"שמונה וחצי" של פליני, אלוף ישראל בקולנוע

לפני כשבועיים התפרסמו תוצאות המשאל שעורך המגזין הלונדוני "סייט אנד סאונד" מדי עשור בין מבקרי קולנוע ואנשי פסטיבל ואקדמיה לבחירת הסרט הטוב בכל הזמנים. במשאל השנה הדיח "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק מ-1958 את "האזרח קיין" של אורסון וולס מ-1941 מהמקום הראשון. עכשיו התפרסמה הרשימה המלאה של כל טפסי הבחירה ששלחו 846 אנשי הקולנוע שהשתתפו במשאל מ-73 מדינות בעולם וציינו 2,045 סרטים שונים.

ואתם בוודאי רוצים לדעת מה הצביעו הבוחרים הישראליים, ואילו סרטים ישראליים נמצאים ברשימה. לשם כך אנו פה.

הרשימה כוללת גם שבעה מצביעים מישראל: אלון גרבוז, אבינעם חרפק, דן ועדנה פיינרו, אריאל שוויצר, נחמן אינגבר ואורי קליין. משקלול טפסי הבחירה שלהם אני רואה ש"שמונה וחצי" ו"סיפור טוקיו" הם הסרטים האהובים עליהם. הנה טפסי הבחירה של כל אחד ואחד מהם (גרבוז סידר את סרטיו לפי סדר היררכי, כל השאר סידרו לפי סדר הא'-ב' באנגלית): continue reading…

כבר הרבה זמן לא היה לנו מקבץ תהיות וגלגולי עיניים אל מול בחירת השמות העבריים לסרטים מאת מפיצינו.

א.

לשרה פולי יש סרט חדש, ואף מרגש למדי, בשם "Take This Waltz". כן, על שם שירו של לאונרד כהן. אבל השם שבחרו לו אנשי קולנוע לב הוא דווקא "הוואלס האחרון". אבל כבר היה סרט בשם הזה: סרט ההופעה של The Band, שביים מרטין סקורסזי. למה?

ב.

זוכרים את "Judge Dredd" עם סילבסטר סטאלון? כן, סרט הקומיקס רב התקציב ודל ההכנסות שבוים על ידי דני קנון, שהיה אמור להיות ילד הפלא הגדול של הוליווד (שייבאה אותו מאנגליה) וכשלון הסרט הזה חיסל לו את הקריירה הקולנועית (הוא מתפרנס יפה בטלוויזיה האמריקאית). אז הנה מגיע רימייק תלת מימדי לסרט ההוא (או לסדרת הקומיקס שעליו הוא מבוסס). אבל שימו לב לאבולוציה של השמות בהוליווד ולתרגומי השמות בישראל. הסרט ההוא מ-1995 נקרא במקור "Judge Dredd". המפיצים בארץ לא רצו להסתבך עם המילה השניה, הורידו אותה והשאירו אותו רק בתור "השופט". לסרט החדש קוראים באנגלית "Dredd". ובעברית: "השופט דרד". חוק כלים שלובים, אה? מילה אחת יורדת שם, מילה אחת מתווספת כאן. אבל שימו לב לפוסטר של הסרט שכבר מופיע באתר של יס פלאנט ומופיע על מוניטורי הפלזמה בקומפלקס:

דראד?! זה לא דראד, זה דרד, עם סגול מתחת ל-ר' (מכיוון שהגרפיקאים של פורום פילם לא בקיאיןם בחוקי התעתוק, נעשה כאן תדרוך קצר: האות א' רלוונטית בתנועה ארוכה, כשיש A או U – וגם אז, אגב, היא לא תמיד נדרשת – E היא תנועה קצרה, וגם צליל אחר, לכן לא קשור לתעתק אותו עם א'. ע"ע: צ'ק, בק). מכיוון שהפוסטרים בימינו הם רק קבצים דיגיטליים המוקרנים על מסכי פלזמה, יש סיכוי שלתקן את זה זה רק עניין של לחיצת כפתור ולא של הדפסה חוזרת.

ג.

טעויות בתרגומים זה דבר, אבל תרגומי שכל מטרתם הוא לבלבל אותנו ולזרוע כאוס זה כבר ממש מעצבן. והנה זה הולך לקרות לנו בקרב הגדול של אוליבר סטון נגד ג'ון הילקוט. לאוליבר סטון יש סרט חדש בשם "Savages". אנשי ג.ג הולכים להפיץ אותו ב-27.9 תחת השם – היכונו… – "ללא חוקים". וזה הולך לעשות לנו בלאגן קוגניטיבי לא פשוט כי שבועיים אחר כך אנשי קולנוע לב הולכים להפיץ את סרטו החדש של ג'ון הילקוט, "Lawless". עדיין לא נקבע לו שם בעברית. אבל אני מציע לקרוא לו "פרא אדם". להחזיר להם.

(אגב, עניין "ללא חוק" עשוי להיפתר ללא קרב יריות בין המפיצים. סרטו של סטון יצא באמריקה לפני עשרה ימים ודי צלל מהר בקופות. ומניסיוננו, אנשי UIP וג.ג לא מהססים לזרוק לפח הגניזה סרט שמתקשה להגיע ל-50 מיליון דולר באמריקה. כך שאולי המחלוקת הזאת בכלל לא תגיע לשלב הדו-קרב).

"מרוחק"

היו שנים, אי שם בשנות החמישים והששים, שהמושג "סרט טורקי" היה שם נרדף למלודרמה צעקנית וסוחטת דמעות המוקרנת בבתי קולנוע בפרברי הארץ. לצד סרטים הודיים ופרסיים, הסרטים הטורקיים היו להיטים בבתי הקולנוע השכונתיים שישראל היתה מלאה בהם בעבר. אבל הם נעלמו – בתי הקולנוע והסרטים. בשנות השמונים, הצירוף "סרט טורקי" נהיה מזוהה עם סוג מסוים של סרטי איכות פוליטיים, שגם הם הפכו כאן ללהיטים, הפעם דווקא בבתי הקולנוע של צפון תל אביב. סרטים כמו "יול", במאים כמו ילמז גוניי ושחקנים כמו טנג'יל קרטיז.

שלושים שנה חלפו והקולנוע הטורקי נעלם ממסכי ישראל. חלק מהאשמה נמצאת בידי הטורקים: continue reading…

הארווי 2.0

continue reading…

ראש השב"כ לשעבר, אברהם שלום, ההוא מקו 300, מתוך "שומרי הסף"

פסטיבל ניו יורק, ככל הנראה הפסטיבל הכי אנין וסלקטיבי בעולם, שבוחר בפינצטה את הקרם דה-לה קרם של הקולנוע העולמי כפי שהוצג בפסטיבלי השנה החולפת, פרסם הערב את התוכניה שלו בת 32 הסרטים, ויש בה שני סרטים ישראליים: "למלא את החלל" הנפלא של רמה בורשטיין, שיגיע אליו אחרי בכורתו העולמית בפסטיבל ונציה בעוד שבועיים; ו"שומרי הסף", סרטו התעודי המצוין של דרור מורה – מעין "ערפל קרב" ישראלי – המבוסס על ראיונותיו עם ששה ראשי שב"כ, שכבר הוקרן בפסטיבל ירושלים ויוצג בעוד שבועיים בפסטיבל טורונטו.

פסטיבל ניו יורק ייפתח ב-28.9 (יום לפני פסטיבל חיפה) ויימשך שבועיים. סרט הפתיחה יהיה "חיי פיי" של אנג לי. סרט הנעילה יהיה "Flight" של רוברט זמקיס. גאלה חגיגית תתקיים לסרט הקולנוע הראשון בבימויו של דיוויד צ'ייס (יוצר "הסופרנוס"). ולצד שני הסרטים הישראלים יוצגו זוכי רוב הפסטיבלים הגדולים השנה: "אהבה" של מיכאל האנקה, זוכה דקל הזהב בקאן; "הקיסר חייב למות" של האחים טאביאני, שזכה בפסטיבל ברלין (היו אגב שמועות שהאחים טאביאני יגיעו עם הסרט לפסטיבל חיפה, אבל אני מניח שאם הם צריכים להיות בניו יורק הם לא יגיעו גם לחיפה, כך שאני מהמר שנראה אותם בארץ מאוחר יותר השנה).

סרטיהם של בורשטיין ומורה יוצגו לצד הסרטים החדשים של לאוס קראקס, כריסטיאן מונג'יו, נוח באומבך, עבאס קיארוסטמי, ראול רואיז, פבלו לריין, בריאן דה פלמה, אוליבייה אסיאס, אלן רנה והדוקומנטריסט אלן ברלינר. הנה הרשימה המלאה.

כשהתקיימה הקרנת העיתונאים של "בלתי נשכחים 2" הייתי בעיצומו של המפגש עם דיוויד שור בירושלים. והאמת, באופן משונה דווקא התחשק לי לראות את הסרט הזה, למרות שידעתי לא לצפות הרבה. הטריילר שלו דווקא גירה את בלוטות הטסטוסטרון שלי כהוגן.
continue reading…

כשבניין סינמטק תל אביב החדש רק נפתח הסרט הראשון שראיתי היה באולם מספר 5, האולם הקטן והלא מרשים שנמצא בקומת הכניסה, ליד הספריה. אולם של 60 מקומות. לא היה לי ברור מה אפשר לעשות עם האולם הזה ונדמה היה שהסינמטק מייעד אותו בעיקר להקרנות פנימיות – הקרות ראף קאט, הקרנות לצנזורה והקרנות לעיתונאים. גם הסרט הראשון שראיתי בו, "אמא של ולנטינה", לא עזר לי לגבש על האולם חוות דעת אוהדת. חשבתי שזה הולך להיות פח הזבל של הסינמטק.

אבל בשבועות האחרונים המצב שם השתנה. נדמה לי שזה קרה עם "הנותנת", אבל אולי זה היה כבר קודם ופשוט לא שמתי לב לזה: אולם 5 הפך לבית של הקולנוע הישראלי האלטרנטיבי, וגם הקולנוע התיעודי. יגיד לכם כל קולנוען שגם למלא אולם של 60 מקומות זה אתגר לא פשוט, אבל דווקא גודלו הצנוע של האולם הופך סרטים שהיו נעלמים באולמות הגדולים להצלחות קטנות ולסוג של אטרקציה.

שימו לב למה שקורה בו היום: ההקרנה ב-18:00 של "איה" כבר מלאה לחלוטין מאתמול. ההקרנה של 20:00 של "שבעת הסלילים של יונה וולך" של יאיר קדר כבר סולד אאוט כמעט שבוע, וכך גם כמעט כל ההקרנות הקרובות של הסרט. כל ההקרנות של "כך ראינו" של אריר ברנשטיין ואליאב לילטי סולד-אאוד עד לשבוע הבא. ההקרנה של "אף פעם לא מאוחר מדי" ביום ראשון מתמלאת מהר. הקרנות סוף השבוע שעבר של "יותר איטי מלב" היו מלאות כמעט לחלוטין (וגם ההקרנה של שבת מתמלאת).

זה מחזיר אותי לדיון ההפצה באולמות גדולים שעזרו ל"מחוברים לחיים" להפוך ללהיט לטווח ארוך: כשאנשים באים לסרט ורואים שכל הכרטיסים לו נמכרו, הוא הופך עבורם לאטרקטיבי יותר והם מזמינים כרטיסים מראש להקרנה הפנויה הבאה. אז נכון שמבחינה מתימטית צריך שבע הקרנות באולם 5 כדי למלא הקרנה אחת של אולם 4 בן 400 המקומות, אבל יש סרטים שאולם קטן – והקרנה מול אולם מלא – הם בדיוק מה שהם צריכים, וזה דווקא גורם להם לגדול ולהישאר בפוקוס ולהפוך לסוג של אטרקציה ושיחה ("הצלחתם להשיג כרטיסים ל'יונה וולך'?"). זה דבר אדיר לסרט, ולא דבר צפוי, או פשוט.

אגב, גם "מלח ים" של איתי לב עבד לא רע בהקרנות הראשונות אבל דעך מאז. הקרנותיו האחרונות בסינמטק יתקיימו בשבועיים הקרובים, ואז הוא ישוב סתיו. לב הכין לכם קטע וידיאו קצר בעניין זה:

כצפוי, "טד" ניצח בסוף השבוע האחרון את "זכרון גורלי" בקופות בישראל, אבל לא רק אותו: הסרט מכר למעלה מ-30,000 כרטיסים והיה הסרט הנצפה ביותר בסוף השבוע האחרון בארץ, ועקף את "עלייתו של האביר האפל" ואת "סטפ אפ 4". "זכרון גורלי" מכר כ-20,000 כרטיסים.

==================

פסטיבל האנימציה ננעל בתחילת השבוע ויש לנו שני עניינים לסגור איתו.

א. טל לוטן, שהיתה גם בצוות השיפוט של התחרות הישראלית, מדווחת מי זכה במה, ואף מוסיפה כמה מסרטי האנימציה הזוכים.

ב. דודו שליטא, אוצר האנימציה בפסטיבל אנימיקס, עונה בפירוט רב לפוסט שלי על הפסטיבל שלו. אין לי יותר מה להגיד על הנושא – אני חושב שהדעה שלי הובעה שם במלואה ובדיונים שלי בתגובות, מכאן זה רק עניין של גישות לעריכה ולאוצרות. אני חושב שהמילה "פסטיבל" מצריכה עריכה אחרת.

================

הודעה ראשונה לעיתונות מטעם פסטיבל חיפה: מחווה בת חמישה סרטים לתיאו אנגלופולוס, שנהרג השנה בתאונת דרכים, והיה אורח של פסטיבל חיפה כמה פעמים. חוץ מסרטו האחרון, "אבק הזמן", שחשבתי שהוא איום, שאר ארבעת הסרטים הם בבחינת חובת צפייה – "מסע לקיתרה", "מגדל הדבורים", "נוף בערפל" ו"האחו הבוכה". ויש גם בונוס נפלא: אלני קריינדרו, המלחינה של אנגלופולוס, תגיע להופעה עם קטעים מפסקולי סרטיו במהלך הפסטיבל.

ולא פחות מרגש: עותק דיגיטלי משוחזר ומשופץ של "לורנס איש ערב", במלאת חמישים שנה לבכורתו. מסוג הסרטים שצריך לצפות בהם שוב ושוב והם תמיד אדירים.

מה שמוביל לבשורה הבאה: בשעה טובה תשודרג מערכת ההקרנה באודיטוריום בחיפה להקרנה דיגיטלית, בנוסף למקרן ה-35 מ"מ.

פסטיבל חיפה ייפתח השנה במוצאי שבת, 29.9, ויימשך עשרה ימים עד יום שני, 8.10.

הפוסט עודכן. יש סוף טוב לסיפור. בסוף.

מוקדם יותר: דקות קלות של אופוריה אחזו את רוני קידר, הבמאית של "ג'ו ובל", אחרי שהוכרזו אתמול המועמדויות לפרסי אופיר. סרטה הוא אחד מששת הסרטים המתחרים על פרס "הסרט הטוב ביותר". "ג'ו ובל" נכנס לרשימה הזאת בדרך עקומה ועקלתונית שהומצאה ללא שאר רוח מיוחד על ידי הנהלת האקדמיה לפני כמה חודשים. מתוך רצון נכון להתייחס לגל הסרטים דלי התקציב, האלטרנטיביים והעצמאיים שצמחו בישראל בשנתיים האחרונות, הומצא מסלול פרינג' שבו התחרו תשעה סרטים על הזכות להיות הסרט השישי בפרסי אופיר. הסרט הזוכה במסגרת הזאת אכן מקבל כבוד נאה. אבל בואו נהיה כנים ונודה: סיכויי הזכייה שלו זעומים. וזה בדיוק מה שקידר גילתה אתמול אחרי שצ'פחות המברוק חלפו.

קודם כל, כי מיד עם קבלת הבשורה הוגש לה גם החשבון: כדי להקרין את סרטה לחברי האקדמיה לשלב ההצבעה השני קידר נדרשת לשלם לאקדמיה 1,350 שקל. הבקשה הזאת עוררה אותה לכתוב פוסט ארוך ומעוצבן מאוד בפייסבוק (ובכלל, הפייסבוק שלה מגלה שרוני קידר קלה להתעצבן):

continue reading…

אלי תבור, הבוקר במסיבת העיתונאים של פרס אופיר

לפני כמה חודשים ראיינו אנשי אתר איגוד התסריטאים את אלי תבור, ככל הנראה בכיר התסריטאים הישראלים, ראיון ארוך ומקיף, כחלק מיוזמה שלהם לשכנע את האקדמיה הישראלית לקולנוע לתת פעם אחת גם לתסריטאי פרס על מפעל חיים, ולא רק למפיקים, מפיצים ובמאים. היוזמה הצליחה. היום הכריזה האקדמיה הישראלית לקולנוע שתבור יהיה זוכה הפרס למפעל חיים לשנת 2012. ברכות, כל הכבוד ובשעה טובה.

אלי תבור, עיתונאי לפרסנתו העיקרית (וסלב לא קטן בשנות השבעים בזכות השעשועונים "זה הסוד שלי" ו"תשע בריבוע"), כתב 21 תסריטים, מ"כל ממזר מלך" של אורי זהר, התסריט הראשון שכתב, ועד ל"אסקימו לימון" (על רוב המשכיו). הוא חתום גם על התסריטים ל"צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר".

לפני כמה שנים ישבתי שעות ארוכות עם תבור לראיון למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי, יוזמתם של מרט פרחמובסקי ואביטל בקרמן, לתיעוד חלוצי, ותיקי ובכירי תעשיית הקולנוע הישראלית מראשיתה. הנה כמה דקות מתוך השיחה הזאת:

במסיבת העיתונאים של פרסי אופיר שהתקיימה הבוקר אמר אלי תבור שהוא ראה את כל הסרטים המועמדים השנה. "וכמעט כולם נכתבו על ידי הבמאים שלהם, ובהרבה מאוד מקרים הרגשתי שהבמאים היו נשכרים לו היו נעזרים בשירותיו של תסריטאי מקצועי".

קצת על "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי". יוצרים: מרט פרחומובסקי ואביטל בקרמן. פרויקט דוקומנטרי שמצטלם מאז 2006, ובתקופה הזאת צולמו כ- 200 שעות ראיון עם 39 אישים מרכזיים בתולדות הקולנוע הישראלי. התומכים בפרויקט הם קרן הקולנוע הישראלי, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, סינמטק ירושלים וסינמטק תל אביב. בשלב הזה, כל הראיונות שצילמנו זמינים לציבור בספריות של סינמטק תל אביב וסינמטק ירושלים בדי.וי.די.