פסטיבל חיפה 2012: דפדוף ראשון בתוכניה
רק הרוח
רשימת הסרטים של פסטיבל חיפה הגיעה אליי ואפשר כבר להתחיל לראות איזה מהסרטים המסקרנים של השנה נוכל למצוא שם. בניגוד לתקוותי, "המאסטר" של פול תומס אנדרסון לא נמצא שם. אבל בואו נראה מה כן:
המירוץ לחצי מיליון
אני מפסיק לרגע את אריזת הבלוג בניילון עם פצפצים לקראת מעבר הדירה הקרוב כדי לעדכן קצת מהנעשה בקופות בארץ בימים האחרונים.
– "טד" הוא שובר הקופות של השבועיים האחרונים. הוא עבר כבר לפני שבוע את המאה אלף צופים והאולמות עדיין מלאים.
– "מחוברים לחיים" יחגוג השבוע את העובדה שהוא מכר כבר 500,000 כרטיסים בהקרנה חגיגית בסינמטק תל אביב שכל הכנסותיה קודש לבית לווינשטיין. ועכשיו מתחיל הדו-קרב הצמוד של השנה: גם "מדגסקר 3" מתקרב לחצי מיליון צופים
חיפה ואייקון: אפלק וקרוננברג
הנה הצצה ראשונה למה שיקרה השנה בסוכות בפסטיבל חיפה ובפסטיבל אייקון, שגם השנה יתקיימו בו בזמן. הסרטים הראשונים שצצים בשניהם מעוררים סקרנות רבה. ולא רק בתאריכים הם עולים אחד על השני, גם בנושאים יש חפיפה. תכף תראו. פסטיבל חיפה ייפתח במוצאי שבת 29.9 בהקרנת הסרט "ארגו", סרטו השלישי של בן אפלק כבמאי. הסרט מספר סיפור אמיתי כנראה המתרחש ב-1979 בו מגלם אפלק סוכן סי.איי.איי שנדרש להגות רעיון למבצע חילוץ אמריקאים הלכודים בטהרן, והוא עושה זאת תחת הכיסוי של צוות צילום לסרט מדע בדיוני שמגיע לצלם בעיר סרט שלא היה ולא נברא. הנה הטריילר. הוא נראה נהדר:
נדב לפיד על "היו זמנים באנטוליה". פוסט אורח
"היו זמנים באנטוליה". ובכן, יצירת מופת
לפני כמה ימים פרסמתי את הבחירות של כמה מהנציגים הישראלים למשאל הסרטים הגדולים של כל הזמנים של "סייט אנד סאונד". אחד מהם היה נדב לפיד (שסרטו "השוטר", בעצמו היה אחד מהסרטים הטובים של השנה שעברה במשאל סיכום השנה של אותו כתב עת). כשראיתי שאחד הסרטים שלפיד ציין כאחד מעשרת הסרטים הטובים בכל הזמנים הוא "היו זמנים באנטוליה" ביקשתי מלפיד שיכתוב לנו כמה מילים לבלוג על הבחירה הזאת. התזמון היה מושלם: "היו זמנים באנטוליה", יצירת המופת הטורקית של נורי בילגה ג'יילון, יצא בסוף השבוע להקרנות מסחריות בארץ (בקולנוע אורלנדו בבית ציוני אמריקה). לפיד רץ ביום חמישי לבית ציוני אמריקה לצפייה שניה בסרט, וזה מה שהוא כתב בעקבותיה:
צ'או. מה פספסתי?
שימו לב. פוסט ארוך עם המון אייטמים וקטעי וידיאו.
יש רגעים שבהם אני חוזר לישראל פטריוט נלהב, מלא אהבה למדינה הזאת (על אף תופי המלחמה המעצבנים שלה שנדמה שרק הלכו וגברו בימים שבהם נעדרתי). זה קרה מרגע הכניסה לטרמינל של נתב"ג. אחרי חמישה ימים שבהם למצוא אינטרנט אלחוטי היו סיוט, נתב"ג מציע אינטרנט אלחוטי חינם ומהיר שתוך שניות שלח לי את המיילים שהיו בתיקיות הטיוטה בימים האחרונים, נכתבו אך לא נשלחו. ישראל היא גן עדן של חיבוריות, ובכל פעם שאני קופץ שניה החוצה אני נדהם מכמה שזה שונה בכל מקום אחר.
"הוואלס האחרון", ביקורת
הרחק ממנו
פורסם ב"פנאי פלוס", 22.7.2012
ראשית, הייתי רוצה לקרוא טקסט מעמיק וחכם שמציב את "רווקה פלוס" ואת "הוואלס האחרון" של שרה פולי זה לצד זה. כך נראה סרט על אשה בבימויו של גבר, וכך נראה סרט על אשה בבימויה של אשה. האשה מביימת סרט עדין ורך, ער לניואנסים. אבל האם הסרט שלה בהכרח פמיניסטי יותר? זו חתיכת שאלה טובה, ואחת שצצה לי בראש לא אחת בזמן הצפייה: האם מישל וויליאמס מגלמת אשה חזקה שלא מוכנה לשאת יותר את המוסכמות שכובלות אותה ובאומץ רב מפרקת אותן, או האם מדובר באשה חלשה, שברירית וקלה להתפרק שרק מחפשת ריגושים רומנטיים? לעיתים, אני מודה, הרגשתי שאני צופה בסרט שכתבה נערה בן 16, שמתאהבת מעל לראש בשכן ממול ופשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמה מרוב עוצמת הרגשות. איבוד הדעת מוחלט. לעיתים, הדמות הזאת, שנעה בין איפוק עצום וכבוש ובין שיחרור מוחלט, היתה מקסימה מאין כמוה. לא מעט מכך הוא בזכותה של מישל וויליאמס, שחקנית שנוגעת ללבי ומשכנעת אותי שוב ושוב שכל מה שהיא מרגישה הוא אמיתי ולא מזויף.
זהו סרטה השני כבמאית של השחקנית הקנדית שרה פולי. וכמו בסרטה הקודם, “הרחק ממנה", continue reading…
"רווקה פלוס", ביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 22.7.2012
דווקא מול סרט לא טוב כמו "רווקה פלוס", חשוב לי להדגיש את זה: דובר קוסאשווילי הוא אחד היוצרים המרתקים והחשובים שפועלים כעת בישראל, גם אם הוא לא עקבי בתוצרתו. אני יכול למנות הרבה מגרעות ב"רווקה פלוס", ותכף גם אעשה זאת, אבל חשוב לשים לב מה כן יש בסרט. קוסאשווילי, בסרטו הרביעי, ממשיך את הקו איתו התחיל ב"חתונה מאוחרת" לפני 11 שנים ובועט למהוגנות הישראלית במפשעת. למעשה, המגרעת העיקרית של "רווקה פלוס" היא שקוסאשווילי, מהסיבות שלו, בחר שלא למקם את הסרט הזה בתוך עולמם של עולי גיאורגיה בישראל, העולם שאיכלס את שני סרטיו הראשונים. לו היה בוחר לעשות כן, “רווקה פלוס" היה מצטרף כחלק טבעי לתוך טרילוגיה שמפרקת את מושג המשפחה בישראל לרסיסים, תוך שימוש בחברה הגאורגית ושפתה כאמצעי הזרה. לו הסרט היה מתרחש במעין טיבילסי הקטנה, כפי שהיה עם "חתונה מאוחרת" ו"מתנה משמים", הסרט היה מעליב פחות צופים, הוולגריות שלו היתה נראית אקזוטית יותר. היינו רואים בו סרט על ה"הם" במקום על ה"אנחנו". ועל ה"הם" קל יותר לצחוק. למעשה, לו היה לוקח את התסריט של "רווקה פלוס" וממקם אותו בעולם של "חתונה מאוחרת" היינו מקבלים סרט המשך הגיוני מאוד: continue reading…
חומרי גלם משובחים
אפרים קישון מביים את "תעלת בלאומילך". צילם בסופר 8: מוסקו אלקלעי
פורסם ב"פנאי פלוס", 22.7.2012
שני סרטי תעודה שמוצגים בימים אלה באולמות בתל אביב (וזוכים להצלחה נאה למדי) – "כך ראינו" ו"חברים" – מוכיחים שקודם כל, סרט תעודה נשפט בזכות חומרי הגלם שלו. מה שלכדת ומה שהשגת על גבי סרט הצילום. זו העדות והתעודה. אחר כך נדבר על האופן שבו נערכו החומרים האלה לרצף נראטיבי. בשני המקרים ראיתי בסרטים האלה רגעים היסטוריים שאני נפעם מכך שנלכדו בזמן אמת בעדשת המצלמה. בשניהם חשתי שנוכחותה של המצלמה ברגע הזה הוא בבחינת נס – ואכן, יש אלמנט ניסי בקולנוע התיעודי. ובשני המקרים, אל מול ההתפעלות מחומרי הגלם, עלתה בי גם התהייה האם זו הדרך האידיאלית להציג את החומרים האלה לקהל.
פסטיבל חיפה 2012: התחרות הישראלית
"שש פעמים"
ביום שני העליתי רשימה של ספקולציות שלי לגבי הסרטים הישראליים שעשויים להתחרות בתחרות העלילתית של פסטיבל חיפה. אתמול בצהריים פורסמה הרשימה הרשמית, והיא כמעט זהה לזו שאני ניחשתי (לא חשבתי על "החיים בינתיים" של ענר פרמינגר כאופציה, אחרי שכבר הוקרן בבכורה בפסטיבל דרום). הנה הרשימה המלאה והרשמית:
פדריקו וג'ולייטה
צילום: ורד פלוק
צולם הבוקר ברחוב מרגוטה ברומא. מי מקוראי הבלוג יודע לתרגם מה כתוב כאן? (לחצו על התמונה להגדלה). מקסים ומרגש בעיניי עד כמה אהבת הקולנוע בכלל ואהבת פליני פרט נוכחים ברחובות רומא.
תגובות אחרונות