24 ספטמבר 2012 | 21:07 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

"למלא את החלל": אז איך הסרט? (טרום ביקורת)

"למלא את החלל"

 

אני כבר מחכה ש"למלא את החלל" ייצא לבתי הקולנוע. אני רוצה כבר לדבר עליו. לנתח אותו. לעיין בו. אבל הוא מתעכב ומתעכב ומתעכב. (אני רוצה לכתוב משהו עוקצני על ההתמהמהויות המאוד לא הגיוניות בהפצת הסרט, אבל דומני שהסרט הזה כבר לימד אותנו היטב שכל עכבה לטובה, אז אני מניח שאיכשהו ייצא בסוף שתזמון הוצאתו למסכים סוף סוף יהיה הנכון ביותר עבורו). אבל אחרי שהוא כבר זכה בפרס השחקנית בוונציה, גרף שבעה פרסים בטקס אופיר, הוקרן בפסטיבל טורונטו, יוקרן בפסטיבל חיפה בשבוע הבא ובניו יורק בשבוע שאחרי זה, נראה לי שהגיוני לעצור רגע ולשאול: אז איך הסרט? ובכן, הוא נהדר.

למרות שזהו סיפור קטן המתרחש ברובו בחללים סגורים (חללים מלאים), זהו סרט שנראה עשיר. אסף סודרי, שמצלם מעט מדי סרטים, הידק את עדשותיו אל פני הגיבורים ויצר קומפוזיציות צפופות, קרובות, מתפקעות, הוא שם את המצלמה בזוויות הפחות צפויות, ונתן לתנועה בפריים לערבב לנו את הקומפוזיציה במהלכו של שוט אחד. השפה הוויזואלית של "למלא את החלל" מעניקה לסיפור – שבבסיסו הוא מעין קומדיה רומנטית ויקטוריאנית שמסופרת בטון קצת עגמומי – עוצמה רבה. הצילום מעניק לסרט מרקם מעט פרדוקסלי: מצד אחד, קצת כמו המוזיקה (שאין לי ברירה אלא להגדיר אותה, מעט באכזבה כ"יהודית מדי") הוא מדגיש את האספקטים הרוחניים של הסיפור, את העובדה שהנשמה, למרות שאינה מצטלמת, היא דמות מרכזית בעלילה; אבל ממש בו בזמן הוא מעניק לסרט נופך מאוד חושני, שנראה כמו ההפך הגמור מהעולם הספרטני שהיינו מצפים (בדעותינו הקדומות) למצוא בסרט חרדי. למעשה, מבחינת הצילום, האווירה, עיצוב התלבושות, העוצמה הוויזואלית, והאופן שבו רגשות עצומים ומודחקים מתכנסים לתוך מחוות מילוליות וגופניות מאוד מינוריות – עפעוף, מבט, רעד של שפתיים – "למלא את החלל" הזכיר לי את "מצב רוח לאהבה" של וואנג-קאר וויי כסרט שכולו חושניות המהודקת היטב בתוך אריזה עלילתית שכולה איפוק והימנעות.

מרתק בעיניי לצפות ב"למלא את החלל" שבועות ספורים אחרי צפייה ב"המשגיחים". לכאורה שניהם חלק מאיזשהו גל רוחני חדש של הקולנוע הישראלי, גל שנוצר על ידי אנשים מאמינים, בדרגה כזו או אחרת של התקרבות לאמונה, אחרי שנים שהקולנוע הישראלי היה מעוז החילוניות (מבחינת היוצרים, ויותר מכך, מבחינת הדמויות בסרט – לפחות אלה שאינן המזרחים המוקיונים בסגנון חכם חנוכה, שתמיד היו עם כיסוי ראש וישתבח שמו). אבל זהו גל סוציולוגי בלבד, לא סגנוני. זה גל שמייבא לקולנוע הישראלי את מה שכבר קרה לפני כמה שנים במוזיקה הישראלית: האמנות הפכה לכלי ביטוי של אמונה. מה שהיה סרט חד פעמי עם "אושפיזין" לפני שמונה שנים, מתחיל להראות כעת כגל אמיתי. "המשגיחים" ו"למלא את החלל" חגגו בפרסי אופיר, "טאטע" של יניב לינטון מסם שפיגל זכה בפרס סרט הסטודנטים בפסטיבל ירושלים (ואגב, אני מכליל בפנים כ"סרט אמונה" גם את "חופשת קיץ" של דוד וולך, למרות שזהו סרט של דתי לשעבר, וזה סרט שבא מכעס וביקורת על העולם החרדי, אני עדיין רואה בו סרט שכולו ספוג באמונה). לכן אני רוצה להבהיר את מהות הגל הזה. זה לא גל שעוסק באנשים דיים או במסורת (לכן אני בספק אם אפשר לכלול בו את "שבעה" של האחים אלקבץ או את "תהלים" של רפאל נג'ארי, אם כי אפשר לשכנע אותי לכאן או לכאן). אני יכול גם לבודד רגעים, שוטים, פריימים מכל הסרטים האלה ולנסות לראות איך כל אחד מהיוצרים מייצג רגע של התעלות רוחנית, אבל אני גם חייב להודות: זה אינו גל סגנוני, אלא גל חברתי. (ואני מבין, אגב, שהוא מתחולל בימים אלה גם בעולם המו"לות).

לכן, עם כל ההיקסמות שבמציאת נקודות ההשקה שבין "המשגיחים" ובין "למלא את החלל" מה שבאמת מדהים הוא לראות עד כמה שני הסרטים האלה הם הפכים מוחלטים. "המשגיחים" הוא סרט גברי מאוד, "למלא את החלל" נשי מאוד. "המשגיחים" מחוספס, ישיר, אלים, הוא סרט לפרצוף, ויש בו גם שמחה גדולה ומתפרצת; "למלא את החלל" כולו עידון וריסון, וגם – למרות רגעים של הומור – יש עליו מעטה של נוגות. ושניהם, באופן הכי בלתי צפוי, גם מאוד רומנטיים.

ויש עוד דבר מעניין בעיניי: "המשגיחים" היה סרט שכולו מלא דברי תורה. אתנחתאות לאיזה ווארט, לאיזה לימוד, חיזוק. "למלא את החלל" חף מזה לחלוטין. אין שום לימוד, שום הלכה, שום קונפליקט דתי. הכל שם זה נטו רגש. זה, אגב, גם משפט מהסרט: "זה הכל רגש".

בשני הסרטים יש רגע מפתח שבו הגיבורים שלנו נכנסים אל הרב שיעזור לצלל להם את המחשבות. ב"המשגיחים" זו סצינה נהדרת בין רועי אסף ובין גילי שושן, סצינה שהיא שיעור תורה קטן, סצינה חסידית, סצינה שבה מלמד הרב של הגיבור את פשר הברכה "שהכל נהיה בדברו", הברכה שמברכים לפני שתיית כוס מים, ואיך היא קשורה למצבו באותו רגע. משהו בדבריו של הרב מחלחל פנימה, למרות שהוא לא אומר דבר מה מפורש. אבל זו סצינה עמוסה במלל. לעומתה, בנקודת המפתח של "למלא את החלל" כותבת גיבורת הסרט (הדס ירון) פתק לרב, פתק שאת תוכנו אנחנו לא רואים. מה היא כתבה בפתק הוא בעיני אחד הסודות היפים של הסרט ואחד מנושאי השיחה שהכי העסיקו אותנו בדרך הביצה מהצפייה בסרט. מה היא כתבה שם. אגב, גם השאלה האם מדובר בסיפור אהבה – ואם כן, מי אוהב את מי שם וממתי – הם עניינים שהסרט משאיר עמומים, כמו מיסתורין של הלב (עד כדי כך שכמה צופים, אלה שנותרו מרוחקים מהסרט וסירבו להישבות בו, ציינו בפניי שזהו מבחינתם סרט על כפייה ולא על אהבה. אני אומר להם שלדעתי הם ממש פספסו את הלב ואת העיקר של הסרט, את העיסוק שלו באהבה וברגשות אשמה).

אני מודה, למרות שיש בסרט משהו מזוכך מאוד – יש בו צלילות של טיפת מים זכה – יש בו גם משהו לא לגמרי משויף ומדויק, יש רגעים בהם תפרי העריכה מורגשים מדי, קפיצות עלילתיות שקל להשלים בדיעבד, אבל נראה שהם מהווים ויתור לטובת משהו אחר. יתכן והוויתור נעשה כדי לזקק את הרגש ואת האווירה על חשבון רגעי עלילה, שאולי אכן היו מיותרים והצופה העירני יכול בנקל להשלים בעצמו (סיפורה של הדודה נטולת הזרועות, סיפורו של השדכן האלמן, וכו').

 

======================

 

ומכיוון ש"למלא את החלל" לא עוסק כמעט בכלל בהלכה, ואך ורק ברגש, אהיה איש ההלכה בדיון ואתן את הבסיס לאחד הקונפליקטים בסרט. העלילה עוסקת בנערה – בת לרב חשוב מהקהילה החסידית של לב תל אביב, איזור שינקין/רוטשילד/אוליפנט – שהגיעה לגיל שידוך, ואז מתה אחותה. אחת מבנות המשפחה מעלה את הרעיון לחתן את הבת הצעירה עם בעלה של האחות הבוגרת. הבת הקטנה אומרת שתי מילים "אבל אסור", ובזאת לא מדברים בזה יותר. מאותו רגע זו רק שאלה של האם היא רוצה והאם הוא רוצה, והאם אי פעם הרצונות שלהם ייפגשו. אז הנה, מתוך פסקי ההלכה של הרב עובדיה יוסף:

רבי יהודה החסיד (מרבותינו הראשונים) הזהיר בצוואתו המפורסמת, שלא ישא אדם את אחות אשתו לאחר פטירתה. ושיש סכנה בדבר. ולפי זה נראה שיש לאסור משום סכנה שלא להתחתן עם אחות האשה.

אולם כתב מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א (בשו"ת יביע אומר חלק עשירי חיו"ד סימן יב), שיש מקום לומר שגם רבי יהודה החסיד סובר, שבמקרה שנפטרה האשה, והשאירה אחריה יתומים קטנים, וקיימת אפשרות ורצון להתחתן עם אחותה, עדיף לעשות כן, ואין לחשוש משום סכנה במקרה כזה.

כלומר, יש איזו הנהגה מוכרת בעקבות צוואתו של רבי יהודה החסיד מלפני כאלף שנה שיש סכנה – עין הרע אולי – בנישואיה של אחות עם בעלה של אחותה המתה. אבל בגמרא מסופר שזהו דווקא הרגל מקובל (אל נתבלבל עם מצוות הייבום, שבה אח מחויב לשאת את אשתו של אחיו המת, אם לא היו להם בנים, אלא אם היא מסרבת לכך, נושא עלילתי שעמד במרכז סרטו של משה מזרחי, "אני אוהב אותך רוזה"). אבל כאמור, זה בסדר, זה אפשרי, אולי לא נפוץ ומקובל, אבל לא אסור. ובכלל נדמה שהפליטה של האחות "אבל אסור" נועדה להסתיר קראש גדול שהיה שם עוד קודם.

 

 

 

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “"למלא את החלל": אז איך הסרט? (טרום ביקורת)”

  1. איתן 24 ספטמבר 2012 ב - 21:43 קישור ישיר

    למלא את החלל/ המשגיחים:
    אני דווקא שמתי לב לשתי סצינות זהות המופיעות בשני הסרטים המאוד שונים האלו: בשתיהן גיבור הסרט מדבר עם אלוהים. ב"משגיחים" זו הסצינה הנפלאה בחוף הים. ב"למלא את החלל" זו הסצינה בה גיבורת הסרט מבקשת מבורא עולם שיעזור לה לקום מהמיטה (אין כאן ספוילר. הסצינה מופיעה בטריילר).

    עד כמה שהבנתי מלוחות ההפצה השונים, אנשי "למלא את החלל" הקדימו את ההפצה: 11 באוקטובר, מיד אחרי (הזכיה הצפויה ב)פסטיבל חיפה.

  2. משה 25 ספטמבר 2012 ב - 14:08 קישור ישיר

    יפתח קליין עושה תפקיד מרשים ומרגש בלמלא את החלל, איך הוא לא היה מועמד לכלום? חבל..

  3. המושיע האקדמי 29 ספטמבר 2012 ב - 11:24 קישור ישיר

    מחקר על הרנסנס החרדי-דתי בקולנוע הישראלי


השאירו תגובה