העוקץ
אוי, זה מעולה: ארז דבורה מבקר את "Bee Movie" של ג'רי סיינפלד. הברקה. וגם הביקורת די משעשעת: דבורה מוצא במעשיות הדבורה של סיינפלד מוטיבים יהודיים. ועוד דבורה: דבורית שרגל גם ראתה את הסרט.
וגם אני. חיבבתי, לא נפלתי:
פורסם ב"פנאי פלוס", 28.11.2007
לפני שלושה שבועות הוצף האינטרנט בקטעים מתוך תוכנית הראיונות של לארי קינג בסי.אן.אן בה התארח ג'רי סיינפלד לקידום סרט האנימציה החדש שהוא מכותביו, מפיקיו וכוכביו. לארי קינג דיבר על "סיינפלד", הסיטקום ההוא – על תשע עונותיו ו-180 פרקיו – ושאל באגביות, כאילו מנסה לרענן את זכרונו: "אתה הפסקת את הסדרה, נכון? היא לא בוטלה על ידי הרשת, אתה ביטלת אותם, נכון?", על כך ענה סיינפלד בתדהמה: "אתה לא יודע על זה? אתה תחת הרושם שהסדרה שלי בוטלה? זה לא תועד כאן בסי.אן.אן? אף אחד לא ביטל אותי. היינו התוכנית מספר 1, 75 מיליון איש צפו בפרק הסיום. את בכלל יודע מי אני?".
"פגעתי בך?", שאל קינג. "אל תיקח את זה כל כך קשה".
"יש הבדל גדול בין להיות סדרה שמבטלים אותה ובין להיות במקום הראשון. ג'יז", הגיב סיינפלד." יש למישהו כאן את הרזומה שלי? להביא ללארי שיעבור עליו".
התגובות לקטע הנ"ל היו מגוונות. היו שחשבו שזו עדות סופית לאופיו הבלתי נסבל של סיינפלד. היו שחשבו שזו עדות סופית לסניליות של קינג. ואולי זה בכלל נעשה בהומור, הרי אחרי הכל אותו לארי קינג מופיע בתפקיד קטן – כדבורה בעלת תוכנית אירוח – בסרטו של סיינפלד. אבל נדמה לי שסיינפלד רוצה שתזכרו דבר אחד, ואת זה הוא מדגיש בכל תוכנית אירוח, עד כדי שקשה לחשוד בו בענווה: היתה לו הסדרה הנצפית ביותר בטלוויזיה, הוא פרש ממנה בשיאה ומאותו רגע רשת אן.בי.סי קרסה ברייטינג, עד שהגיע למקום האחרון בשנה האחרונה.
וסיינפלד, מצידו, הסתפק מאז בלא לעשות דבר. פרסומת פה פרסומת שם, הקים משפחה ועשה ילדים. היה לו ברור שאחרי שאתה יצרן הבדיחות הגדול ביותר של עשור שלם, כל דבר שיעשה אחרי יישפט לחומרה, יאכזב את המעריצים, יעמעם את התהילה.ואז, לפני כארבע שנים, סיינפלד פגש במקרה את סטיבן ספילברג, אחד הבעלים של אולפני דרימוורקס, וסיפר לו על רעיון שלו לעשות סרט על דבורים. הפאנץ': לסרט יקראו Bee Movie. שזה "סרט על דבורים" אבל גם "בי מובי", כלומר משחק מילים על סוגה קולנועית שהיתה נפוצה בשנות הארבעים והחמישים. הרי ברור: סיינפלד, כהרגלו, שלף בדיחה, אבל ספילברג לקח אותה ברצינות. ספילברג מיד שכנע אותו לפתח את הרעיון הזה – סרט על דבורים – לתסריט. סיינפלד, משום מה, הסכים. בדרך הם שכחו שני דברים: שמחוץ למדינות דוברות האנגלית משחק המילים "בי מובי" לא יעבוד, ושספילברג ושותפיו לדרימוורקס כבר עשו את הסרט הזה ב-1998, אז קראו לו "עבודת נמלים" ותפקיד הקומיקאי הניו יורקי היהודי הנוירוטי הוטל על שפתיו המדובבות של וודי אלן. אבל הגיוני שהם לא יזכרו: ספילברג היה עסוק בלביים את "להציל את טוראי ראיין", הסרט שהעניק לו אוסקר וסיינפלד היה עסוק בייצור הסיטקום הנצפה ביותר באותו עשור. בטח "עבודת נמלים" חמק להם מתחת לרגליים, או מעל לראש.
ארבע שנים אחרי: "כוורת בסרט" יוצא בכל העולם, ומהשבוע גם בישראל. ובישראל נדמה שבמקום סרט של סיינפלד יש לנו גרסה מונפשת לסיפורי פוגי (היי, רגע. לא רעיון רע…). סיינפלד גייס לצידו כתסריטאי את ספייק פרסטן, שכתב ב"סיינפלד" כמה מהפרקים הכי זכורים – כמו הסופ-נאצי, או הפרק על מיזם המאפין של איליין – והם הצליחו להנפיק תסריט שעובד היטב. זאת אומרת, אם לא ראיתם את "עבודת נמלים" הכמעט זהה. אה, ובתנאי שתזכרו שהמילה "דבורה" באנגלית נשמעת כמו האות ב' והפועל "להיות", אחרת תפספסו חצי ממשחקי המילים.
בארי ב. בנסון (סיינפלד) הוא דבורה – רגע, הוא דבורה? הוא בן? הוא בת? מה הוא? – והוא מרגיש שמשהו חסר בחייו. הוא חי בכוורת ואחרי שסיים את שלושת ימי הלימוד באוניברסיטה הוא אמור, כמו כל הדבורים בני גילו, להצטרף לעבודה כיצרן דבש בכוורת, עבודה אותה הוא ימלא עד יומו האחרון. אבל לבארי יש חלומות, יש שאיפות, יש רצונות. הוא רוצה לראות את העולם מחוץ לכוורת. וכך הוא יוצא לסיבוב בחוץ, ומגלה שהכוורת שלו נמצאת בלב סנטרל פארק בניו יורק. המסע שלו – תלאותיה של דבורה בעיר הגדולה – הוא הרגע הכי משובב בסרט. בתום ההיכרות שלו עם העיר מתיידד בארי עם אשה בשם ונסה בלום (רנה זלווגר) שמגלה את הסוד הכמוס ביותר של הדבורים: הם יודעים לדבר. ובארי מגלה את הסוד הכמוס ביותר של בני האדם: הם שודדים כוורות, רודים דבש ומוכרים אותו לבני אדם מבלי לבקש רשות מהדבורים, ומבלי להציע שכר. בארי יוצא למסע משפטי להשיב את כל הדבש הגזול מהמרכולים בחזרה לכוורות. אלא שאז… אז מתחיל החלק בסיפור אותו אני לא יכול לתאר מבלי להוסיף את המילה ספוילר לפניו. אז תראו לבד.
מצחיק? כן. יש רגעים בהם התבוננותה של הדבורה באורחות החיים של בני האדם מזכירים את טורי הקומיקס הנפלאים של גארי לרסון, "הצד הרחוק", שם הוא היפך תדיר את התפקידים בין חיות ובני אדם כדי להגחיך את מה שנראה לנו ברור מאליו. ולא רק מצחיק, גם מהנה ומתאים לכל המשפחה. זה סרט ילדים שיספק וישעשע גם את הקטנים ביותר. ועבור הגדולים? ובכן, כמות הציטוטים של הסרט מתוך "הבוגר" של מייק ניקולס – שגם הוא עוסק בצעיר שמסיים את לימודיו ולא יודע מה הוא רוצה לעשות עם חייו – הופכת את "כוורת בסרט" למוצר שליבו במקום הנכון.
וזו, כנראה, ההפתעה הגדולה ביותר: ליבו. אחרי תשע שנים בה ברא סדרה שנדמתה כבת דמותו, ושעסקה בארבעה גיבורים מיזנתרופיים, אדישים, חסרי יכולת לרקום יחסי רגשיים, ומנותקים מכל מה שנדמה כבעל ערך, רוחניות או לב, מגיע הסרט הזה ומציג תפיסת עולם הפוכה לחלוטין. נדמה שבארי ב. בנסון הוא מעין סיינפלד נהנתן, חסר אחריות וחסר רגישות בתחילה, אבל אז הוא גם לומד להתמודד עם השלכות מעשיו. החבורה של סיינפלד סיימה את הסדרה בכלא, אחרי שהתנהגותה הוכתרה כבלתי מתאימה לקהילה, ועכשיו מגיע סיינפלד הדבורה ועושה סרט שכולו מזמור לכוחה של קהילה.
ויותר מזה: לא רק שבארי מבין בסוף הסרט מה תפקידו בתוך הכוורת, הוא גם מבין מה מקומו ואחריותו מבחינה גלובלית, כחלק מהמרקם האנושי. הוא מבין שאם תשבשו אלמנט אחד בטבע – למשל, כמו להחזיר לדבורים את כל הדבש ולהגיד להם "היי, אתם יכולים לקחת חופש, לראשונה מזה 27 מיליון שנים" – ההשלכות הסביבתיות יהיו הרסניות. לכל דבורה יש תפקיד ביקום. בזה סיינפלד – גיבור הסיטקום ההוא – לא היה מסכים להודות. לארי דיוויד מתהפך בכסאו.
אז מה יצא בסוף? שהמפגש של ג'רי סיינפלד עם סטיבן ספילברג הפך את סיינפלד מדמות אחת לדמות אחרת. מדמות שנרקבת בכלא על שלא הושיטה עזרה לאדם במצוקה, לדמות שצריכה להפסיק לחשוב רק על טובתה ולהתחיל לחשוב איך להציל את העולם. מהפך מרשים. עכשיוף אחרי כל האלטרואיזם הזה, אם רק אפשר לוודא שמגישי תוכניות האירוח הקשישים יזכרו שהסדרה שלו היה במקום הראשון.
והנה הכתבה של חיים אתגר על יחסו החם של סיינפלד לסביבה:
טוב לדעת שסיינפלד מתנשא מעל כל המראיינים, ולא רק מעל הישראלים.
השנה יש תחרות מעניינת מאוד על פרס האוסקר לסרט אנימציה. קודם כל תחרות גדולה על מי בכלל יכנס לקטגוריה. עד היום היו בוחרים רק 3 סרטים כמועמדים בקטגוריה הזו. השנה יש מבחר גדול. מי יכנס? סיינפלד עם בי-מובי או הסימפסונס? תחרות מעניינת על המקום השלישי. אבל מי שיזכה יהיה או פרסופוליס או רטטוי- (שניהם עם קשר ישיר לצרפת אגב). האם פרסופוליס יזכה גם בסרט אנימציה וגם בסרט הזר או שפיקסר יעשו זאת שוב ויזכו עם רטטוי שהוא הסרט עם ממוצע הביקורות הכי טוב שלהם עד עכשיו (96 במטקריטיק, מקום 6 בכל הזמנים- http://www.metacritic.com/video/titles/ratatouille).
ומישהו יודע מתי פרסופוליס מגיע לארץ להקרנות מסחריות?
רק הערה קטנה – לארי דיוויד לא מתהפך בשום כסא. בשנים האחרונות, בעקבות אשתו (עכשיו כבר גרושתו) האקטיביסטית, דיוויד הצטרף גם הוא למקהלת האקולוגיה העולמית ועסק בפעילות הסברתית למען איכות הסביבה.
הוא מצטייר כשמוק לא קטן הסיינפלד הזה. אומנם היתה לו אחלה סדרה אבל במבחן הזמן הוא לא הוכיח את עצמו כיוצר פורה במיוחד. הוא לא עושה כלום עם עצמו.. פחחחחחח
דבר ראשון, מה שסיינפלד עשה בטלוויזיה, לא יעשו אלף אנשים פורים לעולם. איכות גוברת על כמות במקרה זה.
דבר שני, עד כמה שאני יודע וזוכר, הוא ממשיך במופעי סטנד-אפ (או לפחות הייתה תקופה) כך שאת הפוריות שלו הוא מחזיר למדיום שקל לו יותר איתו.
סיינפלד הוא ה-suit nazi.
עופטופיק – מכושפת.
נחמד. מצחיק לפעמים, אבל משהו שם לא ממש התחבר לי. הרגשתי כמו צדי צרפתי עם "זה על יד, זה בערך, זה לא זה".
ומזל טוב לוודי אלן.
זה ממש משעשע ששנינו הגענו לאותה המסקנה לגבי נסיבות הולדתו של הסרט הזה (דאחקה של סיינפלד) וששנינו חושבים שהוא מעצבן ומרוכז בעצמו.
הפוסט שלי בנושא כאן:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=8041507
מצחיק חבל על הזמןו!
Hello, i think that i saw you visited my site so i came to “return the favor”.I am attempting to find things to enhance my website!I suppose its ok to use a few of your ideas!!