"ללכת על המים", שביים איתן פוקס על פי תסריט של גל אוחובסקי, הוא אחד מחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסזאר בקטגוריית הסרט הזר הטוב של השנה. "ללכת על המים" יתחרה נגד "מיליון דולר בייבי" של קלינט איסטווד, "נקודת מפגש" של וודי אלן, "היסטוריה של אלימות" של דיוויד קרוננברג ו"הים שבפנים" של אלחנדרו אמנבאר.

זו לא הנציגות היחידה של הקולנוע הישראלי בסזאר השנה. ראדו מיכאיליאנו, הבמאי הרומני שצילם בישראל את "תחיה ותהיה" (במימון צרפתי ברובו) מועמד לפרס הסרט והבמאי. "תחיה ותהיה" מועמד גם לפרס התסריט ולפרס הפסקול.

את רשימת המועמדויות המלאה תמצאו בלינק הזה. הפרסים יחולקו ב-25 בפברואר.

ובינתיים בצד השני של האוקיינוס: הגרסה הקולנועית של "הקייטנה של קנלר", הנובלה של אתגר קרת, הוצגה השבוע בפסטיבל סאנדאנס. שמו באנגלית Wristcutters: A Love Story. הסרט, הפקה אמריקאית עצמאית בבימויו של הקרואטי גורן דוקיץ' (כשקרת חתום כשותף לתסריט), זכה לביקורת אוהדת מדיוויד פולנד, איש Movie City News, שהישווה את הסרט ל"גרדן סטייט" ול"נפוליאון דיינמייט", להיטי סאנדאנס מהשנתיים שעברו. (בתמונה הצמודה לביקורת רואים את פטריק פוג'יט, שהיה הנער ב"כמעט מפורסמים", וכעת נראה כמו כפיל של אוהד קנולר).

עידכון, 17:00: הנה עוד שתי ביקורות על "הקייטנה של קנלר". קירק האניקאט מ"הוליווד ריפורטר" הגיב בקרירות לסרט, אבל הביקורת לפחות לא קטלנית. סטיבן גארט מ"אינדי ווייר" חיבב את תחילת הסרט והתאכזב מסופו. עכשיו רק צריך לראות האם הסרט הזה יגיע להקרנות בארץ. את קנלר, אגב, מגלם טום ווייטס.

וגם ל"חמישה ימים", סרטו התיעודי של יואב שמיר ("מחסומים") על היציאה הישראלית מעזה, כבר יש ביקורות. דוויין בירג' מ"הוליווד ריפורטר" מתייק ביקורת נלהבת, העושה שימוש בתארים כמו "מרתק" ו"אינטליגנטי". לזלי פלפרין מ"וארייטי" ויוג'ין הרננדז מ"אינדי ווייר" העלו ביקורות אוהדות על הסרט עוד לפני סאנדאנס, אחרי בכורתו ב-IDFA באמסטרדם.

ואם כבר עוסקים במועמדים: ביום שלישי ב-15:30 שעון ישראל יוכרזו המועמדויות לאוסקרים (אני מניח שההכרזה עצמה תתקיים כעשר דקות אחרי תחילת השידור). אני אהיה באותה שעה בסרט עד 16:30, כך לא רק שאחמיץ את השידור החי, אלא גם לא אוכל לדאוג באופן אישי שכבר ב-15:45 תופיע כאן הרשימה המלאה. הראשון מביניכם שמעלה בתגובות קופי-פייסט של רשימת המועמדים המלאה (באנגלית) יקבל ממני משהו. עוד לא יודע מה. מעמד של חבר כבוד בבלוג? די.וי.די מתנה? סתם הוקרת תודה נטולת שכר גשמי? לא יודע, אני פתוח להצעות. העניין הוא שהמועמדויות המלאות חייבות להתפרסם כאן לפני שהן עולות ב-ynet, NRG או וואלה. הולך?

 

יאיר הוכנר מפרגן ל"קיס קיס בנג בנג" בשתי מילים, פלוס מינוס שתי מילים נוספות

 

 

 

 

1. בפעם הראשונה אחרי המון זמן אני מרוצה ממה שקורה בסינמטק תל אביב. הסיבה? ההקרנה המסחרית של "קיס קיס בנג בנג" שם שהתחילה אתמול. אחרי שראיתי את הסרט לראשונה בפסטיבל חיפה והתמוגגתי ממנו התקשרתי ליחצנית וורנר בארץ לברר מתי הוא מיועד לצאת. "עוד לא ברור אם הוא בכלל ייצא", היא ענתה לי. הייתי צריך לנחש. סרט כל כך שנון, חכם, מצחיק וגדוש אהבת קולנוע ברור שיעוף מעל לראשיהם של המפיצים בארץ. והנה, רגע לפני שהוא הושלך לפח, קם פיני שץ מסינמטק תל אביב ויזם את הקרנתו המסחרית בסינמטק 2. לצורך העניין, הסינמטק עצמו הוא מפיץ הסרט, למרות שזכויות ההפצה הן של וורנר בארץ (השייכים לג.ג). אילולא היוזמה הזאת – שבינתיים מוכיחה את עצמה מבחינת הביקורת שמפרגנת לסרט – ספק אם הייתם רואים את הפילם נואר השנון הזה על מסך גדול בארץ. צרפו את "קיס קיס בנג בנג" לרטרוספקטיבה של דיוויד קרוננברג שהתקיימה שם בדצמבר ולמחווה לגאי מאדין שהתקיימה לפני כשנה, ולהקרנה של "מסיכת מראה" של דייב מק'קין וניל גיימן בשבוע שעבר במסגרת הפסטיבל הבריטי ובפעם הראשונה מזה שנים יש תחושה שהסינמטק מקדיש תשומת לב מודעת לקולנוע אלטרנטיבי עכשווי. אני מוריד את הכובע. ואתם, לעזאזל, לכן לראות את "קיס קיס בנג בנג".

(ופיני, קדימה – צא להציל סרטים נוספים שהמפיצים מייבשים אצלם. "סריניטי", למשל. או "לגעת במילים" ("Bee Season"), ואולי אפילו "מהומה בשנחאי" אם יש עותק פילם שלו מסתובב בארץ. ומה עם כותרי הפסטיבלים שיונייטד קינג מאיידים במחסנים? למשל, "חיים אחרונים ביקום" של פן-אק רטנרואנג התאילנדי, עם הצילום הנפלא של כריסטופר דויל? במילים אחרות, המלאכה רבה, והיוזמה כמעט קדושה).

2. לעומת זאת, אל תלכו לראות בקולנוע דיזנגוף את "סיפורו של די.ג'יי". לא בגלל שזה סרט לא טוב. למעשה זה סרט לא רע בכלל. לא גדול, אבל בהחלט עמוס כשרון. אבל בקולנוע דיזנגוף החליטו ליישר קו עם קולנוע לב מהקומה מעל ולהתחיל להקרין סרטים בדי.וי.די. "סיפורו של די.ג'יי" הוא הראשון שבהם. אני לא יכול להתחיל לתאר כמה היוזמה הזאת פוגענית בעיני, כמה היא איומה, כמה היא נצלנית ונטולת אהבת קולנוע. הסרט "סיפורו של די.ג'יי" ("It's all Gone Pete Tong" במקור) הוקרן בעותק פילם סינמסקופי נפלא בפסטיבל הבריטי (למרות שזהו ברובו סרט קנדי), אבל בדיזנגוף הוא יוקרן ממערכת הקרנה ביתית. לשם אנחנו צועדים? לכך שמפיצי הסרטים מתחילים לחסוך בעליויות שינוע עותקים ושיכפולם ומציגים סרטים בדי.וי.די? לב עושים את זה, בסינמטק עושים את זה, בסינמה סיטי עושים את זה, ועכשיו גם בדיזנגוף. כל מי שקורא לזה "הקרנה דיגיטלית" או אומר שלא תשימו לב להבדל בין הקרנה בדי.וי.די ובין הקרנה בפילם פשוט משקר לכם.

3. לעומת זאת, מן העבר השני של רחוב קינג ג'ורג' הוקמו חדרי ההקרנה בדי.וי.די של האוזן השלישית. כאמור, הרעיון של הקרנה פומבית בתשלום מתוך מדיה ביתית עושה לי לא נעים בגוף. ובכל זאת, אני מקבל באהבה ובחיבה את המיזם של האוזן השלישית. משתי סיבות: קודם כל, כי החדרים נבנו במיוחד בעבור הקרנה ממקרן וידיאו. הם לא גדולים בנפחם והמרחק בין המקרן למסך אידיאלי לצורך העניין. זהו, למעשה, חדר הקרנה ביתי המיועד לשימוש ציבורי. כך שהאיכות בו גבוהה בהרבה מאיכות ההקרנה מדי.וי.די בלב, בסינמטק או בסינמה סיטי (לא ראיתי את הקרנת הדי.וי.די בדיזנגוף. אנא שתפו אם ראיתם). הסיבה השנייה: חדרי ההקרנה בבאוזן השלישית הם מבחינתי המפלט האחרון. לסרטים שאין להם בית בשום קולנוע אחר, שנזרקו על ידי כל המפיצים בארץ, ורק אנשי האוזן מספיק אוהבים אותם כדי לאסוף אותם לחיקם ולאפשר להם הקרנה פומבית, גם אם לא בתנאים אידיאליים. משום כך אני נוטה להיות סלחן יותר להקרנה הדי.וי.די של האוזן, בעיקר כי אין כאן נצלנות, אלא ניסיון נואש להצלה. במילים אחרות: הייתי מכבד בהרבה את אנשי סרטי שפירא אם היו נותנים לאוזן השלישית את עותק הדי.וי.די של "סיפורו של די.ג'יי" שיוקרן בחדרים הדי.וי.די היעודיים לכך ושיעשו עם הסרט הזה מעט חסד, ולא שיציגו אותו בתוך אולם קולנוע ויגידו לכם "לא תרגישו בהבדל".

(ואסא אופק מהאוזן מעדכן שמיום חמישי, 2.2, ובכל יום חמישי, שבת ושני יוקרן שם ב-21:30 הסרט התיעודי הקורע מצחוק "האריסטוקרטים", על הבדיחה הכי גסה ביקום. מכיוון שהסרט ממילא צולם בדי.וי, וממילא אף מפיץ אחר לא העיז להקרין אותו בארץ, וממילא אם אין לכם HOT, שם הוא מוקרן בסוף השבוע הזה, הרי שזו הזדמנות מעולה לצפות בו בחברותא. רצוי גם מעט שיכורים).

4. מה שמעלה את השאלה: מתי כבר יתחילו להקרין בארץ בפורמט היי דפינישן? זהו הפתרון לבעיית עלויות העותקים של המפיצים. יותר ויותר סרטים מצולמים בהיי דפינישן וניתן להקרינם מקלטת בטא דיגיטלית שעברה מאסטרינג בהיי דפינישן. כמובן, רק אם יש לכם מערכת הקרנה באיכות תואמת. הקרנות ההיי דפינישן שראיתי בחו"ל היו עוצרות נשימה. לא רק שלא מרגישים בהבדל בין זה ובין פילם, לא פעם אפילו זה נראה טוב יותר (תלוי כמובן איך הסרט צולם ואיך מתוחזק ציוד ההקרנה. ראיתי את אותו סרט של פיטר גרינאוויי בהקרנת היי-דף בוונציה ובברלין ובשניהם האיכות היתה שונה. בברלין זה נראה מרשים, בוונציה זה נראה מרהיב. ההבדל היחיד היה כיוונון המקרן).

אחרי יומיים שהייתי מנוטרל מהמחשב, הנה הדברים שפספסתי כאן:

"קפטן איטרנט" כתבו בקצרה ובחיבה על האתר. תודה רונית. מונה הכניסות אכן קפץ פלאים (אנחנו עומדים השבוע על נתון שנע בקפיצות בין 10 אלפים ל-18 אלף כניסות ביום). "וואלה" כתבו על תופעת העיתונאים שמשיקים בלוג וכללו אותי בתוכה. תודה גדי. רציתי להתרעם במרירות על זה ששמו אותי בקטגוריית ה"אנטי-טק" (אני?), וכמובן שיש כאן לא מעט שיודעים שאני עובד על האתר (או הבלוג) הזה, בגרסאות שונות, שאפתניות יותר, כמעט שנה וחצי (מאז החל הטרנד של מבקרי ולנוע אמריקאיים שמשיקים בלוגים, מסתו 2004). אבל ניחא. הסקירה היתה הוגנת.

דיסני קנו את "פיקסאר" ב-4.7 מילארד דולר. כולם כבר דיווחו על זה. מה זה אומר? שני דברים. 1) שדיסני עושה כמיטב יכולה להשמיד במהירות את מורשת אייזנר המודח, האיש שהביא לסכסוך בין דיסני ופיקסאר ודיסני ומיראמקס. פיקסאר נקנתה, ועכשיו מיראמקס (ללא האחים וויינסטין) מפגינה כיסים עמוקים בפסטיבל סאנדאנס. 2) שדיסני הרימה ידיים ומשתחווה בפני אנשי פיקסאר. זו לא קנייה אלא כניעה. פיקסאר יהיו בפועל אחראים על כל מוצרי האנימציה של דיסני, סטיב ג'ובס יהיה מחזיק המניות הפרטי הגדול ביותר בחברה וחבר דירקטוריון, וג'ון לאסיטר יהיה, בנוסף למטלותיו, ממונה על האגף היוזם ומתכנן אטרקציות חדשות לפארקי השעשועים של דיסני. או במילים אחרות: בתוך עשר שנים, אפילו פחות, ג'ובס ולאסיטר משתלטים על דיסני לחלוטין. ג'ובס בתור יו"ר, לאסיטר בתור נשיא או מנכ"ל. דווקא יש למה לחכות.

צפו היום למבול הביקורות הישראליות על "מינכן" של ספילברג. הנה שלי, מאתמול. באופן כללי, חשבתי שהסרט מצוין. אלא שנדמה לי ששאר הביקורות לא יעסקו בעשייה הקולנועית הפנומנלית של ספילברג ויותר ב"בעד או נגד ישראל" ו"איך הוא מעז לדחוף את אפו לעניינים שלנו" (שימו לב לתגובה מס' 2 לביקורת שלי ב"וויינט"). כמובן שנלקט את המיטב במהלך סוף השבוע.

קצת קידום עצמי: אני מקווה ששמתם לב שבראשון-שני-שלישי "סינמסקופ" היה הראשון בארץ שהעלה את הכותרות על פרס איגוד המפיקים וסרט הפתיחה של קאן. גם התמונות מיום הצילומים הראשון של "סודות" הופיעו כאן בראשונה. בימים ששאר עבודתי מרחיקה אותי מהמחשב מהירות העדכון נפגמת (מיטב המוחות פועלים לשיפור הבעיה. אולי כשהאתר יגיע ל-30 אלף כניסות ביום אאלץ להפסיק לצאת מהבית). ואני עדיין חייב לכם את טבלת מכירת הכרטיסים השבוע בארץ, שמחכה לעיבוד במייל שלי. בקיצור, תמשיכו לבקר, בוקר-צהריים-ערב, והפיצו לחבריכם. אני די נהנה כאן, ומהתגובות נראה שגם אתם.

אגב תגובות. במהלך היומיים הקרובים אגיב ואענה לכמה מהן.

פרסום ראשון

אתמול התחילו צילומי "סודות", סרטו החדש של אבי נשר, והראשון אחרי המגה-להיט "סוף העולם שמאלה". עלילת הסרט מתרחשת באולפנה לבנות חרדיות בצפת, שם מתמודדת הגיבורה עם לבטיה לגבי העולם. שחקנית החיזוק הצרפתייה פאני ארדן מגלמת אשה מסתורית שסודותיה ועברה מסעירים את חייהן של בנות הסרט.

בשבועיים הקרובים מתקיימים הצילומים במקווה ישראל, ליד צומת חולון. אחר כך יעבור הסט לצפת.

הנה תמונה ראשונה מיום הצילום הראשון.

אני אוהב את התאורה ואת הארט. צלם הסרט הוא הצרפתי מישל אברמוביץ' ("אימפריית הזאבים", "הקפיטנים של אפריל"). שימו לב לתמונה הבאה, שנראית כאילו היא הומאז' מפורש ל"האשה ממול", שיתוף הפעולה הנפלא בין ארדן ופרנסואה טריפו.

והנה עוד:

אוקיי, הנה יוזמה חדש של הבלוג הזה – מסוג הדברים שאפשר לנסות כרגע רק באינטרנט ולא בדפוס. אם תשתפו פעולה זו עשויה להפוך למסורת.

לעיתונאים בארץ יש את פרס סוקולוב. באמריקה: את הפוליצר. ומה יש למבקרי קולנוע? כלום. מקסימום טוקבקים שנעים בין "קשלס תעשה לי ילד" ועד "המבקרים לא מבינים כלום". אז בואו ננסה למסד את הדבר ולנסות למצוא את ביקורות הקולנוע הכי טובות והכי רעות בעברית. הביקורת הכי טובה תזכה בסוף השנה בפרס ה"פוליצרסקופ". הביקורת הכי רעה תזכה ב"ראזיסקופ" (לא על שם רזי ברקאי, אלא על שם פרסי הראזי, או הפטל, המחולקים לסרטים הרעים של השנה).

ב"הכי רעה" הכוונה היא לא שהביקורת קטלה את הסרט אלא שהיא היתה כתובה רע מבחינה סגנונית, אוצר מילים, דיוק בעובדות וחשיבה קולנועית ואמנותית. למשל, ביקורת שמופיע בה הצירוף "לחובבי הז'אנר" תהיה כמעט תמיד מועמדת אוטומטית לפרס הראזיסקופ.

הכי טובה? ביקורת כתובה היטב, מנומקת, שבכתיבתה הוקדשו מחשבה וכשרון. ומעל לכל, שהיא תהיה מהנה לקריאה. כן, מטקסטים אנחנו צריכים ליהנות, בין אם הם מתפרסמים בעיתון או באינטרנט. זו יכולה להיות הנאה אינטלקטואלית, או הנאה רגשית (ביקורת מרגשת או מצחיקה, אבל כזו שבה המיקוד נותר על הסרט המבוקר ולא על שנינויותיהם של הכותבים).

כמה תנאים: כשמדובר בביקורת רעה, היא צריכה להתפרסם בכלי תקשורת ממוסד. כזה שיש לו עורך המשלם כסף בעבור הפרסום. אין בעיה למצוא ביקורות רעות של ילדים בבלוגים, ולא לזו הכוונה. הרעיון הוא למצמץ בתדהמה לא רק מול המבקר/ת שכתבו דברי הבל, אלא גם מול המערכת שאיפשרה את הדבר והעלתה את הטקסט לפירסום (ועוד מוכנה לשלם על זה). לגבי ביקורות טובות, אני מתירני בהרבה. כאן אפשר בהחלט למצוא הודעות מפורטות בפורומים, בלוגים ומגזינים נידחים. אם יש מישהו שכותב היטב על קולנוע, בואו נציין אותו לשבח בין אם הוא בן 15 שכותב באתר בית הספר, או בן 51 שכותב ב"הארץ". אגב, הפרסים אינם מוגבלים רק למבקרי קולנוע "רשמיים". אם יוסי שריד כותב טקסט משובח על סרט, תנו לו מועמדות.

המגבלה היחידה בתחרות היא הנגישות הכללית לטקסטים. כלומר, בהחלט רצוי שהביקורות יתפרסמו און-ליין ושתשלחו אליה לינק. ביקורת המתפרסת בדפוס צריכה להיסרק ולהישלח. עוד מגבלה: מבקר לא יכול להגיש טקסט של עצמו. מהבחינה הזאת אין לי בעיה אם תעשו דילים בין-מבקרים: שלח את שלי ואשלח את שלך. אני מניח שברגע שעוד מישהו יקרא את הביקורת (בייחוד אם הוא מבקר) רמת הסינון תהיה גבוהה יותר.

אתם מוזמנים לשלוח מועמדים ע"י לינקים בתגובות לאייטמים היומיים, או במייל ישירות אלי (yraveh@www.open-it.co.il/orange).

והנה, שני הנציגים הראשונים.

לפרס ה"ראזיסקופ" אני מציע את ביקורתה של הדר טורוביץ' על "רנט". ביקורת שלמקראה הגבתי "אה?". אנשים, לא לכתוב בכח על מה שאין לכם מה להגיד עליו. עורכים, אל תכריחו אותם לכתוב. זה לא משתלם לאף אחד. ועצה סגנונית גם לכתבים וגם לעורכים: את הצירוף "לחובבי הז'אנר" השאירו על רצפת חדר העריכה.

ולפרס ה"פוליצרוסקופ", קבלו את אחת מסדרות הביקורת השנונה באינטרנט הישראלי. קומיקס הפלסטלינה הקולנועי של טופי סטולר. הבדיחה על חשבונו של וודי אלן ב"נקודת מפגש" יצאה טיפה עקומה (לפחות לטעמי), אבל השילוב בין מלאכת יד כפייתית ואהבת קולנוע משפריצה הופכת את הגיגי הפלסטלינה של סטולר לרגעי רשת שאני מחכה לקראתם.

ועכשיו תורכם. תתחילו לאסוף ולהציע. מה משובח, ומה מגוחך?

מצחיק…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשעה שאני סופר לאחור לפסטיבל ברלין, בפסטיבל קאן כבר סוגרים את סרט הפתיחה. "צופן דה וינצ'י", שצולם בחלקו במוזיאון הלובר ושהופק בתמיכת נשיא צרפת, ייפתח את הפסטיבל בבכורה עולמית ב-17 במאי. סרטו של רון האוורד, על פי רב המכר של דן בראון, יופץ בכל העולם סימולטנית יומיים אחר כך, ב-19 במאי.

 

לפני שעה קלה בהוליווד חולקו פרסי גילדת המפיקים, אחד הפרסים העוזרים בניבוי הזוכים באוסקר. הזוכה: "הר ברוקבק". הזוכה בפרס סרט האנימציה של השנה: "וואלאס וגרומיט". בגלל שאיגוד המפיקים, לצד גילדת השחקנים, מכיל לא מעט מחברי האקדמיה הבוחרים את הזוכים באוסקר. ב-16 שנות קיום הטקס, 11 מהזוכים בו זכו אחר כך גם באוסקר על הסרט הטוב ביותר ("הטייס", שזכה בשנה שעברה,  בגילדת המפיקים הפסיד לבסוף ל"מיליון דולר בייבי" באוסקרים).

פתאום נזכרתי בג'ין וויילדר, אחד השחקנים הקומיים הגדולים של שנות השבעים. מעניין איך וויילדר התמודד עם שנת 2005. האם הוא מרגיש שזנחו אותו מאחור, או שחוגגים את מורשתו? קודם כל בא ג'וני דפ ונכנס לנעליים שלו בתור ווילי וונקה ב"צ'רלי בממלכת השוקולד" בסרט שהיה במקור מיוזיקל והפך עכשיו לסרט עלילתי רגיל (וויילדר היה טוב יותר). ואז בא מתיו ברודריק ונכנס לנעליו ב"המפיקים", בסרט שהיה במקור עלילתי והפך עכשיו למיוזיקל (עוד לא ראיתי, אבל וויילדר היה כל כך מדהים ב"המפיקים" המקורי שעם כל חיבתי לברודריק אני בספק אם הוא מצליח להשתוות לו). והשילוב בין נוף הכבשים והארוטיקה ב"הר ברוקבק" הזכירו לי את האפיזודה של ג'ין וויילדר ב"כל מה שרצית לדעת על מין" של וודי אלן, בה הוא רופא המתאהב בכבשה.

ולמה בכלל נזכרתי בוויילדר? בגלל ד"ר פרנקנשטיין… סליחה, פרופ' היס. קראתי היום את תחקיר העצמות היבשות של "7 ימים" בו סופר על חלקי הגופות שפרופ' היס (לכאורה, ועל פי כל הסתייגות שמכסה אותי מבחינה משפטית) ליקט לאוסף הפרטי שלו ופתאום היכתה בי התובנה: הוא מנסה לבנות אדם חדש מחלקי גופות של מתים! עכשיו דמיינו את מנהלת המכון המשפטי באבו כביר בתור פראו בלוכר, ואת נהג האמבולנס שחופר קברים באישון לילה בתור איגור (או אייגור) ותקבלו משהו בין סרט אימה גותי ישראלי או פארסה סאטירית קורעת מצחוק. וגם ג'ין וויילדר, ב"פרנקנשטיין הצעיר", היה דוקטור מבטיח שהתעקש שלא יקראו לו פרנקנשטיין.