מצד אחד, כשאתה סוף סוף לוקח חופשה קטנה, אתה רוצה להתנתק. אבל גג לארבע שעות רצופות. מצד שני, כשאני כבר כן מנסה להתחבר, להתעדכן ולעדכן, מתברר שהאינטרנט ברומא הוא סוג של סיוט, או בדיחה. ברוב המקומות שמבטיחים אינטרנט חינם, הוא לא עובד.
וכך, באמצע מוזיאון Maxxi לאמנות עכשווית שתכננה זאהה חדיד, קראתי לראשונה בתגובות שלכם את העובדה שטוני סקוט התאבד. באמצע דממת המוזיאון נפלטו ממני המילים בכותרת. אין לי לו את הרשת ולא את הסוללה להיכנס לאתרים כדי להעמיק בסיפור, אעשה זאת בהמשך. ואני מודה, שסיפורי התאבדויות מלחיצים אותי באופן כזה שעושה לי חשק קצת להפנות ממנו את מבטי ולהדחיק. בחיי, שאין לי מושג למה במאי מצליח (ומאוד מאוד משפיע: 'אהבה בשחקים' היה אחד הסרטים שעיצבו לוק של עשור שלם. מייקל ביי גנב את כל הקריירה שלו מטוני סקוט), למה איש שהוכתר לפני כמה שנים כאיד הכי חשוב בקולנוע הבריטי, יחד עם אחיו רידלי, ירצה ליטול את חייו. אם זה לא עניין של יותר מדי קוק או עניין עם מחלה סופנית, אני פשוט לא מבין את זה. חשבתי שזה איש שנמצא בהיפר תמידי. תאונת דרכים אני מבין. התאבדות לא.
טוני סקוט עשה מעט מדי סרטים,שאהבתי, אבל היה לו את הסגנון שלו (שלעיתים עיצבן אותי עד השמיים), אבל הוא ידע את העבודה. בתחילת שנות השמונים כיניתי אותו 'האח הפחות מוכשר של רידלי'. בשנים האחרונות חשבתי בדיוק ההפך.
הסרט שאני הכי אוהב של טוני סקוט נותר סרטו הראשון, 'רעב', עם דיוויד בואי, קתרין דנב, סוזן סרנדון והבאוהאוס עם 'בלה לוגוסי מת'. אני חייב להודות שגם 'השוטר מבוורלי הילס 2' היה שנים סוג של גילטי פלז'ר שלי.
כשתתיישב דעתי ואקרא עוד – אני מניח שזה מסוג הסיפורים שבעוד כמה חודשים נקרא עליהם באריכות בכתבת פרופיל טראגית ב'ואניטי פייר' – אנסה למצוא מילים נוספות. אבל אני לא מבטיח. כאמור, סיפורי התאבדויות ממש מלחיצים אותי. טוני סקוט ביים לעצמו סוף מחורבן.
זכרונותיכם הטובים מסרטיו יתקבלו כאן בברכה.
תגובות אחרונות