מסתמן קונסנזוס די נדיר: "הפרפר ופעמון הצלילה" המיס את המבקרים בארץ.
מאיה פנחסי, שמוליק דובדבני ויעל שוב נתנו לו חמישה כוכבים.
אורי קליין, גידי אורשר ואני נתנו לו ארבעה כוכבים וחצי.
יקיר אלקריב ומאיר שניצר: ארבעה כוכבים.

הסיבה לכך? זהו מיזוג נדיר בין סרט שהוא בראש ובראשונה יפהפה לעין (בעיקר לעין שמאל), שמצליח להיות גם וגם: גם יצירת אמנות אינטליגנטית, ויזואלית, מופשטת, מהסוג שמבקרים נהנים לפרק, להרכיב ולנתח. וגם, די בפשטות, מלודרמת בית חולים סופר-מרגשת, מבוצעת היטב, שתביא דמעות לעיני מנויות קולנוע לב (בעיקר, כאמור, לעין שמאל), אלה שבאות לסרטים כדי להתרגש, ולא לנתח יותר מדי. כן, לעיתים קרובות גם אני מנויה של קולנוע לב. הישג אדיר לג'וליאן שנאבל, שנמצא כאן בשיאו, אחרי שני סרטים שלא חיבבתי במיוחד.
עושרו של הסרט מאפשר לכל מבקר לקרוא בו את עולמו הפרטי, כמו מבחן רורשאך נע: אורי קליין חשב על פרנסואה טריפו, יקיר אלקריב חשב על פולנסקי, ואני – כרגיל – חשבתי על ספילברג.

הנה ביקורתי מגיליון "פנאי פלוס" שלשום, 6.2.08

עפעפי השמאלי

לא ציפיתי להתלהב מ"הפרפר ופעמון הצלילה". למעשה, זה סרט שכמעט חשבתי לדלג עליו. כבר הז'אנר שלו – דרמת בית חולים ("הו, למדו להעריך את החיים גם כשהם נוראיים") – הרתיע אותי. וג'וליאן שנאבל, הבמאי? לא חיבבתי במיוחד את שני סרטיו הקודמים ("באסקיאט" ו"לפני שהלילה יורד"). והנה, הוא שוב בוחר לעבד סיפור אמיתי על גיבור טראגי ומיוסר. גם העובדה שרונלד הארווד חתום על התסריט הפחידה אותי. הארווד, תסריטאי בריטי מהולל, נוטה לכתוב תסריטים כבדים (הוא זכה באוסקר על "הפסנתרן" ואחראי גם על העיבוד ל"אהבה בימי כולרה" שמציג עכשיו בארץ), למרות עיסוקו העקבי בכוחה ההרסני, אך גם המשקם, של האמנות (מ"המלביש", דרך "הפסנתרן" ועד "והפרפר ופעמון הצלילה"). בקיצור, חששתי שאסבול. ולהפתעתי גיליתי את אחד הסרטים היפים, המרגשים ויוצאי הדופן שראיתי באחרונה. ללמדנו שאסור ליפול למלכודות הדעה הקדומה, הקונספציה השגויה והשיפוט המהיר. וכן, צריך ללמוד להעריך את החיים גם כשהם נראים איומים. אוף, הסרט הזה הביס אותי.
למעשה, כבר כשקראתי על (אבל לא את) הספר באותו שם שיצא לאור לפני עשור ובו סיפר העיתונאי הצרפתי ז'אן-דומיניק בובי על חייו מאז ששבץ שיתק את כל גופו – כולל את קולו – והותיר רק את העפעף השמאלי שלו בתפקוד מלא, חישבתי להתעלף. אולי כי הסיפור של בובי הוא סרט האימה האולטימטיבי: אדם הכלוא בתוך גופו. מוחו עובד כרגיל, הוא שומע היטב, מבין הכל, אבל לא יכול לבטא כלום, לא במילים ולא בתנועה. העובדה שבובי היה עורך ב"אל" הצרפתי הפכה את העסק לפי כמה יותר אירוני/טראגי: יום אחד אתה מתעסק במילים, בכתיבה, ולמחרת כל המילים שלך נשדדות ממך. יום אחד אתה חי את החיים בנתיב המהיר, כולך מוקף דוגמניות ועושר, ולמחרת אתה כמעט צמח, אבל כזה שתודעתו תקינה, והעולם דוחה אותך מקרבו. אתה חולה, מנודה, מוקצה.
אבל התסריט הנהדר של הארווד (המועמד בצדק רב לאוסקר) לאו דווקא מדגיש את ממדי האירוניה של חייו של בובי – יום אחד אתה בטופ העולם, למחרת אתה במיץ של הזבל – אלא יוצר רצף בין שני חלקי חייו. בובי, בתסריטו של הארווד, הוא אדם שכל חייו רק התבונן מבחוץ. התחושה שהוא "חי" את "החיים הטובים" היתה אשליה: הוא לא חי, הוא רק העמיד פנים. הוא חי ללא מחויבות, ללא רגש, ללא אחריות. ובגלל האספקט הנוצרי שמתווסף לסרט, כמעט מתבקש לראות בשבץ שלו מעין עונש, או כפרה, על סגנון חייו הנהנתני והכופר. את אספקט ה"אולי אני נענש" הכניס בובי כבר בספרו, אבל הארווד ממשיך ללכת בניגוד לצפוי: הוא מראה שחייו המשותקים של בובי אינם שונים באופן מהותי מחייו כשהיה בריא – גם כאן וגם שם כל מה שהוא עשה זה להתבונן בנשים יפות, בלי שהוא היה יכול לתקשר עם העולם. לתקשר במובן הרגשי, הנפשי, העמוק – לא החיצוני, המילולי, הרדוד. לא להגיד מה הוא רוצה – שזו המצוקה הראשונה והעיקרית שנכותו כופה עליו – אלא להגיד מה הוא מרגיש. הסצינות היפות והמרגשות של בובי ואביו (מקס פון סידוב) מייצגות את הרצף הזה, של הדברים שלא נאמרים כשכן אפשר להגיד והדברים שנאמרים, או שרוצים להגיד, כשכבר מאוחר מדי.

בשנות השמונים היה ג'וליאן שנאבל הילד הרע של עולם האמנות הניו יורקי. הבורסה בוול סטריט גאתה והוא הפך לסופרסטאר של היאפים שקנו את עבודותיו והפכו אותו לאחד האמנים הראשונים שהפכו למיליונרים בעודם בחיים. עבודותיו של שנאבל היו ענקיות ופרועות, מלאות צלחות מנותצות. בשנות התשעים שנאבל ועמיתיו לימי הזוהר של האמנות הניו יורקית של האייטיז – סינדי שרמן, דיוויד סאלי ורוברט לונגו – ניסו לעבור מהאמנות הפלסטית אל הקולנוע (לא מעט בזכות מפיקי סרטים שהם גם אספני אמנות). שרמן, סאלי ולונגו כשלו. שנאבל, שהנציח בסרטו הראשון את האמן בן דורו ז'אן-מישל באסקיאט, שיגשג. אבל אני תהיתי: לאן נעלם האמן החצוף וחסר המורא במעבר לקולנוע? איך ייתכן ששני סרטיו הראשונים של האיש הפרוע הזה נראים כה שגרתיים, מנומסים, נטולי סיכונים? והנה בא "הפרפר ופעמון הצלילה" ובפעם הראשונה אני רואה שיש אמן ויזואלי נפלא מאחורי הבמאי. שנאבל בחר את יאנוש קמינסקי, הצלם הקבוע של סטיבן ספילברג*, כשותפו ליצירת הסרט. ויחד הם בראו חזון ויזואלי מבריק (קמינסקי, שכבר זכה פעמיים באוסקר, מועמד – בצדק – גם הפעם). הסרט מסופר כמעט כולו מנקודת מבטו של בובי. ונקודת המבט הזאת, אני מזכיר, רתוקה למיטה אחת ומגיעה אך ורק מעין אחת שמתפקדת, בתוך גוף שלם שכשל. לכן הסרט כולו הוא פסיפס של מריחות אור, תמונות מעוותות, חלקיקי תמונה, והוא נע הלוך ושוב פנימה והחוצה – כלומר, בין מה שבובי רואה מבעד לעפעפו הממצמץ, ובין מה שהוא חושב, נזכר, מרגיש. הסרט, כמו יצירה של זרם התודעה, עובר בין המציאות שחווה בובי בבית החולים, הדמיון שלו (המיוצג על ידי הפרפר ופעמון הצלילה משם הספר והסרט) וזכרונותיו.

הארווד הבריטי בתסריט (שנכתב באנגלית ואז תורגם לצרפתית) ושנאבל האמריקאי בבימוי הופכים את "הפרפר ופעמון הצלילה" הצרפתי לסרט שעוסק בפירוק: פירוק החיים, פירוק התודעה. והם עושים זאת, כל אחד בתחומו, על ידי פירוק השפה ופירוק המבט. הארווד לא סתם מעבד את ספרו של בובי אלא גם מראה איך הוא נכתב. השיטה נראית כמו עבודת פרך: עורכת הספר מקריאה את האותיות לפי סדר (לא לפי סדר הא"ב, אלא לפי סדר תכיפות השימוש בכל אות) ובובי ממצמץ בעינו בכל פעם שהיא מגיעה לאות הבאה במילה שהוא מנסה לייצר. התרגום לעברית בגוף הסרט קצת מקלקל את החוויה: הוא משלים לנו מהר מדי את המילים שבובי בונה. אבל ללא התרגום, כל מילה היא כמו חידון: מה תהיה האות הבאה, מה המילה שבובי מנסה להרכיב, מה המשפט. השיטה הזאת מחייבת את העורך שתיעד, ובמידה רבה חגג, את חיי הדקדנס של עולם האופנה הפריזאי, לפנות לשפה נזירית, מצומצמת, נטולת קישוטים, שכן כל מילה מיותרת משמעותה שעות נוספות של מיצמוצים. ואילו שנאבל, בעזרתו הגאונית של קמינסקי, הופך את הסרט ליצירה העוסקת במבט ובנקודת תצפית. זהו סרט על בהייה: ברגעיו היפים ביותר בובי (בגילומו של מתייה אמלריק) נאלץ להביט שעות שלמות בפניה של תרפיסטית הדיבור שלו (בגילומה המושלם, ומכמיר הלב, של מארי ז'וזה קרוז) – מבט של חוסר אונים של איש שכמה שבועות לפני כן יכול היה לקטוף כל מה שעיניו שזפו. פתאום הכל הופך בלתי מושג. וכך המילה מפורקת לאותיות, המבט מפורק להבלחות של אור, לזוויות תצפית מקובעות. כל מה שהיה ברור מאליו עכשיו צריך להיבנות מחדש. אז כן, "הפרפר ופעמון הצלילה" הוא בסופו של דבר דרמה סוחטת דמעות על מאבקו של אדם להתגבר על נכותו ולהצדיק את קיומו, אבל האופן שבו הדרמה הזאת עשויה הופך אותה ליצירה מורכבת בהרבה, על האופן שבו אנחנו בונים את המחשבות, הזכרונות, התודעה והדמיון, האופן שבו אנחנו מבטאים את כל זה, ועד כמה שום דבר מזה, בקלט ובפלט, לא יכול להיתפס עוד כמובן מאליו.

*) לא רק יאנוש קמינסקי מגיע לסרט עם ותק ספילברגי. גם מפיקי הסרט, הזוג הנשוי קתלין קנדי ופרנק מרשל, היו שותפיו הקבועים להפקה של ספילברג ומנהלי חברת אמבלין, מ"אי.טי" ועד "פארק היורה". קנדי, מרשל, קמינסקי והשחקנים קרוז ואמלריק נפגשו כולם ב"מינכן" של ספילברג.

ציוץ