23 ספטמבר 2011 | 13:07 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

אף אחד לא יודע

הטוויטר שלי מייצר כותרות בינלאומיות הבוקר.

 

א.

אבנר שביט מזכיר הבוקר את הציוץ שלי בטוויטר ובפייסבוק מלפני כמה ימים: כשישבתי וכתבתי את מדור סיכום שנת הקולנוע הישראלי שלי (בקיוסקים בערב ראש השנה) עשיתי חישוב והגעתי לכך שהשנה נמכרו כחצי מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים. מה שאומר ש”הדרדסים”, שמכר כבר 550,000 כרטיסים (ובטח יגיע ל-600 אלף בחופשת סוכות), עקף לבדו את כל 23 הסרטים הישראליים שהוקרנו בתשע”א גם יחד.

 

שביט כותב באופן מדויק מאוד את הבעיות בפניהם עומד הקולנוע הישראלי השנה: העובדה שכל הסרטים פונים לאותו קהל יעד (קהל יעד אותו אני מכנה בשם הקוד “הקהל של קולנוע לב”) ולכן לכאורה יש מקום בכל שנה ללהיט אחד. זו נקודה ממש נכונה, אבל היא דורשת כמה חידודים.

 

1. הצופים. שנה שעברה היתה אמורה להיות שנה חלוצית: נעשה סרט ישראלי ראשון מזה עידנים שפנה לקהל חדש – בני הנוער – והביא כמות עצומה של צופים: “זוהי סדום”, עם 600,000 צופים. כמו “הדרדסים”. אז למה אין “זוהי סדום” בכל שנה? יש לכך הרבה סיבות, שלא קשורות לקהל אלא דווקא למנגנון היצירתי. היוצרים, למשל, שמשום מה מתנשאים על קומדיות וסרטים קלילים ומהנים. האם אדם סנדרסון עובד בימים אלה על “זוהי סדום 2 “? לא, הוא דווקא עובד על פרויקט אישי יותר בשם “הלוויה בצהריים”. לא נשמע כמו קומדיה.

 

2. הממסד. במקום שכולם במילייה הקולנועי יריעו ל”זוהי סדום”, על כך שהוא חושף את הקולנוע הישראלי לקהל מקומי שלא העז להתקרב לפני כן לסרט ישראלי, העובדה שהוא הופק בשיתוף קשת והיה פרויקט עם פרטנציות מסחריות מלידתו הקפיצה לכולם בתעשית הקולנוע את הפיוזים – ובראשם לאיגודי היוצרים, שאני חושב שמאבקם ב”זוהי סדום” היא טעות פטאלית לתעשייה המקומית. זה מגיע מהתפיסה הישראלית עתיקת היומין שתמיד הצלחתו של האחד באה על חשבון הצלחתו של האחר, ולכן יש צרות עין עצומה כלפי מצליחנות. במקום שיובן שההפך הנכון: הצלחתו של האחד מעודדת את הצלחתו של האחר. זה שרואה היום בגיל 15 את “זוהי סדום” יהיה זה שבגיל 30 ילך לראות את סרטו השמיני של יוסף סידר, ואז הסרט יביא 600 אלף צופים ולא יתקע על תקרת הזכוכית של ה-200,00, כי הקהל יגדל ויתבגר.

 

ולצורך העניין, “זוהי סדום” – מיבול השנה שעברה – הוא מטאפורה בלבד. פשוט כי היא מוכיחה שזה לא הקהל שבעייתי פה, אלא מי שמגיש לקהל את התפריט. מה שמביא אותי לסעיף המבאס הבא:

 

3. הסרטים. איך סרט מצליח? פרסום, פרסים וביקורות טובות יביאו לקופות, נגיד, את 12,000 הצופים הראשונים. ואני נדיב כאן, כנראה. כל הצופים הבאים יגיעו רק כשחבריהם ייצאו מהסרט וימליצו להם לצפות בו. זה לא עובד ככה ב”רובוטריקים”, זה כן עובד ככה במה שנקרא ארט-האוס, סרטי איכות, סרטים הפונים לקהל מבוגר ובררני, שדורש שמישהו ימיין לו את מעט הסרטים שהוא טורח לראות בשנה ויילך רק לסרטים שהם בבחינת “חובת צפייה”. למרות הסוף האמורפי של “הערת שוליים”, אנשים יצאו מהסרט בהתפעמות, והעבירו אותה הלאה. ולמרות שחיבבתי את המינוריות המאופקת של “אדון פידלמן” אין לי ברירה אלא לדווח שכל מי שדיברתי איתו בשבועות האחרונים – בבחינת “הקהל הרגיל”, לא מבקרי קולנוע ואנשי התעשייה – יצא מהסרט נורא מבואס, ולכן הסרט נעצר בקופות. זה לא אומר ש”פידלמן” איו סרט טוב, הוא רק אומר שהוא סרט שמתאים יותר לטעמם של שופטי פסטיבלים ופחות לטעמו של הקהל הרחב. אף אחד לא אומר שכל סרט חייב לפנות לקהל הכי רחב. ואם “פידלמן” ו”אחותי היפה” מופצים בדיוק באותו סדר גודל של “הערת שוליים” ברור מאליו שהם יביאו כמות קטנה יותר של צופים. וזה מוביל אותי לעניין הבא:

 

4. המפיצים. זה תפקידו של המפיץ להעריך באופן בוטה וכנה מה לדעתו גודלו של קהל היעד, וליצור טקטיקה הפצתית המותאמת לקהל היעד. זה מה שמפיצים עושים. אם אתה מפיץ עשרה סרטים בשנה מתוך תחושה שכל אחד ואחד מהם יביא מאה אלף צופים ומעלה, ורק אחד מהם מביא את המספר הזה, אתה פשוט לא טוב בעבודתך. אני חושב שהשנים האחרונות הוכיחו שהקולנוע הישראלי התמקצע ביצירת סרטים שפוטנציאל הקהל המקומי שלהם הוא 50,000: אני מעריך ש”פידלמן” ו”אחותי היפה” יעצרו בערך שם. אז ההפצה של הסרטים האלה צריכה לכוון לקהל כזה: פחות עותקים, פחות פרסום. הרי הצלחה כלכלית (בארץ) היא פונקציה של כמות הכסף שהושקעה בעצם ההפצה. אם דני וולמן הביא כ-20,000 צופים על ידי הפצת גרילה של “גיא אוני” עם כארבעה עותקים בלבד, זו הצלחה עצומה. עם 36,000 צופים, “המפתח של שרה” שמופץ בכמות קטנה של עותקים זו הצלחה גדולה מאוד. אם “פידלמן” היה מופץ בששה עותקים ומביא 40,000 צופים, כל התיוג של הצלחה/כשלון היה מתכוונן אחרת. אלא שכרגע יש רק שתי תקטיקות הפצה בארץ: או תחת אדרי עם 20 עותקים ופרסום מאסיבי, או בשני עותקים בסינמטקים עם סטריפים פה ושם. אין אמצע. וזה חבל, כי היו בשנים האחרונות כמה מפיקים שהצליחו ליצור הפצה קטנה וחכמה שהניבה תוצאות יפות: “מדוזות”, “ואלס עם בשיר”, “עג’מי”. אבל פרט להם, אין אמצע – או הפצה ענקית, או פצפונת – כי אין מי שיגיד ליוצרים ולמפיקים מה הסרט שלהם באמת שווה – לא אמנותית, אלא מסחרית. למשל: “השוטר” הוא סרט נפלא בעיני. השני הכי טוב שראיתי השנה, והכי טוב מתוך יבול תשע”ב שכבר ראיתי. אבל זה סרט שפוטנציאל הקהל שלו, לדעתי, מאוד מצומצם. זה חייב להיות מובן לכל מי שמטפל בסרט. זה לא אומר שלא יכול לקרות דבר פלאי והסרט יהפוך ללהיט עצום, אבל אין שום הגיון בלהפיץ אותו כבלוקבאסטר. זה סרט איכות, בוטיקי, שפונה לקהל מאוד אנין ומתוחכם, עם טעם מאוד ספציפי, ואפילו קהל בן דור מאוד מסוים. אם הסרט יכוון לקהל שאוהב סיפוקים קלים ונוחים בקולנוע הסרט יעורר זעם בקרב צופיו.

 

ולפעמים, זה פשוט מסתורין. מה הפוטנציאל המסחרי של “אורחים לרגע”, עוד סרט נהדר שתכף ייצא למסכים? סרט שנון, מצחיק, סקסי, שדווקא כן מתאים לקהל שלא מחפש אתגרים. אבל גם סרט מינורי בקנה המידה שלו. צנוע. ונדמה לי שההפצה צריכה לשקף את אופי הסרט, כדי לא ליצור מכירת-יתר חלילה, פרסום כוזב. וזו עבודה של מפיץ. כי היוצר? הוא תמיד יחשוב שהסרט שלו הוא אוניברסלי ומתאים לכולם.

 

אז בסופו של דבר, הקהל הישראלי מגיב באופן צפוי ובריא למדי לתפריט שמוצע לו. והקהל לא טיפש. הקהל חכם ועם חושים חדים (על פי רוב). הקהל (הרחב) רוצה שיענגו אותו, שירגשו אותו – באמצעות צחוק או בכי. האמנים (ישראלים), לעומת זאת, לא תמיד רוצים לתת את העונג הזה. לתת לקהל מה שהוא רוצה נתפס כאן במחלה אמריקאית. זו זכותם (ולעיתים זה מוביל ליצירות אדירות), אבל הם חייבים לעשות את זה במודעות שזה בא על חשבון הקהל.

 

והיו שנים, לא רחוקות כלל, בהן היו ארבעה סרטים שהביאו מעל 200,000 צופים. כי יצא במקרה שיצאו ארבעה סרטים שהקהל התמוגג מהם.

 

אלא שנדמה שליוצרי הקולנוע בארץ יש פוביית קהל. העובדה שאדם סנדרסון לא רץ מיד לעשות “זוהי סדום 2 ” היא עדות מובהקת לכך בעיניי. זה שערן קולירין לא רץ לעשות מיד עוד מעין “ביקור התזמורת” היא גם עדות לכך. סרטים מצליחים (מדי) מקבלים בארץ עיקום אף. זה מה שקרה ל”זוהי סדום”, ל”בופור”, ל”סוף העולם שמאלה”, ל”ללכת על המים”. יוצרים מכוונני-קהל כמו יוסף סידר, אבי נשר, ערן ריקליס ואיתן פוקס (וזה לא מקרי שרובם באים ממנטליות אמריקאית) זוכים לכתף קרה ומתנשאת (לא תמיד).

 

קרנות הקולנוע מצידן, מתנהגות קצת באדישות. הן, לכאורה, לא אמורות לעודד דווקא סרטים מסחריים. אלא לעזור ליוצרים לממש את הפוטנציאל האמנותי שלהם, שזה אומר גם לעזור להם להיכשל. אבל אני כן הייתי שמח שבשנה כמו השנה, עם 26 סרטים, יהיה תמהיל אחר של טעמים קולנועיים. אלא שהקולנוע הישראלי מתנהל ברנדומליות ובגחמנות. למרבה המזל, הוא גם מתנהל בעשור האחרון בכשרון גדול. אלא כשרון שאדיש לעובדה שתעשיית קולנוע בריאה זקוקה גם ללהיטים – לפחות ארבעה להיטים בשנה, הייתי אומר – כדי להדק את הקשר בין הקהל (לסוגיו השונים) והסרטים. אבל מי יודע איך עושים להיטים?

 

=================

 

עכשיו, חשוב להדגיש: כל הנ”ל, כמו כל מה שכתוב בבלוג הזה בנחרצות גדולה, הוא דעתי בלבד. ואם תשאלו אנשים אחרים ותהיה להם דעה אחרת. ויכול להיות שהיא תתגלה בסופו של דבר כנכונה יותר. הצדקה לכך שלכל אחד יש דעה הפוכה ואין אמת אחת (לפחות לכל מה שקשור בקולנוע) נמצאת באייטם הבא:

 

ב.

 

אן תומפסון, שעקבה אחרי דיווחי מטקס אופיר באנגלית בטוויטר אמש, העלתה אייטם המדווח על בחירתו של “הערת שוליים” לנציג ישראל לאוסקרים. והיא פותחת את האייטם שלה במשפט הבא:

 

“למדינת ישראל יש גישה נבונה לבחירת המועמד שלה לאוסקר: היא שולחת את מי שנבחר לסרט טוב ביותר בפרסי האקדמיה שלה”. שזה הפוך לחלוטין ממה שאני כתבתי בפוסט הזה. הטענה שלי היא שגם ב”ועדה” המונה 900 חברים ולא תשעה חברים, יש לעיתים שיקולים זרים בבחירת הסרט הזוכה, ועוד ללא מנגנון ערעור. אבל זה משעשע העניין הזה, בו כל אחד מביט בשיטה של האחר וחושב שהיא נכונה וחכמה יותר מהשיטה שהוא מכיר מבית. טבע האדם, אני מניח.

 

 

נסכם את כל הדיון הנ”ל במשפטו התמיד רלוונטי של וויליאם גולדמן. כשזה מגיע לסרטים, הוא אומר, אף אחד לא יודע כלום. או במילותיו של מאיר אריאל בראש הפוסט.

נושאים: בשוטף

7 תגובות ל - “אף אחד לא יודע”

  1. ט 23 ספטמבר 2011 ב - 13:31 קישור ישיר

    אם אתה מפיץ סרט ישראלי בפחות מ-10 עותקים אתה לא מקבל החזרים מהקרן. הבנת?

    ===================

    רוה ל-ט: זה לא נכון!

  2. Spartak 23 ספטמבר 2011 ב - 14:14 קישור ישיר

    א.1.בין האשמים העיקריים במצב זה,הם המפיצים.אבל לדעתי הבעיה היא לא בכמות המסכים (כי,בסופו של דבר ימאס לנסוע שעתיים או אפילו יותר,”רק” בשביל לראות סרט,לאמרות שאני לפעמים כן עושה את זה), אבל כן צריך למצוא אמצע (בזה יש שני אפשרויות,העברת עותקים מעיר לעיר או הגדלת כמות המסכים עם הצלחתו של הסרט).
    2.אני דווקא רוצה להתייחס לפרסום,שאתה חושב שהוא מינורי,אבל לדעתי העניין הוא,שאין בכלל פרסום,למעט אולי “פעם הייתי”,”הערת שוליים” ו”זוהי סדום” (כשאני מדבר על פרסום,זה לא מודעה בעמוד האחרון של העיתון על זכייה בפרס זה או אחר).אז איך המפיצים מצפים שאנשים בכלל ישמעו על הסרט שלהם (אני זוכר שבאיתי להקרנת בכורה של “פובידיליה” ברב חן ירושלים,והקופאי שעל אותי “מאיפה שמעת על הסרט?” או משהוא בסגנון)…
    3.האם לדעתך “כלבת” ו”חתולים על סירות פדיליים” (שאותו כמובן עוד לא ראיתי)?נכון שה”כלבת” הביא מעט צופים… אבל,האם ראיתי פרסום בטלוויזיה?כזכור לי לא.האם היה פרסום אמיתי (לא פוסטר של הסרט בעמוד של הקרנות) בעיתונים או בכל מקום אחר?גם לא…ולא צריך להפיל את האשמה על “הגבלה עד 16”,כי בוא נהיה כנים,אם הסרט יופץ בארה”ב גם שם הוא יזכה לאותה ההגבלה.
    4.אני לא ידוע עם מי דיברת, אבל כשהייתי בהקרנה של “פידלמן” בפסטיבל ירושלים,נראה לי שהקהל די נהנה (בבקשה,רק על תגיד שזה קהל אחר וזה נחשב).
    5.לא הבנתי,נה הבעיה עם “אורחים לרגע” יצליח?

    ב.אני דווקא נוטה להסכים עם אן…אתה נותן דוגמא של צרפת,אבל אני דווקא רוצה להביא לך דוגמה של רוסיה,שם יש וועדה שיש בא 8 חברים,רובם קרובי משפחה (במשפחה שלו יש הרבה אנשי קולנוע)/מקורבים של ניקיטה מיכאלקוב ו משקורה בפועל,היא בחירה של סרטים שנוחים לו…הנקודה שלי שדווקא בועדה קטנה יותר,יש סיכויי גדול יותר לאפליה לטובת/רעת סרט זה או אחר…

    נ.ב. מה עם אצבע הזהב,אתה עושה השנה?

  3. אבינתן 23 ספטמבר 2011 ב - 14:44 קישור ישיר

    10% מהאוכלוסיה הם כבדי שמיעה ובתכנון הפצה נכון שווה לחשוב על הוספת כתוביות בעברית לכל העותקים. ב”בקול” ארגון כבדי שמיעה, ישמחו לקדם סרט שכל עותקיו נושאים כתוביות.

    התמיכה שלנו כוללת פרסום חינם של הסרט באתר כולל טריילר. העברת המידע על הסרט למנויים וחלוקת פליירים בנקודת המידע של “בקול” הפזורות בכל הארץ.

    ההמלצה הגורפת שלנו היא להוסיף כתוביות לכל העותקים כיוון שהמידע על עותקים ספציפיים הנושאים כותרות הוא מוגבל ומשתנה.(פרסום מוגבל ונדידת עותקים)

    מפיצים, פנו ל”בקול” מספר שבועות לפני יציאת הסרט למסכים. נשמח לעזור.

  4. דיסקו אליקו 23 ספטמבר 2011 ב - 17:02 קישור ישיר

    הפוסט החשוב ביותר שכתבת.
    לגזור ולשמור.
    וגם מה שאבנר שביט כתב.
    הכל מתחיל מהיוצרים, אך ורק מהם.

  5. מיכאל 23 ספטמבר 2011 ב - 20:09 קישור ישיר

    אחלה פוסט.

  6. אוהב קולנוע 25 ספטמבר 2011 ב - 0:12 קישור ישיר

    האמת שהיה משפט אחד שאמרת שהוא פשוט לא נכון. אם הקהל יוצא מסרט ולא נהנה ממנו זה בדיוק הסימן היחידי שהסרט לא טוב. מה זאת אומרת זה סרט מעולה רק הקהל לא נהנה? למה הכוונה בדיוק? שיש אנשים שחוסר המרוצות שלהם מהסרט כל כך גדול שהם החליטו שהוא טוב. ואל תתבלבלו אני לא אומר שהסרט חייב להביא את כולם, או שכולם יהנו ממנו. יש סרטים מעטים בתולודת הקולנוע כמו הסנדק נניח שכולם אהבו. כל השאר מוצאים לעצמם סוג של קהל. יש קהל חובבי טראש וקהל שחובב דרמה. אבל סרט חייב שיהיו די הרבה אנשים שנהנו ממנו בשביל שהוא יחשב סרט טוב. ולא סרט שמביא בהפצה גדולה ועם פרסומות וחשיפה פחות משמונים אלף צופים בארץ הוא לא סרט טוב. [ונשים בצד סרטים שלא זכו לחשיפה הוגנת, ולמפיץ עשיר שהם יכולים להביא כמובן מעט צופים שלא באשמתם]

  7. שלומי 26 ספטמבר 2011 ב - 14:49 קישור ישיר

    המדינה שלנו – ואני מקווה שבניגוד לאזרחיה – רצינית מדי. באמת צריך יותר קומדיות פרועות ומשוחררות. אפילו “זוהי סדום” – על שלל בדיחותיה הגסות – הייתה שמרנית וצפויה מדי לטעמי(אבל אולי אני זקן מדי…).
    אכן פוסט נהדר וחשוב.


השאירו תגובה