26 פברואר 2016 | 11:53 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

״טרמבו״, ביקורת

בריאן קרנסטון ב״טרמבו״. מעניק משמעות חדשה למילים ״שובר שורות״

בריאן קרנסטון ב״טרמבו״. מעניק משמעות חדשה למילים ״שובר שורות״

סיפורו האמיתי של התסריטאי דולטון טרמבו, הוא אחד המדהימים והמפחידים בתולדות הוליווד. סוף שנות הארבעים, אמריקה ניצחה את מלחמת העולם השנייה והפכה למעצמת-על, לשוטר העולמי. השפעות המלחמה תכף יורגשו בתקופת פרוספריטי כלכלי שישנה לחלוטין את אורח החיים של הבורגנות האמריקאית. ובדיוק בתקופה הזאת, שבה אפשר לרגע להתרווח לאחור ולחיות בנוחות, מחליטים כמה סנאטורים שמרנים להתחיל לרדוף את חברי המפלגה הקומוניסטית באמריקה. הטענה שלהם: מי שהוא חבר המפלגה הקומוניסטית הוא בוודאי גם מרגל לטובת ברית המועצות. עבור חלק מסוים מהימין הקיצוני באמריקה בשנות ה-40, הקומוניסטים היו איום הרבה יותר גדול לשלום העולם מאשר הנאצים. הסרט ״טרמבו״, על פי תסריט מאת ג׳ון מקנמרה ובבימויו של ג׳יי רואץ׳, מציג גם את הצד הזה של ציד המכשפות הקומוניסטי, שיהיה מזוהה בשנות החמישים עם דמותו של הסנאטור ג׳וזף מקארתי: היה בו בסיס אנטישמי לא מבוטל, שראה קשר בין יהדות ובין קומוניזם, כגורמים שחותרים תחת יסודות אמריקה. אחת הדמויות הבולטות ברדיפת התומכים בקומוניזם בהוליווד היה סם ווד, אחד הבמאים המפורסמים של הוליווד בשנות ה-40, שהיה גם אנטישמי מוצהר, ותומך של המפלגה הנאצית (למשך תקופה מסוימת, לצד חברו הטוב וולט דיסני, אבל זה לא מוזכר בסרט).

דולטון טרמבו לא היה יהודי. להפך, הוא התגלמות הוואספיות האמריקאית, אבל זה אולי לא מקרי שכיום הוא מזוהה כתסריטאי שחתום על ״אקסודוס״ הפרו-ציוני ועל ״ספרטקוס״, שהיה עבור קירק דאגלאס משל גאולה יהודי. אבל טרמבו, שהיה חתום על להיטי קולנוע במהלך כל שנות ה-40, הפך לתסריטאי המפורסם ביותר מבין אנשי הרשימה השחורה, האנשים שהוליווד סירבה להעסיק בחשד שהיו חברי המפלגה הקומוניסטית. טרמבו גם היה הנציג הבולט ביותר בקבוצה המוכרת כ״The Hollywood Ten״, עשרה תסריטאים ובמאים הוליוודיים שב-1947 החליטו שלא להעיד מול חברי הקונגרס שחקרו ״פעילות אנטי אמריקאית״, ועל כן נשפטו על ביזיון הקונגרס ונשלחו לשנת מאסר בכלא (דמויות מוכרות נוספות בעשיריה של הוליווד היו הבמאי אדוארד דימיטריק, שביים את ״המרד על הקיין״, והתסריטאי רינג לרדנר ג׳וניור, לימים זוכה האוסקר על ״מ.א.ש״).

זו היתה תקופה אפלה ונוראית בדברי ימי הוליווד, שבה יוצרים כמו איליה קאזאן ואיין ראנד, שיתפו פעולה עם הקונגרס והלשינו על עמיתיהם, אבל היא הולידה קולנוע משובח. אנשי השמאל ההוליוודי, שהבינו שהימין עוקב אחריהם (באמצעות האף.בי.איי), ושאנשי הימין של הוליווד מנסים לזרוק אותם מהעיר (חלקם, כמו צ׳רלי צ׳פלין וג׳וזף לוסי, אכן בחרו לעבור לחיות מחוץ לארצות הברית באותן שנים), יצרו גל של סרטים חתרניים. אני שומע לא מעט אנשים שמשתמשים באופן שגוי במילה ״מקארתיזם״ לגבי המציאות הישראלית, שבה התמיכה באופוזיציה נחשבת כרגע כבגידה במדינה. ומנגד, אנשי ימין שחושבים שביקורת מצד השמאל היא השתקה מקארתיסטית בפועל. ובכן, לא. למרות התחושה שבה אנשים מוקעים על עמדותיהם הפוליטיות – דבר שתמיד היה בישראל, אגב, תשאלו את עמוס גיתאי ויקי יושע – חופש הביטוי עדיין קיים, אבל כמו תמיד דורש אומץ. מה ששנות החמישים, וימי ועדת מקארתי מלמדים אותנו, זה שלאמנות יש את הכוח החתרני לעקוף מגבלות של חופש ביטוי. למעשה, זה כוחה הגדול. אתה לא באמת אמן עד שמישהו לא דורש ממך לסתום את הפה, ואתה מוצא דרכים עקיפות לבטא את עצמך. הדרכים העקיפות והסמליות והמטאפוריות האלה, לא רק שלרוב יש להם השפעה גדולה יותר על הקהל, הן באמת מבטאות כשרון אמנותי, היכולת לומר דבר אחד, אבל להגיד באותה נשימה דבר אחר לגמרי. לא תיתכן אמנות חתרנית ללא צנזורה. אמנות חתרנית היא האמנות שניטלה ממנה הרשות להיות רדיקלית. אבל האמת היא שאמנות חתרנית מאריכה ימים הרבה יותר מאשר יצירות רדיקליות שכמעט תמיד יתיישנו. ומשום כך, הטלה של צנזורה פוליטית על היצירה הישראלית, לו תגיע באמת (כרגע, הצנזורה היחידה שהאמנים בארץ צריכים לחשוש ממנה היא צנזורה עצמית, צנזורה מתוך פחד להיות קונטרוברסליים), תהיה יום נורא לדמוקרטיה הישראלית, אבל היא עשויה להיות יום גדול לאמנות, שתצטרך למצוא דרכים עקיפות כדי להיות פוליטית. שנות החמישים וימי מקארתי הולידו סרטים כמו ״פלישת חוטפי הגופות״ ו״ליל המתים החיים״, ושלל סרטי אימה נוספים, שהיו משלים מבריקים על חברה שאיבדה צלם אנוש, ומיישרת קו עם דוקטרינה מוכתבת.

הסרט ״טרמבו״, לפיכך, הוא יצור כלאיים מעט משונה. ג׳יי רואץ׳, הבמאי, עשה את פרסומו בזכות בימוי קומדיות כמו ״אוסטין פאוורס״ ו״פגוש את ההורים״ (וסרטי ההמשך) וההפקה של סרטיו של סשה ברון כהן (״בוראט״ ו״ברונו״) – ומבחינתי ההישג העיקרי של חייו הוא העובדה שהוא נשוי לסוזנה הופס, סולנית הבנגלס, ושהוא התגייר למענה – אבל ב-2008 הוא עשה פניית פרסה יצירתית ויצר שיתוף פעולה מתמשך עם התסריטאי דני סטרונג, ליצירת סדרה של סרטים פוליטיים עבור HBO – ״ספירה חוזרת״, על הבחירות של 2000, בהן הפסיד אל גור לג׳ורג׳ בוש הבן, על בסיס ספירת קולות שנויה במחלוקת בפלורידה, ו״Game Change״, על שרה פיילין. במידה מסוימת, ״טרמבו״ נראה כמו המשך של הסרטים האלה, שהיו בעיקר כרוניקה סוחפת אך יבשה של אירועים אמיתיים. חסרונו הגדול של הסרט הוא העובדה שנדמה ש-HBO נראה כמו הבית הטבעי שלו. זהו סרט קולנוע, על קולנוע, אבל עם מעט קולנוע. יש בו משהו דברני, פולמוסי וענייני. הוא מציג מצוין את טרמבו הרטוריקן, אבל חוטא לטרמבו הדרמטורג.

ובכל זאת, למרות מגרעות יצירתיות, יש משהו סוחף וחיוני בסרט הזה, שהופך אותו לא רק לראוי לצפייה אלא גם למשמעותי. הסרט מחולק פחות או יותר לשני חלקים כמעט שווים. הראשון עוסק במאבק הפוליטי של טרמבו, בעמדותיו – שקראו להיטיב עם הפועל הפשוט – ובמחיר המקצועי והאישי שהוא שילם לא רק על האידיאולוגיה שלו, אלא על הזכות העיקשת שלו להמשיך לבטא אותה, גם כשהמיינסטרים דרש שקט תעשייתי, שפירושו נאמנות אילמת להשתקות הקיצוניים. אבל דווקא החלק השני מעניין ואנרגטי יותר, וזה החלק בסיפורו של טרמבו שהופך אותו לכה משמעותי. בעשר השנים שבהן היתה הרשימה השחורה בתוקף טרמבו הקים לעצמו מפעל לתסריטאות בשמות בדויים. הוא כתב, כך נראה, יותר תסריטים בעשור הזה מאשר בכל חייו, ולכל סוג של סרט. יש כאן לקח: אדם עם כשרון יכול להפוך כל טראש ליצירה בעלת משמעות, ואפילו למשל בעל ערך חברתי. שיתוף הפעולה של טרמבו עם מפיק סרטי הזבל פרנק קינג (בגילומו של ג׳ון גודמן) היטיב עם שניהם: לטרמבו היתה פרנסה, ובהתוצר הירוד של קינג שודרג פלאים, עד כדי כך שאחד מסרטיו, ״The Brave One״, זכה באוסקר על תסריט – אחד משני התסריטים עליהם זכה טרמבו באוסקר, אבל בשמות בדויים (השני היה ״חופשה ברומא״ עם אודרי הפבורן וגרגורי פק). זה היה המקום שבו טרמבו גם יישם את מה שהטיף לו, ועשה מיקור חוץ לתסריטים אצל עמיתיו המוחרמים, ובכך סיפק לכולם עבודה בזמן שהם היו אמורים להיות מנודים.

״טרמבו״ גם מתבונן יפה בסתירות האינהרנטיות באישיותו של דולטון טרמבו, ובעצם בכל המערכת האידאולוגית האמריקאית: הוא נובו-ריש בורגני בעל עמדות מרקסיסיטיות, עליהם הוא שש לדבר, אבל בספק אם הוא היה מוכן ליישם את העקרונות עליהם הטיף; הוא אשף מילים ונאומים שכתב גם יצירות קלילות ואווריריות; הוא נלחם בלהט עבור האדם הקטן, המוחלש, אבל היה לא אחת עיוור לצרכי הקרובים אליו, ובעיקר בני משפחתו. הוא היה אצילי, אבל לאו דווקא בן אדם. הסתירות האלה מומחשות בסצינות של טרמבו עם דמות בשם ארלן הירד (בגילומו מלא הלהט של לואי סי.קיי). לא היה תסריטאי בשם זה בין עשרת אנשי הוליווד שהואשמו בביזיון הקונגרס, ללמדנו שהסרט לוקח קצת חרויות עם הסיפור האמיתי, ומקבץ כמה דמויות יחד. הירד הוא קומוניסט אמיתי (אולי לכן בחרו בשחקן כל כך ג׳ינג׳י לגלם אותו) שלא מסוגל לחיות עם הסתירות האלה, הוא מגויס כולו. ולכן הוא גם תקוע מבחינה מקצועית: הוא לא מסוגל להיות חתרן. כל מה שהוא כותב הוא מניפסט פוליטי בוטה, ולכן – אנחנו מבינים – התסריטים שלו פשוט פחות טובים. טרמבו, לעומתו, מצליח להתנהל באופן חלקלק בין כל הצדדים והסתירות ולהחביא את הפוליטיקה שלו באופן עמום יותר ביצירותיו. לכן זוכרים את שמו ואת סרטיו עד היום. זה שיעור ביצירה, ובאפקטיביות (או היעדרה) של האמנות פוליטית במפגיע.

וההפתעה הגדולה בסרט היא בריאן קרנסטון. קרנסטון הוא תעלומה עבורי: הוא היה נפלא בכל תפקידיו בטלוויזיה, בין אם זה האבא ב״מלקולם באמצע״ או וולטר ווייט ב״שובר שורות״, אבל הוא מעולם לא היה טוב, או מעניין או אפילו זכור בקולנוע. כאילו שמסך הקולנוע מדלל את הנוכחות שלו לאפס. ואילו כאן, הוא עולה בלהבות. טרמבו היה רטוריקן בחסד, איש שבערו בו מילים, וקרנסטון מצליח לגלם אותו עם הלהט ההרסני הזה, שמנפנף בלפידי המחאה בעוז, אבל גם מסרב להבחין שהוא באותה הזדמנות גם מבעיר לעצמו את הבית.

״טרמבו״ הוא סרט עם לקח בצידו – לא רק להילחם על עקרונות, לא רק להימנע מקונפורמיזם, אלא בעיקר לדעת להתייצב לצידו של האדם שנזקק לכך. אחרי עשר שנים של פחדנות הוליוודית, היו צריכים את האומץ של אוטו פרמינג׳ר, קירק דאגלס וסטנלי קובריק כדי לרסק את הרשימה השחורה. ובסופו של דבר ״טרמבו״ אינו רק שיעור מצוין בהיסטוריה של אמריקה ושל הקולנוע, הוא גם יצירה מעוררת השראה.

=====================

=====================

מדהים איך שני סרטים יוצאים באופן רנדומלי לבתי הקולנוע בארץ בהפרש של שבוע זה מזה, וכמה הם קרובים. ״טרמבו״ הוא סרט רציני וכבד על נושא שהאחים כהן עושים ממנו צחוק ב״יח הקיסר״. בשני הסרטים אנו רואים מפגשים לימוד ודיון של תסריטאים קומוניסטים, שמנסים לשנות את השיטה ההוליוודית הקפיטליסטית – גם להשוות שכר, אבל גם להשתמש בתוצר ההוליוודי כדי להחדיר באמצעותו רעיונות ליברלים. בשני הסרטים מופיעה דמותה ההרסנית של הרכילאית הדה הופר (בגילומה של טילדה סווינטון אצל האחים כהן והלן מירן אצל ג׳יי רואץ׳), ובשני הסרטים הנוכחות של אולפני אם.ג׳י.אם בולטת. שני הסרטים מתרחשים ממש באותם שנים, בדיוק בשנים שבהן מתרחשים כעת גם הסרטים ״קרול״, ״ברוקלין״ ו״גשר המרגלים״. מה קרה לכך שחמישה סרטים בני אותו שנתון מתרחשים בשנות החמישים? ובאופן ממוקד יותר שימו לב שגם ״טרמבו״, גם ״יחי הקיסר״ וגם ״גשר המרגלים״ מתייחסים באופן אחר ל״בהלה האדומה״ של אמריקה בשנות החמישים. פתאום ליות קומוניסט זו לא מילת גנאי ולא מקור לפחד. שלושת הסרטים מוציאים מהמילים ״קומוניזם״ ו״סוציאליזם״ את הסאבטקסט הבוגדני והאנטי-אמריקאי שהמפלגה הרפובליקנית הכניסה לתוכו מאז שנות ה-40. הסרטים האלה מייצגים את הלך הרוח האמריקאי שמאפשר לפוליטיקאי כמו ברני סנדרס להפוך לאדם כה משפיע ומשמעותי, כשהוא נושא רעיונות שבשנות ה-40 היו מוליכים אותו למעצר, חקירה פדרלית והחרמה. כיום, הוא בעל סיכוי מסוים להפוך לנשיא, או לפחות לדמות פוליטית משמעותית. דולטון טרמבו בוודאי היה נהנה לכתוב לו את נאומיו.

 

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “״טרמבו״, ביקורת”

  1. חדש באתר 26 פברואר 2016 ב - 19:19 קישור ישיר

    מאמר מצויין, כתוב היטב, אפשר לומר מלהיב.

  2. שירן 17 מרץ 2016 ב - 16:20 קישור ישיר

    "זו היתה תקופה אפלה ונוראית בדברי ימי הוליווד, שבה יוצרים כמו איליה קאזאן ואיין ראנד, שיתפו פעולה עם הקונגרס והלשינו על עמיתיהם, אבל היא הולידה קולנוע משובח"
    אני מחפשת מאמר\כתבה שמוכיחה כי איין ראנד לקחה חלק ברדיפת האמנים…תוכל לעזור לי בבקשה?


השאירו תגובה