04 אפריל 2006 | 19:39 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

מזכרות

את הסיפור של “סובנירים”, הסרט התיעודי שיזכה בעוד שעה קלה שזכה בדוקאביב, שמעתי לראשונה בחדר העריכה של חליל אפרת, מי שערך את “נמוך”, סרטו של עידן אלתרמן שהיתי מעורב בהפקתו. אפרת היה לחוץ לסיים את עריכת “נמוך” כדי לטוס לחו”ל לצילומי הסרט עם שחר כהן. הסרט מספר על מעלליו שלא יאמנו של אבא של כהן. כששמעתי את הסיפורים, ומהכירי את סרט הגמר של כהן בסם שפיגל, “מינוס פלוס” המצחיק והמקורי, הבנתי שיש כאן סיכוי לסרט עם סיפור יוצא דופן שיסופר בדרך משעשעת ומלאת דמיון. עושה רושם שזה מה ששופטי דוק-אביב חשבו. הסרט, כאמור, עומד לזכות הערב בפרס הראשון. איך הסרט? עוד לא ראיתי. הדי.וי.די שלו מונח לידי מיטתי. אצפה בו הלילה ואדווח.

לעומת זאת, כן ראיתי את “מועדון בית הקברות” של טלי שמש, שיעלה בסוף השבוע להקרנות מסחריות ושיזכה ושזכה הערב במקום השני בתחרות של דוקאביב. מדובר בסרט יפהפה ודק אבחנה, העוקב אחר היווצרותה של קהילת קשישים הנפגשת מדי שבת בבית הקברות בהר הרצל, למין פיקניק משותף בו הם מתפלפלים בענייני היום, מתפלספים על סוגיות היסטוריות ופילוסופיות ובאופן כללי מנסים להעסיק את מוחם שלא יתאבן לעת זקנה. הסרט מתמקד בשתיים מהמשתתפות הקבועות במפגשים. סבתא של הבמאית, אשה פשוטה וחמה, וגיסתה (דודה של הבמאית), עורכת דין מלומדת, מושחזת, חריפה וקרה כקרח. שמש, עם בן זוגה לחיים הצלם שרק דה-מאיו, עוקבים אחרי הדינמיקה הקבוצתית בעין רגישה ומדויקת, הקולטת רגעים כמעט אגביים ויקרים מפז, בשעה שמשתתפי הקולוקוויום הולכים ומתמעטים, הולכים ונכנעים לגילם.

עידכון: צפיתי ב”סובנירים”. סרט ממש חביב. מעין קומדיה דוקומנטרית, בה שחר כהן ואביו הם כמו גיבורים בסרט מסע. ויש גם קטעים מרגשים. מבחינה קולנועית אני חושב שסרטה של טלי שמש טוב יותר, אבל “סובנירים” הוא ללא ספק קראוד-פליזר, הישג אדיר לסרט תיעודי, מהסוג שרעמי מחיאות כפיים של צופים שצחקו ודמעו יישמעו בסוף הקרנותיו.

נושאים: כללי, תיעודי

22 תגובות ל - “מזכרות”

  1. חבריקו 4 אפריל 2006 ב - 20:54 קישור ישיר

    סגור וודאי עניין הפסדה של טלי שמש?
    ראיתי את הסרט המרשים שלה, עליו היא תרכב עד קצות תבל. אם היא הפסידה בדין אז הזוכה הוא יצירת מופת

  2. Eran 5 אפריל 2006 ב - 0:47 קישור ישיר

    יאיר, מעניין מה אתה חושב על זה:

    http://www.rottentomatoes.com/news/comments/?entryid=310971

  3. עידן 5 אפריל 2006 ב - 11:04 קישור ישיר

    מסכנה נטלי פורטמן, איזה אנשים שולחים לראיין אותה מישראל!

  4. גלעד 5 אפריל 2006 ב - 23:22 קישור ישיר

    שאלה רצינית לאללה.

    מישהו בפורום המכובד הזה יכול אולי להסביר לי מה בעצם קורה שם בתחום היצירה הקולנועית דוקמנטרית בארץ?

    ההוא עושה סרט על הגובה שלו, ההיא עושה סרט על הדודה שלה, אחד מספר על ה”מעללים” של אבא שלו ועוד אחד עושה סרט על החברים שלו מהים וכן הלאה וכן הלאה.

    האם זה רק נדמה לי שיוצרי הסרטים הדוקומנטריים בארץ פשוט לא אוהבים להוציא את האף מהבית ובשום מקרה לא בזין שלהם להשקיע בתחקיר רציני של נושא?

    האם זה רק נדמה לי ששכיחות התופעה המשונה הזו – שבה לכל יוצר דוקומנטרי יש בהישג יד את עצמו, או לחילופין איזה בן משפחה או סתם חבר ששווה לעשות עליו סרט – אינה מתקיימת בקרב האוכלוסיה “הרגילה”?

    האם זה רק נדמה לי שהריח שעולה באפי מעיד על בעיה כרונית באף, או שמא מישהם כאן באמת משחררים נפיחות בלי הכרה, או שמא עדיף לומר, נפיחות עצמית….?

  5. איתי 6 אפריל 2006 ב - 2:41 קישור ישיר

    גלעד, בעיקרון הטענה שלך מוצדקת, בעיקר כשעושים פרופיל על אישיות מוכרת או דמות ספציפית שפשוט היתה נגישה ליוצר הסרט, אבל נדמה לי שהמצב בעולם לא שונה כל כך, ואפילו יכול להביא ליצירתם של סרטים לא רעים בכלל (“הארכיטקט שלי” עולה לי בראש כדוגמה, דווקא בגלל החוזק של הסיטואציות הדרמטיות שבו שמכפרות על דרך העשייה הסטנדרטית שלו).

  6. גלעד 6 אפריל 2006 ב - 3:08 קישור ישיר

    לאיתי..

    אישיות מוכרת (להבדיל מאיש מוכר) יכולה להיות, להערכתי, נושא לדוקמנט ראוי ובתנאי שיש תפיסת עולם ויש תחקיר ראוי אבל, איש מוכר???
    לא ראיתי ת”ארכיטקט שלי” והטענה שזו תופעה עולמית (לא משוכנע) היא קצת לא לעניין, כי זה לא ממש מסביר אייך בארץ, ל100 יןצרים דוקומנטריים (שמן הסתם יש להם מה לומר) יש תסיפור הכי מעניין (והכי תואם) ממש בתוך הבית..
    זה הכל בובקס, קאלם פאדי, דוקמנטים מהתחת והעמדת פנים – ברוב הזמן ובכולו.

  7. איתי 6 אפריל 2006 ב - 3:34 קישור ישיר

    עדיין קשה להכליל. כמו יוצרים במרחב העלילתי שמשתמשים בעיקר או לחלוטין באלמנטים מהחיים האישיים שלהם ומצליחים לעשות מהם יצירות מוצלחות כך גם יכולים יוצרים דוקומנטרים. אז כן, יש לא מעט מקרים שבהם זה יוצא פתטי, אבל לפעמים כמו שאמרתי, אישיות מוכרת (לא ראיתי הרבה דוגמאות לדוקומנטריים שנעשו סתם על אנשים מוכרים כמו שציינת, אתה מוזמן להביא) יכולה להציל את הסרט החובבני ביותר. לפני כמה שנים למשל, נעשה סרט תיעודי על אסי דיין כשהיוצרת היא לא פחות מאשר זוגתו לחיים באותו זמן, והוא בעצמו מתייחס די באירוניה לכל הסיטואציה הזו שכוללת גם צילומים שלה בחדר המיטות שלהם, אבל דיין הוא איש כל כך מיוחד שבסוף כן יצא סרט שגם אם הוא מעט מביך הוא עדיין מרתק.

    מה שאני מנסה להגיד זה שכל מקרה לגופו, אם דוקומנטריסט חש שהסיפור שלו מהבית מעניין מספיק בשביל להביא אותו אל המסך, בחלק מהמקרים זה אכן נכון. מה שכן, לעתים הקרדיט מגיע למושא היצירה ולא ליוצרה.

  8. גלעד 6 אפריל 2006 ב - 3:52 קישור ישיר

    לאיתי..

    אתה נחמד.

    ברור שיוצר משתמש בחומרים מהחיים שלו, אלא, ושים לב, שהוא משתמש, במה שהוא מאמין שהחיים שלו יכולים להיות, אולי, ולא (לא כלל) במה שהם באמת.

    זה לא מסביר (מסובך) למה אם אתה נמוך, או אבא שלך היה בבריגדה, או דודה שלך היא חלק מקבוצה גימלאים, מצדיק סרט -אמירה, מה בעצם האמירה?

    ואם ההסבר הוא בעייתי, הסרט, מטבע הדברים, על אחת כמה וכמה.

    סקרנות.

    אתה ממש צעיר ונאיבי, אני צודק?

  9. שלומית 6 אפריל 2006 ב - 14:19 קישור ישיר

    חבל שיאיר רווה לא כתב בקורת יותר רצינית על “מועדון בית הקברות” בכל זאת ראית סרט של 90 דקות
    וחצי ממה שאתה כותב זה על סרט אחר.

  10. איתי 6 אפריל 2006 ב - 21:03 קישור ישיר

    זה לא מדויק, יש גם יצירות אוטוביוגרפיות שמציירות את החיים של היוצר כמו שהם, בלי שום רומנטיזציה ופנטסיה (נגוע של עמוס גוטמן למשל). אבל אתה עדיין מדבר כאן על קולנוע עלילתי, קשה לי לחשוב כיצד יוצר דוקומנטרי יכול בדיוק לצייר מה הוא מאמין שהחיים שלו יכולים להיות.
    לא כל סרט נושא אמירה, לעתים הנושאים מדברים בעד עצמם, ואם ההצדקה ליצירתם בעייתית, זה גם יכול לומר שיש משהו מעניין ומעורר ויכוח בהם.
    האמת שמוזר לי שנקלעתי לצד שבו אני מסנגר על היוצרים שלא מסוגלים להביט מעבר לאף שלהם ולוקחים את הנושאים שלהם מהבית, אבל ההכללה שלך פשוט מגוחכת כי יצאו מספיק סרטים טובים בדרך הזאת.
    וכן, אני צעיר ונאיבי אבל ניהלתי מספיק ויכוחים בצד המתלהם והאגרסיבי בשביל שימאס לי מזה.

  11. גלעד 7 אפריל 2006 ב - 1:54 קישור ישיר

    לאיתי

    ה”דיסקוציה” הזו גולשת לנושאים שאין כרגע טעם להכביר בהם מילים משום שידרשו הרבה.

    בס”ה הערתי על תופעה בתחום היצירה הקולנועית דוקמנטרית בארץ שבה (בשנים האחרונות) ברוב הזמן (לא בכולו), ניתן לחוש תחושה חריפה של – אני (וסבתא שלי)ואפסי עוד..

    לשם הדוגמא:

    אם יש אחד נמוך שרוצה לעשות סרט על נמיכות, אז מיד ובאופן אוטומטי והמסקנה “ההכרחית”, של המחשבה הזו, היא כמובן שהוא אמור להיות גם הגיבור של הסרט וגם המוביל שלו. אני לא חושב כך.
    אני חושב שבקצת מאמץ ניתן למצוא נמוך יותר אטרקטיבי, מעניין ואפקטיבי שבאמצעותו (באמצעות) ניתן להביא את הסיפור בצורה יותר “טובה”. זה כמובן לא כלל, אבל כשהתחושה היא שבכלל לא חיפשו אמצעי (בחירה זו מהות היצירה) אז נשארת רק תחושת האפסי עוד.

  12. אורי צביאלי 7 אפריל 2006 ב - 14:11 קישור ישיר

    מועדון בית הקברות סרט אכן יפיפה ומרגש. לא מבין איך הוא לא זכה, אכזבה גדולה. ראיתי את שני הסרטים.

  13. ברווז גומי 7 אפריל 2006 ב - 18:31 קישור ישיר

    א. יאיר, תמשיך עם השירים. עד כה, הבחירות שלך הם תענוג.

    ב. עוד דוגמא לטעויות הקולנוע בעיתונות הישראלית. ב”הארץ” רותה קופפר תוהה איך “למרבה הפלא, הסרט החדש של דיסני מוצלח יותר מזה של פיקסאר”. היא מתכוונת ל”ג’ונגל סיטי” לעומת “מדגסקר”. למבה הפלא אינדיד.

  14. רד פיש 8 אפריל 2006 ב - 11:27 קישור ישיר

    מה שבאמת “למרבה הפלא” פה, זה שמישהו מסוגל לחשוב
    ש’ג’ונגל סיטי’ טוב יותר מ’מדגסקר’, או בכלל ש’ג’ונגל סיטי’ יותר טוב ממשהו.

  15. עידן אלתרמן 9 אפריל 2006 ב - 1:09 קישור ישיר

    לגלעד
    כחבר קרוב של יאיר רוה אני מתעדכן בבלוג הזה מדי כל כמה ימים, בד”כ לא מגיב. אבל אני מרגיש שעליי להגיב לדבריך–
    “ההוא עושה סרט על הגובה שלו, ההיא עושה סרט על הדודה שלה, אחד מספר על ה”מעללים” של אבא שלו ועוד אחד עושה סרט על החברים שלו מהים וכן הלאה וכן הלאה.האם זה רק נדמה לי שיוצרי הסרטים הדוקומנטריים בארץ פשוט לא אוהבים להוציא את האף מהבית ובשום מקרה לא בזין שלהם להשקיע בתחקיר רציני של נושא?האם זה רק נדמה לי ששכיחות התופעה המשונה הזו – שבה לכל יוצר דוקומנטרי יש בהישג יד את עצמו, או לחילופין איזה בן משפחה או סתם חבר ששווה לעשות עליו סרט – אינה מתקיימת בקרב האוכלוסיה “הרגילה”?
    אם יש אחד נמוך שרוצה לעשות סרט על נמיכות, אז מיד ובאופן אוטומטי והמסקנה “ההכרחית”, של המחשבה הזו, היא כמובן שהוא אמור להיות גם הגיבור של הסרט וגם המוביל שלו. אני לא חושב כך.
    אני חושב שבקצת מאמץ ניתן למצוא נמוך יותר אטרקטיבי, מעניין ואפקטיבי שבאמצעותו (באמצעות) ניתן להביא את הסיפור בצורה יותר “טובה”. זה כמובן לא כלל, אבל כשהתחושה היא שבכלל לא חיפשו אמצעי (בחירה זו מהות היצירה) אז נשארת רק תחושת האפסי עוד.”

    עד כאן דבריך. הרשה לי להגיב:

    ראשית, בעניין הסרט של טלי שמש (על הדודה שלה) או של שחר כהן (על “מעללי” אבא שלו): הטענה שלך משונה בעיני. האם אתה מצפה שטלי שמש תחפש קבוצת קשישים אחרת שמתכנסת לצורך שיחות אינלקטואליות, רק כדי להמנע מלתעד את דודה שלה ששותפה בקבוצה? או שאתה סבור שטלי הייתה צריכה לבחור גיבור אחר מתוך הקבוצה שמן הסתם היה מגלה פחות נכונות ופתיחות להחשף מול היוצר כפי שדודה שלה נחשפה?
    אותו דבר לגבי שחר כהן,יוצר “סובנירים” על אבא שלו. אתה חושב ששחר היה צריך לחפש אבא אחר שהיה בבריגדה והשאיר סובנירים אצל נערות איטלקיות? הרי זה מגוכך. לגבי הטענה שלך על התופעה של יוצרים דוקומנטרים שלא מוציאים את האף מהבית ומתעדים את עצמם או בני משפחה אינה קיימת באוכלוסיה “רגילה”—-שוב אני מופתע מהתיאוריה שלך. פרנסיס פורד קופולה אמר כבר בעבר, שלא ירחק היום בו כל נערה מאוהיו (או שמא זה היה אוקלוהומה??) תוכל לקחת מצלמת די וי ולתעד את עצמה. הוא כמובן אמר את זה לחיוב ולא בציניות. אז נכון, זה מגדיל את כמות הזבל הלא ראוי שיהיה שם, תופעה שכבר עכשיו קיימת במוזיקה עם האולפנים הביתיים. אבל זה גם היסוד הכי חשוב באמנות, החופש לעשות, ולנסות.וכן, לספר את הסיפור של עצמך.
    לגבי הטענה שלך בסרט “נמוך” בו לא הבנת למה לא חיפשתי נמוך אחר,מדוע דווקא לספר את הסיפור האישי שלי. אני בספק אם ראית את הסרט, מה שכבר מעט מרגיז (לא כי לא ראית אותו) כי אתה כך קובע בנחרצות את דעותיך בלי לדעת את כל הפרטים.
    נכון, הסרט מזוהה איתי (מן הסתם זה קשור לשיווק שלו שנעשה ע”י מחלקת הפרומו של קשת שבחרה לשים אותי במרכז כל הזמן). אבל יש בסרט שני נערים נמוכים, אם תרצה–הגיבורים שלו (אם כי זה לא סרט בעל מבנה נרטיבי). שני הנערים האלה “התקבלו” לסרט לאחר חיפושים ממושכים ותחקיר מעמיק ביותר, מה שכבר מפריך את הטענה שלך. הטוקבקיסטים שהגיבו לסרט לאחר שידורו התייחסו בעיקר לשני הנערים–הסיפור שלהם נגע לליבם. הם הלב של הסרט, לא אני. אמנם אני מקריין, משוחח עם אמא, נפגש עם חברות לשעבר בסרט, אבל אני על תקן היוצר ש”נזכר”. שני הנערים חווים את החוויה, כמו שאתה מחפש ביצירה הדוקומנטרית שאינה מתעסקת במשפחה או בחברים של הבמאי, לדבריך.
    ושוב אני שואל, האם ראית בכלל את הסרט של טלי שמש או של שחר כהן?? סרטים נפלאים. האם זה מציק לך כל כך שהחיים שלהם מעוררים הזדהות אצל הקהל רחב??

  16. הפינגווין 9 אפריל 2006 ב - 16:39 קישור ישיר

    הצילו, עידן אלתרמן משתלט על המדינה!

    – אני מזפזפ בזמן משחק של מכבי, הופ! אלתרמן מסביר כמה קשה להיות נמוך.
    – נשארתי לראות מה יש אחרי ארץ נהדרת ושוב אלתרמן קופץ לי מול העיניים.
    – פתחתי לי רדיו, יום רביעי בלילה, מי כבר יכול להפריע? אוי, לא! אלתרמן גם בגלי צה”ל.
    – זהו, אין שום סיכוי שהוא ידחף גם לתכנית הספורט של רדיו תל אביב. הא הא! סוף סוף, חצי יום בלי אלתרמן. רגע, מה זה? עוד פעם הוא?! הם אפילו לא מדברים על ספורט, פור גודנס סייק.
    – עכשיו אני נכנס לאתר הקולנוע השני האהוב עלי באינטרנט (שלי לא נחשב), לראות כמה כמה ביאיר נגד גלעד. הי, תגובה חדשה. מעניין של מי זה… (מתעלף).

    עידן אלתרמן הופיע במהלך השבוע וחצי האחרון בכל אמצעי תקשורת אפשרי מלבד פקס. אתמול ראיתי שני אינדיאנים מאותתים אותו בסימני עשן. די, עידן. כוכבי השכונה ירדה, תומר יוסף הוציא כבר שני אלבומים. מה אתה רוצה ממני?

    (אגב, ראיתי אותו פעם ברחוב).

  17. הוד 9 אפריל 2006 ב - 17:39 קישור ישיר

    אין חשיבות לכך אם סרט דוקומנטרי נעשה בגלל שלבמאי יש “קשר גנטי” למשתתפים בו. הדבר היחיד שמשנה בסרט דוקומנטרי הוא המבנה שלו,דהיינו, האם לאחר איסוף החומרים נעשה נסיון מוצלח בלהכניס את הדברים הרלוונטים להתפתחות הסרט ויצירת המבנה ( לדוגמא: מקרים שבהם מקבל מימד של סרט עלילתי :אקספוזיציה , נק’ מפנה וכו’) או אולי היה צריך לחשוב פעמיים לפני שהחליטו מה נשאר בחוץ!!.בנוסף לכך, אני מאמין שבמאי בסרט דוקומנטרי, תפקידו להיות מאחורי המצלמה ( לפחות מבחינת התוצר הסופי) מותר לו לקריין או להשתתף בסרט אם הסרט מדבר עליו אך בשום פנים אסור לו להראות כיצד הוא מקדם את העלילה ע”י נקיטת עמדה ודוגמא נפלאה לכך יש לי מסרט ,שמבחינתי,- אך ורק בגלל סנה ספציפית אחת- הערכה שלי אליו ירדה. והוא-
    יאיר, אם כבר הזכרת את ג’ודי שלז- באבאלובה. והסנה המדוברת היא כאשר הבמאית נכנסת באחת הסנות ומדברת עם ההוא מ”תיסלם”( שכרגע שכחתי אם זה דני בסן או דני אחר) וגורמת לו לפרוץ בבכי ע”י שאלות שבהם יש אמירה אישית כגון: איך זה לא מזיז לך ש…. מה שנראה מאוד מלאכותי מרגיז ומעצבן, כאילו אם לא היו רואים אותו בוכה הסרט לא היה עובד. אז לסיכום, במאים צריכים להבין שלא צריכים לדחוף את האף שלהם כשלא צריך ואם כבר דוחפים אז בטח שלא להראות את זה!!
    ואם אתם חולקים עליי תחשבו מה ורטוב ( ” האיש עם
    מצלמת הקולנוע”) היה אומר על זה…שאיתו אין לאף אחד זכות להתווכח 🙂

  18. הוד 9 אפריל 2006 ב - 18:09 קישור ישיר

    בנוסף לכך אני מציע לך ,גלעד,-אם יש לך ספק שבמאי יכול לעשות סרט דוקומנטרי על עצמו- לראות את TARNATION!!!!

  19. עידן 9 אפריל 2006 ב - 22:19 קישור ישיר

    הי אביעד, המכונה פינגווין.
    אני לא מאמין שאני מגיב לך, אבל אני רוצה לנסות להסביר לך איך העניינים פועלים:
    בחרת להגיד בטון ציני ומרושע שאי אפשר להפטר ממני לאחרונה,פלוס דוגמאות מדויקות שהרשימו אותי ביותר. ראבאק, אני בעצמי לא ידעתי שהייתי בגלצ ביום רביעי.למעשה לא הייתי ביפו שנה וחצי, אז מן הסתם אני לא שולט בשידורים החוזרים של התחנה.מה זה היה אגב?
    כתבת שהפרעתי לך במשחק כדורסל עם הסרט “נמוך”. אוקיי,זכותך לזפזפ. נשארת לראות מה יש אחרי ארץ נהדרת-שוב קפצתי לך מול העיניים. אז לידיעתך–אני לא אחראי על שיבוצי התכניות. האמת שאני מתעב את השיבוץ של התכנית, ואם זה היה תלוי בי הייתי מרחיק אותה מ”נמוך” כמה שיותר. וניסיתי. לא עזר. לצערי.
    על גלצ הגבתי בהתחלה,אין לי מושג מה שידרו.
    ולגבי תכנית הספורט של רדיו תל-אביב–יש מושג שנקרא יחסי-ציבור.ודאי שמעת עליו.והנה סקופ די ידוע: אף שחקן לא באמת נהנה מזה! גם לא בחו”ל. גם אני העדפתי שלא להתראיין,במיוחד בתכנית הספורט,לא מבין בזה כלום. אבל מה לעשות,מחלקת יח”צ של קשת היא דורסנית למדי,וזה המינימום שהסכמתי לדבר על “עושים צחוק” אחרי שהדפתי ממני את תכנית הבוקר (איזה מזל בשבילך! היית צריך לראות את קורי השינה שלי בשבע בבוקר-ניצלת פינגווין!) כי גם לי יש קו אדום,לא מוכן לקום אפילו בשביל שירי ארצי המקסימה. כך שהחשיפה המוגזמת מולידה גם שיווק מוגזם,מה לעשות. לא אני בחרתי בזה,ואלה חוקי המשחק.
    אבל אני ממש מופתע, איך פספסת את השאלון “מאחורה” שעשיתי ברייטינג?? איך? והראיון למקומון בחדרה?? ו”עין הדג” בפנאי פלוס?? הכל בשליחות יח”צ קשת.
    ואגב,לא הייתי בטלוויזיה כמעט שנתיים לפני שהשתלטתי לך על החיים. ובעצם,מה שכל-כך דוחה בתגובה שלך(מדהים איך כל נאד שמתחבא מאחרי המחשב יכול להוציא מעצמו כזה רעל) היא העובדה שבאסת לי את ההנאה בשנייה . זכותך המלאה לא לאהוב את מה שאני עושה.גם אני לפעמים לא עומד מאחורי כל דבר שלי במאה אחוז, אבל לעזאזל,דבר יפה. זה אתר מקסים ומרתק,וקצת לכלכת ידידי.
    נו הרד פילינגס. דווקא אהבתי מאד מה שכתבת על הדוקומנטרים. והאתר שלך מגניב. לא חבל?

  20. הפינגווין 9 אפריל 2006 ב - 23:13 קישור ישיר

    מר אלתרמן, דווקא ממך ציפיתי שתזהה בדיחה. ברור שהכל נעשה כיחסי ציבור, אבל תחשוב מה זה לראות/לשמוע/לקרוא את אותו בן אדם שכביכול נעלם מאור הזרקורים בשלושה מדיומים שונים בתוך שבוע וחצי. מעניין למה חשבתי שהיית גם בגל”צ בשבוע שעבר.

    אל תדאג, זו לא הייתה מתקפה אמיתית נגדך, סתם ניצול לרעה של חופש הדיבור. לפעמים אני שוכח שמי שלא מכיר אותי אישית נוטה לקחת ברצינות כל מה שאני כותב. אני מתנצל על כך שלא פרשת נכון את דברי. מצד שני, אחרי שהשקעת כל כך הרבה זמן בלכתוב תגובה, חבל שהמאמץ יהיה לשווא, אז… בולשביק! : )
    (עד כאן לפינתנו “העלב סלב”).

  21. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:42 קישור ישיר

    Thanks dude. This is special seeing

  22. Online Coupon Codes 28 ינואר 2011 ב - 4:12 קישור ישיר

    I would like to express thanks to you for bailing me out of this setting. Because of exploring throughout the the net and meeting proposals which are not helpful, I thought my entire life was gone. Living without the strategies to the problems you have fixed through your article content is a critical case, and ones that might have adversely affected my career if I hadn’t noticed the website. The mastery and kindness in dealing with all the stuff was vital. I’m not sure what I would’ve done if I hadn’t discovered such a point like this. I’m able to at this moment look forward to my future. Thank you very much for this specialized and effective help. I won’t be reluctant to recommend your blog to any individual who needs to have direction on this problem.


השאירו תגובה