011 ב - 17:51 קישור ישיר

    בשנתיים האחרונות קניתי לא פעם את ‘מעריב’ בסופי שבוע כי אהבתי את מוסף התרבות שלו, שלא התחנף למחנה המשותף הנמוך כל כך ב “7 לילות” של “ידיעות אחרונות”. ברגע שמוסף התרבות פינה מקומו לטובת “רייטינג” בסוף השבוע, נטשתי את התמיכה בעיתון הגוסס. “רייטינג” הוא גירסת חיקוי דהוייה לדבר הרדוד באמת- “פנאי פלוס” שהיה פעם פנינה ןהפך עם הזמן לפיסת רכילות עיתונאית טראשית אחת גדולה.

    לא אתגעגע, מצטער.

  5. דובי 24 ספטמבר 2011 ב - 17:56 קישור ישיר

    אישית אני שמח שרייטינג נסגר. ורק בגלל שהוא נתן במה לאביעד קיסוס .

  6. איתן 24 ספטמבר 2011 ב - 20:51 קישור ישיר

    לכל שבת יש מוצאי שבת. צפייה:
    ויה הטוויטר של אן תומפסון, סרטון של דקה שהוכן במיוחד לפסטיבל הסרטים בוינה, אוסטריה. במאי: דיויד לינץ’. התוצאה: המממ…לינצ’ית מאוד.
    לינק
    http://www.viennale.at/en/preview_11/trailer/


השאירו תגובה ל - ארז המדמם