הרחק ממנו

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.7.2012

ראשית, הייתי רוצה לקרוא טקסט מעמיק וחכם שמציב את "רווקה פלוס" ואת "הוואלס האחרון" של שרה פולי זה לצד זה. כך נראה סרט על אשה בבימויו של גבר, וכך נראה סרט על אשה בבימויה של אשה. האשה מביימת סרט עדין ורך, ער לניואנסים. אבל האם הסרט שלה בהכרח פמיניסטי יותר? זו חתיכת שאלה טובה, ואחת שצצה לי בראש לא אחת בזמן הצפייה: האם מישל וויליאמס מגלמת אשה חזקה שלא מוכנה לשאת יותר את המוסכמות שכובלות אותה ובאומץ רב מפרקת אותן, או האם מדובר באשה חלשה, שברירית וקלה להתפרק שרק מחפשת ריגושים רומנטיים? לעיתים, אני מודה, הרגשתי שאני צופה בסרט שכתבה נערה בן 16, שמתאהבת מעל לראש בשכן ממול ופשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמה מרוב עוצמת הרגשות. איבוד הדעת מוחלט. לעיתים, הדמות הזאת, שנעה בין איפוק עצום וכבוש ובין שיחרור מוחלט, היתה מקסימה מאין כמוה. לא מעט מכך הוא בזכותה של מישל וויליאמס, שחקנית שנוגעת ללבי ומשכנעת אותי שוב ושוב שכל מה שהיא מרגישה הוא אמיתי ולא מזויף.

זהו סרטה השני כבמאית של השחקנית הקנדית שרה פולי. וכמו בסרטה הקודם, “הרחק ממנה", continue reading…

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.7.2012

דווקא מול סרט לא טוב כמו "רווקה פלוס", חשוב לי להדגיש את זה: דובר קוסאשווילי הוא אחד היוצרים המרתקים והחשובים שפועלים כעת בישראל, גם אם הוא לא עקבי בתוצרתו. אני יכול למנות הרבה מגרעות ב"רווקה פלוס", ותכף גם אעשה זאת, אבל חשוב לשים לב מה כן יש בסרט. קוסאשווילי, בסרטו הרביעי, ממשיך את הקו איתו התחיל ב"חתונה מאוחרת" לפני 11 שנים ובועט למהוגנות הישראלית במפשעת. למעשה, המגרעת העיקרית של "רווקה פלוס" היא שקוסאשווילי, מהסיבות שלו, בחר שלא למקם את הסרט הזה בתוך עולמם של עולי גיאורגיה בישראל, העולם שאיכלס את שני סרטיו הראשונים. לו היה בוחר לעשות כן, “רווקה פלוס" היה מצטרף כחלק טבעי לתוך טרילוגיה שמפרקת את מושג המשפחה בישראל לרסיסים, תוך שימוש בחברה הגאורגית ושפתה כאמצעי הזרה. לו הסרט היה מתרחש במעין טיבילסי הקטנה, כפי שהיה עם "חתונה מאוחרת" ו"מתנה משמים", הסרט היה מעליב פחות צופים, הוולגריות שלו היתה נראית אקזוטית יותר. היינו רואים בו סרט על ה"הם" במקום על ה"אנחנו". ועל ה"הם" קל יותר לצחוק. למעשה, לו היה לוקח את התסריט של "רווקה פלוס" וממקם אותו בעולם של "חתונה מאוחרת" היינו מקבלים סרט המשך הגיוני מאוד: continue reading…

אפרים קישון מביים את "תעלת בלאומילך". צילם בסופר 8: מוסקו אלקלעי

פורסם ב"פנאי פלוס", 22.7.2012

שני סרטי תעודה שמוצגים בימים אלה באולמות בתל אביב (וזוכים להצלחה נאה למדי) – "כך ראינו" ו"חברים" – מוכיחים שקודם כל, סרט תעודה נשפט בזכות חומרי הגלם שלו. מה שלכדת ומה שהשגת על גבי סרט הצילום. זו העדות והתעודה. אחר כך נדבר על האופן שבו נערכו החומרים האלה לרצף נראטיבי. בשני המקרים ראיתי בסרטים האלה רגעים היסטוריים שאני נפעם מכך שנלכדו בזמן אמת בעדשת המצלמה. בשניהם חשתי שנוכחותה של המצלמה ברגע הזה הוא בבחינת נס – ואכן, יש אלמנט ניסי בקולנוע התיעודי. ובשני המקרים, אל מול ההתפעלות מחומרי הגלם, עלתה בי גם התהייה האם זו הדרך האידיאלית להציג את החומרים האלה לקהל.

continue reading…

"שש פעמים"

ביום שני העליתי רשימה של ספקולציות שלי לגבי הסרטים הישראליים שעשויים להתחרות בתחרות העלילתית של פסטיבל חיפה. אתמול בצהריים פורסמה הרשימה הרשמית, והיא כמעט זהה לזו שאני ניחשתי (לא חשבתי על "החיים בינתיים" של ענר פרמינגר כאופציה, אחרי שכבר הוקרן בבכורה בפסטיבל דרום). הנה הרשימה המלאה והרשמית:

continue reading…

צילום: ורד פלוק

צולם הבוקר ברחוב מרגוטה ברומא. מי מקוראי הבלוג יודע לתרגם מה כתוב כאן? (לחצו על התמונה להגדלה). מקסים ומרגש בעיניי עד כמה אהבת הקולנוע בכלל ואהבת פליני פרט נוכחים ברחובות רומא.

 ביום-יום אני שומע, בתור מבקר קולנוע, שאלה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב: "יש משהו טוב לראות בקולנוע?". ב-15 השבועות האחרונים השאלה הזאת התחלפה ל"תהיה עונה שנייה?". התשובה היא: "לא יודע". הסאבטקסט הוא "לא נראה לי". המשאלה היא: "דווקא יהיה מסקרן להתחיל לעבוד עכשיו על עונה שנייה. יש עוד הרבה מה לספר". אבל בישראל, נדמה לי, עושים עונות שניות בעיקר לקומדיות, כמעט ולא לדרמות. ובכל זאת, גם אני מחכה לטלפון. אולי מישהו יחליט שכן.

היום מגיעה הסדרה "קטמנדו" לסיומה. continue reading…

מצד אחד, כשאתה סוף סוף לוקח חופשה קטנה, אתה רוצה להתנתק. אבל גג לארבע שעות רצופות. מצד שני, כשאני כבר כן מנסה להתחבר, להתעדכן ולעדכן, מתברר שהאינטרנט ברומא הוא סוג של סיוט, או בדיחה. ברוב המקומות שמבטיחים אינטרנט חינם, הוא לא עובד.

וכך, באמצע מוזיאון Maxxi לאמנות עכשווית שתכננה זאהה חדיד, קראתי לראשונה בתגובות שלכם את העובדה שטוני סקוט התאבד. באמצע דממת המוזיאון נפלטו ממני המילים בכותרת. אין לי לו את הרשת ולא את הסוללה להיכנס לאתרים כדי להעמיק בסיפור, אעשה זאת בהמשך. ואני מודה, שסיפורי התאבדויות מלחיצים אותי באופן כזה שעושה לי חשק קצת להפנות ממנו את מבטי ולהדחיק. בחיי, שאין לי מושג למה במאי מצליח (ומאוד מאוד משפיע: 'אהבה בשחקים' היה אחד הסרטים שעיצבו לוק של עשור שלם. מייקל ביי גנב את כל הקריירה שלו מטוני סקוט), למה איש שהוכתר לפני כמה שנים כאיד הכי חשוב בקולנוע הבריטי, יחד עם אחיו רידלי, ירצה ליטול את חייו. אם זה לא עניין של יותר מדי קוק או עניין עם מחלה סופנית, אני פשוט לא מבין את זה. חשבתי שזה איש שנמצא בהיפר תמידי. תאונת דרכים אני מבין. התאבדות לא.

טוני סקוט עשה מעט מדי סרטים,שאהבתי, אבל היה לו את הסגנון שלו (שלעיתים עיצבן אותי עד השמיים), אבל הוא ידע את העבודה. בתחילת שנות השמונים כיניתי אותו 'האח הפחות מוכשר של רידלי'. בשנים האחרונות חשבתי בדיוק ההפך.

הסרט שאני הכי אוהב של טוני סקוט נותר סרטו הראשון, 'רעב', עם דיוויד בואי, קתרין דנב, סוזן סרנדון והבאוהאוס עם 'בלה לוגוסי מת'. אני חייב להודות שגם 'השוטר מבוורלי הילס 2' היה שנים סוג של גילטי פלז'ר שלי.

כשתתיישב דעתי ואקרא עוד – אני מניח שזה מסוג הסיפורים שבעוד כמה חודשים נקרא עליהם באריכות בכתבת פרופיל טראגית ב'ואניטי פייר' – אנסה למצוא מילים נוספות. אבל אני לא מבטיח. כאמור, סיפורי התאבדויות ממש מלחיצים אותי. טוני סקוט ביים לעצמו סוף מחורבן.

זכרונותיכם הטובים מסרטיו יתקבלו כאן בברכה.

בשעה שעשרות נציגי תעשיית הקולנוע הישראלית אורזים מזוודות ומתכוננים להמריא מחרתיים לכיוון פסטיבל ונציה, אני מנצל את הימים האחרונים של חופשת הקיץ לנופש משפחתי קצר ברומא. בטח ניתקל זה בזה בשדה התעופה פיומיצ'ינו – הם ירוצו לטיסת החיבור שלהם לוונציה, ואנחנו נרוץ לטיסה שלנו חזרה לתל אביב.

ארבעה סרטים בלבד מוצגים השבוע ברומא באנגלית: "הנוקמים", "עלייתו של האביר האפל", "מדגסקר 3" ו"בלתי נשכחים 2", כך שאני לא בטוח שיהיו לי דיווחי קולנוע מכאן. אבל מי יודע. אני מתכנן ביקור בצ'ינה-צ'יטה, אז אולי משם אוכל לספר משהו קולנועי. מצד שני, אם אתם יודעים על משהו מעניין ששקורה השבוע ברומא ושווה ביקור – תערוכה, הופעה, אירוע – עדכנו אותי כאן.

אבל אני מתכנן להמשיך לעדכן את הבלוג כרגיל השבוע, אז הישארו איתנו. ואם אני לא מצליח לעדכן כאן, חפשו אותי גם בטוויטר או בפייסבוק.

פסטיבל ונציה ייפתח מחרתיים כשהוא גדוש בנוכחות ישראלית. ובשבוע שעבר כבר פורסמה הידיעה הראשונה לגבי פסטיבל חיפה (החל מ-29.9), עם אנגלופולוס וניקולס ריי ו"לורנס איש ערב" ומקרנה דיגיטלית חדשה באודיטוריום. כלומר, אפשר לחבר אחד ועוד אחד ולהתחיל לנחש די בקלות מה יהיו הסרטים הישראלים בתחרות בחיפה, לא?

– “מנתק המים" של עידן הובל, שפרש מפסטיבל ירושלים כדי לנסוע לוונציה, בטוח יהיה שם, לא?

– "הירושה" של היאס עבאס, שהוצג בוונציה, גם בטוח יהיה שם, לא?

– מה עם "לרדת מהעץ" של גור בנטביץ'. הגיוני שהוא יהיה שם, לא?

– ומה עם "חדר 514" של שרון בר-זיו?

– "עלטה" של מיכאל מאיר, סרט חיפאי, בטוח יהיה שם, לא?

– "איגור ומסע העגורים" של יבגני רומן, שיחזור עד אז מפסטיבל טורונטו, יהיה שם, לא?

– ומה עם "שש פעמים" של יונתן גורפינקל? האם יגיע מבכורתו בסן סבסטיאן אל התחרות בחיפה?

זה לגבי התחרות. מה לגבי ישראלים שעובדים בחו"ל? "לופר" של ריאן ג'ונסון בהפקת הראשל"צי רם ברגמן פותח את פסטיבל טורונטו. אולי הוא יפתח גם את פסטיבל חיפה? ו"אייסמן" עם ג'יימס פרנקו בבימוי הישראלי אריאל ורומן, אולי גם הוא יהיה בחיפה?

ואם בחיפה יצליחו להשיג בכורה של "המאסטר" של פול תומס אנדרסון, זה יצדיק את הפסטיבל כולו.

מה אתם יודעים לעדכן אותי שאולי החמצתי?

כך נראית יעל טוקר, השחקנית הראשית של "רווקה פלוס", סרטו החדש של דובר קוסאשווילי, באחת הסצינות בסרט:

continue reading…