בשעה שעשרות נציגי תעשיית הקולנוע הישראלית אורזים מזוודות ומתכוננים להמריא מחרתיים לכיוון פסטיבל ונציה, אני מנצל את הימים האחרונים של חופשת הקיץ לנופש משפחתי קצר ברומא. בטח ניתקל זה בזה בשדה התעופה פיומיצ'ינו – הם ירוצו לטיסת החיבור שלהם לוונציה, ואנחנו נרוץ לטיסה שלנו חזרה לתל אביב.

ארבעה סרטים בלבד מוצגים השבוע ברומא באנגלית: "הנוקמים", "עלייתו של האביר האפל", "מדגסקר 3" ו"בלתי נשכחים 2", כך שאני לא בטוח שיהיו לי דיווחי קולנוע מכאן. אבל מי יודע. אני מתכנן ביקור בצ'ינה-צ'יטה, אז אולי משם אוכל לספר משהו קולנועי. מצד שני, אם אתם יודעים על משהו מעניין ששקורה השבוע ברומא ושווה ביקור – תערוכה, הופעה, אירוע – עדכנו אותי כאן.

אבל אני מתכנן להמשיך לעדכן את הבלוג כרגיל השבוע, אז הישארו איתנו. ואם אני לא מצליח לעדכן כאן, חפשו אותי גם בטוויטר או בפייסבוק.

פסטיבל ונציה ייפתח מחרתיים כשהוא גדוש בנוכחות ישראלית. ובשבוע שעבר כבר פורסמה הידיעה הראשונה לגבי פסטיבל חיפה (החל מ-29.9), עם אנגלופולוס וניקולס ריי ו"לורנס איש ערב" ומקרנה דיגיטלית חדשה באודיטוריום. כלומר, אפשר לחבר אחד ועוד אחד ולהתחיל לנחש די בקלות מה יהיו הסרטים הישראלים בתחרות בחיפה, לא?

– “מנתק המים" של עידן הובל, שפרש מפסטיבל ירושלים כדי לנסוע לוונציה, בטוח יהיה שם, לא?

– "הירושה" של היאס עבאס, שהוצג בוונציה, גם בטוח יהיה שם, לא?

– מה עם "לרדת מהעץ" של גור בנטביץ'. הגיוני שהוא יהיה שם, לא?

– ומה עם "חדר 514" של שרון בר-זיו?

– "עלטה" של מיכאל מאיר, סרט חיפאי, בטוח יהיה שם, לא?

– "איגור ומסע העגורים" של יבגני רומן, שיחזור עד אז מפסטיבל טורונטו, יהיה שם, לא?

– ומה עם "שש פעמים" של יונתן גורפינקל? האם יגיע מבכורתו בסן סבסטיאן אל התחרות בחיפה?

זה לגבי התחרות. מה לגבי ישראלים שעובדים בחו"ל? "לופר" של ריאן ג'ונסון בהפקת הראשל"צי רם ברגמן פותח את פסטיבל טורונטו. אולי הוא יפתח גם את פסטיבל חיפה? ו"אייסמן" עם ג'יימס פרנקו בבימוי הישראלי אריאל ורומן, אולי גם הוא יהיה בחיפה?

ואם בחיפה יצליחו להשיג בכורה של "המאסטר" של פול תומס אנדרסון, זה יצדיק את הפסטיבל כולו.

מה אתם יודעים לעדכן אותי שאולי החמצתי?

כך נראית יעל טוקר, השחקנית הראשית של "רווקה פלוס", סרטו החדש של דובר קוסאשווילי, באחת הסצינות בסרט:

continue reading…

"שמונה וחצי" של פליני, אלוף ישראל בקולנוע

לפני כשבועיים התפרסמו תוצאות המשאל שעורך המגזין הלונדוני "סייט אנד סאונד" מדי עשור בין מבקרי קולנוע ואנשי פסטיבל ואקדמיה לבחירת הסרט הטוב בכל הזמנים. במשאל השנה הדיח "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק מ-1958 את "האזרח קיין" של אורסון וולס מ-1941 מהמקום הראשון. עכשיו התפרסמה הרשימה המלאה של כל טפסי הבחירה ששלחו 846 אנשי הקולנוע שהשתתפו במשאל מ-73 מדינות בעולם וציינו 2,045 סרטים שונים.

ואתם בוודאי רוצים לדעת מה הצביעו הבוחרים הישראליים, ואילו סרטים ישראליים נמצאים ברשימה. לשם כך אנו פה.

הרשימה כוללת גם שבעה מצביעים מישראל: אלון גרבוז, אבינעם חרפק, דן ועדנה פיינרו, אריאל שוויצר, נחמן אינגבר ואורי קליין. משקלול טפסי הבחירה שלהם אני רואה ש"שמונה וחצי" ו"סיפור טוקיו" הם הסרטים האהובים עליהם. הנה טפסי הבחירה של כל אחד ואחד מהם (גרבוז סידר את סרטיו לפי סדר היררכי, כל השאר סידרו לפי סדר הא'-ב' באנגלית): continue reading…

כבר הרבה זמן לא היה לנו מקבץ תהיות וגלגולי עיניים אל מול בחירת השמות העבריים לסרטים מאת מפיצינו.

א.

לשרה פולי יש סרט חדש, ואף מרגש למדי, בשם "Take This Waltz". כן, על שם שירו של לאונרד כהן. אבל השם שבחרו לו אנשי קולנוע לב הוא דווקא "הוואלס האחרון". אבל כבר היה סרט בשם הזה: סרט ההופעה של The Band, שביים מרטין סקורסזי. למה?

ב.

זוכרים את "Judge Dredd" עם סילבסטר סטאלון? כן, סרט הקומיקס רב התקציב ודל ההכנסות שבוים על ידי דני קנון, שהיה אמור להיות ילד הפלא הגדול של הוליווד (שייבאה אותו מאנגליה) וכשלון הסרט הזה חיסל לו את הקריירה הקולנועית (הוא מתפרנס יפה בטלוויזיה האמריקאית). אז הנה מגיע רימייק תלת מימדי לסרט ההוא (או לסדרת הקומיקס שעליו הוא מבוסס). אבל שימו לב לאבולוציה של השמות בהוליווד ולתרגומי השמות בישראל. הסרט ההוא מ-1995 נקרא במקור "Judge Dredd". המפיצים בארץ לא רצו להסתבך עם המילה השניה, הורידו אותה והשאירו אותו רק בתור "השופט". לסרט החדש קוראים באנגלית "Dredd". ובעברית: "השופט דרד". חוק כלים שלובים, אה? מילה אחת יורדת שם, מילה אחת מתווספת כאן. אבל שימו לב לפוסטר של הסרט שכבר מופיע באתר של יס פלאנט ומופיע על מוניטורי הפלזמה בקומפלקס:

דראד?! זה לא דראד, זה דרד, עם סגול מתחת ל-ר' (מכיוון שהגרפיקאים של פורום פילם לא בקיאיןם בחוקי התעתוק, נעשה כאן תדרוך קצר: האות א' רלוונטית בתנועה ארוכה, כשיש A או U – וגם אז, אגב, היא לא תמיד נדרשת – E היא תנועה קצרה, וגם צליל אחר, לכן לא קשור לתעתק אותו עם א'. ע"ע: צ'ק, בק). מכיוון שהפוסטרים בימינו הם רק קבצים דיגיטליים המוקרנים על מסכי פלזמה, יש סיכוי שלתקן את זה זה רק עניין של לחיצת כפתור ולא של הדפסה חוזרת.

ג.

טעויות בתרגומים זה דבר, אבל תרגומי שכל מטרתם הוא לבלבל אותנו ולזרוע כאוס זה כבר ממש מעצבן. והנה זה הולך לקרות לנו בקרב הגדול של אוליבר סטון נגד ג'ון הילקוט. לאוליבר סטון יש סרט חדש בשם "Savages". אנשי ג.ג הולכים להפיץ אותו ב-27.9 תחת השם – היכונו… – "ללא חוקים". וזה הולך לעשות לנו בלאגן קוגניטיבי לא פשוט כי שבועיים אחר כך אנשי קולנוע לב הולכים להפיץ את סרטו החדש של ג'ון הילקוט, "Lawless". עדיין לא נקבע לו שם בעברית. אבל אני מציע לקרוא לו "פרא אדם". להחזיר להם.

(אגב, עניין "ללא חוק" עשוי להיפתר ללא קרב יריות בין המפיצים. סרטו של סטון יצא באמריקה לפני עשרה ימים ודי צלל מהר בקופות. ומניסיוננו, אנשי UIP וג.ג לא מהססים לזרוק לפח הגניזה סרט שמתקשה להגיע ל-50 מיליון דולר באמריקה. כך שאולי המחלוקת הזאת בכלל לא תגיע לשלב הדו-קרב).

"מרוחק"

היו שנים, אי שם בשנות החמישים והששים, שהמושג "סרט טורקי" היה שם נרדף למלודרמה צעקנית וסוחטת דמעות המוקרנת בבתי קולנוע בפרברי הארץ. לצד סרטים הודיים ופרסיים, הסרטים הטורקיים היו להיטים בבתי הקולנוע השכונתיים שישראל היתה מלאה בהם בעבר. אבל הם נעלמו – בתי הקולנוע והסרטים. בשנות השמונים, הצירוף "סרט טורקי" נהיה מזוהה עם סוג מסוים של סרטי איכות פוליטיים, שגם הם הפכו כאן ללהיטים, הפעם דווקא בבתי הקולנוע של צפון תל אביב. סרטים כמו "יול", במאים כמו ילמז גוניי ושחקנים כמו טנג'יל קרטיז.

שלושים שנה חלפו והקולנוע הטורקי נעלם ממסכי ישראל. חלק מהאשמה נמצאת בידי הטורקים: continue reading…

הארווי 2.0

continue reading…

ראש השב"כ לשעבר, אברהם שלום, ההוא מקו 300, מתוך "שומרי הסף"

פסטיבל ניו יורק, ככל הנראה הפסטיבל הכי אנין וסלקטיבי בעולם, שבוחר בפינצטה את הקרם דה-לה קרם של הקולנוע העולמי כפי שהוצג בפסטיבלי השנה החולפת, פרסם הערב את התוכניה שלו בת 32 הסרטים, ויש בה שני סרטים ישראליים: "למלא את החלל" הנפלא של רמה בורשטיין, שיגיע אליו אחרי בכורתו העולמית בפסטיבל ונציה בעוד שבועיים; ו"שומרי הסף", סרטו התעודי המצוין של דרור מורה – מעין "ערפל קרב" ישראלי – המבוסס על ראיונותיו עם ששה ראשי שב"כ, שכבר הוקרן בפסטיבל ירושלים ויוצג בעוד שבועיים בפסטיבל טורונטו.

פסטיבל ניו יורק ייפתח ב-28.9 (יום לפני פסטיבל חיפה) ויימשך שבועיים. סרט הפתיחה יהיה "חיי פיי" של אנג לי. סרט הנעילה יהיה "Flight" של רוברט זמקיס. גאלה חגיגית תתקיים לסרט הקולנוע הראשון בבימויו של דיוויד צ'ייס (יוצר "הסופרנוס"). ולצד שני הסרטים הישראלים יוצגו זוכי רוב הפסטיבלים הגדולים השנה: "אהבה" של מיכאל האנקה, זוכה דקל הזהב בקאן; "הקיסר חייב למות" של האחים טאביאני, שזכה בפסטיבל ברלין (היו אגב שמועות שהאחים טאביאני יגיעו עם הסרט לפסטיבל חיפה, אבל אני מניח שאם הם צריכים להיות בניו יורק הם לא יגיעו גם לחיפה, כך שאני מהמר שנראה אותם בארץ מאוחר יותר השנה).

סרטיהם של בורשטיין ומורה יוצגו לצד הסרטים החדשים של לאוס קראקס, כריסטיאן מונג'יו, נוח באומבך, עבאס קיארוסטמי, ראול רואיז, פבלו לריין, בריאן דה פלמה, אוליבייה אסיאס, אלן רנה והדוקומנטריסט אלן ברלינר. הנה הרשימה המלאה.

כשהתקיימה הקרנת העיתונאים של "בלתי נשכחים 2" הייתי בעיצומו של המפגש עם דיוויד שור בירושלים. והאמת, באופן משונה דווקא התחשק לי לראות את הסרט הזה, למרות שידעתי לא לצפות הרבה. הטריילר שלו דווקא גירה את בלוטות הטסטוסטרון שלי כהוגן.
continue reading…

כשבניין סינמטק תל אביב החדש רק נפתח הסרט הראשון שראיתי היה באולם מספר 5, האולם הקטן והלא מרשים שנמצא בקומת הכניסה, ליד הספריה. אולם של 60 מקומות. לא היה לי ברור מה אפשר לעשות עם האולם הזה ונדמה היה שהסינמטק מייעד אותו בעיקר להקרנות פנימיות – הקרות ראף קאט, הקרנות לצנזורה והקרנות לעיתונאים. גם הסרט הראשון שראיתי בו, "אמא של ולנטינה", לא עזר לי לגבש על האולם חוות דעת אוהדת. חשבתי שזה הולך להיות פח הזבל של הסינמטק.

אבל בשבועות האחרונים המצב שם השתנה. נדמה לי שזה קרה עם "הנותנת", אבל אולי זה היה כבר קודם ופשוט לא שמתי לב לזה: אולם 5 הפך לבית של הקולנוע הישראלי האלטרנטיבי, וגם הקולנוע התיעודי. יגיד לכם כל קולנוען שגם למלא אולם של 60 מקומות זה אתגר לא פשוט, אבל דווקא גודלו הצנוע של האולם הופך סרטים שהיו נעלמים באולמות הגדולים להצלחות קטנות ולסוג של אטרקציה.

שימו לב למה שקורה בו היום: ההקרנה ב-18:00 של "איה" כבר מלאה לחלוטין מאתמול. ההקרנה של 20:00 של "שבעת הסלילים של יונה וולך" של יאיר קדר כבר סולד אאוט כמעט שבוע, וכך גם כמעט כל ההקרנות הקרובות של הסרט. כל ההקרנות של "כך ראינו" של אריר ברנשטיין ואליאב לילטי סולד-אאוד עד לשבוע הבא. ההקרנה של "אף פעם לא מאוחר מדי" ביום ראשון מתמלאת מהר. הקרנות סוף השבוע שעבר של "יותר איטי מלב" היו מלאות כמעט לחלוטין (וגם ההקרנה של שבת מתמלאת).

זה מחזיר אותי לדיון ההפצה באולמות גדולים שעזרו ל"מחוברים לחיים" להפוך ללהיט לטווח ארוך: כשאנשים באים לסרט ורואים שכל הכרטיסים לו נמכרו, הוא הופך עבורם לאטרקטיבי יותר והם מזמינים כרטיסים מראש להקרנה הפנויה הבאה. אז נכון שמבחינה מתימטית צריך שבע הקרנות באולם 5 כדי למלא הקרנה אחת של אולם 4 בן 400 המקומות, אבל יש סרטים שאולם קטן – והקרנה מול אולם מלא – הם בדיוק מה שהם צריכים, וזה דווקא גורם להם לגדול ולהישאר בפוקוס ולהפוך לסוג של אטרקציה ושיחה ("הצלחתם להשיג כרטיסים ל'יונה וולך'?"). זה דבר אדיר לסרט, ולא דבר צפוי, או פשוט.

אגב, גם "מלח ים" של איתי לב עבד לא רע בהקרנות הראשונות אבל דעך מאז. הקרנותיו האחרונות בסינמטק יתקיימו בשבועיים הקרובים, ואז הוא ישוב סתיו. לב הכין לכם קטע וידיאו קצר בעניין זה: