28 ינואר 2015 | 00:33 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

״בירדמן״, ביקורת

"בירדמן״. על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים

"בירדמן״. על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים

״בירדמן״, סרטו החדש של אלחנדרו גונזלס איניאריטו (״בבל״, ״אהבה נושכת״), הוא סרט שלכוד בתוך פרדוקס. זה סרט אמריקאי העוסק בקולנוע ההוליוודי ובתיאטרון הניו יורקי אבל הוא מתחיל עם סצינת כותרות שנראית מוכרת ממקום אחר לחלוטין. עיצוב האותיות ואנימציית יצירת המילים, המצרפת אותיות לפי הסדר, הם העתק כמעט מושלם לעיצוב הכותרות של ״פיירו המשוגע״, סרטו הצרפתי של ז׳אן-לוק גודאר מ-1965 (יום הולדת 50 השנה). הנה, הבאתי הוכחות:

תחילת הכותרות של ״בירדמן״

תחילת הכותרות של ״בירדמן״

תחילת הכותרות של ״פיירו המשוגע״

תחילת הכותרות של ״פיירו המשוגע״

הטיפוגרפיה דומה, האנימציה זהה. אבל מה הקשר בין ״פיירו המשוגע״ ובין ״בירדמן״? אם כבר ציטוטים מגודאר, אז הדמיון צריך להיות ל״הבוז״, שניהם סרטים שמכוונים מטול מרגמות כלפי הוליווד ולוחצים על ההדק. אבל ל״הבוז״ אין כותרות פתיחה, ובמקומן את הקרדיטים מקריין גודאר עצמו, שזו תחבולה שכבר נעשה בה שימוש חוזר ב״מ.א.ש״ של רוברט אלטמן. מה שמביא אותי, גבירותיי ורבותיי, אל מוצג מספר שתיים: רוברט אלטמן. מה יקרה אם תקחו את סצינת הפתיחה הארוכה בשוט אחד של ״השחקן״, המתרחשת מאחורי הקלעים של הוליווד, ותחברו אותה אל העיבוד של אלטמן לריימונד קארבר ב״תמונות קצרות״? ״בירדמן״ הוא גם זה וגם זה: וירטואוזיות קולנועית פנים הוליוודית וניסיון לעבד את העולם הספרותי של קארבר, העוסק בחיים מוחמצים, ובניסיון הנואש להיות נאהב. ואם אלטמן גנב מגודאר, הרי שפול תומס אנדרסון התחיל את דרכו כגנב המוכשר של אלטמן. דמיינו את הסצינה באולפן הטלוויזיה מתוך ״מגנוליה״, כולה מצולמת בשוט מסחרר אחד, והרחיבו אותה לכדי סרט שלם בן שעתיים, המתרחש באחורי הקלעים של אולם תיאטרון. ואם כבר הגענו ל-1999 נזכיר גם את עמיתו של ״מגנוליה״ לתואר סרט השנה באותה שנה: ״מועדון קרב״, גם הוא, כמו ״בירדמן״, בהפקת ארנון מילצ׳ן, גם הוא עם אדוארד נורטון, וגם הוא תיאור עולמו הפנימי של אדם שקורס לתוך סכיזופרניה. ועכשיו חברו קו מ״פיירו המשוגע״, דרך ״תמונות קצרות״, ״מגנוליה״, ״מועדון קרב״ וסרטיו הקודמים של איניאריטו ותגיעו בקלות למוטיב המרכזי של ״בירדמן״: משאלת המוות.

וכך, סרט שעסוק לא מעט בכתישת מבקרים, נפתח עם מקבץ רמזים שרק מבקרים עשויים לזהות. כאמור, ״בירדמן״ הוא אוקסימורון של סרט. סרט על קולנוע המתרחש בתיאטרון; דרמה פסיכולוגית עם שורשים בעולם הקומיקס; סרט שלכל אורכו אנחנו צריכים לפענח עד כמה הוא מעוגן במציאות ועד כמה הוא מרחף מעליה; כמה מתוכו מתרחש בתוך ראשו של הגיבור וכמה בחיים האמיתיים; ובעיקר, ומכאן היה עליי להתחיל, זהו סרט שמעמיד פנים שהוא נורמלי, אבל זהו בעצם אחד מתרגילי הקולנוע האוונגרדיים והקיצוניים ביותר שנראו השנה הישר מתוך הוליווד – סרט שטס דרך חייו של גיבורו בקצב מסחרר, בשוט אחד*, בלי רגע לנשימה. (*- לא באמת שוט אחד, אלא רצף של שוטים ארוכים המחוברים יחד באופן דיגיטלי ובלתי נראה).

והנה אני מתחיל את הביקורת שלי בדיוק בניסוח השנוא על גיבור הסרט. בסצינה מרכזית בסרט מתעמת הגיבור עם מבקרת תיאטרון חסרת רחמים, והוא מטיח בה כל מה שיוצרים שונאים במבקרים. למשל העובדה שהם משווים את היצירות שהם מבקרים ליצירות אחרות. אבל איך אני יכול להתייחס ל״בירדמן״ מבלי להתייחס לשלל הציטוטים והאזכורים שיוצר הסרט עצמו הכניס פנימה? הפרדוקסים נמשכים.

״בירדמן״ מספר את סיפורו של ריגן תומסון (מייקל קיטון), שבשנות ה-90 היה כוכב הוליוודי ענק בזכות סדרת סרטי גיבור על שהוא כיכב בה, בשם ״בירדמן״ (וכאן אנחנו צריכים להיזכר בעובדה שבין 1989 ל-1992 קיטון עצמו גילם את באטמן בשני סרטיו של טים ברטון; האם זה אומר שאם קיטון היה מסרב לתפקיד היינו מקבלים ואל קילמר בתפקיד הראשי?). 20 שנה אחר כך, הוא בחיפוש נואש אחר קאמבק, אבל לא סתם אחר פרסום, אלא אחר ההכרה שהוא גם אמן, ולא רק בובה מתחת למסיכת ציפור. נדמה שהפרסום, עליו חולמים כל הילדים שרוצים להיות מפורסמים, הוא הנטל הכי גדול עליו כעת.

את הקאמבק שלו מתכנן תומסון בתיאטרון, בברודוויי, שם הוא מביים עיבוד ל״על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה״ של ריימונד קארבר (האזינו לדיאלוגים מתוך ההצגה, הם תמיד יקדימו את מה שעומד לקרות בסרט עצמו). הוא משקיע בהצגה מכיסו, הוא מעסיק את בתו (אמה סטון) בתור העוזרת שלו, ואת חברתו הנוכחית בתור שחקנית המשנה. הצגת התיאטרון הזאת לא אמורה להציל רק את תדמיתו ואת קריירת המשחק שלו, הוא תולה בה את כל חייו. אבל רגע לפני הצגות הפריוויו הראשונות, משהו שם לא עובד. השחקן שלצידו מזייף. מישהו צריך להחליף אותו. וכך נכנס לסרט אדוארד נורטון, בתור השחקן המחליף, שמציג גישה שונה לחלוטין לאמנות המשחק. הוא מאמין ב״אמת״. הרגעים היחידים שבהם הוא מסוגל להיות אמיתי, כן ורגשי הם כשהוא על הבמה. לכן התיאטרון עבורו הוא כמו סם, הוא זקוק לו כדי לתפקד ברגעים המתים שבין ההופעות החיות.

ואת כל המהלך הזה מעביר תומסון כשיש קול אחד תקוע לו בראש ומקריין לו את חייו: קולו של בירדמן. הדמות שפרסמה אותו ושהוא הפנה אליה את הגב, אבל ממשיכה לרדוף אותו, ללעוג לו על החלטתו לנטוש מוצר מצליח, על היומרה והפתטיות שלו. זה קולו של חוסר הביטחון (וכשקיטון מדבר בקול נמוך ומחוספס הוא נשמע ממש כמו סילבסטר סטאלון).

מכאן, מסצינת הפתיחה שבה מרחף ריגן תומסון בחדר ההלבשה שלו בתנוחת לוטוס בעיצומה של מדיטציה, אתם יכולים לעקוב אחר ״בירדמן״ באחת משתי דרכים. הדרך האחת היא הריאליסטית, שמשתמשת במצלמה הרצה, בשוטים הלולייניים ובאנרגיה המידבקת ליצירת סרט שמתרגם לתמונה את תחושת הזמן-האמיתי של התיאטרון וכדי להציג את האדרנלין ואת האימה בדרך אל ליל הבכורה. או, וזהו הנתיב המועדף עלי, לראות את כל ״בירדמן״ כסרט סוריאליסטי, המתרחש כולו בתוך תודעתו של תומסון, ומתאר בשעתיים את שבריר השנייה שבה הוא עוצר, עוצם עיניים, וחשב את חייו קדימה ואחורה, רגע לפני שהוא קופץ אל הלא נודע, הופך את עצמו לגיבור-על אמיתי. ואז כל דמויות המשנה הן קולות בראשו, של האנשים שהוא נואש לרצות, ושל החולשות שלו שמנסות למנוע ממנו להמריא. קריאה כזאת מציגה את סצינת העימות בינו ובין המבקרת באור אחר לחלוטין: היא כבר לא הטרוריסטית שעומדת לבצע פיגוע בהצגה, היא כבר לא שומרת הסף שלא מוכנה לקבל אנשים כמוהו למועדון המקודש שלה, אלא היא הקול בראשו שלוחש לו את האמת: זה לא המקום שלך, אתה מזייף. וזה הרי בדיוק מה שהוא אומר לעצמו בקריינות הפתיחה. אם כך, המבקרת היא שמחצינה החוצה את חרדותיו העמוקות ביותר של האמן, היא מאיימת עליו בדיוק בגלל שהיא רואה אותו כל כך טוב. בקריאה כזאת, המצלמה של עמנואל לובצקי, המשוחררת מכל כבלי החלל והזמן, פשוט משוטטת בתוך חדרי מוחו של הגיבור, ובתוכם היא מוצאת לא רק את האנשים אותם הוא פגש בחייו, אלא גם את היצירות מהן הוא ינק, מקארבר ועד קפקא. אין מציאות מלבד זו שהוא הוזה בטירופו.

לא מעט סרטים על יצירה עסקו בתהליך הקריסה של יוצר המרגיש תקוע ביצירתו, והתרחשו בתוך מוחו: ״שמונה וחצי״, ״ברטון פינק״, ״הניצוץ״. ״בירדמן״ מצטרף אליהם לא רק באמירה, אלא בתסריט המבריק, שיורה את התחמושת שלו בקצב מסחרר, כמו סרט מאחורי-הקלעים-של-עסקי-השעשועים משנות השלושים, תסריט שהוא כמו שילוב בין וידוי ובין כתב האשמה. והוא חובר אליהם גם בבימוי, שהוא לא פחות ממעשה גאוני של עבודת משחק וכוריאוגרפיית מצלמה. עד כה הערכתי את עבודתו ההיפר-אינטנסיבית של איניאריטו, שידע ליצור אשליה מבהילה של ״אתה שם״, שהחיים מתפרצים אליך מהמסך. הערכתי גם את העובדה שסרטיו הבולטים היו בעלי מבנה מרובה נרטיבים, כלומר שהוא מראש ברח בעשייה שלו מריאליזם פשוט, ובחר דרכי היגד רפלקסיביים. הערכתי אבל לא אהבתי. בסרט הזה, בעיקר בזכות החיבור בין הצד הצורני לצד התוכן, אני מריע לו (הסצינה שבה ננעל תומסון מחוץ לתיאטרון בתחתוניו וצריך להקיף את כל רחוב 42 וטיימס סקוור כדי לחזור לכניסה הראשית, היא קלאסיקה מיידית, יצירת מופת בודדה, כמו סרט בתוך סרט, שמקפלת בתוכה את כל הסרט).

על המראה בחדר ההלבשה של ריגן תומסון תלוי פתק עם מילות השראה: A Thing is a Thing, Not What is Said of that Thing. נשמע כמו דוקטור סוס מנסח טקסטים של רולן בארת, ונשמע משפט חכם למדי, עד כדי כך שחיפשתי בגוגל למי הוא מיוחס, כדי שאוכל לצטט אותו בביקורתי ולצאת חכם גם אני (כפי שאמר הוגה הדעות…). ובכן, הוא מיוחס לסרט ״בירדמן״. ממכתמיהם של איניאריטו ושותפיו לתסריט. ״דבר הוא דבר, ולא הדיבור על הדבר״. וזה תלוי על המראה, המאפשרת לגיבור את רגעי הרפלקציה שלו – רגעי הרהור ושיקוף. למה הפתק הזה מתכוון? לכך שיזכור שיש את האמנות, ויש את מה שנאמר על האמנות? ושיזכור את ההיררכיה האמיתית של הדברים וייתן למילים בתקשורת לחלוף לידו ולהתפוגג, כי רק האמנות נצחית? או אולי בעצם שישים לב שהחיים הם הדבר, והאמנות היא הדיבור על הדבר, ולא הדבר עצמו, אז שישים לב לא להחמיץ את ״הדבר״, את החיים, ולא את יצוגם (אני אוהב את זה שבעברית ״דיבור״ ו״דבר״ באים משורש דומה, ללמדנו שבעברית לדיבור דווקא כן יש תוקף של ״דבר״). ההשתקפות בתוך ההשתקפות הזאת, החיים באמנות, הדמויות שמלופפות בתוך ראשו ושמסתירות לו את מי שהוא באמת, תפקיד התקשורת באמנות, התדמית והמותג, האמיתי מול המזויף, כל אלה ידחפו את תומסון מעבר לקצה, לעשות הדבר האמיתי הראשון שהוא עשה ולקבל, סוף סוף, מבט של הערצה מהבת שלו.

נושאים: ביקורת

13 תגובות ל - “״בירדמן״, ביקורת”

  1. אריה 28 ינואר 2015 ב - 7:51 קישור ישיר

    אז, זה היה יכול לתפוס אצלך את הסרט הטוב ביותר לשנת 2014?

  2. אודליה 28 ינואר 2015 ב - 10:38 קישור ישיר

    עדייןן לא מבינה למה זו קומדיה

  3. חן 28 ינואר 2015 ב - 12:04 קישור ישיר

    כתיבה רהוטה ומעניינת של קריאה מבריקה. סרט נפלא.

  4. לירן 28 ינואר 2015 ב - 12:50 קישור ישיר

    ביקורת מעולה ליצירת מופת.
    החוויה הקולנועית הכי סוחפת, עמוקה ומרגשת בחדשנותה
    שחוויתי מאז "זה ייגמר בדם" של פת"א.
    כל מה שיאיר אמר, וגם העניין הזה:
    כל פעם ריגן מת (על הבמה, בעיתון, שוב על הבמה, על המדרכה)
    כל פעם ריגן נולד מחדש (בחיתוליו ב-42 סטריט, ספויילר, ועוד ספויילר).

    אין בנאדם שחייו עוסקים ביצירה (מסחרית, אמנותית או כמו ריגן, בגיהנום שבינם) שלא יזדהה עם המחזור הארור הזה- מוות/לידה מחדש.

  5. נטע 28 ינואר 2015 ב - 13:18 קישור ישיר

    ביקורת נהדרת! רותקתי ממה שכתבת כמעט כמו שרותקתי מהסרט (בלי טיפת ציניות)

  6. אסי 30 ינואר 2015 ב - 1:12 קישור ישיר

    חרא של סרט כל כך משעמם!!!
    איך סרט כזה הולך לאוסקר?!?!!?

  7. ערן 30 ינואר 2015 ב - 9:28 קישור ישיר

    לצערי התאכזבתי מהסרט.
    הוא היה בעיניי כמו להשתמש במטוס קרב משוכלל נגד ילד מעפאן שזורק אבנים: אוסף כלים קולנועיים מסחררים בשביל משמעות פשטנית ולא ממש מעניינת.

  8. אחד שראה 31 ינואר 2015 ב - 0:53 קישור ישיר

    ספוילרים בשפע:

    יש גם את ההיבט של הליהוק המדויק – לא רק בוגרי קומיקס וקאמבק אחרי באטמן\בירדמן, אלא גם לדוגמא הנשיקה הלסבית (מלהולנד דרייב).
    יש כמובן את הסיפורים שמגיעים כרמז ואז נכנסים פנימה (בין אם זה הטקסט של המחזה – דמות המשנה שמדברת על ההריון – נסיונות ההתאבדות של הבת\ריגן, הזקן שלא יכול לראות את אשתו בגלל הגבס ואח"כ ריגן לא יכול להריח את הפרח שהבת שלו הביאה מאותה סיבה, ג'ין במקום מים על הסט – אבל בעצם גם במקום קפה בפאב, רומנים בתוך הסט מתערבבים, ), שקצת הזכיר לי את סינקדוכה-ניו-יורק של צ'ארלי קאופמן.

    וכל סחרור הוואן-שוטס הזה, כולל הטיפוסים דרך העדניות (והתופים הג'אזיים שברקע – ובפרט הבדיחה לקראת הסוף), הופך את כל הצפייה לדרוכה ורציפה.

  9. רני 31 ינואר 2015 ב - 1:03 קישור ישיר

    סרט מבריק, לא רק בגלל הכוריאוגרפיה המדהימה של המצלמה והשחקנים, לא רק בגלל המשחק האדיר של קיטון ונורטון וכולם, אלא בעיקר בגלל החיבור הנפלא בין צורה לתוכן והעובדה שניתן לקרוא את אותו הסרט עצמו בכמה דרכים וכולן שוות ערך. נפלא.

  10. אסתי 31 ינואר 2015 ב - 9:37 קישור ישיר

    סרט נפלא! סרט שכולו שיעור משחק אחד גדול לשחקנים ואנשי התיאטרון ולסלבריטיז הקבועים והתורנים.
    הוא הזכיר לי את כל הכאב שבעבודת השחקן ואת כל העונג. את חשיבות ה"אמת" על הבמה. את היופי שהכאן והעכשיו יוצר. את האדרנלין וההתמכרות לו. אך מעל כל זה את הצורך להישאר אדם פשוט , ובהוואעל אגו "בשליטה" וכמובן איש משפחה כדי לא להשתגע……

  11. רון 2 פברואר 2015 ב - 0:33 קישור ישיר

    סרט נפלא עם הרבה ביצים (כמו שגם נאמר בסרט עצמו)
    אני ממש נהנתי מהסרט ומהביקורת

    משפט נפלא:
    אני אוהב את זה שבעברית ״דיבור״ ו״דבר״ באים משורש דומה, ללמדנו שבעברית לדיבור דווקא כן יש תוקף של ״דבר״

  12. אלי 3 פברואר 2015 ב - 22:08 קישור ישיר

    יאיר, ביקורת יוצאת מן הכלל. בראבו!

  13. דודי מ 7 פברואר 2015 ב - 7:07 קישור ישיר

    עכשיו אחרי צפייה שנייה – חוש ההומור מצוין, המשחק משובח, הסרט למרות הכול, קולח ועם קצב פנימי הגיוני ששט קדימה יפה.
    ((ספוילר)) אני שונא פנטזיה אז החלקים הללו בשבילי קצת הרסו את החוויה.

    אבל נו, אם לא היו סרטים מעזים בעולם, לא היה משעמם יותר ?
    צודקים המבקרים לשלילה גם- הסרט גם חושב שאומר הרבה מימה שהוא באמת אומר.
    עם זאת- בשורה התחתונה- נהניתי מהסרט. הסיפור טוב ומעניין. רוב הדיאלוגים מעניינים ואפילו הגיוניים לתסריט המיוחד (אך לא מושלם) הזה.

    4 כוכבים. לא 5. אבל הרבה מעל 1- בזכות התעוזה וחוש ההומור.

    לבינתיים- מה"גדולים"- בין כוכבים ובירדמן הם הסרטים הטובים של השנה האחרונה.
    אבל- כמו גדול, אשמת הכוכבים ומשחק החיקוי סגנים ראויים ומצוינים גם.

    נעמי וואטס, מייקל קיטון ואדוארד נורטון הם שחקני על. ממש ככה.
    וואטס אפילו לא מוערכת מספיק. אדירה.


השאירו תגובה