הנה בשורה בלעדית ל"סינמסקופ": בתחילת חודש ספטמבר "סינמסקופ" ואורנג' יסיימו את שיתוף הפעולה ביניהם. להתראות ותודה על הדגים.

שיתוף הפעולה ביני ובין אורנג' התחיל ב-2008 בתיווכו וביוזמתו של גדי שמשון. זה היה אמור להימשך שנה עם אופציה לשנה נוספת, ונגמר עם כמעט ארבע שנים של שיתוף פעולה. אלה היו ארבע שנים די מדהימות מבחינתי ומבחינת הבלוג שבו הוא צמח וצמח והגיע לכמה וכמה שיאים. וכן, גם הפרנסה נהייתה נוחה. אז לסיכום ארבע השנים האלה אני חייב המון תודה ליניב זך ולשי גיסין באורנג' שהיו פרטנרים נהדרים, וכמובן לגדי שמשון שהיה מעין אבא של הבלוג בשנים האלה.

מה הלאה? בתחילת ספטמבר – אני מקווה שכבר ב-1 בחודש – "סינמסקופ" יזנק מחדש בכתובת המקורית שלו, cinemascope.co.il (אתם מוזמנים כבר להכניס אותה למועדפים שלכם. הכתובת ההיא מפנה כעת לכאן).

ומה יהיה אז? ובכן, אני עוד לא ממש יודע. ברגעים אלה מתקיימים כמה וכמה דיונים עם גופים כאלה ואחרים לגבי שיתוף פעולה. אני בהחלט מחפש ספונסר חדש שייקח חסות על הבלוג, אבל אני גם מנסה לבדוק אופציות אחרות, עצמאיות יותר. אחרי ארבע שנות נוחות, זה בהחלט מלהיב לתכנן מחדש מה יהיו הכיוונים שאליהם ילך הבלוג.

וכאן, אגב, אתם יכולים לעזור: אם מישהו מקוראיי הקבועים (או המזדמנים) הוא טייקון תקשורת שרוצה לקחת חסות על בלוג הקולנוע הכי גדול בישראל (קראו את המחמאות מימין), בין אם כדי לשלב אותו במיזם תקשורתי או סתם מתוך פילנתרופיה, זה הזמן לשלוח מייל ולהציע הצעה. כל מי שיש לו רעיון אחר, ובכן: זה הזמן להציע הצעה. המייל שלי הוא yraveh@cinemascope.co.il

במקביל, אני מקווה שאחד הדיונים המתגבשים ישא פרי ואוכל להכריז על משהו חדש בקרוב ממש. כרגע עוד אין שום דבר סגור. הרבה מחשבות, אופציות ופרטנרים אפשריים, אבל שום דבר לא סופי.

אז זה העדכון בשלב זה. עידן חדש בפתח. הפרק השלישי בתולדות הבלוג (שהוקם ב-2006) עומד לצאת לדרך. נראה לי – אם להשתמש במילותיו של לורנס איש ערב – שהולך להיות כיף.

זה עלה אמש. הפרק השני של "קומיקאים במכוניות שותים קפה" עם ג'רי סיינפלד. הפעם הוא לוקח את ריקי ג'רווייס ממנהטן לסיטי איילנד (בין הברונקס ללונג איילנד). ונראה שריקי ג'רווייס באמת לא נהנה מאף רגע שם:

הפרק הראשון עם לארי דיוויד נמצא כאן.

==================

אפרופו קומיקאים שמנחים טקסי פרסים (ע"ע בדיחות גלובוס הזהב וריקי ג'רווייס מהסרטון הנ"ל): כתבתי בפוסט על בחירתו של הוק קוץ' לנשיא האקדמיה שמשימתו הראשונה תהיה לבחור מפיק ומנחה לטקס האוסקר הקרוב. ובכן, מתברר שהנושא הזה כבר נמצא בעבודה בחודשיים האחרונים, עוד בימיו של הנשיא היוצא, טום שראק. השמועות מספרות ששראק כבר פנה ללורן מייקל ("סאטרדיי נייט לייב") שיפיק את הטקס ושג'ימי פאלון יהיה המנחה, זאת אחרי ההנחיה המוצלחת שלו של טקס האמי לפני שלוש שנים. השאלה שנשאלת היא האם יסכימו אנשי איי.בי.סי, בעלי הזיכיון לשידור האוסקרים, לתת לטאלנט של רשת אן.בי.סי להנחות את אחד המשדרים הכי נצפים שלהם. או שמא הם ידרשו שדווקא ג'ימי אחר – ג'ימי קימל – יהיה המנחה: הוא מגיש את תוכנית הלייט נייט של איי.בי.סי, והוא תכף יגיש את פרסי האמי דהשתא. באופן אישי, אני מוצא את קימל יותר מצחיק מפאלון.

==================

הסרטון הנ"ל, עם מכונית האוסטין הבריטית עם הגג הנפתח, הזכירה לי שלא העליתי לכאן את הטריילר לג'יימס בונד החדש שהציף את הרשת בשבוע האחרון. אני מעלה אותו כעת, קודם כל כי הוא מתאים לכותרת של הפוסט אבל בעיקר כי… הוא נראה ממש טוב. אין לי מושג מה תביא נוכחותו של סם מנדס – זוכה האוסקר הראשון שמביים סרט ג'יימס בונד, לא? – לסדרה שהיא חזקה יותר מכל במאיה, אבל דבר אחד ניכר לעין – הצילום של רוג'ר דיקינס כנראה יהפוך את "סקייפול" ליפה בתולדות סרטי ג'יימס בונד (והעובדה שמנדס הביא את פטריק מרבר, המחזאי של "קרוב יותר" ושותפו של סטיב קוגן לכתיבה בסדרותיו, כשותף לשכתוב התסריט, עשויה להכניס לסרט כמה וכמה רפליקות שנונות). את כל השאר כבר ראינו בוואריאציה כזו או אחרת, לא?

ואחרי טקס הפתיחה של האולמפיאדה, אני בעד דני בויל לג'יימס בונד הבא.

=================

נ.ב: אני ממש שונא כשאני מנסה להיכנס לאתר והוא נותן לי קודם מסך פרסומת כפרלוד לכניסה לאתר עצמו. אבל הבאנר הפרסומי המופיע עכשיו בכניסה לאתר של האוזן השלישית ממש מצחיק, בייחוד אם אתם עכברי סינמטקים. מסוג אותם רגעים שמרגיעים אותי שהסינפיליה עדיין חיה ובועטת, גם היא הופכת לבדיחה פנימית בין, נגיד, 500 איש:

מה שמזכיר לי ש"האוזן השלישית" הוציאו בדי.וי.די את "אורחים לרגע" של מאיה קניג, ואם הרשיתם לעצמכם להחמיץ אותו בקולנוע, לפחות תתפסו אותו בדי.וי.די, הוא ממש מקסים. והזדרזו כי תכף קניג וגור בנטביץ' יחזרו ב"לרדת מהעץ" שגם עליו אמליץ לכם לכשתתקרב שעתו לצאת אל המסכים.

תחילת אוגוסט, קרי אמצע החופש הגדול, והאולימפיאדה שמטרטרת ברקע בהיי-דפינישן גרמו לי לרצות להעמיד את שלושת סרטי האנימציה הבכירים המוצגים זה מול זה בבתי הקולנוע עכשיו. אבל לידם, יש גם את הקטנים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.8.2012

הקדמה:

לצד סרטי האנימציה היקרים, המדוברים, המבוקשים, תמצאו סרטי אנימציה שנראים כמו גרסאות זולות לסרטי אנימציה שהיו פופולריים כמה שנים לפני כן. כי הרי כשזה מדובב לעברית, מי יידע שהסרט לפניכם הוא סרט אנימציה אמריקאי שהופק במאות מיליוני דולרים או סרט אנימציה ספרדי שהופק בחמישה מיליון דולר? וכך, בית הקולנוע הוא המקום היחיד שבו המקור והחיקויים הזולים מוקרנים זה לצד זה, ובאותו מחיר כרטיס. אף חנות לא היתה מעיזה לעשות מהלך מסחרי כזה. ומה שיוצא הוא שהקיץ הזה פשוט גדוש בחיות מדברות: “סיפורו של מקס" האינדונזי (אריה), “חבר על ארבע" האמריקאי (כלב), “זמביזיה" הדרום אפריקאי (ציפורים), “סמי וחבריו מסביב לעולם" הבלגי (דגים וצבים) ו"תרנגולים נגד דגים" המלזי (ובכן, תרנגולים ודגים). מתי לקחתם את ילדיכם בפעם האחרונה לסרט מלזי?

ולאירוע המרכזי:

שלושת אולפני האנימציה הבכירים בעולם התקבצו להם עם סרטים חדשים במהלך יוני-יולי: דרימוורקס הביאו את "מדגסקר 3”, אולפני סוני הביאו את "עידן הקרח 4” ופיקסאר שיגרו את "אמיצה". שלושתם מוגשים לכם בדיבוב לעברית או בגרסאות המקוריות באנגלית, בתלת מימד או בדו מימד. כל סרט כזה תופס כרגע לפחות ארבעה אולמות בבתי הקולנוע, כל אחד בגרסה אחרת. בארצות הברית "אמיצה" הוא הלהיט הגדול מבין השלושה ואחריו "מדגסקר" ו"עידן הקרח". בישראל הסדר שונה: “מדגסקר 3” משיג את שני הסרטים האחרים במידה ניכרת מבחינת הצלחה בקרב הצופים, אחריו "עידן הקרח" ואילו "אמיצה", באופן משונה, לא עושה את המספרים האופייניים לסרטי פיקסאר ומדשדש מאחור.

שתי הערות ראשונות: האחת – שני הסרטים הקודמים בסדרות "מדגסקר" ו"עידן הקרח" היו לא טובים, לדעתי. מרושלים, מחופפים ואפילו משעממים. בשני המקרים הלכתי לסרטי ההמשך בכוח, ובשני המקרים הופתעתי לטובה. שניהם טובים ומהנים בהרבה מקודמיהם. באחת הסצינות בפתיחת "עידן הקרח 4” נשמע סיד, העצלן, מספר לסבתו מה עבר עליו מאז נפגשו בפעם האחרונה והוא אומר "ואז פגשנו דינוזאורים בעידן הקרח. זה לא היה הגיוני, אבל זה היה מרגש". ובכן, נראה שגם ליוצרי סדרת "עידן הקרח" הסרט הקודם היה, נגיד, בעייתי.

שתיים: לפני "עידן הקרח 4” ולפני "אמיצה" מוקרנים סרטי אנימציה קצרים. זו חלק ממסורת ותיקה של הקרנת סרטים קצרים לפני הסרט הארוך, ובסרטי אנימציה רבים זה נמשך. אצל פיקסאר זה מנהג קבוע (אם כי, נכון יהיה להדגיש את זה לפני הקרנת הסרט הקצר, שכן שוב ושוב זה גורם לבלבול בין ההורים ופעוטותיהם סביב השאלה "התחיל?”). אני חייב להגיד שבשני המקרים הסרטים הקצרים היו מהנים ומוצלחים בהרבה מהסרט הארוך שבא לפניהם. “לה לונה" של פיקסאר (בבימויו של אנריקו קסארוסה, שהתחיל את דרכו דווקא בצוות של "עידן הקרח" הראשון) מספר על סבא, אבא וילד (בן ונכד) שחותרים בסירתם לאמצע הים ומחכים לזריחת הירח. כשהירח זורח מעליהם הם מטילים עליו עוגן, ויוצאים למשימתם הלילית: לטאטא את פני הירח. זה סרט קטן ומקסים, עם סוף מרגש ויפה, מרגש יותר מהסוף הלא מספיק מרגש של "האמיצה" שבא אחריו.

ל"עידן הקרח 4” מצורף סרט קצר ונטול מילים של משפחת סימפסון (בתלת מימד!) בשם "מעון היום הארוך ביותר". דיוויד סילברמן, מי שביים לא מעט מפרקי הסדרה (וכן את הסרט של "משפחת סימפסון" ואת "מפלצות בע"מ" של פיקסאר), ביים את הסרטון הזה בו מגי מגיעה לפעוטון חדש, ואחרי בדיקת איי.קיו קצרה מושמת בחדר ה"לא-שום-דבר-מיוחד" (להבדיל מכיתת המחוננים המוארת והמאובזרת היטב הנמצאת בסמוך) שם היא צריכה ללמוד להסתדר לבד מול שאר התינוקות בעלי יצר הרס והרג. וגם כאן, כמות הרעיונות הקומיים והברקות האנימציה שנדחסים לשלוש דקות שווים לכמות ההברקות הקומיות שנדחסו ל-80 הדקות של "עידן הקרח" שהגיע אחריו.

“האמיצה".

טוב, זה היה צפוי. מרגע שג'ון לאסיטר, האיש שעומד בראש פיקסאר, קיבל את הקידום לעמוד בראש כל חטיבת הבידור של דיסני, היה ברור שיחל תהליך של פעפוע בין המותגים. אם עד אז פיקסאר היתה קול ייחודי, שנהנה מהגב המסחרי של דיסני אבל שמר על עצמאות תוכנית וככזה תמיד היוה אלטרנטיבה לאולפן האם, הרי שכעת ההפרדה נראית פחות מורגשת. בזכות לאסיטר, “פלונטר" מלפני שלוש שנים, הפך לסרט האנימציה הטוב ביותר של דיסני מזה שנים, ובגלל דיסני "האמיצה" הוא אחד הסרטים החלשים יותר של פיקסאר זה שנים. שני הסרטים האלה מגיעים מתוך הקדחת של תאגיד דיסני למותג הנסיכות שלהם. דמויות נשיות, שילדות מתמכרות להן ולבובותיהן. וראו זה פלא: “האמיצה" לא מצליח להשתוות ל"פלונטר", שהיה סרט אנימציה נפלא.

ובכל זאת, ההבדלים הבסיסיים בין המותג "פיקסאר" והמותג "דיסני" נשמרים וצריך להבחין בהם: סרטי דיסני, כמעט כמו כל הסרטים בעולם הפונים לקהל של כל המשפחה, מציגים בבסיסם סיפור רומנטי. יש הרפתקאות ומירוץ נגד הזמן להציל חיים או ממלכה, אבל בסופו של דבר זה תמיד סיפור על היווצרותו של תא משפחתי חדש. פיקסאר, בכמעט עשרים שנות קיומם, הצליחו להימנע כמעט לחלוטין מהנראטיב הזה. הדגש אצל פיקסאר הוא סיפור של חברות. שני גיבורים שצריך לתפקד כפרטנרים ולשים בצד את מחלוקותיהם. “האמיצה" ממשיך את הקו הזה, אבל בקונטקסט משפחתי. הסרט הוא כמו תראפיה משפחתית מונפשת: הילדה העצמאית (מזהים את עצמאותה לפי זה שהיא ג'ינג'ית מתולתלת) הגדלה בבית שמרני ולא רוצה ללכת בנתיב המסורתי שהותווה לה. המוטו הוא "אני לא רוצה להיות כמו אמא". פתיחת הסרט נהדרת ונדמה שמרידה, גיבורת הסרט, היא דמות קפצונית מקסימה שיהיה מעניין לעקוב אחר הרפתקאותיה. אלא שבתום המערכה הראשונה הסרט בוחר ללכת בנתיב עלילתי משונה ומאוד לא סוחף (מרידה מטילה בשגגה על אמה כישוף והופכת אותה לדוב, וזאת בשעה שדוב אימתני אחר מטיל את אימתו על כפרי הסביבה. אתם כבר מבינים לאן זה הולך). והמסר הסופי הוא בהחלט דיסני, גם בלי שתהיה חתונה בסוף: הילדה מבינה שההורים, בכל זאת, כן צודקים; ההורים מבינים שלילדיהם מגיע לצעוד בדרכים עצמאיות משלהם, ולומדים לסמוך עליהם. הורים וילדים הוא נראטיב שכמעט ולא היה קיים אצל פיקסאר (להפך, הרוב קורה שם מאחורי גבם של ההורים, או בהיעדרם), וההליכה לכיוון הזה הופכת את "האמיצה" לסרט הכי צפוי והכי פחות מותח שפיקסאר יצרו. סרטים קודמים, כולל סצינת השיא של "צעצוע של סיפור 3”, הצליחו ליצור אצלנו מתח אמיתי לשלומן של הדמויות, דבר שאף פעם לא קורה ב"האמיצה".

(הערה סינפילית: כמה כאן ראו את שם הסרט באנגלית, "Brave", והדבר הראשון שעלה להם לראש זה דווקא הסרט האינדיאני שביים ג'וני דפ?).

“מדגסקר 3”, “עידן הקרח 4”.

במקרה של שני הסרטים האלה, נדמה שיוצריהם פשוט הרימו ידיים לגבי כתיבת תסריט נורמלי. הם פשוט מריצים את חבורת הדמויות הלוך ושוב בצעקות ממקום למקום כדי להציל את עצמן, ולבסוף להתאחד באנחת רווחה. שני הסרטים מתבססים על סצינות מרדף ומנוסה ארוכות ולא רעות כלל. אבל הסיפור בשניהם חסר חיים. במקרה של "מדגסקר 3” (עליו כבר כתבנו כאן) החיסרון הזה הפך לכלי עבודה מרכזי. נוח באומבך (במאי סרטי איכות קטנים וחבר קרוב של בן סטילר, כוכב הסדרה הזאת), שהיה תסריטאי צללים בסרט הקודם, מקבל קרדיט כתיבה ראשי הפעם, והוא הופך את "מדגסקר 3” לשצף של נונסנס חסר הגיון. מוטיב הקרקס בבסיס הסרט מדויק לסרט הזה מאוד, זה כמו רצף של וינייטות שאין להם שום חשיבות עלילתית, אבל חלקן ממש מהנות ומצחיקות. “עידן הקרח 4” מכיל גם הוא כמה סצינות טובות, ויש גם בו כמה בדיחות מעולות, אבל הוא סובל מהבעיה החוזרת של הסדרה: הסרט מתחיל עם אנרגיה עצומה, וגודש אדיר של רעיונות, ואז בבת אחת מגיעים לשממה והסרט נכבה. ויותר מזה: ככל שאני חושב על זה, אני לא מצליח למצוא איזשהו נדבך נוסף של אמירה או משמעות בשני הסרטים האלה. כל סרטי האנימציה הגדולים, כולם ללא יוצא מן הכלל, נהיו גדולים כי בסופו של מסע מלהיב ומרגש של סיפור זכינו גם לתובנה, להארה, לרגע שבו הסרט שנעשה בכלים ילדותיים אומר לנו משהו בוגר למדי. “מדגסקר" ו"עידן הקרח" ויתרו על זה. הם רק רצים בהיסטריה מצד אחד של העלילה אל הצד השני. אלא שהפעם, גם בלי טיפת שכל בראשם, הסרטים האלה יצאו מהנים למדי. גם בלי מוסר השכל. ולמרות שזו הסדרה שאני הכי פחות מחבב, מבין מותגי האנימציה הפופולריים כיום, דווקא ל"עידן הקרח 4" היו הבדיחות הכי טובות מבין השלושה.

אז למי המדליות? הוי, מביך. זה נגמר בתיקו. אבל אם נבדוק את הפוטו-פיניש נראה ש"מדגסקר 3” הצליח לנצח ממש על חודה של שערת פרווה. לשלושתם היו יתרונות (בתחילתם) ומגרעות (בסופם). אמנם האנימציה הכי מרשימה היתה של "אמיצה", והבדיחות הכי טובות של "עידן הקרח 4", אבל “מדגסקר 3” הוא, בטיפ-טיפה יותר מהאחרים, פשוט מהנה יותר. לפעמים לשטות יש כוח גדול יותר מאשר לעומק.

תודה לסטיבי שעדכנה אותו בתגובות על הסרט הזה: ארול מוריס יצר לערוץ ESPN סרט קצר ומשעשע ומקברי בן שמונה דקות (או פרומו ארוך) על אנשים שכל כך מעריצים קבוצות ספורט שהם ובני משפחתם החליטו גם להיקבר במותם כמעריצים. כמו "שערי גן עדן" שלו, רק עם בני אדם במקום חיות:

====================

ואם אנחנו כבר בענייני סרטים קצרים, אז בוויינט תמצאו את שלושת הסרטים הזוכים בתחרות "48 שעות" של השנה. אבי נשר, נחמן אינגבר וטלי שרון שפטו.

זה תמיד מפתיע אותי כשאירועים טלוויזיוניים משפיעים על מכירות כרטיסי הקולנוע. תמיד נראה לי שאין קשר. אבל אי אפשר להתחמק מזה: האולימפיאדה מרוקנת את בתי הקולנוע בערבים. אני מביט אל טבלת הרייטינג ורואה שהצפייה הממוצעת (בכל הערוצים) עולה – הרייטינג המקובץ של שעות הפריים טיים הטלוויזיוניות השבוע היה כשבעים אחוז; בימי היורו זה היה 65 אחוז; בימים רגילים זה בערך 60 אחוז. ומנגד, בבוקס אופיס מוג'ו מדווחים שהכנסות בתי הקולנוע בישראל בסוף השבוע הקודם ירדו ב-30 אחוז ביחס לסוף השבוע שלפני כן.

אבל יש כאן שני פקטורים נוספים הרלוונטיים לשבוע האחרון. האחד, שהיה יום אחד – מוצאי שבת שעברה – שבו בתי הקולנוע היו סגורים בגלל צום ט' באב. תזמון איום לבלי בתי הקולנוע. וגם הדולר עלה למעבר ל-4 שקלים (הנתונים של בוקס אופיס מוג'ו מחושבים שדולרים, אז אם ההכנסה ירדה ובמקביל הדולר עלה, כלומר שהירידה בשקלים היא גדולה יותר מ-30 אחוז).

ובכל זאת, כאופייני לקיץ, זה היה שבוע שבו ההכנסות היו מעל למיליון דולר, וזה גם היה שבוע ללא בכורות חדשות של שוברי קופות, אז כל במרכיבים יחד מצטרפים לשבוע יחסית רגוע בבתי הקולנוע.

מי שמרוויח מכך, זה השבוע השני כבר, הם הסרטים הישראליים. שלושה סרטים ישראליים מוצגים במגה-פלקסים ושלושתם עובדים יפה מאוד. "העולם מצחיק" – אני מעריך – כבר עבר את ה-130,000 צופים. "הדילרים" חצה את ה-20,000 צופים. וההפתעה הגדולה: "המשגיחים", כפי שצפיתי, זינק אחרי ימי בין המיצרים ותקופת "בין הזמנים" (החופשה בישיבות) והגיע כבר ל-30,000 צופים. בהנחה שהנתון הזה מדויק זה אומר שני דברים די מדהימים: א. ש"המשגיחים" הפך כרגע לסרט הכי נצפה שמרק רוזנבאום הפיק מאז "מתנה משמים" (שהביא 60,000 צופים ב-2003). ב. שהעניין הזה של הפצת סרטים – סרטים הפונים לקהל מסורתי, דתי, מתחזק ואף אורתודוקסי – ב"בין הזמנים" הוא אולי נישה מסחרית שלמפיצים ולמפיקים כדאי לשים לב אליו.

ובחזית "עלייתו של האביר האפל": הסרט כבר מתקרב ל-150,000 כרטיסים בישראל, ובאפליקציה של יס פלאנט באנדרואיד שלי, היה רגע השבוע שבו הקרנות האיימקס של הסרט היו במקום השני ברשימת הסרטים הנצפים ברשת.

הסרט הגדול היחיד שעלה בסוף השבוע שעבר היה "סטפ אפ 4" בתלת מימד, והוא – לתדהמתי – מילא אולמות השבוע. מי הולך לזה? הסרט, אני מעריך, מכר כ-20 אלף כרטיסים השבוע ולכן הוא צריך להיות במקום השלישי או הרביעי בטבלת שוברי הקופות השבוע, אחרי "עלייתו של האביר האפל" שמכר כ-45,000 אלף כרטיסים, "מדגסקר 3" שמכר כ-24,000 כרטיסים (מתברר שכרטיסי הדו-מימד נמכרים יותר מכרטיסי התלת מימד) ולצד "שלגיה והצייד" שפתח עם כ-18-20 אלף כרטיסים.

לפני כשעתיים – ב-12:00 – נפתחה ההצבעה לשלב הראשון בתחרות פרסי אופיר (זה קרה באיחור של כיממה). השנה ההצבעה נעשית באופן דיגיטלי, באמצעות אינטרנט וססמה אישית לכל חבר אקדמיה. מהבחינה הזאת, האקדמיה הישראלית מקדימה את האקדמיה האמריקאית שצפויה להכניס הצבעה דיגיטלית רק בשנה הבאה (הבאפט"א באנגליה כבר עשו את זה קודם). ההצבעה תינעל ביום שלישי, 7.8, ב-18:00. שבוע לאחר מכן, ביום שלישי, 14.8, תתקיים מסיבת עיתונאים בראשות היו"ר החדש, איתן אבן, ויוכרזו המועמדים. אז תתחיל ההצבעה לקביעת הזוכים, שיוכרזו בטקס שיתקיים מתישהו בחצי השני של ספטמבר.

אז מי יהיו המועמדים?

השנה יהיו ששה סרטים מועמדים לקטגוריית הסרט הטוב ביותר. חמשת הסרטים שיקבלו את מירב הקולות מהמסגרת העלילתית הכללית ובנוסף, הסרט שיקבל את מירב הקולות ממסגרת קולנוע הפרינג'.

השנה לא הצלחתי לראות חלק ניכר מסרטי האקדמיה. הכמות היתה פשוט רבה מדי כדי שאוכל להגיע לכל ההקרנות. כך שההערכות שלי מתבססות לאו דווקא על רושם אישי, אלא על הדיבור שאני שומע מהשטח. התרשמויות והתפעלויות.

מתוך ששת הסרטים שיהיו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, נראה לי שדי קל להמר על חמישה. מי יהיה השישי, אני כרגע לא יודע עדיין. החמישה הם:

1. "העולם מצחיק", שמי זרחין

2. "למלא את החלל", רמה בורשטיין

3. "המשגיחים", מני יעיש

4. "הבלדה לאביב הבוכה", בני תורתי

5. —-לא יודע—–

6. "ג'ו ובל", רוני קידר (מתוך מסלול הפרינג').

נתחיל מהסוף: אני שומע המון אהדה ל"ג'ו ובל" דווקא מחברי אקדמיה מבוגרים שכל עניין הקולנוע העצמאי לא ממש מעניין אותם, אבל "ג'ו ובל" כבש אותם. קידר עבדה קשה מאוד בשבועות האחרונים בפניה לחברי אקדמיה במייל ושליחת סרטה בדי.וי.די, והמון יוצרים ותיקים שדיברתי איתם ממש הוקסמו מהסרט. כך שזה הסרט שאני מעריך שיזכה כאן. אבל, יש לו דווקא מתחרה: "מעשיה אורבנית" של אליאב לילטי. זה סרט שיש לו תמיכה לא קטנה מצד הברנז'ה: יש בו די הרבה שחקנים מוכרים ולילטי הוא יוצר אהוד. ל"ג'ו ובל", אני מעריך, יש יתרון, אבל יש כאן גם קצת מתח. אבל להערכתי זה בין שניהם בלבד.

ארבעת הסרטים האחרים ברשימה שלי הם כרגע המתמודדים הרציניים היחידים על כל הפרסים בקטגוריות האחרות.

כשיתפרסמו המועמדויות ותתחיל ההצבעה לשלב השני נראה לי שזה יהפוך למירוץ בין שני סרטים בלבד: "העולם מצחיק" ו"למלא את החלל". אפשר כבר לסגור ברגע זה ש"למלא את החלל" זוכה בצילום ובתלבושות ו"העולם מצחיק" זוכה בעריכה ובתסריט. אבל מי מהם יזכה בבימוי ובפרס הסרט? וגם: אסור לזלזל ב"המשגיחים", הוא מסתובב שם לידם, אהוב על לא מעט חברי אקדמיה. אבל הוא גם בסכנה להיות הסרט האהוב שיפתיע עם הרבה מועמדויות אבל ייצא בידיים ריקות מהטקס (ע"ע "בוקר טוב אדון פידלמן").

אז מי יהיה הסרט החמישי? זו שאלה ממש טובה, ולמעשה המשבצת החמישית פתוחה לחלוטין. היא כה פתוחה שלא קשה לדמיין שיהיה עליה תיקו ונגיע למצב של שבעה מועמדים לפרס הסרט הטוב.

כך נראה מסך הבחירה הפנימי (שימו לב שיש בו טעות: "אף פעם לא מאוחר מדי" מקטגוריית סרטי הפרינג' מופיע בקטגוריה הרגילה):

מי יכול להידחס למשבצת החמישית?

– "רוק בקסבה". לא ראיתי עדיין, אבל הסרט הזה מפצל את הקהל שדיברתי איתו, כאלה שהתלהבו מאוד וכאלה שבדיוק ההפך.

– "הדילרים" או "לרדת מהעץ". דוד מנדיל זכה בשנה שעברה על "הערת שוליים", יתכן שאף סרט שלו לא יהיה מועמד השנה?

– "חיותה וברל". יוסף כרמון ורבקה גור בטוח יהיו מועמדים לפרסי המשחק, אז יש גם לסרט סיכוי.

– "מנתק המים" ו"ההתחלפות". יש מעריצים גם לסרטים האלה, שהם אלטרנטיביים באופיים לפרופיל הסרטים שבדרך כלל מועמדים לאופיר.

– "הסיפור של יוסי". הסרט הזה דעך מהר מדי, אבל לא הייתי מזלזל באהדה שיש לאיתן פוקס בתעשיה.

למעשה הקרב הכי צמוד לא יהיה בקטגוריית הסרט אלא בקטגוריית השחקן. זה יסתכם באלי פיניש מ"העולם מצחיק" נגד יפתח קליין מ"למלא את החלל", אבל יהיו שם בטוח גם רועי אסף מ"המשגיחים", יוסף כרמון מ"חיותה וברל", ועל המקום החמישי יתקוטטו גל תורן מ"לרדת מהעץ" מול אוהד קנולר מ"הסיפור של יוסי".

מה שכן, מישהו צריך לדאוג בטקס השנה להומאז' יפה למאיר אריאל: בין "ריח פועלים" בקטגוריית הפרינג' ו"לרדת מהעץ" בקטגוריה הכללית, זו שנה שבה מאיר אריאל קיבל התייחסות יפה מהקולנוע הישראלי.

יאללה, תצביעו. ועדכנו אותנו כאן מי הפייבוריטים שלכם.

הבנאדם ממצמץ יום אחד ומחמיץ בתוך שעות ספורות מתחוללות שתי מהפכות בעולם הקולנוע בו זה שהיה בראש מוחלף במישהו אחר.

א.

לאקדמיה האמריקאית לקולנוע נבחר אתמול נשיא חדש: המפיק הוק קוץ' ("גורקי פארק", "קוד מקור"). קוץ' מחליף בתפקיד את טום שראק, שהקדנציה שלו הגיעה לסיומה. נשיא האקדמיה נבחר לשנת כהונה אחת, ויכול להיבחר עד ארבע פעמים רצוף לתפקיד. ונדמה שבפעם הראשונה הבחירות לתפקיד נשיא האקדמיה – תפקיד הנעשה גם באמריקה בהתנדבות וללא שכר – היו סוערות מאי פעם, כשלא מעט בכירים בארגון ראו עצמם מועמדים אפשריים. אחד המתחרים הבולטים של קוץ' למירוץ היה התסריטאי והבמאי פיל אולדן רובינסון ("שדה החלומות"), אלא שהוא הודיע למצביעים בעת האחרונה שלא יהיה לו זמן השנה להקדיש לתפקיד (הוא מתחיל לביים את הרימייק ל"מר באום" של אסי דיין בספטמבר) וכך סלל את הדרך לזכייתו של קוץ'. עם היבחרו, קוץ' פרש מתפקידו כיו"ר גילדת המפיקים. בחירתו של קוץ' היסטורית: הוא בנו של המפיק הווארד קוץ' ("השליח ממנצ'וריה", "טיסה נעימה") שהיה נשיא האקדמיה בסוף שנות השבעים. כך שקוץ' הוא נשיא-בן-נשיא, לראשונה בתולדות האקדמיה.

אם עד כה נדמה היה שתפקיד נשיא האקדמיה הוא טקסי בעיקרו, הרי שכהונתו של הנשיא היוצא, טום שראק, הוכיחה שזה לא חייב להיות ככה. שראק הפק את האקדמיה לגוף הלובי המשמעותי של ענף הקולנוע באמריקה (תפקיד ששמור בדרך כלל ל-MPAA, אלא שמאז מותו של ג'ק ולנטי, הנשיא האגדי של הגוף הזה, לא נעמד בראשו מישהו שיעניק לו את החשיבות והדומיננטיות שהיתה לו). שראק מינה לאקדמיה מנכ"לית חדשה שהפכה את הגוף ליעיל מבחינה ניהולית: הם חתמו על חוזה ארוך טווח עם איי.בי.סי לשידור האוסקרים, סגרו עם אולם קודאק (שאחר כך הפך לאולם דולבי) על קיום הטקסים בו בעשרים השנים הקרובות, וגייס כסף, תמיכה ומקום להקמת מוזיאון לקולנוע של האקדמיה בלוס אנג'לס.

אם אני מבין נכון את תקנוני האקדמיה האמריקאית הרי שקוץ' בעצם יכול לכהן כנשיא רק שנה אחת, אחרי שיצטרך לפרוש בשנה הבאה כשהקדנציה שלו כחבר דירקטוריון האקדמיה תפוג.

המשימה הראשונה של קוץ' תהיה למנות מפיק לטקס האוסקר, ולבחור איתו מנחה. בשנה שעברה שראק בחר בברט ראטנר לתפקיד המפיק שהביאו איתו את אדי מרפי כמנחה. כמה התבטאויות לא מספיק ממלכתיות אחר כך מצד ראטנר, ושראק ביקש ממנו לפרוש, ומרפי פרש אחריו. לבקשתו של שראק בריאן גרייזר (שותפו של רון האוורד) נכנס לתפקיד המפיק ובילי קריסטל הסכים לשוב לתפקיד המנחה. זה עבד: הרייטינג של הטקס עלה בארבעה אחוזים.

הבחירות לנשיאות האקדמיה התקיימו אמש פחות משבוע אחרי מותו של פרנק פירסון, התסריטאי של "אחר צהריים של פורענות", שהיה נשיא האקדמיה הלפני אחרון. הנהלת האקדמיה לא הספיקה למנות לו מחליף בחבר הדירקטורים של האקדמיה, שהם (ולא כלל מליאת חברי האקדמיה) המצביעים על מינוי הנשיא.

ב.

אחת לעשר שנים מקיים כתב העת הבריטי "סייט אנד סאונד" את משאל המבקרים הבינלאומי שלו לבחירת הסרטים הטובים ביותר בעולם בכל הזמנים. בחמישים השנים האחרונות הסרט שנמצא במקום הראשון ומוכר בטופן עולמי כ"טוב בכל הזמנים" הוא "האזרח קיין" של אורסון וולס מ-1941. ובכן, מהפך. ברשימה החדשה שהתפרסמה אתמול ירד "האזרח קיין" למקום השני, ואת מקומו תפס "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק מ-1958. זה בעיקר אומר שממוצע הגילאים של מצביעי הרשימה נהיה צעיר ב-17 שנים מאז המשאל הקודם.

הסיפור של "ורטיגו" במשאלים האלה מעניין למדי, כפי שמתאר זאת עורך "סייט אנד סאונד", איאן כריסטי במאמרו. אלפרד היצ'קוק נכנס לרשימה הזאת עם "ורטיגו" רק ב-1982, שנתיים אחרי מותו. כלומר, שעד שהיצ'קוק מת עדיין לא היה רוב בין המבקרים שמצאו אותו להיות המאסטר (ואכן, תקראו את הביקורות ל"ורטיגו" ושאר סרטיו של היצ'קוק בזמן אמת, באמריקה ובאנגליה, ותראו שהוא לא זכה להערכה גדולה. הראשונים שזיהו אותו כבמאי גאון היו אנשי "מחברות הקולנוע" בצרפת ובהשראתם אנדרו סאריס בניו יורק). ב-1982 "ורטיגו" נכנס לרשימה במקום השביעי. ב-1992 הוא טיפס למקום הרביעי. ב-2002 הוא עלה למקום השני. וכעת הוא הגיע למקום הראשון. ההערכה לסרט רק התגברה לאורך השנים, כנראה שבין השאר בזכות התחלפות דורות המבקרים.

אני חושב ש"האזרח קיין" הוא סרט אדיר, באמת נפלא. אבל אני לא רואה שום רשימה שאני אקבץ של הסרטים הכי טובים בעיניי שבה הוא יהיה בעשרת הראשונים, אולי בחמישים הראשונים. לעומת זאת "ורטיגו" הוא ללא ספק אחד מחמשת הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אז התהפוכה הזאת בצמרת משמחת אותי מאוד מאוד. הנה עשרת הגדולים של הקולנוע העולמי על פי בכירי מבקרי הקולנוע בעולם:

1. "ורטיגו", אלפרד היצ'קוק (1958)

2. "האזרח קיין", אורסון וולס (1941)

3. "סיפור טוקיו", יסוג'ירו אוזו (1953)

4. "חוקי המשחק", זאן רנואר (1939)

5. "זריחה", פ.וו מורנאו (1927)

6. "2001: אודיסיאה בחלל", סטנלי קובריק (1968)

7. "המחפשים", ג'ון פורד (1956)

8. "האיש עם מצלמת הקולנוע", דז'יגה ורטוב (1927)

9. "הפסיון של ז'אן ד'ארק", קרל תיאודור דרייר (1927)

10. "שמונה וחצי", פדריקו פליני (1963)

כמה תובנות בקשר לרשימה הזאת:

– שנת 1927 היתה השנה הגדולה בתולדות הקולנוע העולמי. שלושה סרטים משנה זו – של במאי גרמני, במאי דני ובמאי רוסי – נמצאים בעשירייה הראשונה. אגב, אני מסכים עם זה לחלוטין. והייתי מצרף לזה גם את 1926.

– על פי עשרת הגדולים לא קרה שום דבר ענק בקולנוע העולמי מאז 1968, אז יצא "2001: אודיסיאה בחלל". נו, לא מסכים לזה. מה שאומר ש….

– כרגיל, זו רשימה זקנה מאוד שנוצרה על ידי אנשים מאוד מבוגרים. הסרט הכי חדש ברשימה המלאה הוא משנת 2000: "מצב רוח לאהבה" של וונג קאר וויי.

– עם זאת, אם אתם חובבי קולנוע צעירים או כאלה השואפים ללמוד קולנוע או להחכים בקולנוע, העשיריה הנ"ל היא מקום מצוין להתחיל בו. כל הסרטים שם הם סרטי חובה לצפייה עבור כל מי שרוצה להכיר את רגעי השיא של הקולנוע עד 1968.

ג.

שלושה יוצרים ישראליים הגיעו לשלב חצי הגמר בתחרות הסרטים הקצרים של רידלי סקוט ופסטיבל ונציה, בו נכללו חמישים סרטים מבין האלפים שהוגשו. אתמול פורסמה רשימת עשרת הסרטים שעלו לשלב הגמר, ויוקרנו בסוף החודש בפסטיבל ונציה. לבנון בפנים, מצרים בפנים, שניים מאמריקה, אבל לא הישראלים. הנה סרטי הגמר לצפיה.

אחד הסרטים הישראליים המרשימים שראיתי בפסטיבל ירושלים האחרון היה "שומרי הסף", פרויקט דוקומנטרי עצום מימדים ומרשים מאוד שביים דרור מורה, בו הוא מראיין ששה מראשי השב"כ לשיחה שחלקה סיכום שירות וחלקה חשבון נפש. גם אם היו לי מענות כלפי חלק מהראיונות, הבנייה של הסרט והצורה הוויזואלית המרהיבה שלו – שהופכת תמונות סטילס להמחשות נעות, ומשתמש באנימציה ממוחשבת לרוב כדי לדמיין עולמות ביון שמצלמת קולנוע לא זכתה לתעד – הופכים את הסרט הזה ליצירה שחשיבותה כפולה: גם קולנועית/אסתטית וגם היסטורית/פוליטית.

ועכשיו מתברר שלא רק אני התפעלתי. "שומרי הסף" הצטרף לרשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל טורונטו, וחשוב מזה: הוא נקנה להפצה מסחרית על ידי סוני פיקצ'רס קלאסיקס (החברה שהפיצה באמריקה את "פרידה" האיראני, וגם את "הערת שוליים", "ואלס עם בשיר", "לבנון" ו"ביקור התזמורת"). כשסוני קונים, זה אומר שהם מאמינים שהם יכולים לרוץ איתו לאוסקרים.

==================

עכשיו ש-ט' באב מאחורינו, אני תוהה האם יצליח "המשגיחים" להפוך ללהיט מגזרי, בקרב האוכלוסיה שעליה הוא מדבר: המתחזקים, החוזרים בתשובה, הברסלבים, תושבי השכונות שהלכו ונהיו אדוקים יותר בדת. רמז אחד לכך שקהילת בעלי התשובה מסתקרנת מהסרט נמצא כאן. "אדרבה" הוא ירחון שמוציאים בעלי תשובה – חלקם ידידים שלי – המפוזרים בין מעלות ומצפה רמון. בגיליון אב שיצא כעת לאור מראיין עורך כתב העת, עירד דיין (אם שמו מוכר לכם, זהו אותו עירד דיין שצייר את עטיפת הדיסק האחרון של אביתר בנאי), את מני יעיש על הצדדים הרוחניים והאמוניים שבסרטו, ועל כך שהוא החליט שזה יהיה סרט כשר, כזה שגם קהל אורתדוקסי יוכל לראות. את הטקסט של הראיון העלה דיין לפייסבוק של "אדרבה". את גרסת הדפוס של העיתון קצת יותר קשה למצוא.

 המדור האחרון שלי ב"פנאי פלוס" הוקדש כמעט כולו ל"עלייתו של האביר האפל", מה שהותיר ל"חיות הדרום הפראי" רק פינה צדדית של 180 מילה. מצד אחד, זה אולי הגיוני ככה: אחד הסרטים הכי גדולים של השנה (מבחינה הפקתית) מקבל נפח עצום, וסרט פצפון כמו "חיות הדרום הפראי" מקבל מקום זעום. אבל זה לאו דווקא צודק. למרות ש"חיות הדרום הפראי", סרט הבכורה של בן צייטלין האמריקאי, הופק ב-1/250 מתקציבו של "עלייתו של האביר האפל" יש בו עוצמה שהולכת ומתגברת לאורך הסרט ומעניקה לו נפח קולנועי ורגשי גדול בהרבה מסך תקציבו.

הסרט הזה הוא גם מעין שיעור בענווה ודעות קדומות בשבילי. אני ידוע בתור שזה שמצהיר רבות על חוסר סבלנותו לסרטים המצולמים במצלמה רועדת ובחומר צילום מגורען הנועד להעניק לחומר הגלם תחושה "אותנטית" של "מציאות". ואכן, בתחילת הסרט נדמה היה לי ש"חיות הדרום הפראי" הוא מעין סרט אנתרופולגי שמנסה לתעד אוכלוסיה מוכת גורל (אבל בעלת מצב רוח מרומם) בשיפולי הבטן של לואיזיאנה. אלא ש"חיות הדרום הפראי" מטווח בדיוק אנשים כמוני, שחושדים בסרטים שמעמידים פנים שהם "ריאליסטיים". סגנון הצילום הכמו-ספונטני, והכמו-מציאותי, ותיעודה של אוכלוסיה הנמצאת בתחתית החבית החברתית, הם רק נקודות מוצא מחוכמות כדי לעסוק בחלומות, בדמיון, בפנטזיה ובאמנות. הסרט הזה מתפקע מיצירתיות, החל מהסירה העשויה מבגאז' של טנדר ועד לאותן חיות מיתיות שפולשות לחלוציה של הגיבורה, ומשם למציאות שלה. הערבוב הזה, בין סגנון מחוספס ו"מציאותי" ובין סרט שדווקא מתבונן בעולם מבעד לעיניים ילדותיות ולא מציאותיות כלל, הזכיר לי משהו מהגישה הקולנועית של ספייק ג'ונז ("ארץ יצורי הפרא" שלו נראה לי כהשראה ברורה למדי) או סרטיו של הירוקאזו קורה-אדה ("החיים שאחרי", "איש אינו יודע").

יתר על כן, צייטלין השכיל לאזן את תקציב ההפקה הנמוך ואמצעיו המצומצמים על ידי שימוש בעריכת סאונד מופתית שמעניקה לסרטו נפח כמעט גרנדיוזי. זה שיעור מסעיר ביכולת של הסאונד להניף סרט קטנטן אל מחוזות שבהם הוא נראה כמעט עתיר תקציב והשקעה.

בקיצור, הסרט הזה הוא הפתעה – והילדה שבמרכזו היא תגלית נהדרת. והנה, כל זה ב-170 מילה:

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.7.2012

כמה נחמד לעטר את הביקורת על הסרט הכי עצום מימדים של השנה עם ביקורת על הסרט הכי זעום מימדים של השנה. אבל היזהרו: “חיות הדרום הפראי", קטן ואינטימי ככל שנדמה, הוא סרט מתעתע. הוא שאפתני ומורכב יותר ממה שנדמה. למעשה, כבר מראשיתו שומעים שהסרט הזה – למרות עבודת צילום שנראית כאילו תיעודית או אנתרופולגית – מתהדר בעבודת סאונד עשירה ומרהיבה (ובוודאי יקרה מאוד). ובסופו, ובכן, הוא יפתיע אתכם כשיתברר שהסרט הכה "ריאליסטי" הזה אינו כזה כלל. מהבחינה הזאת בן צייטלין, שזה סרט הבכורה שלו עליו זכה בפרס הראשון בסאנדאנס ובפרס מצלמת הזהב בקאן, מביים בסגנון ספייק ג'ונז, באופן שבו הוא בונה עולם מציאותי מאוד, ואז מכניס לתוך העולם הזה אלמנטים של פנטזיה, חלום והזיה. צייטלין מספר סיפור על ילדה בת שש בשם האשפאפי – ילדת טבע חולמנית שאוהבת להאזין לפעימות הלב של החיות שהיא נתקלת בשיטוטיה – שגרה עם אביה השיכור באיזור של לואיזיאנה שנקרא "האמבטיה", החלק שנמצא בין הסכר לאוקיינוס, במקרה של סופה הוא האיזור שמוצף ראשון, ואליו מתנקזים רק שולי השוליים של החברה. למרות חיים של עוני ומצוקה, האשפאפי רואה סביבה דווקא עולם שכולו מוזיקה, שמחה וחגיגות, וכשאביה נעלם והיא נותרת לבד, היא יוצאת למסע בעקבות הפולקלור של חייה (בחיפוש אחר אמה) ושל תושבי האיזור (המספרים על חיות מיתיות שפעם שלטו שם). צייטלין, שגם הלחין את הפסקול הסוחף, יצר סרט קסום ויוצא דופן, שבמתחיל כדבר אחד ונגמר כדבר אחר לגמרי.

היום התקיים בירושלים יום הצילומים הראשון של "לצוד פילים" סרטו השני כבמאי של רשף לוי ("איים אבודים"). והנה מרגלינו על הסט כבר סיפקו לנו כבר הצצה ראשונה אל לוי וצוותו בפעולה. את הסרט מצלם ירון שרף.

לפני כמה חודשים התבשרנו שג'ון קליז הסכים להשתתף בסרט. עצם המחשבה שקליז יסתובב בארץ גרמה לי להתחיל להזות על ניסיונות להיפגש איתו כשהוא כאן. אלא שאתמול יצאה ההודעה שבשל בעיות לב שקליז סובל מהם הוא ביטל את בואו ארצה, ובמקומו לוהק לתפקיד פטריק סטוארט. עכשיו תראו מה זה ציפיות. אם היו אומרים לי לפני כמה חודשים שז'אן לוק-פיקאר/פרופסור אקס ישתתף בסרט ישראלי הייתי ממש מתלהב. אבל כשאותו שחקן – סר פטריק סטוארט, מיינד יו – מגיע כתחליף לג'ון קליז אליל נעוריי (וקודמי בתפקיד השר להליכות משונות) אני קצת מתוסכל ושבור לב.

בהודעה לעיתונות שפורסמה אתמול אמר לוי על קליז: "ג'ון קליז התקשר וסיפר לי על מצבו הבריאותי, זה מאד הלחיץ אותי. מדובר באיש יקר, שהיה כיף גדול להכירו ולהתחבר אליו. הוא לקח את זה מאוד קשה וכפי שהגדיר זאת בדרכו הקומית – אם היה מדובר בכליות הייתי שם קצוץ על הרופאים ומגיע, אבל כליות יש שתיים ולב יש רק אחד". לדברי לוי, "אנחנו בקשר רציף ואני מאד מקווה שהוא ירגיש טוב ויתאושש. הוא איש שאני אוהב ומעריץ שנים, אני בטוח שכשמצבו ישתפר עוד נעבוד ביחד". לוי מסר עוד כי שכתב את התסריט כדי שהדמות תתאים לסטיוארט.

ואגב, מי שראה את סר פטריק משתתף במערכונים או בקומדיות יודע שיש לו חוש הומור אדיר, אז אני מניח שברגע שאתאושש מהאכזבה שלא אפגוש את קליז, אולי יתברר שסטויארט הוא תחליף אולי אף מתאים יותר לצוות הזה.

סר פטריק יגיע ארצה רק ב-9 באוגוסט, עד אז מצלם לוי את שחקניו הישראליים המככבים בתפקידים הראשיים יותר: ששון גבאי, מוני מושונוב, משה איבגי, צביקה הדר, יעל אבקסיס, תיקי דיין, שושיק שני ועזרא דגן.

כדי שניזכר שלמעשה גיבור הסרט הוא ילד בן 12, ולא שחקן בריטי קרח, הנה תקציר הסרט: אמו של יונתן בן ה-12 נאלצת להשאיר אותו בבית אבות עם סבא שלו, טיפוס מריר שלא היה בקשר עם הילד מאז שנולד. כאשר נודע ליונתן שסבא שלו וחבריו שדדו בנקים בתקופת המחתרות לפני קום המדינה, הוא משכנע אותם לצאת לשדוד את הבנק של אבא שלו כמבצע אחרון של חייהם. כך ילד בן 12, סבא שלו, החבר העיוור שלו ושחקן אנגלי מובטל יוצאים לשוד הבנק המוזר והנועז בתולדות המדינה.

את הסרט מפיק אהוד בלייברג יחד עם יונייטד קינג של משה ולאון אדרי, HOT, מיזם הקולנוע ירושלים וקרן רבינוביץ'.