25 מרץ 2017 | 23:30 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״היפה והחיה״ (2017), ביקורת

״היפה והחיה״ 2017. אלים ומפלצות, המיוזיקל!

ל״היפה והחיה״ הגעתי עם מערך ציפיות כמעט בלתי אפשרי (כתבתי עליו כאן). אני ממש אוהב – אבל, ממש אוהב – את סרט האנימציה של דיסני מ-1991. אני חושב שהוא גאוני. ובאופן משונה, במקום להתעצבן על כך שעושים לו רימייק, דווקא שמחתי מזה. אין לי מושג למה, זה לא הגיוני. אולי כי נכנעתי לדיסני והחלטתי שאני סומך עליהם שהם יודעים מה הם עושים. ואולי כי מאז ומתמיד חיבבתי את ביל קונדון, הבמאי, שגם כשהוא נכשל, תמיד הרגשתי שהוא לפחות השתדל. הוא עושה רושם של אדם אינטילגנטי, ממש לא פועל דחק להשכיר. וגם העובדה שהוחלט להביא אל הסרט את אלן מנקן, המלחין המקורי, שילחין פסקול חדש, הוכיחה לי שהפרויקט עצום המימדים הזה נעשה עם כבוד למסורת ולמורשת.

השאלה היחידה שלא הצלחתי ממש לפתור היא: למה? למה לעשות לסרט הלא-ישן הזה רימייק? למה לקחת סרט אנימציה, שאני חושב שמעולם לא התיישן, ולעשות אותו מחדש? המתנגדים צווחים ״כסף!״, שזה בוודאי נכון, אבל לא יכול להיות שזו התשובה היחידה. לדיסני יש מוניטין כאולפן ששומר באדיקות על ערכי המותגים והיצירות שלהם. לפעמים זה מצליח (למשל, ב״ספר הג׳ונגל״ מלפני שנה) ולפעמים לא (למשל ב״סינדרלה״ מלפני שנתיים).

לכן, ביציאתי מהסרט אני צריך להתחיל עם דיווח על שתי תחושות הבטן הראשוניות והלא-מעובדות שלי, בהמשך למסמך הציפיות שעליו הצהרתי. שתי תחושות בטן הפוכות לחלוטין שאיכשהו דרות בכפיפה אחת:

א. הרימייק הזה מיותר. אין בו צורך. בעוד שנים, כשידברו על ״היפה והחיה״, דומני שימשיכו לדבר על הגרסה המונפשת מ-1991 (שהיתה סרט האנימציה האחרון של דיסני ללא כוכבים – אנג׳לה לנסברי היתה השחקנית הכי מפורסמת בצוות הקולות של הסרט ההוא – הסרט הבא היה ״אלאדין״ עם רובין וויליאמס ומאז רק שחקנים מפורסמים מספיקים להיות מספיק תנועים כדי לככב בסרט מבלי להראות את פניהם).

ב. הסרט הזה נהדר. מושקע, עשוי באהבה, חכם, נבון, ומאוד מרגש.

אמשיל את החוויה במשל. בקיץ האחרון ראינו בלונדון את ״Wicked״, המיוזיקל הסופר-דופר-מצליח שבשנה שעברה חגג עשור על הבמות. הגענו אל המיוזיקל אחרי שכבר הכרנו די טוב את השירים בזכות דיסק הפסקול של צוות השחקנים המקורי מברודוויי בראשות אידינה מנזל וקריסטין צ׳נוות. עשר שנים אחר כך, ולא מעט תחלופות בצוות השחקנים והנגנים, זה עדיין היה מיוזיקל מפואר ויפה אבל… שונה ממה שדמיינו, זכרנו והיכרנו מהגרסאות המתועדות. גרסה דומה, אך מעט שונה. כך גם כאן: זה היה מאוד ״היפה והחיה״ אבל גם קצת שונה. ומקומות השוני – לרגעים מוצלחים, לרגעים פחות. אבל ההבדל העיקרי הוא בקול של השחקנים, ואפילו בקצב הדיבור והנגינה.

אני מודה: הסיבה הגדולה והעיקרית שלי לאהבת ״היפה והחיה״, גם בגרסה הנוכחית, היא בזכות השירים. אני לא רק חושב ש״היפה והחיה״ הוא סרט האנימציה הכי טוב של דיסני, אלא שזהו גם אחד הסרטים המוזיקלים הטובים בתולדות הקולנוע. למעשה, ב-1991 זה היה הסרט שגרם לי להתאהב מחדש במיוזיקל, הפעם במבט בוגר. והשיר ״Be Our Guest״ לימד אותי את צירוף המילים Show-Stopper. לכן, הנוכחות של אותם שירים גם בגרסה הנוכחית היתה מקור מיידי לאושר. מה שגרם לי לתהות: האם אהבתי הגדולה גם לגרסה הנוכחית של הסרט היא רק בזכות השירים? זו מחשבה שליוותה אותי כחצי סרט.

למה אני אוהב כל כך את ״היפה והחיה״? התשובה ברורה לי: הווארד אשמן. הווארד אשמן כתב את המילים ואלן מנקן הלחין את המוזיקה ויחד הם הקימו לתחייה את המיוזיקל המצויר של דיסני, תחילה ב״בת הים הקטנה״, ואז ב״היפה והחיה״ וב״אלאדין״ (ולפני כן בברודוויי, עם ״חנות קטנה ומטריפה״).  אשמן אמנם חתום רק על מילות השירים, אבל כל בניית העלילה ועיצוב הדמויות היו שלו. החזון העלילתי לסיפור הזה, לדמויות, הוא של אשמן. לינדה וולברטון, שהיתה חתומה על התסריט לסרט האנימציה, רק שרטטה את הסצינות שהוליכו מהשירים ואליהם.

המשמעות האמיתית, העמוקה והמרגשת של הגרסה שלו ל״היפה והחיה״ מתחוורת כשנזכרים שאשמן נפטר מאיידס שמונה חודשים לפני בכורת הסרט, באמצע העבודה על כתיבת השירים ל״אלאדין״ (טים רייס החליף אותו, הוא גם ממשיך את עבודתו כעת). האוסקר עליו זכה על כתיבת השיר ״היפה והחיה״ הוענק לו אחר מותו ובן זוגו היה זה שקיבל אותו בשמו. בשבועות האחרונים יש לא מעט דיווחים על מדינות שמרניות שמצנזרות את הגרסה הנוכחית של ״היפה והחיה״ בשל נוכחותן של כמה דמויות הומואיות, שחולקות מבטים קורצים שחולפים כהרף עין. ובכן, זו התקוממות משונה כי ״היפה והחיה״ המצויר של אשמן ושות׳ תמיד היה סרט מאוד גיי. זה היה סרט על אנשים ויצורים שחיים בארונות, בטירות אפילות ורחוקות, מחביאים את מהותם האמיתית, מחשש לציבור השמרני והנבער אוחז הלפידים והקלשונות. זה היה סרט על אהבה בלתי אפשרית – מסוכנת, אפילה – עם שירים וריקודים. זה היה סרט על אנשים שמרגישים שהחברה סביבם הטילה עליהם קללה. אשמן לקח את האגדה והפך אותה לאוטוביוגרפיה. הוא כתב גם את בל וגם את החיה על עצמו והוא עשה את זה בהומור, שנינות אבל גם בנואשות, שהפכו את השירים לשילוב הכה נדיר של מצחיקים ומרגשים עד דמעות.

ולכן, אם כבר לעשות רימייק, אז ביל קונדון הוא האיש המושלם לעבודה, והסרט הזה מחזיר אותי לחיבה הגדולה שהיתה לי אליו לפני כמעט 20 שנה. ראשית, כי קונדון הפך למעין מומחה למיוזיקלס: הוא כתב את התסריט ל״שיקגו״ (אוסקר לסרט ולקתרין זיטה ג׳ונס) והוא ביים את ״נערות החלומות״ (אוסקר לג׳ניפר האדסון). וכשזה מגיע לעיסוק במיניות, ובהגדרות הנזילות של מיניות בת זמננו, קונדון הוא הבמאי של הסרט המאוד חכם, ״קינסי״. אבל אני רוצה לדבר דווקא על סרטו מ-1998, ״אלים ומפלצות״, עליו זכה באוסקר לתסריט המקורי. יש משהו בעולם של ״אלים ומפלצות״ שמתאים מאוד ל״היפה והחיה״: בסרט הקטן ההוא איאן מק׳קלן (שמגלם את השעון בגרסה החדשה של ״היפה והחיה״) גילם את דמותו של ג׳יימס ווייל, הבמאי של ״פרנקנשטיין״, שבזיקנתו נשאר מסוגר בביתו, כשהוא מתיידד/מתאהב בגנן שלו (ברנדן פרייזר, שראוי לקאמבק). אהבה בלתי אפשרית של אדם בביתו האפל, רדוף בזכרונותיו, שהרגיש שהסיפור על המפלצת של פרנקנשטיין היה אישי עבורו, ולא סתם עוד סרט מפלצות לאולפן הוליוודי. ועוד יותר מזה: זה סרט על במאי שעבורו כל החיים הם תסריט. הכל ניתן לניתוח דרמטי ולשכתוב. החיים הם נראטיב.

ואיך מתחיל ״היפה והחיה״? עם שיר נפלא שבו מספרת בל, בין השאר, על אהבת הספרים שלה. בתחילת הסרט היא הולכת אל בית הכומר, שמחזיק את מדף הספרים היחיד בעיירה הצרפתית הקטנה בה היא חיה (הכומר הזה שחור בגרסה העכשווית, רק כדי להראות לנו שדיסני מנסה להתקדם לא רק מבחינת זהויות מיניות אלא גם להציג גיוון אתני בסרטיה הכה-לבנים). היא שרה לנו שהספר שהיא קוראת עכשיו עוסק בשני אוהבים אבודים מוורונה (פרשנות: היא קראה את ״רומיאו ויוליה״) והיא מספרת על ספר שבו הגיבורה פוגשת את פרינס צ׳ארמינג שלה, אבל היא לא תגלה את זה עד לפרק השלישי. וכך, דמותה של בל תולעת הספרים בעצם מספרת לנו את סיפור הסרט – או לפחות מציבה בפנינו שתי אופציות, מוות או אושר ועושר – כבר בשיר הפתיחה. היא חיה בספר. כלומר, ממש כמו ב״אלים ומפלצות״, גם ״היפה והחיה״ הוא סיפור שעוסק במהות הסיפור, באופציות העלילתיות שעומדות בפני הגיבורים, ובמודעות העצמית של הסרט למלאכת הסיפור של עצמו.

וכאן אנו מגיעים לשני ההבדלים הגדולים בין גרסת האנימציה לגרסת הפחות-או-יותר-לייב-אקשן. ההבדל הראשון קשור בתתסריט. כנראה שבסרטי אנימציה, קצת כמו בספרי ילדים, אפשר פשוט להציג דמויות ולהבין אותן מיד. בסרט לייב-אקשן, הדמויות צריכות להיות יותר מציאותיות ויותר מפורשות ואנחנו צריכים להבין את סיפורי הרקע שלהן כדי להבין למה הן עושות את מה שהן עושות. זו גישה פסיכולוגיסטית לדמויות שאני לא תמיד מסכים איתה, אבל זו המוסכמה האמריקאית. ולכן, גם בל וגם החיה מקבלים (או מקבלות, המילה ״חיה״ היא נקבה, הדמות היא זכר) סיפורי רקע מודגשים וארוכים  הרבה יותר ממה שהיה במקור. אנחנו לומדים על הילדות של שניהם, ילדות שהופכת אותם לאנשים עם רקע מעמדי שונה, אבל רקע רגשי דומה, שהם יזהו זו בזה. זה מיותר לחלוטין כי לא היינו זקוקים לכך, אבל זה מוסיף לסרט שניים מתוך שלושת השירים החדשים שנכתבו עכשיו ולא מעט מ-40 הדקות שנוספו לגרסה הנוכחית על פני 84 דקות הגרסה המקורית.

הגישה הזאת – שמעבה את הסיפור ואת האורך – הופכת למהות הסרט: הדגש כאן הוא על הרגש ולא על הקרקסיות של המקור. דוגמה אחת לכך היא דמותו של מוריס, אביה של בל. בגרסה המצוירת הוא סוג של מדען מפוזר, מעין ממציא פזור דעת שנראה כמו דוק בראון מ״בחזרה לעתיד״ או אלברט איינשטיין צרפתי. בגרסה הנוכחית את האב מגלם קווין קליין (אחד האמריקאים הבודדים מבין השחקנים), וקליין משאיר את הליצנות בצד ומציג דמות נוגעת ללב ובעלת רבדים (שאף זוכה, בצדק, לשיר משלה), דמות של אב שבור לב שיודע שלבתו מגיע יותר ממה שהוא יכול לתת לה, אבל אין לו מושג איך, דמות שחשה שהיא מאבדת את כל מי שיקר לה. המימד הרגשי הזה הוא זה שבמהלך הסרט מתחיל לייצר ל״היפה והחיה״ איזשהו מימד אוטונומי מהסרט המקורי. ההרחבות האלה הופכות את הסרט לבוגר יותר מהמקור. זה נתמך בעובדה שאמה ווטסון היא פשוט בל מצוינת, הברקת ליהוק יפה שמעניקה לדמות האגדתית הזאת נפח אנושי.

ההבדל השני הוא זה שהתגנב אליי בערמומיות וגרם לי להתלהב גם מהגרסה הנוכחית והמיותרת: זה מיוזיקל! למעשה, כבר הוצהר שזה המיוזיקל היקר בכל הזמנים. דיברנו על זה אפרופו ״לה לה לנד״, על כך שהמיוזיקלס כמעט נכחדו מהקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי. המיוזיקל הקלאסי הוגלה לאגף סרטי האנימציה של דיסני, וגם הם די העלימו אותם מאז ״מולאן״ ב-1998. אחרי ניסיון כושל עם ״הנסיכה והצפרדע״ המיוזיקלס של דיסני חזרו רק עם ״פלונטר״ ו״לשבור את הקרח״. דיסני המשיכו להחזיק את המוזיקלס בחיים עבור הילדים בערוץ הטלוויזיה שלהם עם סרטי ״היי סקול מיוזיקל״ ו״קאמפ רוק״. אבל המיוזיקלס נהיו נדירים ונכחדים. והנה – שירים וריקודים עם שחקנים בשר ודם. וזו הסיבה ש״היפה והחיה״ הנוכחי הוא בעצם, במחשבה חוזרת, וירטואוזי אף יותר מהמקורי: כי עם כל הכבוד למאות האנימטורים, להנדס סצינות ריקוד עם עשרות רקדנים זו מלאכת מחשבת של קולנוע – כוריאוגרפיה, צילום, עריכה. מהבחינה הזאת, עם כל האפקטים הדיגיטליים והשימוש בהמרות תלת מימד, בסופו של דבר ״היפה והחיה״ הוא סרט הוליוודי אולד-פאשן, כמו פעם, שמצליח להיות גם חתרני וגם שמרני בעת ובעונה אחת, ולמרות שהוא ממוסחר וממוחזר ומספר את אותם הסיפורים ושר את אותם השירים הוא פשוט לגמרי ולחלוטין ממיס.

 

=======================

נ.ב: יש לי תיאוריה שאני מניח כאן ואחכה בסבלנות לראות אם היא תתברר כנכונה: האם אמה תומפסון עשתה סיבוב ליטוש על התסריט? תומפסון מופיעה בסרט בתור גברת פוטס (גברת תיון בעברית), הקומקום אותו גילמה אנג׳לה לנסברי בגרסה המצוירת. ואם יש לך את תומפסון בצוות, לא תיתן לה לעשות סיבוב שיוף על התסריט? לי זה ברור שכן. אין לזה זכר בקרדיטים: על התסריט חתומים שניים – אוון ספיליוטופולוס, מעין תסריטאי בית של דיסני, ואת הגרסה הסופית כתב סטיבן צ׳בוסקי, שכבר ביים את ווטסון בעיבוד לספרו ״כמה טוב להיות פרח קיר״. מה שגרם לי לחשוב על תומפסון התסריטאית הוא רגע בתחילת הסרט בו מתעכב קונדון על הבוץ והשלוליות של הדרכים בכפר הצרפתי הפרובינציאלי (או הפרובינסלי), כשגסטון יורד מסוסו ומגפיו המהודרות טובלות בתוך אדמה בוצית. זה רגע שמזכיר מאוד את הפתיחה של התסריט של תומפסון ל״על תבונה ורגישות״ (עליו זכתה באוסקר), שביים אנג לי. גם שם העולם המהודר של חיי המעמד הבריטי הגבוה מוצג בסתירה לעובדה שבמאה ה-19 רחובות אנגליה היו מלאות בוץ, גללי סוסים וערימות של זבל, עליהם בדרך כלל לא מדברים בספרות הוויקטוריאנית. ואם תומפסון לא נגעה בתסריט, הרי שמישהו שם, לתחושתי, צפה ב״על תבונה ורגישות״ להשראה.

נושאים: ביקורת

24 מרץ 2017 | 15:05 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

בינג׳ זה רע!

״הנותרים״ עונה 3. בקרוב. לאט לאט

סוף סוף עוד מישהו אומר את זה: בינג׳ זה רע! מאז שנטפליקס נכנסה לעולם ומציעה עונה שלמה בבת אחת, נכנס לחיינו המושג Binge Watching או Binging או בעבריש ״בינג׳״. זה נהיה כזה עניין ש-יס יצרו קטגוריה שלמה של זה ב-vod, סדרות שלמות לצפייה רצופה. בעברית יש לנו ניכור והזרה מהמשמעויות האמיתיות של מילים באנגלית, בעיקר כי אנחנו לא מכירים אותן. בסדרות ילדים ונוער בישראל תשמעו דמויות אומרות ״שיט״ ו״פאק״ שבסדרה אמריקאית יגרמו לה לקבל סיווג למבוגרים בלבד, כי לאוזן העברית זה נשמע סתם כמו קריאות ריגוש כמן ״חי נפשי!״ ו״אללי!״.

בינג׳ באנגלית זה בולמוס. זה סימפטום להפרעה נפשית. אנשים עם בולמיה, למשל, סובלים מהתקפות של אכילה בולמוסית, כלומר חסרת שליטה. נטפליקס וה-vod של יס מסרסרים בהפרעות נפשיות וגורמים להן להישמע קוליות. כאילו שהדרך הנכונה לחיות היא לאבד שליטה על הזמן ולצפות בשש שעות של סדרה ברצף. זה בעיקר יגרום לכך שיום אחד נתחיל להקיא את הסדרות האלה ואת הטלוויזיה בכלל. במקום לאכול/לצפות במתינות ובסלקטיביות.

ועכשיו מגיע דיימון לינדלוף, היוצר של ״הנותרים״, ושולח למבקרי הטלוויזיה האמריקאים שבעה פרקים מתוך השמונה של העונה השלישית והאחרונה של הסדרה שלו. והוא מצרף לכך מכתב שבו הוא כותב להם: ״לעשות בינג׳ זה רע. אני אולד סקול, ולא רק כי אני מסכים עם ג׳וס ווידון על הכל. מעולם, בתולדות השפה האנגלית, לא היתה המילה ׳בינג׳׳ משויכת למשהו בריא או פרודוקטיבי״.

להמשך הקריאה…

נושאים: בשוטף

23 מרץ 2017 | 23:36 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

טבלת המבקרים החדשה של ישראל, 23.3.2017

ארבעה סרטים נכנסו לטבלה: ״היפה והחיה״, העיבוד העצמי של דיסני בו היא ממירה את סרט האנימציה של עצמה למיוזיקל בשר ודם (ופיקסלי מחשב), ושאני תוהה כמה קרוב למיליון כרטיסים הוא יצליח להגיע בארץ; ״סימן חיים״, סרט אימה על יצורים בחלל שטורפים אסטרונאוטים בתחנת חלל; ״נמל בית״, סרט ישראלי שביים ארז תדמור (״ארץ פצועה״); ו״אחת ויחידה״, סרט מקסיקני עוכר שלווה.

האזינו לפודקאסט של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן או הורידו כאן

יצאו מהטבלה: ״החטאים״, אחרי 200,000 כרטיסים, ״הכל שבור ורוקד״ ו״ספליט״.

להמשך הקריאה…

נושאים: בשוטף

23 מרץ 2017 | 10:36 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

מז׳אן-פול סארטר ועד ז׳אק-איב קוסטו (פודקאסט קולנוע #121)

מתוך ״ילדותו של מנהיג״

האזינו לפודקאסט של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן או הורידו כאן

השבוע דיברנו על:

להמשך הקריאה…

נושאים: בשוטף

22 מרץ 2017 | 21:08 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

13 סרטים יוצגו בתחרות הישראלית של דוקאביב 2017

מתוך ״הקיר״, סרטה של מורן איפרגן

ב-11 במאי ייפתח פסטיבל דוקאביב בפעם ה-19. זו תהיה השנה הראשונה תחת ניהולה האמנותי של קרין ריבקינד סגל, שהחליפה השנה את סיני אבט, שהלך לנהל את המחלקה התיעודית בתאגיד השידור הציבורי. כמו בשנה שעברה, גם השנה יתחרו 13 סרטים תיעודיים ישראליים על פרס בסך 70,000 שקל. כמו בשנה שעברה, גם השנה תשעה מהסרטים הם פיצ׳רים, סרטים באורך מלא (מעל 70 דקות). אבל להבדיל משנים קודמות השנה רק סרט אחד הוא בן פחות מ-60 דקות. זו התקדמות בעיניי, שמאפיינת את הקולנוע התיעודי הישראלי של השנים האחרונות שכבר חושב קולנוע (מבחינת אורך ומבנה) ולא טלוויזיה. אני מקווה שבשנים הבאות התחרות הרשמית של דוקאביב תוגבל רק לסרטים באורך מלא, לצד תחרות נוספת לסרטי תעודה קצרים, עד 60 דקות.

להמשך הקריאה…

נושאים: בשוטף

22 מרץ 2017 | 12:40 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

התפקיד האחרון של מיכה לבינסון

מיכה לבינסון ז״ל, בצילום מ-27.1.2017, מתוך עבודת וידיאו של רועי ניצן. צילום: גיל אזרחי

אתמול הובא למנוחות מיכה לבינסון, שנפטר בשנתו כשהוא בן 64. לבינסון מוכר בעיקר כאיש תיאטרון: במאי בכיר, מנהל בית צבי ומנהל פסטיבל ישראל. בקולנוע הוא זכור בעיקר בזכות תפקידו ב״הערת שוליים״ בתור פרופסור גרוסמן, הנמסיס של שלמה בראבא. בחודש האחרון החל לבינסון את החזרות לעיבוד של תיאטרון הקאמרי לספרו של דויד גרוסמן, ״סוס אחד נכנס לבר״.

לפני כחודשיים, ב-27 בינואר, הגיע לבינסון לאולפן בדרום תל אביב להשתתף ביום צילום לעבודת וידיאו-ארט שמביים רועי ניצן. במרכז העבודה ניצבת דמותו של אבשלום פולק, וסביבו ומולו דמויות מתחלפות. אחד מהם היה לבינסון. מלבד עבודות הווידיאו ארט שלו, ניצן מוכר כמי חתום על האפקטים ב״ואלס עם בשיר״ ומיוצרי הסדרה ״מפלצות קטנות״ (עם אשתו, שני מלמד ניצן).

״מיכה לבינסון הביא אותה בענק באותו יום״, אומר ניצן. ״הוא הבין מיד מה אנחנו עושים וזרם איתנו לגמרי. אני המום מהמוות הפתאומי הזה ומרגיש עכשיו אחריות גדולה כלפי החומר המצולם כי אני חושב שזאת הפעם האחרונה שלו מול מצלמה״.

הצילום בראש הפוסט הזה הוא מהעבודה, שנמצאת עכשיו בעריכה ומיועדת להצגה במוזיאון תל אביב בקיץ במסגרת סדרת ״קומפוזיציות לזמן חלל״.

======================

ובנוסף לכל, היום יוצא בצרפת להקרנות מסחריות הסרט ״אווה״, עליו דיווחנו כאן כבר פעמיים ב-2011 וב-2014, אחת ההרפתקאות המשונות והמסויטות של הקולנוע הישראלי בן זמננו. ״אווה״, קופרודוקציה ישראלית-צרפתית-פולנית, היה אמור להיות סרט הביכורים של מיכה לבינסון כבמאי קולנוע. הוא צולם ב-2011 תחת השם ״צירלסון יוצא לפנסיה״ עם אבי קושניר ויבגניה דודינה. שנתיים אחר כך, הסרט נגנז וצולם מחדש בבימויו של חיים טבקמן, הפעם תחת השם ״אשתו״, ולימים ״אווה״, עם קושניר ואפרת בן צור בתפקידים הראשיים. סיקרנו את סיפור הגניזה כאן. כשאני קורא כעת את הדיווח המקורי מ-2011 אני שם לב שלבינסון היה עסוק בצילומי הסרט בדיוק כש״הערת שוליים״ בהשתתפותו הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו וזכה שם לשבחים.

נושאים: בשוטף

19 מרץ 2017 | 10:26 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

האם אולפני דיסני הם היפה או החיה?

בל מ״היפה והחיה״ המצויר מ-1991. בגרסה החדשה מגלמת אותה אמה ווטסון

תכף מגיע ארצה ״היפה והחיה״, המיוזיקל היקר בכל הזמנים, והרימייק של דיסני לעצמם, 26 שנה אחרי הסרט הקודם. בדרך כלל אני נרתע לכתוב על סרט לפני שצפיתי בו, אבל ״היפה והחיה״ מסקרן אותי מספק כדי שאניח מראש את סט הציפיות שלי עוד לפני הצפייה בו ואנסה לברר כצה דברים: למה הרימייק הזה מרתיע אותי כל כך? ולמה אני משוכנע שארוץ לראות אותו כבר ביום הבכורה? ומה עומד מאחורי ההחלטה הכה משונה ולחלוטין לא ברורה של דיסני לעשות עכשיו רימייקים לכל סרטי האנימציה שלהם?

להמשך הקריאה…

נושאים: בשוטף

17 מרץ 2017 | 09:34 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

טבלת המבקרים החדשה של ישראל, 17.3.2017

רק סרט אחד נכנס השבוע לטבלה, אולי כהכנה לקראת מבול הסרטים שעומד ליפול עלינו בשבוע הבא (כבר קניתם כרטיסים ל״פאוור ריינג׳רס״?): ״הסוכן״ שביים אסגר פרהדי, שזכה השנה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

יצאו מהטבלה: ״ג׳קי״, ״נשות המאה ה-20״, ״מואנה״, ״טרומן, חברים עד הסוף״ ו״לא פה, לא שם״, אחת ההצלחות המפתיעות השנה עם כמאה אלף כרטיסים.

להמשך הקריאה…

נושאים: בשוטף

16 מרץ 2017 | 23:34 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

האקדמיה לקולנוע: המהפכה נדחתה לשנה הבאה, פרסי אופיר יוקדמו ליוני מ-2018

מתוך ״פוקסטרוט״ של שמוליק מעוז. הפך אמש לפייבוריט בטקס פרסי אופיר הבא (צילום: גיורא ביח, מתוך אתר קרן הקולנוע הישראלי)

הו, כמה מתסכלת האקדמיה הישראלית לקולנוע. אחרי שלפני חודש וחצי כבר הוכרז בשעה טובה, באיחור קל של 27 שנים, התיקון לתקנון המחייב סרטים לצאת להפצה מסחרית לפני שהם יוכלו להתמודד על פרסי אופיר, נשלחה אתמול הודעה מטעם מוש דנון, יו״ר האקדמיה, שמבשרת שהתיקון אכן יקרה, אבל רק החל מהשנה הבאה. כמו כן, דנון הודיע לחברי האקדמיה שמ-2018 הטקס יוקדם בכמה חודשים. אני תומך נלהב, מאז ומתמיד, בכך שסרטים צריכים קודם כל לצאת להפצה מסחרית ורק אז להתחרות על פרס האקדמיה (שזה פחות או יותר ההבדל בין פרס אקדמיה ובין פרס בפסטיבל קולנוע), ומתוך הבנה שכל שנה שבה ייכנס לתוקף סעיף כה רדיקלי תהיה שנה עם פחות סרטים וקשיי הסתגלות, ומכיוון שדנון הכריז על כוונתו לשנות את התקנון עוד בשלהי 2015, לא הבנתי מה הטעם בדחייה של שנה נוספת. מה יקרה בשנה הקרובה שלא קרה עד עכשיו?

אז הרמתי טלפון למוש דנון, כדי להבין מה קורה. דנון היה טרוד בהכנות האחרונות לקראת טקס פרסי הטלוויזיה מחר, אבל התפנה לכמה דקות. השורה התחתונה: דנון נחוש להכניס לפועל את השינוי הזה (הידד), אבל רוצה גם להתחשב בגורמים השמרניים בתעשיית הקולנוע שהמהלך הזה מבהיל אותם, משום מה. אז הוא הסכים לדחייה.

להמשך הקריאה…

נושאים: בשוטף

14 מרץ 2017 | 23:50 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

ההשפעה של קורט וייל, ההצעה מאולפני וורנר, השאלות של ריצ׳רד גיר, האניגמטיות והשקרים של נורמן: שיחה עם יוסף סידר (פודקאסט קולנוע #120)

יוסף סידר ואני באולפן רדיו הקצה. צילמה: איבון סאבא

חגיגות ״נורמן״ עוד לא הסתיימו אצלי. חוץ מהפוסט הזה, אני מתכנן לפחות עוד פוסט נוסף על הסרט, אז הישארו איתנו.

היום אירחתי באולפן רדיו הקצה את יוסף סידר לשיחה בת שעה על סרטו. לפני הכל אתם מוזמנים ללחוץ על הנגן או להוריד כאן

נושאי השיחה שלנו (השיחה מתחילה בדקה 3:00):

להמשך הקריאה…

נושאים: בשוטף