25 דצמבר 2013 | 00:38 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

״חייו הסודיים של וולטר מיטי״, ביקורת

״חייו הסודיים של וולטר מיטי״. אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

כמעט עשרים שנה מנסה סמיואל גולדווין הבן להפיק גרסה חדשה לסרט ״החיים הסודיים של וולטר מיטי״, שהפיק אביו – הגולדווין המקורי, ושהזכויות על הסיפור הקצר של ג׳יימס תרבר שעליו התבסס הסרט עם דני קיי מ-1947 שייכות למשפחתו. בשנים האלה הסרט הזה עבר בין לא מעט במאים ושחקנים – סטיבן ספילברג היה קשור לסרט בתקופה מסוימת, וכך גם ג׳ים קארי – עד שהגיע לידיו של בן סטילר שלבסוף הצליח להיות מי שיביא את הסרט הזה למסך. אבל יותר משמגיע לבן סטילר קרדיט על הסרט המתוק והקסום הזה, אני רוצה להתחיל דווקא מתרומתו של התסריטאי סטיב קונרד.

קונרד הוא אחד התסריטאים החביבים עליי כרגע, לא מעט בזכות שני תסריטים קודמים שלו, שלא מאוד רחוקים מ״וולטר מיטי״ באופיים: האחד הוא ״החזאי״ של גור ורבינסקי עם ניקולס קייג׳ (ורבינסקי היה אמור לביים את ״וולטר מיטי״ לפני שפרש כדי לעבוד על ״הפרש הבודד״), השני הוא ״המרדף לאושר״ שביים גבריאל מוצ׳ינו עם וויל סמית. בשלושת הסרטים האלה יש לנו גיבור שחי חיים שהוא חש שהם לא מממשים את הפוטנציאל שלו, או את החלומות שלו, והוא מחליט לנסות ולשנות את ייעודו בחיים. סטיב קונרד, שמשהו בכתיבה מלאת ההשראה שלו מזכיר לי את התסריטים של סטיב טסיץ׳ הנפלא (״תרגילים בהתבגרות״, ״ג׳ורג׳יה״), כותב תסריטים נטולי ציניות על אנשים שנמצאים על קו התפר שבין מציאות ובין אגדה, ולכן יש בסרטיו מימד מיתי שקשה להתעלם מהעובדה שהוא למעשה כותב משלים.

ובן סטילר לוקח את התסריט הזה והוא איתו מטעמים. קרה לסרט הזה נס, כי למרות שספילברג ורון הווארד וגור ורבינסקי כבר אמרו ״כן״ לסרט ואז המשיכו הלאה לפרויקטים אחרים כשהפרויקט הזה התמהמה, אין מנוס אלא להגיד: כל עכבה לטובה. החיבור של בן סטילר עם וולטר מיטי מושלם. זה הסרט החמישי שסטילר מביים וכל סרטיו עוסקים בגיבור שקשור לעולם התקשורת/קולנוע: במאי באם.טי.וי ב״מציאות נושכת״, דוגמן ב״זולנדר״, שחקני קולנוע ובמאים ב״רעם טרופי״ וכעת איש עיתונות ב״וולטר מיטי״. לכאורה, יוצא הדופן כאן הוא ״כייבל גאי״ – בו הוא שיחק מול ג׳ים קארי, שבאותה שנה נבחר לגלם את ולטר מיטי המחודש. אבל החיבור בין הסרטים האלה די מדהים: ״וולטר מיטי״ הוא כמו גרסת הנגאטיב המוארת והאופטימית ל״כייבל גאי״, שהיה סרט שחור משחור. בשני המקרים מסופר על גיבור שחי בתוך המוח שלו, בתוך הדמיונות שלו – אבל בעוד ש״כייבל גאי״ הראה שברגע שהדמיונות הופכים למציאות חייו הופכים לסיוט הרסני, אצל ״וולטר מיטי״ הגיבור למעשה קם לחיים. הוא מתעורר מהשינה שבה היו שרויים חייו ויוצא – כמאמר השיר ההוא מ״צלילי המוזיקה״ – לכבוש כל הר.

וכמו ״וולטר מיטי״ המקורי, גם זה הנוכחי הוא למעשה סרט ילדים (הבנות שלי התמוגגו ממנו), אבל כזה שיש לו דבר או שניים להגיד על הרגע הזה בחיינו שבו אנחנו כולנו קצת וולטר-מיטים כאלה, שחיים על הסף – בין מצב אחד למצב אחר. זה סרט שמספר על איש שעובד במגזין ״לייף״ – החיים שלו הם מגזין, ולא החיים האמיתיים – במחלקת הצילום. רגע לפני שמגזין הדפוס הופך להיות ישות אינטרנט וירטואלית, רגע לפני שצילום הפילם נכחד ומפנה מקום לצילום דיגיטלי שכבר לא דורש אנשי מקצוע כמוהו. וכל הסרט מתאר עולמות שנעלמים מול עינינו: נמר נדיר ונכחד מצד אחד, ואמא מזדקנת שמבלה את ימיה האחרונים בדירה לפני שהיא עוברת לבית הורים, מהצד השני. ובתוך זה נע וולטר מיטי שכמעט מחמיץ את כל מה שקורה סביבו, העולם המשתנה, העולם הנכחד, כי הוא חי את החיים בדמיונות. אבל כשהוא מחליט לבקע את הבועה ולצאת החוצה אל העולם, הוא רואה דברים שאיש לא רואה. במידה רבה, המערכה השנייה של הסרט מפסיקה להיות עיבוד ל״וולטר מיטי״ של דני קיי ונהיית דומה יותר ל״אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים״ של דוקטור סוס.

ובעניין האמא: שירלי מקליין מגלמת את אמו של בן סטילר בסרט, ובעיניי כיום שירלי מקליין היא תמיד ליהוק שיש בו אמירה פנים-קולנועית – ההיא מ״הדירה״, ההיא מ״תנאים של חיבה״. כי הצד השני של הבימוי ב״וולטר מיטי״: הוא רווי – בכל פריים וכל ציטוט וכל בחירת ליהוק – אהבת קולנוע עצומה. סטילר למעשה מנווט כאן בכל סצינה בין סוגות קולנועיות שונות: כל הסרטים שוולטר מיטי מריץ בראשו – הוא חי בתוך זפזופ תמידי, ממש כמו גיבור ״כייבל גאי״. אהבת הקולנוע (והבחירות המוזיקליות), לצד היעדר הציניות, אהבת האדם והעבודה הקולנועית המרהיבה (שיהיו הציניקנים שיראו אותה כמתקתקה מדי) הופכים את ״חייו הסודיים של וולטר מיטי״ לסרט פשוט נפלא.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “״חייו הסודיים של וולטר מיטי״, ביקורת”

  1. 25 דצמבר 2013 ב - 1:35 קישור ישיר

    אני צריך צפיה שניה אבל לא כ"כ אהבתי את וולטר מיטי.

    נכון שהמוזיקה, השירים והצילום נהדרים ויש קטעים מרגשים פה ושם אבל נורא קשה לי כשהגיבור מתנהג בטיפשות מוחלטת כדי שיהיה לאן להמשיך עם הסיפור, כמו זה שהוא משליך את ארנק לפח (מי זורק ארנק חדש לפח?) או שהוא מתעלם מהאיסלנדי (גרינלנדי?) שצועק לעברו לרוץ בכיוון ההפוך.
    או ששון פן מחליט מה יהיה על שער העיתון. אתה עובד בעיתון. שמעת פעם על צלם עם סמכויות של עורך?

    הדברים האלו פשוט מנתקים אותי מהסרט.

    *ובכייבל גאי זה היה מת'יו ברודריק ששיחק מול קארי. סטילר רק ביים. אם היה לו תפקיד קטן או קמיאו אני לא זוכר.

  2. 25 דצמבר 2013 ב - 9:24 קישור ישיר

    ברוטן הסרט יושב על 45 עגבניות רקובות. לא נשמע כזה להיט מבקרים…

  3. 25 דצמבר 2013 ב - 13:03 קישור ישיר

    באתי לסרט הזה עם ציפיות גבוהות שנוצרו כתוצאה מהטריילר המוצלח שלו. נהנתי מהסרט הרבה מעבר לציפיות שהיו לי, והייתי מרותק למסך במשך שעתיים מלאות בנופים מרשימים, פסקול איכותי וסיפור מעניין שרבים יכולים להזדהות איתו.
    בן סטילר בהחלט לא איכזב. מומלץ בחום.

  4. 27 דצמבר 2013 ב - 1:15 קישור ישיר

    סרט נהדר, שנופל אך במעט מהטריילר הנפלא שלו. אין לי מושג למה משתגעים מ"אמריקן האסל" ברוטן טומייטוז ולא ממש נופלים מ"וולטר מיטי", אבל באמת שמדובר בפנינה.


השאירו תגובה