30 אפריל 2015 | 07:00 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״בורג״, ביקורת

״בורג״

״בורג״

הייתי זקוק לשתי צפיות כדי לאהוב את ״בורג״, סרטה השני של שירה גפן, שהוצג בבכורה בפסטיבל קאן לפני שנה. בצפייה הראשונה, במסגרת פסטיבל הקולנוע של ירושלים, הערכתי את הסרט, את ערכיו האסתטיים (הצילום של זיו ברקוביץ׳, עבודת הסאונד והפסקול של עמית פוזננסקי ואלכס קלוד) ואת רגעיו האבסורדיים (מזכר למאמר עתידי: ההשפעה המאוחרת של ״מלכוד 22״, סרטו של מייק ניקולס, על הקולנוע הישראלי של המאה ה-21. גם ב״בורג״ וגם ב״אפס ביחסי אנוש״ מצאתי ציטוטים ואזכורים מתוך הסרט המבריק וחסר ההיגיון ההוא). הערכתי, אבל לא אהבתי. נותרתי קריר אליו. ציפיתי לסרט, קיבלתי מיצב אמנותי. בצפייה השניה, כשכבר ידעתי למה לצפות, ידעתי לא לחפש ב״בורג״ אלמנטים עלילתיים, או מניעים דרמטיים, או כל מרכיב של קולנוע מיינסטרימי, והבטתי בו כפי שאדם מביט בהופעת מחול: הקצב, הקומפוזיציה, הקונספטואליות, התנועה, הסמליות. ומצאתי יצירה מבריקה. לכן חשתי שזהו סרט שמקום הקרנתו הטבעי הוא במוזיאון – זה גם סרט שעוסק באמנות, בחיים כאמנות, באמנות כחיים, הוא סרט שמזמין את הצופים להתבונן בחייהם כמו צעידה בגלריה, לנתח רעים, דימויים ותחנות. אם לא במוזיאון, לפחות בסינמטק, שהוא מקום שבו עדיין יש לפעמים ציפיה לקולנוע כיצירת אמנות מופשטת, מושגית. זה סרט שהוא ההפך המוחלט מבידור, שזה התפריט המוגש במזנון הקולנועי המהיר שהוא סינמה סיטי. והרי, מהו בידור? בידור הוא קרוב משפחה של ״פיזור״ (״שיערה מתבדר ברוח״), זו החוויה שאנחנו מחפשים כשאנחנו רוצים לתת למוח שלנו להתפזר. ואילו ״בורג״ אינו סרט המציע בידור אלא מיקוד. הוא מבקש מאיתנו להבחין בברגים הקטנים שמחברים יחד את קירות חיינו, לערוך בדק בית, להבטיח שהבית לא מתמוטט.

הסרט נפתח בשוט של שרה אדלר ישנה. כתבתי על השוט הזה כאן, ועל הדמיון – הצורני והתימאטי – המפתיע שלו לשוט הפתיחה של ״פרינסס״. ואז המיטה קורסת, והגיבורה נופלת ממנה וחובטת את ראשה ברצפה. מאותו רגע היא מסתובבת כמו סהרורית בחייה. היא אינה זוכרת את שמה ואינה בטוחה מי היא ולמה היא. רק בצפייה השנייה שמתי לב לכך שהסרט למעשה בנוי כחלום – כשם שאנחנו עוברים ממקום למקום בחלום שלנו בלי להבין איך הגכנו לשם, כך גם כאן – חלומה של הגיבורה שתודעתה מתפצלת לשתי דמויות (והסרט מכיל כמה וכמה התפצלויות כאלה). והכל מתחיל כשהגיבורה מגלה שלמיטה החדשה שהיא קיבלה חסר בורג. וכך, היא מתקשרת לשירות הלקוחות של חברת הריהוט ואומרת: שלום, אני מיכל. חסר לי בורג.

סינמסקופ ברדיו הקצה: האזינו לשיחה על ״בורג״ וגם על ״פנסיון פראכט״ ו״צילי״. לחצו כאן

קוראים לה מיכל קיים. אולי כי היא לא באמת קיימת. היא אמנית ישראלית שגרה בעין כרם ועבודתה החדשה התקבלה לביאנלה. בצד השני של החיים, בצד הנסתר מעיניה, נמצאת ההפך הגמור שלה: נדין, אשה פלסטינאית, שעובדת בחברת הריהוט ומאבדת את עבודתה בגלל הבורג החסר. האחת היא הנגאטיב של השניה: האחת לא רוצה ילדים, השניה מעמידה פני הרה; האחת מתנהלת בעולם קצת כמו זומבי, השניה מלאת חיים, רוקדת לעצמה. אבל שתיהן אאוטסיידריות, כאלה שהחברה מתייחסת אליהן כאל נשים בעייתיות. בצפייה שניה, מעט יותר עירנית וחדת מבט, קו הקיפול הסימטרי בין שתי הדמויות האלה נחשף כששמים לב שאת דמותם של בני הזוג של שתי הנשים מגלם אותו שחקן. פיצול, בבואות, חידות.

״בורג״ של שירה גפן

״בורג״ של שירה גפן

המוטיב המרכזי בסרט הוא הבית. צוות צילום גרמני מגיע לביתה של מיכל, האמנית הנודעת, לצלם כתבה על האמנות שלה. ״זה בית ערבי״, מפטיר הצלם בגרמנית בגועל, מעל לראשה של המרואיינת. זה אחד מעשרות רגעים של אירוניה, שנעה על הציר שבין עידון ובין בוטות. הגרמני מאוד מוטרד מהכיבוש, מהעובדה שמישהו גר בבית שהיה שייך למישהו אחר לפני המלחמה. בישראל, זה מגעיל אותו. חברת הרהיטים שממנה קונה מיכל את המטה ובה עובדת נדין נקראית ״איתקה״ (בעיצוב טיפוגרפי שקצת מזכיר את ״איקאה״). ב״האודיסיאה״ של הומרוס, איתקה הוא ביתו של אודיסיאוס, איתקה הוא הבית, הוא היעד אליו הוא נכסף, הוא המקום אליו הוא מנסה להגיע בסוף מסעו. ומרגע שמיטתה של מיכל נשברת, אנחנו מבחינים שהיא זרה בביתה.  ומרגע זה מתחיל מהלך, שהוא יותר סמלי מאשר עלילתי, שבו שתי הנשים (שנפגשות רק בסצינה אחת באמצע הסרט) יחליפו מקום. הסרט מבקש מאיתנו ללקט את הרמזים ולעקוב אחריהם כמו פירורי לחם, כמו הברגים שנדין מפזרת כדי לסמן את דרכה חזרה הביתה.

כך למשל: באתר של חברת ״איתקה״, מופיעה ססמת השיווק ״החלומות שלך בפנים״. עוד רמז לכך שהסרט מתקיים במעין מצב של חלום. כשמגיעה המשאית עם המיטה החדשה, ססמת השיווק עליה היא כבר ״זה לא כסא״, רמז לציוריו הסוריאליסטיים, דמויי החלום, והאבסורדיים, של רנה מגריט. והמוזיקה המתנגת במצב ההמתנה על קו הטלפון של החברה היא ״מפצח האגוזים״, עוד יצירה המתרחשת בחלום, בזמן השינה.

במילים אחרות, כשם שהאמנית בסרט מעבדת את חייה לעבודות וידיאו, כך ״בורג״ הוא העיבוד הכמעט אבסטרקטי של נקודת המבט של שירה גפן על המציאות סביבה: מציאות של מתיחות בין יהודים וערבים, גברים ונשים, הורים וילדים, אמנים והקהל שלהם. מציאות שכמעט כל פן בה הוא בעל פוטנציאל טראגי, אבל שגפן מוצאת על פי רוב את האירוניה שבו. ככזה, הסרט מכיל לא מעט הברקות ויזואליות מקסימות, ועלינו לצפות בו כמי שמלקטים דימוי אחר דימוי, סמל אח סמל, בכל סצינה וסצינה.

ולכן, כמו מיצב מוזיאלי או הופעת מחול, מרכז תשומת הלב ביצירה מופנית אל הצד הבימתי, הכוריאוגרפי. העריכה והפסקול יוצרים סרט שמרכז הכובב שלו הוא במוזיקליות שבו. ובמסע המושגי שלה, גפן עורכת מחוות קטנות, אם אני מזהה נכון, לאנשים שהשפיעו עליה בדרך. למשל, בן הדוד של אביה, אסי דיין: הסצינה בה מסתובב שרה אדלר בתוך התערוכה של עצמה, ושומעת א האוצרת מנתחת את חייה באמצעות עבודה, נראית כמו מחווה ישירה לסרטו של דיין, ״מר באום״ (שם הופך אדם ברוך את חייו של אותו מר באום למיצג מוזיאלי, הראוי לניתוח). גפן שיחקה בסרט ההוא. הסצינות במחסום, שהופכות את המחסום הצה״לי למין במת פרפורמנס, והסצינות ליד גדר ההפרדה, מזכירות את סרטיו של אליה סולימאן, ״התערבות אלוהית״ ו״הזמן שנשאר״. סולימאן, כמו גפן, הביא עולם של אבסורד וסלפסטיק אל מציאות של כיבוש ומתיחות בין ערבים ויהודים, חיילים ואזרחים. אפילו אחיה של הבמאית, אביב גפן, ובן זוגה, אתגר קרת, מוצאים דרך להשתלב פנימה, במה שנראה כמו מיקס ההשראות, החלומות והאסוציאציות הגדול.

תהליך הפיצול של מיכל אינו רק קשור בזהות דתית ולאומית, אלא גם בזהות מגדרית. בשני מקרים בסרט, שחקניות מגלמות חיילים (חפשו, למשל, את חן יאני בתפקיד הנהג הצבאי), והטשטוש בין מי זו בת ומי הוא בן חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים (עוד נקודת דמיון ל״פרינסס״, אגב). זהו, לפיכך, סרט העוסק בגבולות ובמחסומים, שיכולים בשלב זה להיעלם רק בכוח הדמיון.

כל זה, יוצר חוויה אודיו-ויזואלית נהדרת, לרגעים מבריקה ממש (ולרגעים, בעלת מטאפורות קצת בוטות מדי), שקהל שמגיע בחיפוש אחר עלילה קוהרנטית עשויה למצוא כחוויה מתסכלת. אבל מי שיודע לצפות לסרט שהוא על קו התפר שבין סאטירה לווידיאו ארט, יימצא יצירה מרתקת, מקורית ומאוד יוצאת דופן. בסוף המסע, על משאית ההובלה, שכבר עושה את דרכה מביתה של מיכל בחזרה אל המפעל, כבר מופיע הכיתוב ״אלוהים, כמה הכל מוזר היום״. שוב ושוב לסמל לנו שהסרט הזה אינו מתרחש במימד המציאות, אלא במימד הסמלי, המטאפורי, שלה.

 

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״בורג״, ביקורת”

  1. אסף 30 אפריל 2015 ב - 8:20 קישור ישיר

    לא ראיתי, אבל זו ביקורת מבריקה, ועכשיו מתחשק לי ללכת לאוזן, להוציא ו לראות. תודה!


השאירו תגובה