08 נובמבר 2007 | 09:46 ~ 35 תגובות | תגובות פייסבוק

הפירמה

עוד משהו בפאתי החרם הדו מפיצי (במלאת לו שנה וחצי): זו כבר השנה השנייה בה מתחיל נובמבר ואני סוף סוף רגוע שלא אחמיץ את הדיווח בזמן אמת של הסרטים הכי מדוברים. כמו שיולי היא עונת הדובדבנים, כך נובמבר היא עונת הסקרינרים. ידידיי חברי הגילדות השונות באמריקה מתחילים לקבל משלוחים של כותרי די.וי.די שהאולפנים מאיצים בהם לראות כדי לקחת בחשבון בעת ההצבעה לפרסי סוף השנה השונים. הערימה המצטברת על שולחני כבר מדאיגה: מתי אספיק לראות הכל? מקווה לראות כבר בסוף השבוע את “Once” הכה מדובר, שנראה כאילו הוא נטול תוכניות הפצה מקומיות. על סקרינר של “The Savages” (“לסגור מעגל” בעברית) ויתרתי, כבר ראיתי אותו בחיפה. ואני בדילמה לגבי “There Will be Blood” של פול תומס אנדרסון. האם לחכות לסקרינר שלו, שמיועד לצאת בסוף דצמבר (באמריקה ההפצה היא של פרמאונט), כדי לכתוב עליו במקביל ליציאתו בארץ, או לוותר במקרה הזה על המרדף העיתונאי, להתייחס אליו פשוט כאל סרט של פ.ת אנדרסון, אחד היוצרים האהובים עליי באמריקה, ופשוט ללכת לראות אותו על מסך גדול, ביודעי שזה די מטרפד לי כל אפשרות – מלבד בבלוג – להתייחס אליו בדפוס בזמן אמת.

===============

ומצד שני, איזה מזל שיש פה ושם עוד ידידים מעולם ההפצה המקומי שעוזרים לי לראות סרטים יחד איתם. כך קרה לפני כשלושה שבועות כשהוזמנתי לצפות בעותק של “מייקל קלייטון”, סרט שידעתי שאוחרם ממנו. על פי דפי ההפצה שבידיי הסרט הזה היה אמור לצאת ב-1 בנובמבר בארץ, שבוע שעבר. ראיתי אותו בתחילת שבוע שעבר, כתבתי עליו כמה מילים ל”שבעה לילות” (ראו בהמשך) וביקורת למדורי של היום. זה סרט שמאוד חיכיתי לו, גם בגלל אהדתי לג’ורג’ קלוני, אנתוני מינגלה, סטיבן סודרברג וסידני פולק, המעורבים בו כמפיקים, וגם כי הוא נראה לי מעין “תביעה אזרחית” פוגש את “ארין ברוקוביץ'” בתוך “הפירמה”, כולם סרטי עו”דים/תאגידים שאהבתי מאוד. לכן די התאכזבתי לגלות ש”קלייטון” הוא סרט טוב למדי שעטוף בשכבות עבות של סרט בינוני מאוד. די מפח. ואז מה אני מגלה? שהסרט בכלל יוצא ב-15 בנובמבר. שבוע הבא (חרם מפיצים, כנראה, כולל גם איפול על תאריכי היציאה). שבעיני זה מעולה: מי שלא רוצה ביקורות בשבוע היציאה, יקבל אותם שבוע לפני. הנה, “מייקל קלייטון”:

“מייקל קלייטון” הוא מותחן תאגידי-משפטי מסוגנן שמעלה את התהייה: האם ג’ון גרישם לא היה עושה את זה טוב יותר? הסוף המצוין שלו מציל אותו

יש לי חיבה לסרטים הראשונים שתסריטאים מביימים. הם אוהבים לתת לדמויות שלהם לדבר. אחרי שנים בהם במאים מקצצים להם בדיאלוגים ואומרים להם “יש יותר מדי מלים”, הם יכולים סוף סוף לצעוק “פאק יו” ולתת לדמויות שלהם מונולוגים מרהיבים. שחקנים מתים על זה. ואכן, “מייקל קלייטון” – סרט הבכורה של טוני גילרוי (התסריטאי של “אויב המדינה” וסרטי “זהות אבודה”) כבמאי – מתפקע ממונולוגים נהדרים, כבר מהסצינה הראשונה. ג’ורג’ קלוני, שחקן שאני רק אוהב יותר ויותר מסרט לסרט, מגלם את הדמות משם הסרט, עורך דין בפירמה ענקית המונה מאות עורכי דין ושמייצגת חברה לייצור דשנים שכנראה הרעילה עיירות שלמות. תפקידו של קלוני/קלייטון בכוח: הוא המסדר. הוא זה שיודע לנקות את הלכלוכים שאחרים משאירים מאחוריהם. אבל בהחלטה תסריטאית משונה, שלא לגמרי עובדת עם הסרט, מחליט גילרוי להראות שמאחורי האיש רב העוצמה מסתתר אדם חלש, שמאחורי בעל המשכורת הגדולה הנוהג במרצדס יקרה, יש למעשה טיפוס בלתי יציב עם בעיות כלכלה, צרות משפחה וחולשה למשחקי קלפים. לדעתי, במקום להעשיר את הדמות זה דווקא מחליש אותה. ואכן, ל”מייקל קלייטון” – באופן משונה לסרט של תסריטאי – יש בעיית מבנה. משהו בו לא מתקתק כמו שצריך. אולי הרעיון להפקיד את העריכה בידי אחיו הקטן של הבמאי לא היה הכי נבון.
הסרט, שעוסק בעורך דין שמגלה את מצפונו אחרי שמגיע אליו מידע שהתאגיד עבורו הוא עובד מעורב בפרשיה איומה, צועד בנתיבים שנסללו כבר קודם על ידי סרטים דומים. אחד מסרטי עורכי הדין החביבים עליי מהעשור האחרון היה “תביעה אזרחית” של סטיב זייליאן (עוד תסריטאי שפנה לבימוי). ונוכחותו של סידני פולק בתור הבוס ב”מייקל קלייטון” בוודאי אמורה להזכיר לנו גם את “הפירמה”, שביים פולק על פי ספרו של ג’ון גרישם. הצפייה ב”מייקל קלייטון” מעלה את התהייה: האם ג’ון גרישם או סקוט טורו לא היו עושים מהסיפור הזה משהו קצת יתר שפיצי?
גילרוי – שגייס כפטרוניו את סטיבן סודרברג ואת אנתוני מינגלה, שניים מהתסריטאים-הבמאים האהובים עליי – מנסה לשכלל את סרטי התאגידים, להציג את כתמי הזיעה, הזיפים וכדורי ההרגעה שמאחורי החליפות היוקרתיות, אבל משהו שם, לפחות בתחילה, לא זורם היטב. העסק מתהפך בחצי השני. קלייטון מתחיל להבין שבמשוואת החלוקה בין התאגיד לפירמה הוא נמצא בצד של השארית. הוא רואה את עמיתו למקצוע (בגילומו של טום ווילקינסון) מתחרפן ומבין שכל מה שקורה לקולגה המבוגרת יותר, יקררה יום אחד גם לו. ואז אחרי סצינה מופתית המוגשת בשוט רצוף אחד של שלוש דקות המציגה חיסול מקצועי של דמות המהווה סיכון לתאגיד, הסרט מתחיל לשעוט קדימה כמותחן אפקטיבי יותר, חלקלק ומסוגנן, בו הדבר הבא שהולך להתפוצץ הוא מצפונו של הגיבור.

ובתור מי שחושב שג’ורג’ קלוני הוא אחת הפיגורות ההוליוודיות המרתקות והמוכשרות שפועלות כרגע – שחקן, במאי, תסריטאי ופעיל פוליטי – אני לא יכול שלא לתהות בכתב: האם הוא בכוונה לוקח על עצמו סרטים בעלי נוכחות אמנותית/פוליטית מתוך ידיעה שאין להם סיכוי בקופות והוא עושה אותם למען הנפש בכלל, או שמדובר במישהו שהמצפון שלו הרעיל את חושיו המסחריים, ושרק במאים ועיתונאים אוהבים (במאים כי הוא שחקן מעולה, עיתונאים כי הוא אחד המרואיינים הכי טובים כרגע), אבל שהקהל מאס בו? הנה, מתוך “7 לילות” של שבוע שעבר:

ג’ורג’ קלוני הוא אחד השחקנים הכי טובים החיים כרגע. מה שחקן? קלוני הוא הכל: שחקן, כוכב, מפיק, תסריטאי, במאי ואקטיביסט פוליטי. ואת הכל הוא מבצע בכישרון עצום. “מייקל קלייטון”, הסרט החדש בו הוא מככב שיגיע ארצה בשבוע הבא, הוא עוד עדות לכריזמה הקולנועית הכמעט מושלמת שלו. הוא מגלם בסרט עורך דין שמצד אחד צריך להפגין בטחון עצמי עצום, לשחק בשניות עם חיי אדם, להיות איש מקושר וכל יכול. אך בה בעת הוא גם חלש, מהמר מועד, שלא מצליח לתפקד מול משפחתו המיידית, והסדקים – באישיותו, עצמתו ומצפונו – מתחילים להיחשף. המבקרים מהללים, בלוגי האוסקרים מתחילים לריב האם הסרט יהיה מועמד לאוסקר או לא. אבל דבר אחד נותר עלום: איפה הקהל?
זו החידה הגדולה של ג’ורג’ קלוני: הוא אחד הסלבריטאים הכי גדולים על הכוכב כרגע, אבל אין לכך שום הוכחות קופתיות. חוץ משלושת סרטי “אושן 11″ ו”הסערה המושלמת” כל שאר סרטיו של קלוני הניבו הכנסות פעוטות בקופות. בשנה שעברה הוא היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר – כבמאי, תסריטאי ושחקן – וזכה באחד, על תפקיד המשנה שלו ב”סוריאנה”. עבודת הבימוי שלו ב”לילה טוב ובהצלחה”, עליה היה מועמד לאוסקר, היתה מופתית בעיניי. אבל שני הסרטים האלה לא חצו את קו 50 מיליון הדולרים בהכנסות. ל”לילה טוב ובהצלחה”, יאמר לזכותו, מעט הכסף שהסרט הכניס הספיק לו כדי להיות רווחי. אבל הייתם מצפים שקלוני – הג’וליה רוברטס של הגברים – יסחוב אחריו את מעריציו לקולנוע גם אם מדובר בסרט קטן בשחור לבן, בו הוא בכלל לא משחק מככב (רק מביים). אז לא.
יש שני דרכים להסתכל על זה. הבלוגרית הארסית ניקי פינק אומרת את זה בשפה שמנהלי אולפנים מבינים בבירור: ג’ורג’ קלוני הוא לא כוכב שמביא קהל. אוהבים אותו, מעריכים אותו, עיתונאים ועורכי עיתונים מתמוגגים ממנו, הוא אחד המרואיינים הכי טובים על כדור הארץ כרגע. אבל הצופים לא באים בשבילו. היא מוכיחה זאת בטענה שארבעת הסרטים היחידים שהיו הצלחה קופתית אמיתית הם כאלה בהם קלוני הוא חלק מאנסמבל ולא מחזיק את הסרט לבד על כתפיו. המסקנה של פינק: ההערצה העצומה של האולפנים לקלוני ריקה מתוכן כלכלי.
אבל אולי ג’ורג’ קלוני הוא לא רק הגבר החדש, זה שמוכן להודות ברגישותו וברגשותיו, אולי הוא גם הקפיטליסט החדש, זה שיודע לעשות לתעשייה שמפטמתה הוא יונק מספיק כסף כדי שאחר כך יתנו לו קארט-בלאנש ללכת ולהפסיד את אותו הכסף בפרויקטים קטנים, אישיים, בוגרים, מורכבים, פוליטיים, אקולוגיים. פרויקטים שלא היו יכולים להיעשות אם לא היה כוכב כמו קלוני מעורב בהם. וכך “סוריאנה” הוא סרט מחאה נגד העיוורון הגלובלי של אמריקה, “לילה טוב ובהצלחה” מוחה נגד העוצמה הדיקטטורית של הממשל וקורא לתקשורת לצאת מאדישותה, “מייקל קלייטון” – מעין “ארין ברוקוביץ'” בהפוכה (עם סטיבן סודרברג הפעם בתפקיד המפיק) – עוסק באחריות תאגידית ומצפון אקולוגי, ו”הגרמני הטוב” הוא פשוט תרגיל מבריק ברטוריקה וסגנון, שלא עניין איש בעולם הזה, מלבד כותב שורות אלה שהתמוגג ממנו.
אז מהו ג’ורג’ קלוני? כשלון מהלך שמסיח את דעתנו עם שארם חלקלק, או רב-אמן הוליוודי, איש רנסנס קולנועי, שבחירותיו האמנותיות מושלמות ולא מונעות מטעמים של רווח והפסד, אלא על פי מצפון ואינטגריטי אמנותי? מפתה לבחור באופציה השניה. אבל העדויות, על כך שקלוני ביטל את השתתפותו בסרט קטן וניסיוני נוסף בעקבות הפתיחה המאכזבת של “מייקל קלייטון”, והחיפוש של אנשיו אחר להיט בשבילו, מוכיח שגם קלוני, בין כל האינטגריטי הזה, מאוכזב – שלא לומר מבוהל – כשסרט שלו מתרסק בקופות.

אגב קלוני: אם יש כאן מישהו מרחובות, אתם מוזמנים להרצאה שלי על קלוני הקולנוען ועל סרטו “לילה טוב ובצלחה” במכון ויצמן ב-21.11. יהיה כבד.

וכל אלה שראו את “מייקל קלייטון” בחו”ל או בהקרנת העיתונאים ביום ראשון: מה חשבתם?

נושאים: ארכיון, ביקורת

35 תגובות ל - “הפירמה”

  1. דרורית 8 נובמבר 2007 ב - 10:18 קישור ישיר

    בג’ורג’ קלוני יש משהו מתעתע באופן כללי. אני חושבת שיש גם משהו במיניות שלו שמתעתעת. מצד אחד הוא הכי גברי ומסוקס בעולם, ומצד שני אני חושבת שיכול מאוד להיות שהוא רוק האדסון של היום (יבדל לחיים ארוכים וטובים כמובן)הוא כאילו מסתיר יותר ממה שהוא מגלה. אין לי מושג אם זה קשור לקופתיות או לא.
    ולגבי פול ת.א – הוא מישהו שאני מצטערת שלא ראיתי את הסרטים שלו על מסך גדול, מתוך אילוצים.

    רוה לדורית: נתת לי רעיון. אני שולח בשמך מייל לפיני שץ, מנהל התוכניה של סינמטק תל אביב, ומציע לו לשבץ את “לילות בוגי”, “מגנוליה” ו”מוכה אהבה” בשבוע אחד בינואר (הייתי מציע לצרף גם את “Hard Eight”, הראשון של אנדרסון, אבל אני מוותר כי לדעתי אין עותק פילם שלו בארץ ואין לי עניין בהקרנת סרטים בסינמטק מדי.וי.די. איך נראית הקרנה מסחרית על מסך גדול מתוך די.וי.די? It looks shitty, אמר ג’ון לנדיס אחרי שצפה בסרט שלו, “מר חמימות”, מוקרן מדי.וי.די ואחרי שגילה בחלחלה שגם “האחים בלוז” הוקרן לפני זה מדי.וי.די).

  2. דרורית 8 נובמבר 2007 ב - 11:37 קישור ישיר

    את בוגי נייטס ראיתי בערך עשר פעמים אבל על מסך קטן. יהיה נפלא לראות את זה על מסך גדול (שלא לדבר על הפסקול האלוהי שלו). תודה.

  3. איתן 8 נובמבר 2007 ב - 12:32 קישור ישיר

    ואת “מגנוליה” ? פעמיים ראיתי אותו. פעם אחת בקולנוע “גת”, ופעם נוספת בסינמטק. הצפרדעים הקפיצו אותי גם בפעם השניה. בית ספר לעריכה, הסרט הזה. ואולי אשמור את כל מה שיש לי להגיד על הבמאי הזה כשיצא “זה יגמר בדם” (צפו ללפידים בוערים ליד משרדי המפיצים במקרה של גניזה).

  4. ברק 8 נובמבר 2007 ב - 12:35 קישור ישיר

    לעניין קלוני:
    נהוג לומר על הבחירות של כוכבי קולנוע, שהם בוחרים
    סרט להיט עם משכורת שמנה ואז מיד אח”כ הולכים לעשות סרט “אומנותי” ל”נשמה” (עבור משכורת נמוכה יותר).
    כך הם מנסים לשלב תיוג אומנותי לצד הצלחה מסחרית.

    ג’ורג’ קלוני מסתבר, אינו נוהג כך. בזמנו, קלוני הודה שמציעים לו תסריטים רק אחרי שמל גיבסון דוחה אותם. כיום, קלוני לוקח רק פרויקטים אומנותיים או בעלי אג’נדה. קלוני בוחר שלא לעשות להיטים מסחריים.
    (מעין ג’וני דפ, לפני עידן שודדי הפיראטים).

  5. דרורית 8 נובמבר 2007 ב - 12:56 קישור ישיר

    מגנוליה הוא אחד הסרטים היחידים שבהם אני יכולה לסבול את תום קרוז, ואף להעריך אותו. בסטודיו למשחק אם אני לא טועה הוא אמר שהסצינה שלו ושל ג’יסון רוברדס הגוסס הייתה אחת לאחת מה שקרה עם אבא שלו בחיים (אבל יתכן ואני מתבלבלת). בכל מקרה יהיה טוב לראות את הסרטים האלה על מסך גדול.

  6. הפינגווין 8 נובמבר 2007 ב - 14:13 קישור ישיר

    פול תומס אנדרסון הוא לא כוס התה שלי, אבל אם להסתמך על הביקורות שקראתי עד עכשיו, תעשה לו עוול אם לא תראה את “זה יגמר בדם” על מסך ענק. מתברר גם, דרך אגב, שעשרים הדקות הראשונות של הסרט הן נטולות דיאלוג.

  7. יובל 8 נובמבר 2007 ב - 14:52 קישור ישיר

    קלוני דווקא שיחק ב”לילה טוב ובהצלחה”. סרט משעמם ומייבש מאוד לטעמי (והסרט שבו חזיתי בנטישה הגדולה ביותר של קהל). כל מה שהסרט אומר ברור תוך 20 דקות, ואז נשאר רק לראות עוד ועוד שוטים של מסגרות, ולחשוב “כן, מסגרות, עמוק”. הדמויות מספרות אחת לשנייה בדיחות לא מצחיקות, הכל מתוך איזה יומרה תיעודית, זה כנראה היה ההומור בשנות ה-50. גרוע יותר היא שאחת הדמויות פתאום מתאבדת, דמות חסרת הגיון, פשוט בגלל שבמציאות היא גם התאבדה, והיה קשה מאוד אז, בשנות ה-50.

  8. עדן 8 נובמבר 2007 ב - 15:42 קישור ישיר

    אני חיבבתי מאד את “מייקל קלייטון” אבל גם אני מסכים שהנסיון לא להפוך את דמותו של קלוני ל”דמות מגניבה בסרט מתח הוליוודי” אלא לתת לה המון חולשות של בן אדם דווקא היה בעוכריו של הסרט.

  9. ערן 8 נובמבר 2007 ב - 16:10 קישור ישיר

    ONCE סרט מצוין, בעל אפיל לקהל רחב, ויהיה חבל אם לא יופץ בארץ. בכל מקרה חלק מהפסקול של הסרט מופיע באתר מייספייס של הסרט: http://www.myspace.com/oncethemovie ומומלץ לבדוק אותו גם אם לא יצא לראות את הסרט עדיין.

  10. דני 8 נובמבר 2007 ב - 16:51 קישור ישיר

    קלוני כתב (בשיתוף), ביים וגם שיחק ב”לילה טוב ובהצלחה”, ודווקא בתפקיד משמעותי למדי, אני מתפלא עליך יאיר.
    זה באמת סרט טוב וחזק (בסינמטק חיפה הקרינו אותו בסמיכות ל”סוריאנה”, וזה היה מצויין). וגם שם נטשו אנשים (את שני הסרטים. חיפה).
    לי הוא דווקא מזכיר את ג’ין קלי ב”שיר אשיר בגשם” לא יודע למה.

  11. דרורית 8 נובמבר 2007 ב - 18:15 קישור ישיר

    רשמים מ”חגיגה של אהבה” של בנטון – זה די “גראנד קניון” עם גרג קייניר בתפקיד קווין קליין ומורגן פרימן בתפקיד דני גלובר. אני זוכרת שבזמנו כפריקית של קאסדן די התאכזבתי מההוא, ודווקא היום לא התאכזבתי, אולי כי בעקבות הביקורת שלך יאיר, לא ציפיתי ליותר מידי. הקהל לעומת זאת היה שקט מאוד. כל שלושת הצופים שהיוו את הקהל זאתאומרת.

  12. יוני 8 נובמבר 2007 ב - 18:15 קישור ישיר

    אני דווקא מאוד מאוד אהבתי את “לילה טוב ובהצלחה” הסיגנון של הסרט קצת הזכיר לי את הסיגנון של הבית הלבן רק יותר מאופק, הוא מאוד פוליטי{ליברלי} ומלא אנקדוטות ובדיחות משעשעות. וכמובן ההופעה המצויינת של David Strathairn

  13. דרורית 8 נובמבר 2007 ב - 18:16 קישור ישיר

    ועוד בקטנה, קולנוע דיזינגוף צריך לדעת שיש אנשים שרוצים את הדיאט קולה והפופקורן שלהם גם בהקרנה של שתיים וחצי ולא רק מחמש אחר הצהריים.

  14. ברווז גומי 8 נובמבר 2007 ב - 18:53 קישור ישיר

    אוף: לכל המתעניינים בגירסה האמריקאית של “בטיפול” ו/או בעונה השנייה, היום בעובדה כתבה מורחבת ומצוינת של רוני קובן מאחורי הקלעים כאן ושם.

  15. דרורית 8 נובמבר 2007 ב - 21:07 קישור ישיר

    יאיר, האם הייתה הקרנה מוקדמת לגביזון החדש?
    ואם ראית, מה אתה אומר?

  16. סטיבי 8 נובמבר 2007 ב - 21:33 קישור ישיר

    “במקביל ליציאתו בארץ”? אתה נשמע בטוח שזה ייצא.

    דרורית: הייתה אפילו יותר מהקרנה אחת.

  17. הפינגווין 8 נובמבר 2007 ב - 21:40 קישור ישיר

    פורסמה השורטליסט לאוסקר לסרט אנימציה. יש ברשימה 12 סרטים, מה שאומר ששוב יהיו בטקס רק שלושה מועמדים. אין נעדרים בולטים, אבל אנשי בופור כבר נמצאים בעמדות התגוננות במידה ואחד הסרטים יפסל.
    http://www.oscars.org/press/pressreleases/2007/07.11.08a.html

  18. דרורית 8 נובמבר 2007 ב - 21:43 קישור ישיר

    אז אשמח לשמוע איך היה באחת מההקרנות האלה.
    (:

  19. סטיבי 8 נובמבר 2007 ב - 22:11 קישור ישיר

    ושוב אנו בפינתנו “למה ממשיכים לעשות את זה, ולא משנה לי מי הבמאי/תסריטאי/שחקנים”.

  20. שירית 8 נובמבר 2007 ב - 23:19 קישור ישיר

    את מייקל קלייטון ראיתי כשהוא יצא בלונדון לפני כשישה שבועות. אולם הקולנוע (הגדול) היה מלא וסרט נחשב ל Big movie שהקהל מצפה לו. היינו שישה אנשים ונחלקנו בדעותנו. חצי מאתנו חשבו שהסרט הוא משעמם ובינוני וחצי מאיתנו (ואני בתוכם) חשבנו שהסרט הוא טוב. אמנם לוקח לו זמן להבנות ובלתי ניתן מלהמנע מלחשוב כי אפשר היה לצמצם בחלקי הסרט שנוגעים בחייו האישיים של מייקל קלייטון אבל, סך הכל, סרט מצוין עם משחק מעולה (!!!) של קלוני ושל ווילקינסון.
    בנוגע ל ONCE – אהבתי אותו מאוד. סרט מצויין, משוחק להפליא ומחמם את הלב. יוצאים עם חיוך ושיר על השפתיים.
    ועוד דבר.. השבוע בטיים אאוט לונדון מודעה ענקית ל”ביקור התזמורת” שעולה בהקרנות מסחריות ביום שישי הקרוב. לא רק זה אלא, שהסרט נבחר ל”סרט השבוע” וקיבל מהמבקרים בטיים אאוט ארבעה כוכבים. שימו לב, Into The Wild של שון פן והחדש של רדפורד שעולים פה מחר (ואותם אני אמורה לראות בראשון הקרוב) מסתפקים בשלושה כוכבים. כבוד.

  21. שירית 8 נובמבר 2007 ב - 23:20 קישור ישיר

    אה, עוד דבר, חשבתי ששוט הסיום (בכתוביות) על פניו של קלוני במונית היה שווה את כל הסרט!

    רוה לשירית: או! תודה שהזכרת לי. הנה כל מה שטוב ורע בסרט בשוט אחד. הוא נכנס למונית. הנהג שואל אותו: “לאן אתה רוצה”. וקלוני נותן לו שטר ואומר לו “סע”. ולדעתי הסרט היה נגמר הרבה יותר טוב אם לא היתה לו תשובה לשאלת הנהג. לא רק שאין לו לאן לנסוע, אין לו מושג לאן מועדות פניו, אבל בפעם הראשונה אין לו אפילו תשובה. אם שאלת הנהג היתה נשארת תלויה באוויר, משהו בסגנון “לאן אתה הולך מכאן, אדוני” הסוף היה חזק פי 1.3.

  22. לילי 9 נובמבר 2007 ב - 1:48 קישור ישיר

    חזרתי עכשיו מהקרנה מוקדמת של “ריקוד לאור ירח” August Rush סרטה החדש של כריסטין שרידן (בתו של הבמאי ג’ים שרידן) והחתומה על התסריט של “באמריקה”.

    סרט יפיפה, סרט הסתיו המושלם, פרדי היימור מוכיח שוב איזה שחקן ילד גאון הוא. מהסרטים שגרמו לי להיזכר מדוע אני כל כך אוהבת קולנוע…

  23. יובל 9 נובמבר 2007 ב - 13:55 קישור ישיר

    הכתבה בעובדה על “בטיפול” היתה באמת מעניינת, והגירסה הספרדית נראית קורעת מצחוק. מליסה ג’ורג’ לא נשמעה משהו, מצד שני, גם איילת זורר לא יצאה טוב בקטע המנותק ששידרו שם. זאת סדרה שיש לה אפקט מצטבר במהלך פרק ולאורך פרקים, סאונד בייטים לא נראים אמינים. הקטע הכי עצוב לטעמי היה שאסי דיין מנופף בתסריט של “גבעת חלפון 2”, אומר שזה תסריט קורע מצחוק. אולי הוא עוד ישכתב אותו שיתאים למציאות החדשה.

  24. איתן 9 נובמבר 2007 ב - 14:09 קישור ישיר

    סטיבי – בעקרון את צודקת, אבל – אני לא מכיר את הסדרה המקורית, אך מקריאת התקציר, נראה לי שדל טורו יכול להוסיף טוויסט אפל לעלילה, ולעשות את זה יותר מעניין. רימייקים, כמו גרסאות כיסוי במוזיקה, אינם רעים מיסודם. השאלה אם הם נעשים בשביל כסף בלבד, או כי לאמן יש זוית אישית משלו על הנושא. אני חושב שדל טורו הוכיח בעבר שהוא אוטר מהמעניינים יותר בעולם כיום. אל תפסלי על הסף.

    ובעניין אחר – שקשור לקולנוע רק בעקיפין. בימים האחרונים מתנגן בגלגל”צ שיר חדש שנקרא “אייכה”. המבצע הוא שחקן הקולנוע והתיאטרון שולי רנד. מסתבר שזהו אחד האנשים הכי מרתקים שיש היום. בשיר הוא מחפש את אלהים לא ברגעי הקדושה, אלא דווקא ברגעים הקטנים והאפורים של היום יום. ואני, החילוני, חשבתי שכל מי שנמצא “שם”, בעולם החרדי, כבר מצא את אלהים. מאוד יפה בעיניי הדיאלוג שמנהל רנד עם העולם החילוני. הוא מחפש את המשותף בינינו, ולא את המחלק. מאוד אהבתי את “אושפיזין”. יאיר כתב אז שזהו ה”חיים נפלאים” שלנו. מיתולוגיה ישראלית חדשה. אני הרגשתי שרנד, דרך העולם שלו, מושיט לי יד ומנסה לאחד את עם ישראל בדרכו. הניכור שלי מהדת הוא בעיקר בגלל לקיחת הבעלות של גופים מסוימים על הפרשנות של כתבי הקודש, וגם הדרך התוקפנית והמתנשאת-יודעת כל שבה היא נעשית. יפה בעיניי לראות צד אחר, צנוע של העולם הזה. נכתב פה, לא מזמן, עת יצא לאקרנים “מלך של קבצנים” הכושל, שהכוונות היו טובות – לנסות להביא את המסורת היהודית אל הבד בפרשנות עכשוית. הסרט ההוא כשל. אולי שולי רנד יכול להרים את הכפפה – לחבר אותי חזרה ליהדות, או לפחות לעזור לי להבין אותה טוב יותר, דרך פרשנות אישית ועכשוית של סיפורים מהתנ”ך או של כתבי הקודש.

    שבת שלום.

    נ.ב יאיר, אתה מצרף ביקורת לסרט שיצא בעוד שבועיים, אבל בכל הנוגע ל”כאריות לכבשים” המסקרו שיצא אתמול – דממת אלחוט. כן הקרנות מוקדמות – לא הקרנות מוקדמות. הסרט יצא אתמול. ראית ? מה חשבת ?

    רוה לאיתן: משאלתך פקודתי. ראיתי אתמול בלילה. דיברתי עליו הבוקר בקשת. אכתוב עליו כאן בהמשך היום. אבל בתמצית: אני לחלוטין לא מסכים עם המגיבנים שקטלו את הסרט כאן בצאתם מההקרנה ללא-מבקרים. חשבתי שהסרט, ברובו מצוין. אבל יש בו סצינה אחת רעה שהורגת אותו. ארחיב בהמשך.

  25. james newton howard 9 נובמבר 2007 ב - 14:32 קישור ישיר

    יאיר, כל הכבוד על הכתבה ב”7 לילות” היום, על מודעות הפרסום של סרטים. הגיע הזמן שמישהו יכניס קצת פרופורציות לעניין ויזהיר את האנשים המסכנים שמסתמכים על הבולשיט הזה בבואם לבחור סרט.
    אני גם הייתי מוסיף שם את הכיתוב המאוס שמאזכר את שמו של טרנטינו בצורה כזו או אחרת, וכמו כן את ההמלצה של אלברט גבאי מערוץ 33, שאליו מגיעים הפרסומאים אחרי שגם אתר “דארק הורייזונס” איכזב.

    רוה לג’יימס: תודה. הקרדיט על הרעיון מגיע כולו לקרינה שטוטלנד, הרכש העריכתי החדש של “7 לילות”. בגלל שהמיזם גרפי בעיקרו אין לי ממש איך להעביר אותו הנה. אבל מחר-מחרתיים אעלה כמה קטעים ממנו, כולל deleted scenes שלא היה להם מקום בכפולה – ובתוכם אלברט גבאי ושרי רז.

  26. אורי (האמיתי) 9 נובמבר 2007 ב - 16:48 קישור ישיר

    הוי תלאביבים!

    לו כמוני הייתם גרים קצת בירושליים לא הייתם צריכים לכתוב למנהלים בסינימטק.. מרתון אנדרסון הוא כה מובן מעליו שבירושלים עשו אותו כבר כמוכה אהבה יצא.
    מה אגיד לכם – לא פשוט לראות את בוגי נייטס ומגנוליה ברצף, אבל מתגמל בטירוף.

  27. ברווז גומי 9 נובמבר 2007 ב - 18:24 קישור ישיר

    בטיפול, לכל מי שהעדיף לראות את מכבי או נרדם בתחקיר הדהוי על אולמרט:
    http://www.keshet-tv.com/UvdaVideoPage.aspx?MediaID=26039&CatID=3829

  28. Shai 9 נובמבר 2007 ב - 21:21 קישור ישיר

    Michael Clayton:

    Is actually a good movie, but the last 5 minutes, where everything is solved, is rushed out. Suddenly Clayton knows everything though there are no sign for his knowledge through the whole film. This ruin and go against the slow tempo of what happened before. Shame

    Atonement:

    Is simply one of the best movie you’ll see this year. The complicated structure keep you interested. The films deal with so many subjects: reality against fiction, truth and lie, how subjective is our view about things, the consequences of one act on the rest of your life and even our need for comfort in movie and books. All is done in a very smart way. The last 5 minutes of the film put the whole film in another perspective. Won’t be a big surprise if this film will dominate the awards season of this year.

  29. דני 9 נובמבר 2007 ב - 22:29 קישור ישיר

    יופי של טור באמת ב7 ימים. שיעשע מאוד.
    עוד משהו נחמד לקריאת הסופש – שניצר כותב בפרומו של מעריב על קללת האוסקר, על זה שהאוסקר, פיסגת השאיפות, לא תמיד מקדם קריירות של שחקנים, אלא לפעמים להיפך. כמו מכבי תל אביב.

  30. איתן 10 נובמבר 2007 ב - 0:48 קישור ישיר

    טוב. “אריות לכבשים”. אני יכול לחכות לפוסט הביקורת שלך, יאיר, אבל אני לא רוצה.

    ובכן, אני לא מסכים איתך הפעם. זה לא סרט רע, והוא אפילו מעניין. אבל זה לא ממש סרט. זה יותר דומה לדיון חי בהרצאה של פרופסור באוניברסיטה. זה סרט מאוד דידקטי, שברובו מהווה העלאת טיעונים בעד ונגד המלחמה האמריקאית ובעד ונגד לצאת ולעשות בכלל משהו. אין כמעט דרמה. אם במילים “סצינה אחת שהורגת אותו” אתה מתכוון לסצינה בסוף, שמסיימת את הסיפור של שני החיילים, אז הסצינה הזאת לא עובדת משתי סיבות : האחת, היא באמת עשויה לא טוב. והשניה – אין שום בילד-אפ דרמטי שמוביל אליה. אני באמת אמור לנגב את דמעותי בגלל אחוות הלוחמים המזויפת הזו ? הרי זה לא מעניין את רדפורד בכלל. יש שני רגעים טובים מאוד בעיניי בסרט: האחד הוא כשהסנטור (טום קרוז) מקבל טלפון המבשר לו שמשהו השתבש בתוכניתו. התגובה שלו, והמשך השיחה שלו עם מריל סטריפ אומרת בחצי דקה יותר מכל המילים שנשפכו בשעה שקדמה לכך. הרגע השני בא קצת אחר-כך, בשיחה בין מריל סטריפ לעורך העיתון שלה. הוא חוסם אותה מלהראות את הצד שלה בסיפור, והיא מוכיחה אותו על חוסר באידאלים. סצינה קצרה (יחסית לשתי הסצינות המאוד ארוכות האחרות) שמתמצתת ברגע דרמטי אחד את מה שיש לסרט להגיד. אבל כל שאר הדיבורים בסרט לא מובילים לשום מקום דרמטי. שלא לדבר על הסצינה – המעניינת כשלעצמה – של רוברט רדפורד והסטודנט. בפני עצמה, היא מעניינת, אבל נוכחותה בסרט הזה ליד שתי האחרות מאוד מגמדת אותה וגורמת לה להראות כ”מקהלה יוונית” שמסבירה לך את הסרט, אם לא הבנת.

    לרוברט רדפורד בער להגיד משהו על המלחמה, ועל האפתיות האמריקאית. חבל שהוא לא מצא תסריט שיעשה לו את העבודה (או במילים אחרות : איפה אהרון סורקין כשצריך אותו ?).

    רוה לאיתן: ארון סורקין ב”מלחמתו של צ’רלי ווילסון” של מייק ניקולס. וטוב שלא חיכית כי המחויבות שלי אולי לכתוב על הסרט גם למשלמי שכרי עוצרת אותי בינתיים מלכתוב עליו כאן.

  31. אורון 10 נובמבר 2007 ב - 17:42 קישור ישיר

    מייקל קלייטון, עם כל הכבוד לג’ורג’ קלוני, הוא קודם כל סרט הבכורה של טוני גילרוי כבמאי. ובלי להרחיב יותר מדי (עד יום ראשון הבא..), אומר שהייתה לי בעיה עם הפער בין טוני התסריטאי לגילרוי הבמאי. ועוד בעיה עם דאוס אקס מכינה בסרט סופר-מתוכנן. חוץ מזה, זכורה לי מחשבה שלא הרפתה החל מדקה מסויימת וסמוכה לפתיחה: “חסר לו לגילרוי הזה, שהוא לא מביא אותה בסוף סופני (כך בניסוח קלוקל..)”
    והאמת? הוא הביא אותה, והזכיר לי בפעם המי-יודע-כמה את התיאוריה שלי – מה שמכריע את הכף (שלי) בנוגע ליחס כלפיי סרט כלשהו, הן הסצינה הראשונה והאחרונה.

    וקלוני? לצערי אני בוחר באופציה א’. הרגשתי האישית במהלך “קלייטון” הייתה שאני שוב צופה בדני אושן, רק עם פחות ביטחון עצמי.

  32. מיקה 10 נובמבר 2007 ב - 18:56 קישור ישיר

    גןרג קלוני הוא היום בעיניי דווקא השחקן יוצר המעניין ביותר שפועל היום, מעבר לעובדה שהוא שרמנטי והורס, ושהוא זכה פעמיים בתואר “הגבר הסקסי ביותר” הוא עושה רושם של מי שלא מפחד לקחת סיכונים ושהולך עם האג’נדה שלו עד הסוף ובצורה סופר אינטליגנטית, אני חושבת למשל שאת סרטי “אושן” הוא עשה מטעמי פאן, כדי לעהביר שבועיים בוגאס עם בראד וסודרברג ולא כי היה זקוק לסרט שובר קופות מנצח.. יש בו משהו מאוד לא מתחנף מצד אחד ועם זאת הוא מתראיין לערןץ “אי!” בשרמנויות כובשת… ג’ורג’ קלוני הוא ה-שחקן שייתי רוצה שיהיה החבר הכי טוב שלי,כי הוא הכי מוכשר והכי חתיך והכי אקטיביסט בכיתה… עצוב לי שכתבת שהוא ביקש מהסוכן שלו שיסדר לו שובר-קופות, כי לפי הפילמוגרפיה הנוכחית שלו (להוציא את “באטמן”) לא עושה רושם שזה מה שמטריד אותו…ואני גם מאוד מקווה שהוא ישאר בדרך שהוא הולך בה כעת, יוצא סרטים מסקנים, סרטים בועטים וימשיך להיות אחד השחקנים האקטיסיביסטים ביותר שפועלים היום בהוליווד

    רוה למיקה: זה “מבוא לכלכלה”. אם אתה לא עושה כסף, אין לך קריירה. ואם אין לך קריירה אתה לא יכול לקדם פרויקטים לנשמה/לאידיאולוגיה שאין להם “צידוק כלכלי”, החל מ”הגרמני הטוב” ועד סרט תיעודי על דארפור. במילים אחרות, קלוני חייב להרוויח המון כסף לאולפנים, בסרטי “ארושן” או באטמן, כדי שיהיה מי שייתן לו את הכסף איתו יוכל להפיק סרטים אינטיליגנטיים ומרובי אג’נדה.

  33. רותם 11 נובמבר 2007 ב - 8:35 קישור ישיר

    אלוהים הוא דאוס-אקס-מכינה!
    אני לעולם לא הבנתי מה הבעיה בפתרון הזה לסיום סרט: דבר ראשון, הטריגר לעלילה הוא הרבה פעמים גם דאוס-אקס, אבל מעבר לזה, במציאות גם הרבה מקרים נפתרים על ידי אלוהים (או משהו ניסי).

    רוה לרותם: אתה מוזמן להירשם לקורס שלי “אלוהים הוא תסריטאי מחורבן”.

  34. אורון 11 נובמבר 2007 ב - 13:46 קישור ישיר

    רותם – אם אתה רוצה לדבר ספציפית על מייקל קלייטון, והדאוס שבו, בבקשה (רק נציין לפני כן שספויילרים והכל).
    אבל, האמירות הכלליות שלך לא ממש נוגעות לטענה הקצרצרה שלי שהיא: “ועוד בעיה עם דאוס אקס מכינה בסרט סופר-מתוכנן”.
    בסרטים קורים הרבה דברים שקורים במציאות, אבל סרט הוא לא המציאות. ובסרט הספציפי הזה, הדאוס הפריע לי. לא הרס את הסרט, סתם הציק.
    אלוהים הוא אולי תסריטאי (שאלה: המילה מחורבן מתייחס לכישורי התסריטאות שלו, או משמשת כמעין “Bloody” בריטי שכזה?), ותסריטאי הוא מעין אלוהים של הסרט אותו הוא ברא. ביקום של “מייקל קלייטון” לא אמורים לקרות ניסים, ולכן זה מעט הפריע לי.


השאירו תגובה ל - רותם