היום ב-19:00 תינעל ההצבעה המקוונת לשלב הראשון של פרסי אופיר, שלב המועמדויות. אז אם אתם חברי אקדמיה וטרם הצבעתם, קדימה. יהיה מעניין לשמוע בימים הקרובים האם המעבר להצבעה באינטרנט הגדיל את אחוזי ההשתתפות של חברי האקדמיה בתהליך, ביחס לשנים הקודמות בהן הם נדרשו לסמן את בחירתם בטופס ולשלוח אותו בדואר למשרדי האקדמיה.

ובינתיים, האינטרנט מתחיל להתמלא בספקולציות לגבי התחרות. איתי עמוס מהבלוג "אלבום אחד ביום", השיק בלוג חדש בשם "ארכיסינמה" שמבכיל כרגע רק סקירה ארוכה ומקיפה עד רמת פרטי פרטים של רוב סרטי התחרות השנה, עם ציון העדפותיו של הכותב. באופן כללי הוא בעד "המשגיחים".

איתן וייץ, שלדעתי הוא היחיד בארץ שבאמת ראה את כל הסרטים המועמדים לפרס אופיר השנה (חוץ מאת "המשימה אקס"), מסכם בבלוגו את המועדפים שלו. באופן כללי, הוא בעד "המשגיחים".

אגב, הבחירות של איתן הן אציליות עד רמת המדע בדיוני. כלומר, הוא מדגיש שאלה הבחירות שלו ולא תחזיותיו. אבל אני כבר רואה די בנקל שבהרבה מקרים לא יהיה קשר בין החמישיות שלו ובין המועמדויות הסופיות כפי שיוכרזו ביום שלישי הבא.

ועוד אגב, כשאני קורא בתגובות אצל איתן את המגיב משה כותב: "הסרט הטוב ביותר: 'המשגיחים'. למרות שזה לא הסרט הכי טוב אבל זה הסרט שיש לו הכי הרבה סיכוי באוסקר", וכשאני שומע שוב ושוב ממצביעי אקדמיה אומרים לי את המשפט הזה (כל פעם עם שם אחר של סרט) כמין הודאה בכך שהם לא מצביעים לסרט שהיה הכי טוב לדעתם, אלא לסרט שלדעתם יהיה את הסיכוי הכי טוב באוסקר, אני נמלא עצב וזעם על כמה שהתחרות הזאת מקולקלת, ושפרס הסרט הטוב הוא לא באמת הפרס לסרט הטוב. מבאס, וכל כך קל לתיקון מיידי. ואגב: "המשגיחים" הוא סרט נהדר בעיניי, אבל אין לו שום סיכוי באוסקר. כלום. אפס. לא שזה לא אומר שהוא לא יכול או צריך לזכות בפרס אופיר, אבל מי שמצביע לו בתור "בעל סיכויים לאוסקר" לא מבין מהחיים שלו.

וב"סריטה" מסכמים את התחזיות שלהם לקטגוריות המשחק, הבימוי והתסריט. (הערה שלי: הימור על פרס השחקן שלא מעמיד את השואו-דאון הסופי בין יפתח קליין מ"למלא את החלל" ובין אלי פיניש מ"העולם מצחיק" לדעתי מפספס את הדרמה הגדולה של הטקס השנה).

ואפילו בפייסבוק, שאול דישי מתנבא על החמישיה הסופית (אבל יהיו שישה, שאול! שישה).

והאין זה מצחיק שאך לפני שנתיים נשללה ממני הכניסה להקרנות האקדמה כי היו"ר דאז, מרק רוזנבאום, לא היה מוכן שאסקר את סרטי אופיר במהלך ההצבעה להם? ומאז הייתי צריך למצוא דרכים להתגנב להקרנות, או בהזמנת מפיקי הסרטים עצמם או כמתלווה לחבר אקדמיה. והנה, דווקא השנה כשאני לא מצליח לעמוד במטלת הצפייה בסרטי התחרות (כנראה שהגבול שלי נמצא ב-15 סרטים ישראליים לשנה, 30 זה פשוט מחוץ לאמצעי הזמן שעומדים לרשותי), יש מספיק אנשים שמדוולים על התחרות בהיקפים מרשימים גם בלעדיי (והם לא מסתבכים עם ההנהלה). זמנים חדשים.

===============

אגב, לפני כמה חודשים שמעתי על מותו בתאונת אופנוע של האמן ריצ'רד שילה. שמעתי על כך מאנשים שהכירו אותו. לא הזכרתי את זה כאן, כי לא ידעתי ששילה היה קשור לעולם הקולנוע. אבל רק לא מזמן בתברר לי שכן: ריצ'רד שילה היה האיש שעיצב את הפסלון של פרס אופיר (המופיע בראש הפוסט, הישר מהפוסט של "סריטה") – הוא גם יצר את הפסל של אלביס בתחנת הדלק בנווה אילן. אבל הכי משמעותי מבחינתי: גיליתי שהוא היה התסריטאי של "דני וגיל במסע בלתי רגיל", סדרה ללימודי היסטוריה של הטלוויזיה החינוכית משנות השבעים, עם אמיר אוריין בתפקיד הראשי, המספרת על מבוגר וצעיר העוברים בזמן וחוזים באירועים היסטוריים (כן, זו גרסת החינוכית ל"מנהרת הזמן" ולגאד וטוני מחמש שנים לפני כן). איך אהבתי כילד את הסדרה הזאת. ההיכרות הראשונה שלי עם רעיונות המסע בזמן.

ביו-טיוב מצאתי רק את זה:

צילום ראשון, מהמצלמה האחורית של רכב החלל "סקרנות"

זהו שובר הקופות האמיתי של הבוקר: המעקב אחרי נחיתת החללית של נאס"א על המאדים. זה קרה הבוקר ואפשר לעקוב אחר מה שקורה בנאס"א כאן.

וזה סרטון שמסביר איך בדיוק התרחשה הנחיתה. בגלל שלוקח לאותות התקשורת שבע דקות להגיע ממאדים ועד לכדור הארץ, אנשי מרכז הפיקוד בנאס"א היו שרויים הבוקר בערך ב-8:20 שעון ישראל בשבע דקות של אימה: האם הרכב נחת או התרסק.

===============

הייתם מצפים שנחיתה על המאדים תזניק את ההתענייניות ברימייק של "זכרון גורלי"*, אלא שקרה ההפך: הסרט פתח בסוף השבוע באמריקה עם מספרים חלשים למדי. נו, מה ציפיתם מסרט של לן ווייסמן? ובישראל: סוף השבוע האחרון הוא שידור חוזר של סוף השבוע שעבר: "עלייתו של האביר האפל" ו"סטפ-אפ 4". למעשה, אם מחברים אם מספרי הכרטיסים של גרסאות התלת מימד והדו מימד של "סטפ-אפ 4", הוא למעשה הסרט הנצפה בסוף השבוע האחרון בארץ. טירוף.

*) אה. מתברר שהרימייק של "זכרון גורלי" בכלל לא מתרחש במאדים. עכשיו הם בטח מתחרטים על זה.

הנה בשורה בלעדית ל"סינמסקופ": בתחילת חודש ספטמבר "סינמסקופ" ואורנג' יסיימו את שיתוף הפעולה ביניהם. להתראות ותודה על הדגים.

שיתוף הפעולה ביני ובין אורנג' התחיל ב-2008 בתיווכו וביוזמתו של גדי שמשון. זה היה אמור להימשך שנה עם אופציה לשנה נוספת, ונגמר עם כמעט ארבע שנים של שיתוף פעולה. אלה היו ארבע שנים די מדהימות מבחינתי ומבחינת הבלוג שבו הוא צמח וצמח והגיע לכמה וכמה שיאים. וכן, גם הפרנסה נהייתה נוחה. אז לסיכום ארבע השנים האלה אני חייב המון תודה ליניב זך ולשי גיסין באורנג' שהיו פרטנרים נהדרים, וכמובן לגדי שמשון שהיה מעין אבא של הבלוג בשנים האלה.

מה הלאה? בתחילת ספטמבר – אני מקווה שכבר ב-1 בחודש – "סינמסקופ" יזנק מחדש בכתובת המקורית שלו, cinemascope.co.il (אתם מוזמנים כבר להכניס אותה למועדפים שלכם. הכתובת ההיא מפנה כעת לכאן).

ומה יהיה אז? ובכן, אני עוד לא ממש יודע. ברגעים אלה מתקיימים כמה וכמה דיונים עם גופים כאלה ואחרים לגבי שיתוף פעולה. אני בהחלט מחפש ספונסר חדש שייקח חסות על הבלוג, אבל אני גם מנסה לבדוק אופציות אחרות, עצמאיות יותר. אחרי ארבע שנות נוחות, זה בהחלט מלהיב לתכנן מחדש מה יהיו הכיוונים שאליהם ילך הבלוג.

וכאן, אגב, אתם יכולים לעזור: אם מישהו מקוראיי הקבועים (או המזדמנים) הוא טייקון תקשורת שרוצה לקחת חסות על בלוג הקולנוע הכי גדול בישראל (קראו את המחמאות מימין), בין אם כדי לשלב אותו במיזם תקשורתי או סתם מתוך פילנתרופיה, זה הזמן לשלוח מייל ולהציע הצעה. כל מי שיש לו רעיון אחר, ובכן: זה הזמן להציע הצעה. המייל שלי הוא yraveh@cinemascope.co.il

במקביל, אני מקווה שאחד הדיונים המתגבשים ישא פרי ואוכל להכריז על משהו חדש בקרוב ממש. כרגע עוד אין שום דבר סגור. הרבה מחשבות, אופציות ופרטנרים אפשריים, אבל שום דבר לא סופי.

אז זה העדכון בשלב זה. עידן חדש בפתח. הפרק השלישי בתולדות הבלוג (שהוקם ב-2006) עומד לצאת לדרך. נראה לי – אם להשתמש במילותיו של לורנס איש ערב – שהולך להיות כיף.

הנה בשורה בלעדית ל"סינמסקופ": בתחילת חודש ספטמבר "סינמסקופ" ואורנג' יסיימו את שיתוף הפעולה ביניהם. להתראות ותודה על הדגים.

שיתוף הפעולה ביני ובין אורנג' התחיל ב-2008 בתיווכו וביוזמתו של גדי שמשון. זה היה אמור להימשך שנה עם אופציה לשנה נוספת, ונגמר עם כמעט ארבע שנים של שיתוף פעולה. אלה היו ארבע שנים די מדהימות מבחינתי ומבחינת הבלוג שבו הוא צמח וצמח והגיע לכמה וכמה שיאים. וכן, גם הפרנסה נהייתה נוחה. אז לסיכום ארבע השנים האלה אני חייב המון תודה ליניב זך ולשי גיסין באורנג' שהיו פרטנרים נהדרים, וכמובן לגדי שמשון שהיה מעין אבא של הבלוג בשנים האלה.

מה הלאה? בתחילת ספטמבר – אני מקווה שכבר ב-1 בחודש – "סינמסקופ" יזנק מחדש בכתובת המקורית שלו, cinemascope.co.il (אתם מוזמנים כבר להכניס אותה למועדפים שלכם. הכתובת ההיא מפנה כעת לכאן).

ומה יהיה אז? ובכן, אני עוד לא ממש יודע. ברגעים אלה מתקיימים כמה וכמה דיונים עם גופים כאלה ואחרים לגבי שיתוף פעולה. אני בהחלט מחפש ספונסר חדש שייקח חסות על הבלוג, אבל אני גם מנסה לבדוק אופציות אחרות, עצמאיות יותר. אחרי ארבע שנות נוחות, זה בהחלט מלהיב לתכנן מחדש מה יהיו הכיוונים שאליהם ילך הבלוג.

וכאן, אגב, אתם יכולים לעזור: אם מישהו מקוראיי הקבועים (או המזדמנים) הוא טייקון תקשורת שרוצה לקחת חסות על בלוג הקולנוע הכי גדול בישראל (קראו את המחמאות מימין), בין אם כדי לשלב אותו במיזם תקשורתי או סתם מתוך פילנתרופיה, זה הזמן לשלוח מייל ולהציע הצעה. כל מי שיש לו רעיון אחר, ובכן: זה הזמן להציע הצעה. המייל שלי הוא yraveh@cinemascope.co.il

במקביל, אני מקווה שאחד הדיונים המתגבשים ישא פרי ואוכל להכריז על משהו חדש בקרוב ממש. כרגע עוד אין שום דבר סגור. הרבה מחשבות, אופציות ופרטנרים אפשריים, אבל שום דבר לא סופי.

אז זה העדכון בשלב זה. עידן חדש בפתח. הפרק השלישי בתולדות הבלוג (שהוקם ב-2006) עומד לצאת לדרך. נראה לי – אם להשתמש במילותיו של לורנס איש ערב – שהולך להיות כיף.

זה עלה אמש. הפרק השני של "קומיקאים במכוניות שותים קפה" עם ג'רי סיינפלד. הפעם הוא לוקח את ריקי ג'רווייס ממנהטן לסיטי איילנד (בין הברונקס ללונג איילנד). ונראה שריקי ג'רווייס באמת לא נהנה מאף רגע שם:

הפרק הראשון עם לארי דיוויד נמצא כאן.

==================

אפרופו קומיקאים שמנחים טקסי פרסים (ע"ע בדיחות גלובוס הזהב וריקי ג'רווייס מהסרטון הנ"ל): כתבתי בפוסט על בחירתו של הוק קוץ' לנשיא האקדמיה שמשימתו הראשונה תהיה לבחור מפיק ומנחה לטקס האוסקר הקרוב. ובכן, מתברר שהנושא הזה כבר נמצא בעבודה בחודשיים האחרונים, עוד בימיו של הנשיא היוצא, טום שראק. השמועות מספרות ששראק כבר פנה ללורן מייקל ("סאטרדיי נייט לייב") שיפיק את הטקס ושג'ימי פאלון יהיה המנחה, זאת אחרי ההנחיה המוצלחת שלו של טקס האמי לפני שלוש שנים. השאלה שנשאלת היא האם יסכימו אנשי איי.בי.סי, בעלי הזיכיון לשידור האוסקרים, לתת לטאלנט של רשת אן.בי.סי להנחות את אחד המשדרים הכי נצפים שלהם. או שמא הם ידרשו שדווקא ג'ימי אחר – ג'ימי קימל – יהיה המנחה: הוא מגיש את תוכנית הלייט נייט של איי.בי.סי, והוא תכף יגיש את פרסי האמי דהשתא. באופן אישי, אני מוצא את קימל יותר מצחיק מפאלון.

==================

הסרטון הנ"ל, עם מכונית האוסטין הבריטית עם הגג הנפתח, הזכירה לי שלא העליתי לכאן את הטריילר לג'יימס בונד החדש שהציף את הרשת בשבוע האחרון. אני מעלה אותו כעת, קודם כל כי הוא מתאים לכותרת של הפוסט אבל בעיקר כי… הוא נראה ממש טוב. אין לי מושג מה תביא נוכחותו של סם מנדס – זוכה האוסקר הראשון שמביים סרט ג'יימס בונד, לא? – לסדרה שהיא חזקה יותר מכל במאיה, אבל דבר אחד ניכר לעין – הצילום של רוג'ר דיקינס כנראה יהפוך את "סקייפול" ליפה בתולדות סרטי ג'יימס בונד (והעובדה שמנדס הביא את פטריק מרבר, המחזאי של "קרוב יותר" ושותפו של סטיב קוגן לכתיבה בסדרותיו, כשותף לשכתוב התסריט, עשויה להכניס לסרט כמה וכמה רפליקות שנונות). את כל השאר כבר ראינו בוואריאציה כזו או אחרת, לא?

ואחרי טקס הפתיחה של האולמפיאדה, אני בעד דני בויל לג'יימס בונד הבא.

=================

נ.ב: אני ממש שונא כשאני מנסה להיכנס לאתר והוא נותן לי קודם מסך פרסומת כפרלוד לכניסה לאתר עצמו. אבל הבאנר הפרסומי המופיע עכשיו בכניסה לאתר של האוזן השלישית ממש מצחיק, בייחוד אם אתם עכברי סינמטקים. מסוג אותם רגעים שמרגיעים אותי שהסינפיליה עדיין חיה ובועטת, גם היא הופכת לבדיחה פנימית בין, נגיד, 500 איש:

מה שמזכיר לי ש"האוזן השלישית" הוציאו בדי.וי.די את "אורחים לרגע" של מאיה קניג, ואם הרשיתם לעצמכם להחמיץ אותו בקולנוע, לפחות תתפסו אותו בדי.וי.די, הוא ממש מקסים. והזדרזו כי תכף קניג וגור בנטביץ' יחזרו ב"לרדת מהעץ" שגם עליו אמליץ לכם לכשתתקרב שעתו לצאת אל המסכים.

תחילת אוגוסט, קרי אמצע החופש הגדול, והאולימפיאדה שמטרטרת ברקע בהיי-דפינישן גרמו לי לרצות להעמיד את שלושת סרטי האנימציה הבכירים המוצגים זה מול זה בבתי הקולנוע עכשיו. אבל לידם, יש גם את הקטנים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.8.2012

הקדמה:

לצד סרטי האנימציה היקרים, המדוברים, המבוקשים, תמצאו סרטי אנימציה שנראים כמו גרסאות זולות לסרטי אנימציה שהיו פופולריים כמה שנים לפני כן. כי הרי כשזה מדובב לעברית, מי יידע שהסרט לפניכם הוא סרט אנימציה אמריקאי שהופק במאות מיליוני דולרים או סרט אנימציה ספרדי שהופק בחמישה מיליון דולר? וכך, בית הקולנוע הוא המקום היחיד שבו המקור והחיקויים הזולים מוקרנים זה לצד זה, ובאותו מחיר כרטיס. אף חנות לא היתה מעיזה לעשות מהלך מסחרי כזה. ומה שיוצא הוא שהקיץ הזה פשוט גדוש בחיות מדברות: “סיפורו של מקס" האינדונזי (אריה), “חבר על ארבע" האמריקאי (כלב), “זמביזיה" הדרום אפריקאי (ציפורים), “סמי וחבריו מסביב לעולם" הבלגי (דגים וצבים) ו"תרנגולים נגד דגים" המלזי (ובכן, תרנגולים ודגים). מתי לקחתם את ילדיכם בפעם האחרונה לסרט מלזי?

ולאירוע המרכזי:

שלושת אולפני האנימציה הבכירים בעולם התקבצו להם עם סרטים חדשים במהלך יוני-יולי: דרימוורקס הביאו את "מדגסקר 3”, אולפני סוני הביאו את "עידן הקרח 4” ופיקסאר שיגרו את "אמיצה". שלושתם מוגשים לכם בדיבוב לעברית או בגרסאות המקוריות באנגלית, בתלת מימד או בדו מימד. כל סרט כזה תופס כרגע לפחות ארבעה אולמות בבתי הקולנוע, כל אחד בגרסה אחרת. בארצות הברית "אמיצה" הוא הלהיט הגדול מבין השלושה ואחריו "מדגסקר" ו"עידן הקרח". בישראל הסדר שונה: “מדגסקר 3” משיג את שני הסרטים האחרים במידה ניכרת מבחינת הצלחה בקרב הצופים, אחריו "עידן הקרח" ואילו "אמיצה", באופן משונה, לא עושה את המספרים האופייניים לסרטי פיקסאר ומדשדש מאחור.

שתי הערות ראשונות: האחת – שני הסרטים הקודמים בסדרות "מדגסקר" ו"עידן הקרח" היו לא טובים, לדעתי. מרושלים, מחופפים ואפילו משעממים. בשני המקרים הלכתי לסרטי ההמשך בכוח, ובשני המקרים הופתעתי לטובה. שניהם טובים ומהנים בהרבה מקודמיהם. באחת הסצינות בפתיחת "עידן הקרח 4” נשמע סיד, העצלן, מספר לסבתו מה עבר עליו מאז נפגשו בפעם האחרונה והוא אומר "ואז פגשנו דינוזאורים בעידן הקרח. זה לא היה הגיוני, אבל זה היה מרגש". ובכן, נראה שגם ליוצרי סדרת "עידן הקרח" הסרט הקודם היה, נגיד, בעייתי.

שתיים: לפני "עידן הקרח 4” ולפני "אמיצה" מוקרנים סרטי אנימציה קצרים. זו חלק ממסורת ותיקה של הקרנת סרטים קצרים לפני הסרט הארוך, ובסרטי אנימציה רבים זה נמשך. אצל פיקסאר זה מנהג קבוע (אם כי, נכון יהיה להדגיש את זה לפני הקרנת הסרט הקצר, שכן שוב ושוב זה גורם לבלבול בין ההורים ופעוטותיהם סביב השאלה "התחיל?”). אני חייב להגיד שבשני המקרים הסרטים הקצרים היו מהנים ומוצלחים בהרבה מהסרט הארוך שבא לפניהם. “לה לונה" של פיקסאר (בבימויו של אנריקו קסארוסה, שהתחיל את דרכו דווקא בצוות של "עידן הקרח" הראשון) מספר על סבא, אבא וילד (בן ונכד) שחותרים בסירתם לאמצע הים ומחכים לזריחת הירח. כשהירח זורח מעליהם הם מטילים עליו עוגן, ויוצאים למשימתם הלילית: לטאטא את פני הירח. זה סרט קטן ומקסים, עם סוף מרגש ויפה, מרגש יותר מהסוף הלא מספיק מרגש של "האמיצה" שבא אחריו.

ל"עידן הקרח 4” מצורף סרט קצר ונטול מילים של משפחת סימפסון (בתלת מימד!) בשם "מעון היום הארוך ביותר". דיוויד סילברמן, מי שביים לא מעט מפרקי הסדרה (וכן את הסרט של "משפחת סימפסון" ואת "מפלצות בע"מ" של פיקסאר), ביים את הסרטון הזה בו מגי מגיעה לפעוטון חדש, ואחרי בדיקת איי.קיו קצרה מושמת בחדר ה"לא-שום-דבר-מיוחד" (להבדיל מכיתת המחוננים המוארת והמאובזרת היטב הנמצאת בסמוך) שם היא צריכה ללמוד להסתדר לבד מול שאר התינוקות בעלי יצר הרס והרג. וגם כאן, כמות הרעיונות הקומיים והברקות האנימציה שנדחסים לשלוש דקות שווים לכמות ההברקות הקומיות שנדחסו ל-80 הדקות של "עידן הקרח" שהגיע אחריו.

“האמיצה".

טוב, זה היה צפוי. מרגע שג'ון לאסיטר, האיש שעומד בראש פיקסאר, קיבל את הקידום לעמוד בראש כל חטיבת הבידור של דיסני, היה ברור שיחל תהליך של פעפוע בין המותגים. אם עד אז פיקסאר היתה קול ייחודי, שנהנה מהגב המסחרי של דיסני אבל שמר על עצמאות תוכנית וככזה תמיד היוה אלטרנטיבה לאולפן האם, הרי שכעת ההפרדה נראית פחות מורגשת. בזכות לאסיטר, “פלונטר" מלפני שלוש שנים, הפך לסרט האנימציה הטוב ביותר של דיסני מזה שנים, ובגלל דיסני "האמיצה" הוא אחד הסרטים החלשים יותר של פיקסאר זה שנים. שני הסרטים האלה מגיעים מתוך הקדחת של תאגיד דיסני למותג הנסיכות שלהם. דמויות נשיות, שילדות מתמכרות להן ולבובותיהן. וראו זה פלא: “האמיצה" לא מצליח להשתוות ל"פלונטר", שהיה סרט אנימציה נפלא.

ובכל זאת, ההבדלים הבסיסיים בין המותג "פיקסאר" והמותג "דיסני" נשמרים וצריך להבחין בהם: סרטי דיסני, כמעט כמו כל הסרטים בעולם הפונים לקהל של כל המשפחה, מציגים בבסיסם סיפור רומנטי. יש הרפתקאות ומירוץ נגד הזמן להציל חיים או ממלכה, אבל בסופו של דבר זה תמיד סיפור על היווצרותו של תא משפחתי חדש. פיקסאר, בכמעט עשרים שנות קיומם, הצליחו להימנע כמעט לחלוטין מהנראטיב הזה. הדגש אצל פיקסאר הוא סיפור של חברות. שני גיבורים שצריך לתפקד כפרטנרים ולשים בצד את מחלוקותיהם. “האמיצה" ממשיך את הקו הזה, אבל בקונטקסט משפחתי. הסרט הוא כמו תראפיה משפחתית מונפשת: הילדה העצמאית (מזהים את עצמאותה לפי זה שהיא ג'ינג'ית מתולתלת) הגדלה בבית שמרני ולא רוצה ללכת בנתיב המסורתי שהותווה לה. המוטו הוא "אני לא רוצה להיות כמו אמא". פתיחת הסרט נהדרת ונדמה שמרידה, גיבורת הסרט, היא דמות קפצונית מקסימה שיהיה מעניין לעקוב אחר הרפתקאותיה. אלא שבתום המערכה הראשונה הסרט בוחר ללכת בנתיב עלילתי משונה ומאוד לא סוחף (מרידה מטילה בשגגה על אמה כישוף והופכת אותה לדוב, וזאת בשעה שדוב אימתני אחר מטיל את אימתו על כפרי הסביבה. אתם כבר מבינים לאן זה הולך). והמסר הסופי הוא בהחלט דיסני, גם בלי שתהיה חתונה בסוף: הילדה מבינה שההורים, בכל זאת, כן צודקים; ההורים מבינים שלילדיהם מגיע לצעוד בדרכים עצמאיות משלהם, ולומדים לסמוך עליהם. הורים וילדים הוא נראטיב שכמעט ולא היה קיים אצל פיקסאר (להפך, הרוב קורה שם מאחורי גבם של ההורים, או בהיעדרם), וההליכה לכיוון הזה הופכת את "האמיצה" לסרט הכי צפוי והכי פחות מותח שפיקסאר יצרו. סרטים קודמים, כולל סצינת השיא של "צעצוע של סיפור 3”, הצליחו ליצור אצלנו מתח אמיתי לשלומן של הדמויות, דבר שאף פעם לא קורה ב"האמיצה".

(הערה סינפילית: כמה כאן ראו את שם הסרט באנגלית, "Brave", והדבר הראשון שעלה להם לראש זה דווקא הסרט האינדיאני שביים ג'וני דפ?).

“מדגסקר 3”, “עידן הקרח 4”.

במקרה של שני הסרטים האלה, נדמה שיוצריהם פשוט הרימו ידיים לגבי כתיבת תסריט נורמלי. הם פשוט מריצים את חבורת הדמויות הלוך ושוב בצעקות ממקום למקום כדי להציל את עצמן, ולבסוף להתאחד באנחת רווחה. שני הסרטים מתבססים על סצינות מרדף ומנוסה ארוכות ולא רעות כלל. אבל הסיפור בשניהם חסר חיים. במקרה של "מדגסקר 3” (עליו כבר כתבנו כאן) החיסרון הזה הפך לכלי עבודה מרכזי. נוח באומבך (במאי סרטי איכות קטנים וחבר קרוב של בן סטילר, כוכב הסדרה הזאת), שהיה תסריטאי צללים בסרט הקודם, מקבל קרדיט כתיבה ראשי הפעם, והוא הופך את "מדגסקר 3” לשצף של נונסנס חסר הגיון. מוטיב הקרקס בבסיס הסרט מדויק לסרט הזה מאוד, זה כמו רצף של וינייטות שאין להם שום חשיבות עלילתית, אבל חלקן ממש מהנות ומצחיקות. “עידן הקרח 4” מכיל גם הוא כמה סצינות טובות, ויש גם בו כמה בדיחות מעולות, אבל הוא סובל מהבעיה החוזרת של הסדרה: הסרט מתחיל עם אנרגיה עצומה, וגודש אדיר של רעיונות, ואז בבת אחת מגיעים לשממה והסרט נכבה. ויותר מזה: ככל שאני חושב על זה, אני לא מצליח למצוא איזשהו נדבך נוסף של אמירה או משמעות בשני הסרטים האלה. כל סרטי האנימציה הגדולים, כולם ללא יוצא מן הכלל, נהיו גדולים כי בסופו של מסע מלהיב ומרגש של סיפור זכינו גם לתובנה, להארה, לרגע שבו הסרט שנעשה בכלים ילדותיים אומר לנו משהו בוגר למדי. “מדגסקר" ו"עידן הקרח" ויתרו על זה. הם רק רצים בהיסטריה מצד אחד של העלילה אל הצד השני. אלא שהפעם, גם בלי טיפת שכל בראשם, הסרטים האלה יצאו מהנים למדי. גם בלי מוסר השכל. ולמרות שזו הסדרה שאני הכי פחות מחבב, מבין מותגי האנימציה הפופולריים כיום, דווקא ל"עידן הקרח 4" היו הבדיחות הכי טובות מבין השלושה.

אז למי המדליות? הוי, מביך. זה נגמר בתיקו. אבל אם נבדוק את הפוטו-פיניש נראה ש"מדגסקר 3” הצליח לנצח ממש על חודה של שערת פרווה. לשלושתם היו יתרונות (בתחילתם) ומגרעות (בסופם). אמנם האנימציה הכי מרשימה היתה של "אמיצה", והבדיחות הכי טובות של "עידן הקרח 4", אבל “מדגסקר 3” הוא, בטיפ-טיפה יותר מהאחרים, פשוט מהנה יותר. לפעמים לשטות יש כוח גדול יותר מאשר לעומק.

תודה לסטיבי שעדכנה אותו בתגובות על הסרט הזה: ארול מוריס יצר לערוץ ESPN סרט קצר ומשעשע ומקברי בן שמונה דקות (או פרומו ארוך) על אנשים שכל כך מעריצים קבוצות ספורט שהם ובני משפחתם החליטו גם להיקבר במותם כמעריצים. כמו "שערי גן עדן" שלו, רק עם בני אדם במקום חיות:

====================

ואם אנחנו כבר בענייני סרטים קצרים, אז בוויינט תמצאו את שלושת הסרטים הזוכים בתחרות "48 שעות" של השנה. אבי נשר, נחמן אינגבר וטלי שרון שפטו.

זה תמיד מפתיע אותי כשאירועים טלוויזיוניים משפיעים על מכירות כרטיסי הקולנוע. תמיד נראה לי שאין קשר. אבל אי אפשר להתחמק מזה: האולימפיאדה מרוקנת את בתי הקולנוע בערבים. אני מביט אל טבלת הרייטינג ורואה שהצפייה הממוצעת (בכל הערוצים) עולה – הרייטינג המקובץ של שעות הפריים טיים הטלוויזיוניות השבוע היה כשבעים אחוז; בימי היורו זה היה 65 אחוז; בימים רגילים זה בערך 60 אחוז. ומנגד, בבוקס אופיס מוג'ו מדווחים שהכנסות בתי הקולנוע בישראל בסוף השבוע הקודם ירדו ב-30 אחוז ביחס לסוף השבוע שלפני כן.

אבל יש כאן שני פקטורים נוספים הרלוונטיים לשבוע האחרון. האחד, שהיה יום אחד – מוצאי שבת שעברה – שבו בתי הקולנוע היו סגורים בגלל צום ט' באב. תזמון איום לבלי בתי הקולנוע. וגם הדולר עלה למעבר ל-4 שקלים (הנתונים של בוקס אופיס מוג'ו מחושבים שדולרים, אז אם ההכנסה ירדה ובמקביל הדולר עלה, כלומר שהירידה בשקלים היא גדולה יותר מ-30 אחוז).

ובכל זאת, כאופייני לקיץ, זה היה שבוע שבו ההכנסות היו מעל למיליון דולר, וזה גם היה שבוע ללא בכורות חדשות של שוברי קופות, אז כל במרכיבים יחד מצטרפים לשבוע יחסית רגוע בבתי הקולנוע.

מי שמרוויח מכך, זה השבוע השני כבר, הם הסרטים הישראליים. שלושה סרטים ישראליים מוצגים במגה-פלקסים ושלושתם עובדים יפה מאוד. "העולם מצחיק" – אני מעריך – כבר עבר את ה-130,000 צופים. "הדילרים" חצה את ה-20,000 צופים. וההפתעה הגדולה: "המשגיחים", כפי שצפיתי, זינק אחרי ימי בין המיצרים ותקופת "בין הזמנים" (החופשה בישיבות) והגיע כבר ל-30,000 צופים. בהנחה שהנתון הזה מדויק זה אומר שני דברים די מדהימים: א. ש"המשגיחים" הפך כרגע לסרט הכי נצפה שמרק רוזנבאום הפיק מאז "מתנה משמים" (שהביא 60,000 צופים ב-2003). ב. שהעניין הזה של הפצת סרטים – סרטים הפונים לקהל מסורתי, דתי, מתחזק ואף אורתודוקסי – ב"בין הזמנים" הוא אולי נישה מסחרית שלמפיצים ולמפיקים כדאי לשים לב אליו.

ובחזית "עלייתו של האביר האפל": הסרט כבר מתקרב ל-150,000 כרטיסים בישראל, ובאפליקציה של יס פלאנט באנדרואיד שלי, היה רגע השבוע שבו הקרנות האיימקס של הסרט היו במקום השני ברשימת הסרטים הנצפים ברשת.

הסרט הגדול היחיד שעלה בסוף השבוע שעבר היה "סטפ אפ 4" בתלת מימד, והוא – לתדהמתי – מילא אולמות השבוע. מי הולך לזה? הסרט, אני מעריך, מכר כ-20 אלף כרטיסים השבוע ולכן הוא צריך להיות במקום השלישי או הרביעי בטבלת שוברי הקופות השבוע, אחרי "עלייתו של האביר האפל" שמכר כ-45,000 אלף כרטיסים, "מדגסקר 3" שמכר כ-24,000 כרטיסים (מתברר שכרטיסי הדו-מימד נמכרים יותר מכרטיסי התלת מימד) ולצד "שלגיה והצייד" שפתח עם כ-18-20 אלף כרטיסים.

לפני כשעתיים – ב-12:00 – נפתחה ההצבעה לשלב הראשון בתחרות פרסי אופיר (זה קרה באיחור של כיממה). השנה ההצבעה נעשית באופן דיגיטלי, באמצעות אינטרנט וססמה אישית לכל חבר אקדמיה. מהבחינה הזאת, האקדמיה הישראלית מקדימה את האקדמיה האמריקאית שצפויה להכניס הצבעה דיגיטלית רק בשנה הבאה (הבאפט"א באנגליה כבר עשו את זה קודם). ההצבעה תינעל ביום שלישי, 7.8, ב-18:00. שבוע לאחר מכן, ביום שלישי, 14.8, תתקיים מסיבת עיתונאים בראשות היו"ר החדש, איתן אבן, ויוכרזו המועמדים. אז תתחיל ההצבעה לקביעת הזוכים, שיוכרזו בטקס שיתקיים מתישהו בחצי השני של ספטמבר.

אז מי יהיו המועמדים?

השנה יהיו ששה סרטים מועמדים לקטגוריית הסרט הטוב ביותר. חמשת הסרטים שיקבלו את מירב הקולות מהמסגרת העלילתית הכללית ובנוסף, הסרט שיקבל את מירב הקולות ממסגרת קולנוע הפרינג'.

השנה לא הצלחתי לראות חלק ניכר מסרטי האקדמיה. הכמות היתה פשוט רבה מדי כדי שאוכל להגיע לכל ההקרנות. כך שההערכות שלי מתבססות לאו דווקא על רושם אישי, אלא על הדיבור שאני שומע מהשטח. התרשמויות והתפעלויות.

מתוך ששת הסרטים שיהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, נראה לי שדי קל להמר על חמישה. מי יהיה השישי, אני כרגע לא יודע עדיין. החמישה הם:

1. "העולם מצחיק", שמי זרחין

2. "למלא את החלל", רמה בורשטיין

3. "המשגיחים", מני יעיש

4. "הבלדה לאביב הבוכה", בני תורתי

5. —-לא יודע—–

6. "ג'ו ובל", רוני קידר (מתוך מסלול הפרינג').

נתחיל מהסוף: אני שומע המון אהדה ל"ג'ו ובל" דווקא מחברי אקדמיה מבוגרים שכל עניין הקולנוע העצמאי לא ממש מעניין אותם, אבל "ג'ו ובל" כבש אותם. קידר עבדה קשה מאוד בשבועות האחרונים בפניה לחברי אקדמיה במייל ושליחת סרטה בדי.וי.די, והמון יוצרים ותיקים שדיברתי איתם ממש הוקסמו מהסרט. כך שזה הסרט שאני מעריך שיזכה כאן. אבל, יש לו דווקא מתחרה: "מעשיה אורבנית" של אליאב לילטי. זה סרט שיש לו תמיכה לא קטנה מצד הברנז'ה: יש בו די הרבה שחקנים מוכרים ולילטי הוא יוצר אהוד. ל"ג'ו ובל", אני מעריך, יש יתרון, אבל יש כאן גם קצת מתח. אבל להערכתי זה בין שניהם בלבד.

ארבעת הסרטים האחרים ברשימה שלי הם כרגע המתמודדים הרציניים היחידים על כל הפרסים בקטגוריות האחרות.

כשיתפרסמו המועמדויות ותתחיל ההצבעה לשלב השני נראה לי שזה יהפוך למירוץ בין שני סרטים בלבד: "העולם מצחיק" ו"למלא את החלל". אפשר כבר לסגור ברגע זה ש"למלא את החלל" זוכה בצילום ובתלבושות ו"העולם מצחיק" זוכה בעריכה ובתסריט. אבל מי מהם יזכה בבימוי ובפרס הסרט? וגם: אסור לזלזל ב"המשגיחים", הוא מסתובב שם לידם, אהוב על לא מעט חברי אקדמיה. אבל הוא גם בסכנה להיות הסרט האהוב שיפתיע עם הרבה מועמדויות אבל ייצא בידיים ריקות מהטקס (ע"ע "בוקר טוב אדון פידלמן").

אז מי יהיה הסרט החמישי? זו שאלה ממש טובה, ולמעשה המשבצת החמישית פתוחה לחלוטין. היא כה פתוחה שלא קשה לדמיין שיהיה עליה תיקו ונגיע למצב של שבעה מועמדים לפרס הסרט הטוב.

כך נראה מסך הבחירה הפנימי (שימו לב שיש בו טעות: "אף פעם לא מאוחר מדי" מקטגוריית סרטי הפרינג' מופיע בקטגוריה הרגילה):

מי יכול להידחס למשבצת החמישית?

– "רוק בקסבה". לא ראיתי עדיין, אבל הסרט הזה מפצל את הקהל שדיברתי איתו, כאלה שהתלהבו מאוד וכאלה שבדיוק ההפך.

– "הדילרים" או "לרדת מהעץ". דוד מנדיל זכה בשנה שעברה על "הערת שוליים", יתכן שאף סרט שלו לא יהיה מועמד השנה?

– "חיותה וברל". יוסף כרמון ורבקה גור בטוח יהיו מועמדים לפרסי המשחק, אז יש גם לסרט סיכוי.

– "מנתק המים" ו"ההתחלפות". יש מעריצים גם לסרטים האלה, שהם אלטרנטיביים באופיים לפרופיל הסרטים שבדרך כלל מועמדים לאופיר.

– "הסיפור של יוסי". הסרט הזה דעך מהר מדי, אבל לא הייתי מזלזל באהדה שיש לאיתן פוקס בתעשיה.

למעשה הקרב הכי צמוד לא יהיה בקטגוריית הסרט אלא בקטגוריית השחקן. זה יסתכם באלי פיניש מ"העולם מצחיק" נגד יפתח קליין מ"למלא את החלל", אבל יהיו שם בטוח גם רועי אסף מ"המשגיחים", יוסף כרמון מ"חיותה וברל", ועל המקום החמישי יתקוטטו גל תורן מ"לרדת מהעץ" מול אוהד קנולר מ"הסיפור של יוסי".

מה שכן, מישהו צריך לדאוג בטקס השנה להומאז' יפה למאיר אריאל: בין "ריח פועלים" בקטגוריית הפרינג' ו"לרדת מהעץ" בקטגוריה הכללית, זו שנה שבה מאיר אריאל קיבל התייחסות יפה מהקולנוע הישראלי.

יאללה, תצביעו. ועדכנו אותנו כאן מי הפייבוריטים שלכם.

הבנאדם ממצמץ יום אחד ומחמיץ בתוך שעות ספורות מתחוללות שתי מהפכות בעולם הקולנוע בו זה שהיה בראש מוחלף במישהו אחר.

א.

לאקדמיה האמריקאית לקולנוע נבחר אתמול נשיא חדש: המפיק הוק קוץ' ("גורקי פארק", "קוד מקור"). קוץ' מחליף בתפקיד את טום שראק, שהקדנציה שלו הגיעה לסיומה. נשיא האקדמיה נבחר לשנת כהונה אחת, ויכול להיבחר עד ארבע פעמים רצוף לתפקיד. ונדמה שבפעם הראשונה הבחירות לתפקיד נשיא האקדמיה – תפקיד הנעשה גם באמריקה בהתנדבות וללא שכר – היו סוערות מאי פעם, כשלא מעט בכירים בארגון ראו עצמם מועמדים אפשריים. אחד המתחרים הבולטים של קוץ' למירוץ היה התסריטאי והבמאי פיל אולדן רובינסון ("שדה החלומות"), אלא שהוא הודיע למצביעים בעת האחרונה שלא יהיה לו זמן השנה להקדיש לתפקיד (הוא מתחיל לביים את הרימייק ל"מר באום" של אסי דיין בספטמבר) וכך סלל את הדרך לזכייתו של קוץ'. עם היבחרו, קוץ' פרש מתפקידו כיו"ר גילדת המפיקים. בחירתו של קוץ' היסטורית: הוא בנו של המפיק הווארד קוץ' ("השליח ממנצ'וריה", "טיסה נעימה") שהיה נשיא האקדמיה בסוף שנות השבעים. כך שקוץ' הוא נשיא-בן-נשיא, לראשונה בתולדות האקדמיה.

אם עד כה נדמה היה שתפקיד נשיא האקדמיה הוא טקסי בעיקרו, הרי שכהונתו של הנשיא היוצא, טום שראק, הוכיחה שזה לא חייב להיות ככה. שראק הפק את האקדמיה לגוף הלובי המשמעותי של ענף הקולנוע באמריקה (תפקיד ששמור בדרך כלל ל-MPAA, אלא שמאז מותו של ג'ק ולנטי, הנשיא האגדי של הגוף הזה, לא נעמד בראשו מישהו שיעניק לו את החשיבות והדומיננטיות שהיתה לו). שראק מינה לאקדמיה מנכ"לית חדשה שהפכה את הגוף ליעיל מבחינה ניהולית: הם חתמו על חוזה ארוך טווח עם איי.בי.סי לשידור האוסקרים, סגרו עם אולם קודאק (שאחר כך הפך לאולם דולבי) על קיום הטקסים בו בעשרים השנים הקרובות, וגייס כסף, תמיכה ומקום להקמת מוזיאון לקולנוע של האקדמיה בלוס אנג'לס.

אם אני מבין נכון את תקנוני האקדמיה האמריקאית הרי שקוץ' בעצם יכול לכהן כנשיא רק שנה אחת, אחרי שיצטרך לפרוש בשנה הבאה כשהקדנציה שלו כחבר דירקטוריון האקדמיה תפוג.

המשימה הראשונה של קוץ' תהיה למנות מפיק לטקס האוסקר, ולבחור איתו מנחה. בשנה שעברה שראק בחר בברט ראטנר לתפקיד המפיק שהביאו איתו את אדי מרפי כמנחה. כמה התבטאויות לא מספיק ממלכתיות אחר כך מצד ראטנר, ושראק ביקש ממנו לפרוש, ומרפי פרש אחריו. לבקשתו של שראק בריאן גרייזר (שותפו של רון האוורד) נכנס לתפקיד המפיק ובילי קריסטל הסכים לשוב לתפקיד המנחה. זה עבד: הרייטינג של הטקס עלה בארבעה אחוזים.

הבחירות לנשיאות האקדמיה התקיימו אמש פחות משבוע אחרי מותו של פרנק פירסון, התסריטאי של "אחר צהריים של פורענות", שהיה נשיא האקדמיה הלפני אחרון. הנהלת האקדמיה לא הספיקה למנות לו מחליף בחבר הדירקטורים של האקדמיה, שהם (ולא כלל מליאת חברי האקדמיה) המצביעים על מינוי הנשיא.

ב.

אחת לעשר שנים מקיים כתב העת הבריטי "סייט אנד סאונד" את משאל המבקרים הבינלאומי שלו לבחירת הסרטים הטובים ביותר בעולם בכל הזמנים. בחמישים השנים האחרונות הסרט שנמצא במקום הראשון ומוכר בטופן עולמי כ"טוב בכל הזמנים" הוא "האזרח קיין" של אורסון וולס מ-1941. ובכן, מהפך. ברשימה החדשה שהתפרסמה אתמול ירד "האזרח קיין" למקום השני, ואת מקומו תפס "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק מ-1958. זה בעיקר אומר שממוצע הגילאים של מצביעי הרשימה נהיה צעיר ב-17 שנים מאז המשאל הקודם.

הסיפור של "ורטיגו" במשאלים האלה מעניין למדי, כפי שמתאר זאת עורך "סייט אנד סאונד", איאן כריסטי במאמרו. אלפרד היצ'קוק נכנס לרשימה הזאת עם "ורטיגו" רק ב-1982, שנתיים אחרי מותו. כלומר, שעד שהיצ'קוק מת עדיין לא היה רוב בין המבקרים שמצאו אותו להיות המאסטר (ואכן, תקראו את הביקורות ל"ורטיגו" ושאר סרטיו של היצ'קוק בזמן אמת, באמריקה ובאנגליה, ותראו שהוא לא זכה להערכה גדולה. הראשונים שזיהו אותו כבמאי גאון היו אנשי "מחברות הקולנוע" בצרפת ובהשראתם אנדרו סאריס בניו יורק). ב-1982 "ורטיגו" נכנס לרשימה במקום השביעי. ב-1992 הוא טיפס למקום הרביעי. ב-2002 הוא עלה למקום השני. וכעת הוא הגיע למקום הראשון. ההערכה לסרט רק התגברה לאורך השנים, כנראה שבין השאר בזכות התחלפות דורות המבקרים.

אני חושב ש"האזרח קיין" הוא סרט אדיר, באמת נפלא. אבל אני לא רואה שום רשימה שאני אקבץ של הסרטים הכי טובים בעיניי שבה הוא יהיה בעשרת הראשונים, אולי בחמישים הראשונים. לעומת זאת "ורטיגו" הוא ללא ספק אחד מחמשת הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אז התהפוכה הזאת בצמרת משמחת אותי מאוד מאוד. הנה עשרת הגדולים של הקולנוע העולמי על פי בכירי מבקרי הקולנוע בעולם:

1. "ורטיגו", אלפרד היצ'קוק (1958)

2. "האזרח קיין", אורסון וולס (1941)

3. "סיפור טוקיו", יסוג'ירו אוזו (1953)

4. "חוקי המשחק", זאן רנואר (1939)

5. "זריחה", פ.וו מורנאו (1927)

6. "2001: אודיסיאה בחלל", סטנלי קובריק (1968)

7. "המחפשים", ג'ון פורד (1956)

8. "האיש עם מצלמת הקולנוע", דז'יגה ורטוב (1927)

9. "הפסיון של ז'אן ד'ארק", קרל תיאודור דרייר (1927)

10. "שמונה וחצי", פדריקו פליני (1963)

כמה תובנות בקשר לרשימה הזאת:

– שנת 1927 היתה השנה הגדולה בתולדות הקולנוע העולמי. שלושה סרטים משנה זו – של במאי גרמני, במאי דני ובמאי רוסי – נמצאים בעשירייה הראשונה. אגב, אני מסכים עם זה לחלוטין. והייתי מצרף לזה גם את 1926.

– על פי עשרת הגדולים לא קרה שום דבר ענק בקולנוע העולמי מאז 1968, אז יצא "2001: אודיסיאה בחלל". נו, לא מסכים לזה. מה שאומר ש….

– כרגיל, זו רשימה זקנה מאוד שנוצרה על ידי אנשים מאוד מבוגרים. הסרט הכי חדש ברשימה המלאה הוא משנת 2000: "מצב רוח לאהבה" של וונג קאר וויי.

– עם זאת, אם אתם חובבי קולנוע צעירים או כאלה השואפים ללמוד קולנוע או להחכים בקולנוע, העשיריה הנ"ל היא מקום מצוין להתחיל בו. כל הסרטים שם הם סרטי חובה לצפייה עבור כל מי שרוצה להכיר את רגעי השיא של הקולנוע עד 1968.

ג.

שלושה יוצרים ישראליים הגיעו לשלב חצי הגמר בתחרות הסרטים הקצרים של רידלי סקוט ופסטיבל ונציה, בו נכללו חמישים סרטים מבין האלפים שהוגשו. אתמול פורסמה רשימת עשרת הסרטים שעלו לשלב הגמר, ויוקרנו בסוף החודש בפסטיבל ונציה. לבנון בפנים, מצרים בפנים, שניים מאמריקה, אבל לא הישראלים. הנה סרטי הגמר לצפיה.