06 פברואר 2014 | 08:53 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

זה לא נראה לי גמור

שתי הערות בעניין סרטי עונת האוסקר הנוכחית, חודש לפני הטקס, ועל הפער שבין מציאות ובין אמנות.

1.

אחת הבדיחות הכי מוצלחות ב״נברסקה״, סרטו החדש של אלכסנדר פיין (אותו אשבח בהרחבה בקרוב), מגיעה די קרוב לפתיחת הסרט. אב (אלכוהוליסט זקן) ובנו (לוזר צעיר) יוצאים למסע, ובדרך הם עוברים ליד הר ראשמור בדרום דקוטה, עליו מפוסלים ארבעה ראשים ענקיים של נשיאי ארצות הברית. האבא הזה מעולם לא לקח את הילד שלו לבקר בהר ראשמור, אז עכשיו הבן לוקח את האבא, להשלים פערים. הם עומדים מחוץ לכניסה לאתר התיירות (מתקמצנים על כרטיס הכניסה) ומביטים מעבר לגדר על ההר מרחוק. ״נו, אבא, מה דעתך?״, שואל הבן. ״לא יודע,״ עונה האבא באדישות וניכר בבירור שהוא לא מתפעל מהמוניומנט המפורסם, ״זה לא נראה לי גמור״.

עונת האוסקרים נמצאת בעיצומה, אולי אפילו בשיאה. ואני מתבונן ברוב הסרטים הכי מועמדים והכי מדוברים ומבט משתומם נסוך על פניי. ״אני לא יודע,״ אני חושב לעצמי, ״הם לא נראים לי גמורים״.

מצד אחד, איזו רשימה מפוארת של יוצרים בתחרות האוסקר השנה: מרטין סקורסזי, דיוויד או. ראסל, ספייק ג׳ונז, אלכסנדר פיין, ויש גם את האחים כהן – לא במועמדויות לפרס הסרט הטוב, אבל גם הם היו במירוץ העונה. כמה מהיוצרים הטובים בעולם. ואני מביט בסרטיהם וחושב לעצמי שכולם קצת שלחו השנה לתחרות את סרט הביניים שלהם, הסרט שעושים בינתיים, בין הסרט החשוב האחד לסרט החשוב האחר, פרויקט צידי.

קחו את ״הזאב מוול סטריט״. מרטין סקורסזי מנסה שנים להרים סרט על פרנק סינטרה, ויש לו עוד סרט שהוא עובד עליו העוסק באמונה (רימייק לסרט יפני משנות השבעים) ובינתיים הוא רץ בספיד ובאמוק מטורף ליצור בזריזות את ״הזאב מוול סטריט״, שאני משוכנע שהוא יצא למסכים לפני שהעריכה עליו הושלמה (באוקטובר עוד הסתובבו שמועות שסקורסזי הגיש למפיקיו גרסה בת ארבע שעות ודרש לדחות את הפצת הסרט כדי לקצר אותו. חודש אחר כך הוא הופץ בגרסה בת שלוש שעות). ענף העורכים של האקדמיה האמריקאית כנראה קלט את זה ובאופן די נדיר, לא העניק לתלמה סקונמייקר, העורכת הקבועה של סקורסזי, מועמדות לאוסקר הפעם (וכמו שיודע כל טירון שמכסה את המירוץ לאוסקר – הסטטיסטיקה מוכיחה שאי אפשר לזכות באוסקר בלי לפחות מועמדות על העריכה).

דיוויד או. ראסל צילם את ״חלום אמריקאי״ שלו בזמן שסרטו הקודם, ״אופטימיות היא שם המשחק״ היה מועמד לאוסקר. במרץ הוא עוד צילם, ושמונה חודשים אחר כך הסרט כבר היה בבתי הקולנוע. שבו וצפו בו ותראו שהוא בלאגן אחד גדול של תסריטאות ועריכה וניסיונות חפוזים להטליא את הסרט כדי שהוא יהיה מובן. באופן משונה, ״חלום אמריקאי״ מועמד לאוסקר על התסריט המקורי, ויש החוזים לו סיכויי זכייה, כשהתסריט הוא בעיניי אחת החוליות הכי חלשות בסרט, ודי ניכר שהוא שוכתב בחיפזון (אם התסריט אכן יזכה, מי שיקבל את הפרס יחד עם דיוויד או ראסל הוא אריק סינגר, שכתב את התסריט המקורי, אבל שלא נשאר ממנו זכר אחרי השכתוב של ראסל).

ועם כל אהבתי הרבה ל״נברסקה״: מה הטעם בסרט חדש של אלכסנדר פיין שלא מכיל את הדבר שהכי טוב בסרטים של אלכסנדר פיין – תסריט פרי עטו? פיין, אולי כדי להגביר את קצב העבודה האיטי שלו, נטל הפעם תסריט של מישהו אחר (בוב נלסון) – תסריט מקסים, למען הסר ספק – שפיין מן הסתם חשב שהוא מתאים לו, וגם מן הסתם ערך בו מקצה שכתובים כזה שלא זיכה אותו בזכות לקבל קרדיט כשותף לכתיבה. ובכל זאת, אלכסנדר פיין הוא בעיניי אחד התסריטאים הכי טובים באמריקה כרגע, סרט שלו ללא תסריט שלו הוא עבורי חצי עבודה (ועם כל אהבתי הרבה ל״נברסקה״, מועמדות לאוסקר בתור הסרט הטוב ביותר היא קצת הפרזה לסרט הקטנטן והפצפון הזה).

ומה עם האחים כהן? הם המפסידים הגדולים של טקס האוסקר הזה. ראו בהם מועמדים ודאים לפרס הסרט, התסריט, השיר ואולי אפילו השחקן, והם הסתפקו בשתי מועמדויות משניות מאוד על הצילום ומיקס הסאונד בלבד. סרטם החדש, ״בתוך לואין דיוויס״ מקסים מאין כמוהו (הוא יגיע ארצה בעוד שבועיים), אבל אני גם מבין למה האקדמיה התעלמה ממנו: גם הוא נראה פרויקט צידי. יש בסרט הזה משהו קטן מאוד, כמעט אגבי, ששם יותר תשומת לב על המוזיקה מאשר על המילים. בל נטעה, זה סרט חכם מאוד, ויש בו אמירה נוקבת מאוד ומרירה למדי על אמנות והצלחה, אבל אם נשווה את עולם הקולנוע לעולם המוזיקה, הרי ש״בתוך לואין דיוויס״ הוא כמו דיסק של אוסף הבי-סיידס של להקה, השירים שלא נכנסו לתקליטים הרשמיים. ולהבדיל מהתסריטים המאוד מורכבים שהתרגלנו מהם אצל האחים כהן, התסריט של ״בתוך לואין דיוויס״ נראה כאילו הוא נכתב באחר צהריים אחד.

לכן, עם כל ההתפעלות על כך שבכירי היוצרים נמצאים באוסקר, ושסרטים שזוכים להצלחה מסחרית, ביקורתית ואמנותית נפגשים ברשימת המועמדויות, אני גם מודאג מרמת הגימור של כל הסרטים האלה. הקדחת אחר עונת האוסקר – על פרסיה ופרסומיה – גורמת לכך שסרט מגיע אל תאריך ההפצה שנקבע לו מראש לאו דווקא במצבו המלוטש ביותר. סרטי הקיץ כבר למדו את הלקח – הנה, רק בשבועות האחרונים קראנו על כך ש״מלחמת הכוכבים 7״ ו״סופרמן נגד באטמן״ זזו שנה קדימה ל-2016, כי קשה היה לעמוד בדדליין שהוכתב להם ושהם יגיעו אליו מוכנים. באוסקרים זה עוד לא קרה. סקורסזי, כך דווח, ניסה להשיג דחייה עם ״הזאב מוול סטריט״ ומן הסתם נענה בסירוב. ולא בלי הגיון: כדי שסרט יהיה קנדידט אמיתי לאוסקר הוא צריך לצאת באוקטובר ואילך.

היחידי שביקש דחייה מעונת האוסקרים השנה הוא ג׳ורג׳ קלוני. גם הוא היה אמור להוציא את סרטו החדש (כבמאי וכשחקן), ״ציידי האוצרות״, באיזור נובמבר ובקיץ הוא הודיע שהסרט לא יהיה מוכן בזמן והוא זז לחורף. הוא יוצא השבוע באמריקה ובשבוע הבא בישראל. אולי זה אומר שהוא ממילא לא חשב שסרטו מתאים לאוסקרים (כי הוא, כנראה, פשוט לא טוב מספיק), ואולי הוא לא רצה להתחרות בעצמו מול ״כוח משיכה״, סרט שהוא עוזר לקדם במרץ, ואולי הוא באמת הבין שלהביא סרט ברמת גיבור מושלמת חשוב יותר מכל תאריך או פרס.

2.

מריל סטריפ סיפרה באחד מטקסי הפרסים של העונה, אפרופו ״להציל את מיסטר בנקס״, שאל לנו להתבלבל, למרות מתיקותו של טום הנקס בתור וולט דיסני בסרט, דיסני האמיתי היה אנטישמי ושונא נשים. היא, כמובן, צודקת. וולט דיסני אכן היה אנטישמי. בספרו ״אימפריה משל עצמם״ מספר ניל גבלר שדיסני סרב להעסיק יהודים באולפן שלו. בתחילת שנות השלושים, דיסני – כמו לא מעט תעשיינים נוצריים באמריקה (שהיו מבועתים מעליית הקומוניזם באירופה ובאמריקה) – חשבו שהיטלר יכול להיות בן ברית, ובכך להיפטר גם מהקומוניסטים וגם מהיהודים. לעומת זאת, וולט דיסני של שנות השישים ידע היטב להעסיק יהודים, אם זה יועיל לו מבחינת כספים או פרסים. מריל סטריפ בוודאי הבחינה ששניים מגיבורי ״להציל את מיסטר בנקס״ היו האחים שרמן, שכתבו את השירים של ״מרי פופינס״ והיו בהחלט מאוד יהודים.

אבל נניח שוולט דיסני נותר אנטישמי עד יום מותו, כדאי מאוד לשים לב ש״וולט דיסני״ של ״להציל את מיסטר בנקס״ אינו וולט דיסני של המציאות או של ספרי ההיסטוריה. משונה שדווקא מריל סטריפ, שחקנית חכמה (שגילמה לא מעט דמויות אמיתיות בקריירה שלה, כולל את מרגרט תאצ׳ר השנויה במחלוקת), לא ידעה להבדיל בין האיש ובין הדמות.

ובעניין דומה: סוזן וגה אמרה ל״ניו יורק טיימס״ שהיא לא אהבה את הסרט החדש של האחים כהן. הסרט עוסק בעולם הפולק של גריניץ וילג׳ בניו יורק של שנות הששים, וסוזן וגה, שהצטרפה לסצינה הזאת כמה שנים אחר כך, לא זוכרת שהיא היתה כל כך מבאסת ועגומה כמו שהיא מתוארת בסרט.

יש סרטים שמתיימרים להציג היסטוריה רשמית. זו טעות, כמובן, כי בדיון לא יכול להיות אמין, אבל יש סרטים כאלה: ״מנדלה״, היה כזה. גם ״גנדי״. סרטים משעממים וכבדים שמנסים להחליף את תפקיד ספרי ההיסטוריה ולהיות מקיפים ורשמיים. אבל ״להציל את מיסטר בנקס״ הוא אגדה, ועוד אגדה נבונה למדי שמדברת בדיוק על מה שמריל סטריפ פיספסה: שאין קשר בין מה שקרה במציאות ובין האופן שמעבדים אותה ליצירת אמנות. האמנות היא דרכינו לתקן את טעויות המציאות. זה השיעור שהדמות של וולט דיסני מלמדת את הדמות של פ.ל טראוורס בסרט. היא מתקשה להפקיד את ״מרי פופינס״ בידיו של דיסני כי הסיפור שלה מייצג בעיניה את דמותו של אביה, והיא חוששת לאבד אותו. והוא מלמד אותה שלמימד המטאפורי של האמנות יש כוח הרבה יותר חזק מאשר למימד הריאליסטי. והוא, כמובן, צודק.

לגבי סצינת הפולק של ניו יורק בשנות הששים. גם כאן פספסה וגה את מה שהאחים כהן ניסו להגיד: הם לא יצרו סרט שמספר סיפור אמיתי (למרות שהוא מבוסס באופן חופשי על אנשים ואירועים אמיתיים) אלא הם ניסו לבחון את מושגי ההצלחה והכישלון בתוך עולם האמנות, ועשו את זה עם סיפורו של זמר כושל, שנמצא מילימטר מהצלחה גדולה ומחמיץ אותה. מזלה של סוזן וגה שהיא מכירה סיפור קצת אחר.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 29.1.2014

 

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “זה לא נראה לי גמור”

  1. 6 פברואר 2014 ב - 11:23 קישור ישיר

    ככל שעובר הזמן מאז שצפיתי ב"זאב מוול סטריט" יורדת הערכתי לסרט המקושקש הזה.

  2. 6 פברואר 2014 ב - 13:46 קישור ישיר

    מאוד מוזר יאיר,
    איך אתה יודע שהתסריט של "האסל" נכתב בחיפזון? האם זה רק מרגיש לך ככה או שאתה ממש יודע שזה מה שקרה? ולמה אתה מרגיש שהתסריט של הכוהנים נכתב באחר הצהריים אחד? האם שני אלה לא כתבו כבר מספיק כדי לשכנע אותך שהם לוקחים את העבודה שלהם ברצינות? בעיני למשל זהו התסריט המושלם ביותר שהם כתבו בחייהם/ ואלכסנדר פיין? מה עם היורשים? גם הוא הרגיש לך לא ראוי? אחרי הכול פיין לא כתב אותו לבד…מה עם צ'אק ולארי? קומדיה מטופשת של אדם סנדלר וקווין ג'יימס אותה כתב פיין? למה היא לא הייתה באוסקר? ודרכים צדדיות ואודות שמידט שהם בכלל ספרים של מישהו אחר שהוא לא פיין, האם גם הם לא ראויים לאוסקרים? ומה עם פארק היורה 3, תסריטו של פיין שמעולם לא הגיע לאוסקר? ומילה על מריל סטריפ, כנראה שפיספסת את הנקודה, היא לא דיברה על הסרט, היא דיברה על אדם אמיתי, וככזה, היא צודקת. לא חוכמה לסובב את דבריה רק כדי לחדד.

  3. 6 פברואר 2014 ב - 14:39 קישור ישיר

    אני בטוחה שמריל סטריפ יודעת שוולט דיסני של "להציל את מר בנקס" הוא אגדה. מה שהיא כנראה גם כן מבינה הוא שהעובדה הברורה מאליה הזו אינה הצדקה של הבחירה למסמס את האמת ההיסטורית. השאלה החשובה היא, מה מטרת האגדה הזו? במקרה של "בתוך לואין דייויס," מטרת השינוי ההיסטורי היא לבחון את השאלה של האומנות מול החיים האמיתיים, והקורבנות שנדרשים מאנשים שרוצים להיות אמנים (ומהקרובים אליהם). במקרה של "להציל את מר בנקס," המטרה היא נסיון ציני של אולפני דיסני להרחיב את ההילה שהם בנו סביב המותג שלהם עד כדי כך שתכיל את דיסני עצמו, שבחיים האמיתיים היה אדם עם תכונות די שליליות. בדרך הסרט די דורס את טראוורס עצמה, ואת המורכבות והבעייתיות שלה. די סביר בעיני להסתכל על האחרונה מבין שתי המטרות האלו בעין עקומה, כפי שעשתה סטריפ.

  4. 7 פברואר 2014 ב - 8:54 קישור ישיר

    יאיר, אני לא יודע מהיכן גבלר שאב את המידע שלו אבל הסיפור על כך שדיסני סירב להעסיק יהודים באולפן שלו בשנות ה-30 הוא קשקוש מוחלט. יהודים בהחלט עבדו באולפן באותה תקופה, כאשר אחד מהם, ארט באביט, היה בין האנימטורים הבכירים שהנפיש את הדמות של שלגיה. דייב הילברמן הוא אנימטור בכיר נוסף ממוצא יהודי שהועסק באולפן באותו עשור, והיו אחרים (דיסני הסתכסך עם באביט והילברמן מאוחר יותר, אבל זה לא היה קשור למוצאם אלא לעובדה שהם תמכו בשביתת העובדים באולפן בשנות ה-40).
    אגב, לא קראתי את "אימפריה משל עצמם" אבל כן קראתי את הספר של גבלר על דיסני, ושם הוא מתייחס לטענות על האנטישמיות של דיסני עם הרבה מאוד הסתייגות, וגם מביא ציטוטים של עובדים באולפן שטוענים שלא היו דברים מעולם.
    גם עם ההאשמה של דיסני בתמיכה בנאצים צריך להזהר. זה נכון שדיסני היה חבר ב-"אמריקה תחילה", ארגון שהתנגד למעורבות של ארה"ב במלחמת העולם השניה, ונכון שחלק מהחברים בו גילו אהדה לנאצים, אבל זה לא גורר את דיסני אוטומטית לאותה משבצת. לא יותר משהיא דוחפת אליה את הנשיא לעתיד ג'ון פ. קנדי, אחד מגדולי התורמים של הארגון הנ"ל.


השאירו תגובה