אני לא יודע להגיד לכם באופן חד משמעי אם זה טריילר טוב או לא, אבל הוא בהחלט מייצג את סרטו החדש של דובר קוסאשווילי, שהוא פארסה פרועה, גרוטסקית וחסרת עידון או כל יחס לפוליטיקלי קורקטיות. (שמשום מה בוואלה, שקיבלו את הבכורה על הטריילר לפני כמה ימים, החליטו שהסרט הוא "מלודרמה". מה?).

בימים האחרונים מפיצים אנשי טרנספקס, מפיקי הסרט ומפיציו, בשמחה גדולה בפייסבוק את הלינק למאמר שפורסם ב"הארץ" מאת צפי סער שמכתיר את "רווקה פלוס" דווקא כסרט פמיניסטי רדיקלי, להבדיל מהטענות הראשונות נגד הסרט מאת נשים שטענו שהוא מיזוגני. ובכן, נתחיל בזה: הפרוספקטים המסחריים של סרט "שונא נשים" זהים לחלוטין לסרט "פמיניסטי רדיקלי". איש, או אשה, לא ירצו לראות לא את זה ולא את זה, כך שאני לא יודע למה אנשי טרנספקס חושבים שהטקסט מ"הארץ" מקדם את סיכוייו המסחריים של סרטם.

אבל סרט שמצליח להוציא משתי נשים שונות שתי אבחנות פוליטיות קוטביות – האחת רואה בו "שונא נשים" והשנייה מצדיעה ל"פמיניזם הרדיקלי" שבו – הוא בהחלט סרט מבריק שמצליח לחשוף משהו עקום במציאות הפוסטמודרנית שבה הוא פועל, מציאות שאין בה אמת אחת, אלא רק תגובות אישיות וסובייקטיביות שכנראה מייצגות יותר את אידיאולוגיית הכותב מאשר את אידיאולוגיית היוצר אותו מנתחים. כי אני תוהה: האם קוסאשווילי הוא מיזוגני או פמיניסט רדיקלי? תחליטו.

אני חושב שאני מתחיל לראות את מגדל השטן מופיע מולי סתם ככה – בקצף הגילוח, בפירה, בבוץ על שפת הים. אה, ובגרף הסטטיסטיקות של דף הפייסבוק שלי.

וכשאני נזכר שאנשי עין הדג ראו את הר האבדון מ"שר הטבעות" בסטיסטיקות שלהם, אני תוהה מי בעצם מנהל את פייסבוק ומה האג'נדה האמיתית שלו.

סר פטריק סטויארט הגיע היום ארצה והוצג בפני התקשורת הערב רגע לפני שהוא מתחיל את ימי הצילום שלו ב"לצוד פילים", סרטו של רשף לוי. ואיזה תזמון מושלם להגעתו: היום עולה בבתי הקולנוע הסרט "טד" – סרט מאוד מצחיק – שביים סת מקפרלן ("איש משפחה") ושסטיוארט הוא הקריין שפותח את הסרט וחותם אותו, בסיפור המסגרת האגדתי שלו.

בצילום למעלה: סר פטריק עם מיסטר ששון גבאי. בצילום הזה: עם רשף לוי

================

הספקולציות היו קצרות: ג'ימי פאלון לא ינחה את האוסקר. רעיונות למישהו אחר?

=====================

פתאום כולם עוברים לסן פרנסיסקו: טד הופ, מבכירי המפיקים העצמאיים בניו יורק (הוא הפיק את סרטיו של טוד סולונדז, למשל, ובאחרונה את "מרתה מרסי מיי מרלן"), מונה להיות מחליפו של בינגהם ריי המנוח בתור ראש פסטיבל הקולנוע של סן פרנסיסקו.

וקתלין קנדי, שעמדה בעבר בראש חברות ההפקה של סטיבן ספילברג, עוברת לסן פרנסיסקו כדי לנהל לג'ורג' לוקאס את לוקאספילם. היא משאירה את בעלה, פרנק מרשל, לנהל לבד את חברת ההפקה המשותפת שלהם, קנדי/מרשל.

הנה הבעיה עם טבלאות שוברי הקופות של "בוקס אופיס מוג'ו": בגלל שהם מרכזים שם רק את סרטי האולפנים הגדולים, קורה מדי פעם שאחד הסרטים הבולטים ברשימה האמיתית כלל לא יהיה שם כי אין למפיציו חובת דיווח עליו (הכוונה היא לסרטים עצמאיים או סרטים ישראליים). וכך קרה שהסרט שכנראה נמצא השבוע במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות השבוע בכלל לא נמצא בטבלה של "בוקס אופיס מוג'ו", שנמצאת בתחתית הפוסט. "סטפ אפ 4" עקף השבוע את "עלייתו של האביר האפל". הבאטמן מכר כ-40,000 כרטיסים נוספים בסוף השבוע האחרון וחצה את קו ה-200,000 כרטיסים (הוא כבר מתקרב ל-250,000). "סטפ אפ 4" מכר מספר קרוב לזה, ובתוך שבועיים כבר הגיע ל-110,000 כרטיסים.

"מדגסקר 3" עדיין עובד מדהים ויזכה ככל הנראה בכתר סרט הילדים הבכיר של הקיץ. הוא כבר הגיע ל-350,000 כרטיסים והוא הסרט הראשון השנה שמתחיל לאיים על מעמדו של "מחוברים לחיים" (שנמצא בסביבות ה-450,000 כרטיסים) בתור הסרט הקופתי ביותר של השנה. "עידן הקרח 4" מתקרב אף הוא ל-250,000 כרטיסים (בסרטי תלת מימד קשה יותר לאמוד את מספר הכרטיסים כי לא נמסרים הנתונים מה התפלגות המכירות בין כרטיסי הדו מימד הזולים יותר וכרטיסי התלת מימד היקרים יותר).

"העולם מצחיק" כבר הגיע ל-140,000 כרטיסים.

"אמיצה" עובד לאט וביציבות ולא עושה מספרים גדולים אבל מצליח לטפס עוד ועוד. הוא כבר הגיע ל-100,000 כרטיסים.

בטבלת שוברי הקופות של השבוע הבא אני צופה לראות את "טד" מכסח ל"זכרון גורלי" את הצורה.

====================

יולי-אוגוסט השנה מהווים ירידה דרמטית למדי בקופות ביחס לשנה שעברה. בסוף השבוע המקביל לפני שנה היה סך ההכנסות בקופות בישראל יותר מ-2 מיליון דולר, בזכות הבכורה העצומה של "הדרדסים". השבוע סך ההכנסות (של סרטי האולפנים בלבד) עמד על 1.2 מיליון דולר בלבד. ולמעשה עוד לא קרה הקיץ שההכנסות הקופות יעברו את 2 מיליון הדולר (דבר שקרה בשנה שעברה כמה פעמים, גם בזכות "הדרדסים" וגם בזכות "הארי פוטר ואוצרות המוות ב'" שעשו שניהם מספרים עצומים). השנה הזאת, עד כה, רגועה ביחס לשנה שעברה.

======================

ואם תיכנסו עכשיו לדפי הזמנת הכרטיסים בסינמה סיטי וביס פלאנט תראו איך נראית מלחמה שקטה ולכאורה ג'נטלמנית בין מפיצים, ותלמדו איך בעל בית קולנוע יכול לחנוק סרט של המתחרה שלו. בסינמה סיטי ראשון לציון "המשגיחים" (המופץ על ידי מרק רוזנבאום) משובץ הערב להקרנה אחת בלבד, ואילו "הדילרים" (המופץ על ידי יונייטד קינג, חברה אחות של סינמה סיטי) משובץ לשלוש הקרנות. "המשגיחים" עד כה מכר יותר כרטיסים מ"הדילרים" אבל באמצעות משחקי שיבוץ כאלה יכול מפיץ הסרט שבבעלותו גם בית קולנוע להטות את הכף לטובתו. הנקמה נמצאת מעבר לכביש: ביס פלאנט ראשל"צ משובץ "המשגיחים" לשתי הקרנות הערב ו"הדילרים" רק להקרנה אחת בחצות.

הנה הבעיה עם טבלאות שוברי הקופות של "בוקס אופיס מוג'ו": בגלל שהם מרכזים שם רק את סרטי האולפנים הגדולים, קורה מדי פעם שאחד הסרטים הבולטים ברשימה האמיתית כלל לא יהיה שם כי אין למפיציו חובת דיווח עליו (הכוונה היא לסרטים עצמאיים או סרטים ישראליים). וכך קרה שהסרט שכנראה נמצא השבוע במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות השבוע בכלל לא נמצא בטבלה של "בוקס אופיס מוג'ו", שנמצאת בתחתית הפוסט. "סטפ אפ 4" עקף השבוע את "עלייתו של האביר האפל". הבאטמן מכר כ-40,000 כרטיסים נוספים בסוף השבוע האחרון וחצה את קו ה-200,000 כרטיסים (הוא כבר מתקרב ל-250,000). "סטפ אפ 4" מכר מספר קרוב לזה, ובתוך שבועיים כבר הגיע ל-110,000 כרטיסים.

"מדגסקר 3" עדיין עובד מדהים ויזכה ככל הנראה בכתר סרט הילדים הבכיר של הקיץ. הוא כבר הגיע ל-350,000 כרטיסים והוא הסרט הראשון השנה שמתחיל לאיים על מעמדו של "מחוברים לחיים" (שנמצא בסביבות ה-450,000 כרטיסים) בתור הסרט הקופתי ביותר של השנה. "עידן הקרח 4" מתקרב אף הוא ל-250,000 כרטיסים (בסרטי תלת מימד קשה יותר לאמוד את מספר הכרטיסים כי לא נמסרים הנתונים מה התפלגות המכירות בין כרטיסי הדו מימד הזולים יותר וכרטיסי התלת מימד היקרים יותר).

"העולם מצחיק" כבר הגיע ל-140,000 כרטיסים.

"אמיצה" עובד לאט וביציבות ולא עושה מספרים גדולים אבל מצליח לטפס עוד ועוד. הוא כבר הגיע ל-100,000 כרטיסים.

בטבלת שוברי הקופות של השבוע הבא אני צופה לראות את "טד" מכסח ל"זכרון גורלי" את הצורה.

====================

יולי-אוגוסט השנה מהווים ירידה דרמטית למדי בקופות ביחס לשנה שעברה. בסוף השבוע המקביל לפני שנה היה סך ההכנסות בקופות בישראל יותר מ-2 מיליון דולר, בזכות הבכורה העצומה של "הדרדסים". השבוע סך ההכנסות (של סרטי האולפנים בלבד) עמד על 1.2 מיליון דולר בלבד. ולמעשה עוד לא קרה הקיץ שההכנסות הקופות יעברו את 2 מיליון הדולר (דבר שקרה בשנה שעברה כמה פעמים, גם בזכות "הדרדסים" וגם בזכות "הארי פוטר ואוצרות המוות ב'" שעשו שניהם מספרים עצומים). השנה הזאת, עד כה, רגועה ביחס לשנה שעברה.

======================

ואם תיכנסו עכשיו לדפי הזמנת הכרטיסים בסינמה סיטי וביס פלאנט תראו איך נראית מלחמה שקטה ולכאורה ג'נטלמנית בין מפיצים, ותלמדו איך בעל בית קולנוע יכול לחנוק סרט של המתחרה שלו. בסינמה סיטי ראשון לציון "המשגיחים" (המופץ על ידי מרק רוזנבאום) משובץ הערב להקרנה אחת בלבד, ואילו "הדילרים" (המופץ על ידי יונייטד קינג, חברה אחות של סינמה סיטי) משובץ לשלוש הקרנות. "המשגיחים" עד כה מכר יותר כרטיסים מ"הדילרים" אבל באמצעות משחקי שיבוץ כאלה יכול מפיץ הסרט שבבעלותו גם בית קולנוע להטות את הכף לטובתו. הנקמה נמצאת מעבר לכביש: ביס פלאנט ראשל"צ משובץ "המשגיחים" לשתי הקרנות הערב ו"הדילרים" רק להקרנה אחת בחצות.

לא יודע.

אבל הנה מה שאני כן יודע: חברת ברקו פיתחה סטנדרט חדש של מיקס סאונד בשם Auro 3D. למרות התלת-מימד בשם, זה מדבר על סאונד ולא על תמונה. זה מיקס שפותח את הסאונד ל-11 ערוצים (פלוס סאב-וופר), להבדיל משבעת הערוצים של דולבי דיגיטל. הרמקולים פרוסים בגבהים שונים באולם ומעניקים לסרטים תחושה נוספת של נפח וגובה. אחד הראשונים שאימצו את השיטה הזאת היה ג'ורג' לוקאס שלסרט קרבות המטוסים שלו, "זנבות אדומים", יצר מיקס כזה.

יש כרגע רק מעט אולמות בעולם שמחזיקים את מערכת ה-Auro 3D, אבל חברת תיאטראות ישראל של מוקי גרדינגר היא מהראשונות בעולם שאימצה אותה. תמצאו את זה בעיקר בבתי הקוךנוע של החברה במזרח אירופה, אבל כמה מהאולמות ביס פלאנט ראשון לציון מתהדרים בלוגו של אאורו בכניסה אליהם.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שאם אני רוצה ללכת לראות סרט ולהפתפעל מהמיקס הסופר-דופר-משוכלל שלו ומערכת הסאונד הכי קאטינג-לכאורה-אדג' שקיימת כיום, הדרך היחידה שאני יכול לעשות את זה, זה רק אם יוצא לי פוקס. אין שום דרך לדעת בשלב הזמנת הכרטיסים האם האולם שבו יוקרן הסרט מצויד בסאונד אאורו.

כשבאתי לראות סרט ביס פלאנט ראשל"צ רציתי לשמוע אותו באורו, אבל לא יכולתי לדעת מראש מי ומה. אז זה לא יצא. והקלגסים שעמדו באמצע היום בכניסה לכל האולמות (גם זה שווה שיחה, אגב) לא נתנו לי להתפלח לאחד האולמות כדי לשמוע את ההבדל.

מה שמעלה את השאלה: אם כך, מה הטעם? אם הושקע כסף רב (ולוגואים ענקיים בכניסה) בהבאת מערכת סאונד חדשה, למה לא לתת לצופי הקולנוע את האפשרות לבחור האם לצפות ב"עידן הקרח 4" בתלת מימד או בדו מימד, בעברית או באנגלית ובאאורו או בדולבי דיגיטל?

עדכון: אנשי יס פלאנט מעדכנים בתגובות שמערכת האורו 3d מותקנת באולמות 7, 10 ו-11. זה מידע שימושי! תודה.

מתוך הסרט שזכה בפרס הקהל בפסטיבל אנסי ולא יוקרן בפסטיבל אנימיקס

בכל שנה כשנפתח פסטיבל האנימציה בסינמטק תל אביב אני חוטף עצבים. הוא נפתח היום. אם אתם לא סלקטיביים במיוחד אתם עשויים ליהנות בו. אבל לי קשה איתו מאוד. כבר 12 שנה שהפסטיבל הזה ניזון מכספי ציבור, ואולי הגיע הזמן שהוא יהיה קצת יותר טוב. לישראל מגיע פסטיבל אנימציה אמיתי ורציני, אבל זה שמתקיים בסינמטק תל אביב הוא לא כזה. והוא ממש מעצבן אותי.

אבל לפני כל זה, אני חייב להודות: כאירוע עירוני שנתי, יש לי סימפתיה למה שקורה בימים האלה בסינמטק, בעיקר לשוק הקומיקס הכה חביב שנפתח ברחבת הסינמטק ולאווירה הגיקית הכה מעוררת חיבה שמשתלטת עליו. הבנות שלי נהנות באירוע הזה מסדנאות האנימציה והקרנות הסרטים. כך שהביקורת היא לא על עצם קיומו של האירוע, אלא על הפוטנציאל העצום שיש לו, ושנראה שאיש לא דורש מאיש שיעבוד כדי לממש אותו.

נתחיל משמו של הפסטיבל: פסטיבל לאנימציה, קומיקס וקריקטורה (רשמית קוראים לו אנימיקס, אבל נרד מזה). אם אני הייתי מנהל הסינמטק הייתי מכריז מיד שאירוע שלא קשור לקולנוע יכול להתקיים ברחבה אבל לא באולמות. יש כזה פקק של סרטים, שבכל פעם שהסינמטק סוגר את שעריו כדי לקיים הרצאה שאינה קשורה לקולנוע ולהקרנת סרט, זה נראה לי ביזיון. ובחיי שאני לא צריך את סינמטק תל אביב בשביל ללמוד על קריקטורות העוסקות בנשות ראש הממשלה. אם מישהו חושב שזה רעיון טוב לתערוכה ולהרצאה, יש מספיק מקומות אחרים. למשל, במוזיאון הקומיקס והקריקטורה בחולון (שבכלל, צריך להשתלט על הפסטיבל הזה ולעשות אותו כמו שצריך, או להקים לו מתחרה שיוכיח שאפשר לעשות פסטיבל אנימציה טוב יותר).

סינמטק תל אביב, אם כן, צריך (לדעתי) להיות בית אך ורק לפסטיבל אנימציה. עכשיו בואו נבחן איזה מין פסטיבל אנימציה מגיע לנו מול מה שאנחנו מקבלים.

את עמדתי לגבי פסטיבלי קולנוע מגזריים הבעתי לא פעם. למשל כאן, בנוגע לדוק-אביב. זה נורא פשוט בעיניי: אם אתה מקים פסטיבל לאנימציה, הפסטיבל שלך חייב להיות המקום הבכיר ביותר לאנימציה בארץ, מעל לכל פסטיבל אחר. אבל אם תרצו לדעת מה קרה בשנה האחרונה בתחום האנימציה בעולם, רוב הסיכויים הם שלא תקבלו את זה בפסטיבל האנימציה של תל אביב. הפסטיבל מקדיש שתי הקרנות ל"המיטב מהעולם", מהשנים האחרונות. למה מקבץ המציג סרטים חדשים מהעולם מכיל, למשל, את "בית שימוש ציבורי", שהיה מועמד לאוסקר ב-2009 במקבץ הסרטים החדשים של 2012? אם הייתי מביא לעורכיי ידיעה חדשותית שקרתה ב-2009 ומציג אותה כחדשה הם היו מפטרים אותי (או נותנים לי אזהרה לקראת פיטורים). אבל בפסטיבל האנימציה של תל אביב זה כנראה מקובל. הגישה היא: איש אינו מבין, איש אינו יודע ולאיש לא אכפת.

למעשה, אם תרצו לדעת מה חדש בעולם האנימציה לשנתון 2011-2012 רוב הסיכויים הם שתקבלו את זה בפסטיבל ירושלים. אולי אפילו בפסטיבל חיפה. אבל לא בפסטיבל שכל מרצו אמור להיות מוקדש אך ורק לתחום הזה. אם יש בו סרטים חדשים, הם ממילא יהיו כאלה שכבר הוצגו לפני כן בחיפה או בירושלים (כזה הוא סרט האנמציה הספרדי "קמטים", זוכה הפרס השני בפסטיבל אנסי – בכיר פסטיבלי האנימציה בעולם, שלא מהווה שום מודל לחיקוי לפסטיבל התל אביבי – שיוקרן בתל אביב אחרי שהוקרן בירושלים).

הביטו בתוכניית האנימציה של אנימיקס. זו טרגדיה. מקבץ סרטים על פילים? אתם רציניים? ומה הרעיון להקרין שוב את "סיטה שרה בלוז" את "סנדקי טוקיו" ואת "חיים בהתעוררות" בן ה-11 של ריצ'רד לינקלייטר.

האירוע היחיד בפסטיבל שיש בו איזושהי חשיבות וייחודיות הוא סיכום השנה של אגודת האנימטורים הישראלית (אסי"ף) שמציגה בפסטיבל את המצטיינים שבסרטי האנימציה בישראל ומחלקת את פרסי השנתיים. אני מוכן להתערב אתכם שאם מחר אנשי אסי"ף מקבלים טלפון מפסטיבל ירושלים להעביר את האירוע שלהם אליהם ליולי הם עושים את זה בלי למצמץ בכלל.

כי כאן נמצא הכשל של פסטיבל אנימיקס: אם זה אירוע שרוצה לקבץ אליו את קהילת האנימציה של ישראל, להיות כנס האנימציה המרכזי, המוביל והבולט, כל החשיבה העריכתית שלו צריכה להיות אחרת. הוא צריך להפוך למקבילה הישראלית לפסטיבל אנסי (למשל, על ידי יצירת שת"פ תוכן). אם הוא פסטיבל המיועד לילדים ולהוריהם שרוצים לראות סרטי אנימציה "איכותיים" בקיץ, אז באמת אין מניעה שיוצגו בו סרטים ישנים, או תוכניות נושא, כי הוא מוותר על המימד המגזיני והמחדש של פסטיבלי קולנוע. במקרה כזה, יהיה נכון לחבר בין פסטיבל האנימציה והפסטיבל לסרטי ילדים (עוד אירוע שאני לא מבין אף אחת מהחלטות האוצרות שלו), שממילא עבר השנה לקיץ, ואז שיפרשו ממנו כל האנימטורים וילכו לסינמטק חולון – שממילא הפך לבית האנימציה של ישראל – ויקימו בו פסטיבל אנימציה אמיתי ונורמלי. כזה שלא משבץ בכל שנה תוכנית "ממזרית" על סקס בסרטי אנימציה. או תופר מקבצים תמוהים עם נחמיה שטרסלר. לא באמת: וואט. דה. פאק.

"לא בתל אביב". צילום: זיו ברקוביץ'

אחד הדפים שהכי נהניתי לקרוא בפייסבוק בימים האחרונים היה זה של נוני גפן, שעושה עבודה נפלאה בעדכון מסעו המפתיע לפסטיבל לוקרנו עם סרטו בגרוש וחצי, "לא בתל אביב". גפן וחבריו תיעדו כל צעד במסע: המטוס, הנחיתה במילאנו, ההגעה ללוקרנו, הפרמיירה אתמול, וההתרגשות המשתנקת מסביב.

הטקסט שכתב אוליבייה פר, מנהל פסטיבל לוקרנו, על הסרט הוא לא פחות ממדהים בסופרלטיבים שהוא מרעיף עליו: "סרט מרדני, חופשי, תריס ומלא כשרון, שאוטר מושלם יצר אותו, מאחורי המצלמה ולפניה". הוא גם משווה את הסרט ל"באפלו 66" של וינסנט גאלו, וכאן דווקא אני חייב להודות שזו אבחנה מעניינת מאוד – לא רק ברמת האנרגיה המטורללת, אלא כי יש דמיון מסוים בין גאלו ובין גפן (גפן נראה פחות מטורף, אבל אולי זו רק אשליה).

האמת שאחרי הצפייה ב"לא בתל אביב" המסע שלו ללוקרנו נראה פלאי אף יותר. יש לי המון דברים להגיד על הסרט, חלקם חיוביים, אבל יש לי גם טענות כלפיו, וארחיב עליו – במחמאות וחיבוקים אבל גם בכמה גערות – כשיהיה לזה קונטקסט מקומי, אבל מדהים בעיניי שמכל הסרטים שנעשו בארץ דווקא בסרט הזה פר התלהב, סרט כל כך פרוע וחסר רסן ומשמעת. אבל מצד שני, אני גם מבין. הוא נורא סקסי, ובעיקר הוא כולו ספוג במוזיקה. יש לסרט הזה גרוב מנצח (וחוש הומור חולני). יש בו ליהוק מושלם (כולל טל פרידמן בתפקיד עופר שכטר). ויש בו גם אווירת סיקסטיז נפלאה (אני ממש מקווה שהסרט הזה יחזיר לאופנה צילום בשחור-לבן לסרטים דלי התקציב בארץ, זה עושה פלאים. אין כמעט שוט בסרט הזה שלא ראוי להפוך אותו לפוסטר). אין לי מושג מה גפן עושה בשעות היממה שלו, אבל הסרט שלו גורם לי לחשוב שהוא מבלה אותן רק כשהוא צופה בסרטיו של גודאר.

אבל אוליבייה פר מזהה משהו מאוד נכון. כשהוא מחמיא ליערה פלציג, בתור החטופה מרצון של הדמות שמגלם גפן, הוא מזכיר לבאי הפסטיבל שהיא כיכבה לפני שנה גם ב"השוטר", הסרט שזכה בפרס חבר השופטים בשנה שעברה בלוקרנו. והוא מוסיף, אפרופו שני הסרטים האלה: "גל של נעורים וחתרנות שוטף את הקולנוע הישראלי". ובכן, אני לא יודע אם יש כאן גל. אבל דיברנו על זה לא מזמן – לא זוכר אפרופו איזה סרט: יש לקולנוע הישראלי בעיה חמורה עם נעורים. הקולנוע הישראלי מאוד בוגר ושקול, לעיתים קרובות ממש קשיש. אפילו זקן. נסו להיזכר בסרטים שיש בהם "נעורים", באמת משב רוח פרוע וצעיר, ותגיעו לחופן סרטים. "חתולים על סירת פדלים" ו"הלהקה" ופחות או יותר זהו, לא? ואכן, מה שמידבק ב"לא בתל אביב" זה באמת קדחת הנעורים שלו. זה, וסצינה מוזיקלית יפהפיה – ממש יפהפיה – שאני מקווה שמפיקיו יעלו לאינטרנט בהקדם, כי היא נפלאה.

"לא בתל אביב". צילום: זיו ברקוביץ'

אחד הדפים שהכי נהניתי לקרוא בפייסבוק בימים האחרונים היה זה של נוני גפן, שעושה עבודה נפלאה בעדכון מסעו המפתיע לפסטיבל לוקרנו עם סרטו בגרוש וחצי, "לא בתל אביב". גפן וחבריו תיעדו כל צעד במסע: המטוס, הנחיתה במילאנו, ההגעה ללוקרנו, הפרמיירה אתמול, וההתרגשות המשתנקת מסביב.

הטקסט שכתב אוליבייה פר, מנהל פסטיבל לוקרנו, על הסרט הוא לא פחות ממדהים בסופרלטיבים שהוא מרעיף עליו: "סרט מרדני, חופשי, תריס ומלא כשרון, שאוטר מושלם יצר אותו, מאחורי המצלמה ולפניה". הוא גם משווה את הסרט ל"באפלו 66" של וינסנט גאלו, וכאן דווקא אני חייב להודות שזו אבחנה מעניינת מאוד – לא רק ברמת האנרגיה המטורללת, אלא כי יש דמיון מסוים בין גאלו ובין גפן (גפן נראה פחות מטורף, אבל אולי זו רק אשליה).

האמת שאחרי הצפייה ב"לא בתל אביב" המסע שלו ללוקרנו נראה פלאי אף יותר. יש לי המון דברים להגיד על הסרט, חלקם חיוביים, אבל יש לי גם טענות כלפיו, וארחיב עליו – במחמאות וחיבוקים אבל גם בכמה גערות – כשיהיה לזה קונטקסט מקומי, אבל מדהים בעיניי שמכל הסרטים שנעשו בארץ דווקא בסרט הזה פר התלהב, סרט כל כך פרוע וחסר רסן ומשמעת. אבל מצד שני, אני גם מבין. הוא נורא סקסי, ובעיקר הוא כולו ספוג במוזיקה. יש לסרט הזה גרוב מנצח (וחוש הומור חולני). יש בו ליהוק מושלם (כולל טל פרידמן בתפקיד עופר שכטר). ויש בו גם אווירת סיקסטיז נפלאה (אני ממש מקווה שהסרט הזה יחזיר לאופנה צילום בשחור-לבן לסרטים דלי התקציב בארץ, זה עושה פלאים. אין כמעט שוט בסרט הזה שלא ראוי להפוך אותו לפוסטר). אין לי מושג מה גפן עושה בשעות היממה שלו, אבל הסרט שלו גורם לי לחשוב שהוא מבלה אותן רק כשהוא צופה בסרטיו של גודאר.

אבל אוליבייה פר מזהה משהו מאוד נכון. כשהוא מחמיא ליערה פלציג, בתור החטופה מרצון של הדמות שמגלם גפן, הוא מזכיר לבאי הפסטיבל שהיא כיכבה לפני שנה גם ב"השוטר", הסרט שזכה בפרס חבר השופטים בשנה שעברה בלוקרנו. והוא מוסיף, אפרופו שני הסרטים האלה: "גל של נעורים וחתרנות שוטף את הקולנוע הישראלי". ובכן, אני לא יודע אם יש כאן גל. אבל דיברנו על זה לא מזמן – לא זוכר אפרופו איזה סרט: יש לקולנוע הישראלי בעיה חמורה עם נעורים. הקולנוע הישראלי מאוד בוגר ושקול, לעיתים קרובות ממש קשיש. אפילו זקן. נסו להיזכר בסרטים שיש בהם "נעורים", באמת משב רוח פרוע וצעיר, ותגיעו לחופן סרטים. "חתולים על סירת פדלים" ו"הלהקה" ופחות או יותר זהו, לא? ואכן, מה שמידבק ב"לא בתל אביב" זה באמת קדחת הנעורים שלו. זה, וסצינה מוזיקלית יפהפיה – ממש יפהפיה – שאני מקווה שמפיקיו יעלו לאינטרנט בהקדם, כי היא נפלאה.

את הנעימה הכי מפורסמת שלו, מרווין המליש בכלל לא הלחין. המליש – שהלך אתמול לעולמו במפתיע בגיל 68 – הלחין ב-1973 את פסקול "העוקץ" – הסרט זוכה האוסקר שהיה שיתוף הפעולה השני של הבמאי ג'ורג' רוי היל עם פול ניומן ורוברט רדפורד אחרי "קיד וקאסידי" – ובחר כנעימה מרכזית בו קטע ראגטיים טו-סטפ בן 70 שנה אז (מ-1902) שהלחין סקוט ג'ופלין, בשם "The Entertainer". העיבוד של המליש לקטע הפך לקלאסיקה מיידית, ולאחד הקטעים שאין תלמיד לפסנתר שלא לומד לנגן אותו בשנתו השנייה. הוא אפילו הגיע למקום השלישי במצעד הפזמונים האמריקאי ב-1974. הנה תזכורת כדי שתגידו, "אה! הקטע הזה!":

המליש היה מועמד בסך הכל 12 פעמים לאוסקר וזכה שלוש פעמים – שלוש הזכיות קרו באותו טקס ב-1974: אחת על העיבוד של "העוקץ", ושתיים על הלחנת הפסקול והלחנת השיר ל"כך היינו" של סידני פולאק (עם רוברט רדפורד וברברה סטרייסנד). הנה תזכורת לשיר ההוא של סטרייסנד (שמכר מאות מיליוני עותקים):

אני בוודאי לא אצליח לזכור את כל הנעימות שהוא הלחין לסרטים כמו "בננות" של וודי אלן (אחד הסרטים האחרונים של אלן עם פסקול מקורי), "בחירתה של סופי", "אנשים פשוטים", "שורת המקהלה" ולאחרונה ב"המודיע!" של סטיבן סודרברג, אבל נדמה לי שבשליפה, אם אני צריך לבחור את השיר הקולנועי שלו שאני הכי אוהב, זה בטח יהיה זה: קרלי סיימון מתוך סרט הג'יימס בונד העשירי, "המרגל שאהב אותי".

ויש לי זכרון עמום ורחוק שאני זוכר את המליש מופיע בתוכנית אירוח בערוץ 1 אי שם בשנות השבעים או השמונים. של מני פאר, אולי? ואולי אני בכלל מבלבל עם ברט בכארך יבדל"א, סוג של תאום מוזיקלי.