18 מרץ 2016 | 00:26 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

לקראת פתיחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים: זו התקופה האפורה של הקולנוע הצרפתי

איזבל הופר וז׳ראר דפדייה ב״עמק האהבה״

איזבל הופר וז׳ראר דפדייה ב״עמק האהבה״

לפני קצת פחות מחודש, ב-28.2, זכה אניו מוריקונה באוסקר הראשון של חייו, על הפסקול שכתב ל״שמונת השנואים״ של קוונטין טרנטינו. אבל יומיים לפני כן, מוריקונה הפסיד את פרס הסזאר – המוענק על ידי האקדמיה הצרפתית לקולנוע – על פסקול לסרט אחר שהלחין ב-2015: ״בחודש מאי תעשה מה שתרצה״, סרט צרפתי תקופתי בבימויו של כריסטיאן קריון. צריך לזכור את זה, כי גם בגיל 87 מוריקונה עדיין רחוק מפרישה והוא ממשיך להלחין מוזיקה להמון סרטים שלא שמעתם עליהם (הטריילר לסרט החדש של ג׳וזפה טורנטורה, מי שכבר עבד עם מוריקונה על ב״סינמה פרדיסו״ ו״מלנה״, כבר מציין בגאווה שהמוזיקה היא מאת זוכה האוסקר, אניו מוריקונה). בסוף השבוע ייפתח בישראל פסטיבל הקולנוע הצרפתי ובו תוכלו לצפות בסרטו של קריון (הבמאי של ״הסנונית שמבשרת את האביב״ ושל ״חג שמח״), המתרחש בימי הכיבוש הנאצי בצרפת, עם המוזיקה של מוריקונה (דיברתי על הסרט ועל הפסקול בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה, החל מדקה 48:00).

לחובבי קולנוע צרפתי שגרים בישראל (ולא דוברים צרפתית), יש רק שתי דרכים לנסות להבין איך נראתה השנה החולפת של הקולנוע הצרפתי: עיון ברשימת הסרטים שזכו בסזאר בפברואר, וצפייה בסרטים שמגיעים לסינמטקים בפסטיבל הצרפתי במרץ. המעקב הזה לא באמת מציג את מהלכי העומק של הקולנוע, אלא רק את מושאי הקונסנזוס בו, אבל הוא בעיקר נותן לנו תמונה למצבו של הקולנוע הצרפתי בישראל, שהרי צרפת היא המדינה השנייה הכי אהובה על מפיצי הקולנוע בארץ, אחרי אמריקה. ו-2015 היתה שנה מצוינת לקולנוע הצרפתי בארץ. אני מביט ברשימת הסרטים הבולטים בסזאר השנה, ורואה שכמעט כולם הגיעו בנסיבות כאלה או אחרות ארצה: ״פאטימה״, הסרט הזוכה בסזאר, הוקרן בסינמטקים במסגרת המחווה שערכה מכללת ספיר למסגרת ״השבועיים של הבמאים״ בפסטיבל קאן; ״זכרונות נעורים״ של ארנו דפלשן, זוכה פרס הבימוי, הוקרן בפסטיבלים שונים בשנה החולפת; ״מרגריט״, זוכה פרס השחקנית, הוקרן מסחרית; ״ערכו של אדם״, זוכה פרס השחקן, הוקרן בארץ מסחרית; ״ילדות פרא״, אחד הזוכים הגדולים בפרסי הסזאר (כולל פרס הפסקול, על חשבונו של מוריקונה), הוקרן בארץ מסחרית, ואף זכה להצלחה גדולה; ״הנסיך הקטן״, זוכה הסזאר לסרט אנימציה, הוקרן בארץ מסחרית ובהצלחה סבירה; ועכשיו, בפסטיבל שייפתח השבוע, נזכה לצפות בארבעה סרטים בולטים נוספים מהיבול הצרפתי של 2015: ״בראש מורם״, סרטה של עמנואל ברקו, שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן וזכה בשני פרסי סזאר (שחקן משנה ותגלית), ״מלך שלי״, סרטה של מייוואן, שבו משתתפת עמנואל ברקו כשחקנית, ועליו זכתה בפרס המשחק בפסטיבל קאן; ״גלימת השופט״, שזכה בפרס הסזאר לשחקנית משנה; ו״עמק האהבה״, שזכה בפרס הסזאר לצילום, ומן הסתם ימשוך אליו הכי הרבה תשומת לב, בגלל העובדה שמשחקים בו ז׳ראר דפרדייה ואיזבל הופר, שהם עדיין כנראה השחקנים הצרפתיים הכי מפורסמים בעולם.

מסקנות:

א. אם אתם מאמינים שפרסי הסזאר אכן מייצגים את המיטב של הקולנוע הצרפתי, הרי שכל הסרטים שזכו השנה הוקרנו או יוקרנו בארץ, בהקרנות מסחריות או סינמטקיות. יפה.

ב. שימו לב לנוכחות הנשית בקולנוע הצרפתי. שלושה מהסרטים הכי בולטים שם השנה היו בבימויין של נשים: ״ראש מורם״, ״המלך שלי״ ו״ילדות פרא״. שני הראשונים הם של שחקניות שעברו לבימוי.

ג. קומדיות צרפתיות יצאו לחלוטין מהאופנה בישראל. עיון בטבלת הסרטים הצרפתיים הכי מצליחים של 2015 מגלה את העובדה שיש קומיקאי צעיר בשם קוו אדאמס שכבש את הקופות עם שני סרטים שמכרו יחד כשמונה מיליון כרטיסים: ״ההרפתקאות החדשות של אלדין״ ו״מורים סדרתיים 2״. לא שמעתי עליו מעולם, לא ראיתי אותו ולא ראיתי את סרטיו. אם בעבר סרטים כמו ״סיפור בזיגזג״, ״איזה מין מורים״ ו״שגעון של מסיבה״ היו הופכים להצלחות גם בישראל, כיום קומדיות צרפתיות מצליחות כמעט ולא מגיעות לישראל, אלא אם משחק בהן דני בון (אני אניח שזה בגלל שהסרטים האלה גרועים ולכן אף אחד לא מצא לנכון להביא אותם ארצה).

ד. ועכשיו מגיעה השורה התחתונה הטראגית: מבין כל הסרטים שכבר ראיתי ברשימה הנ״ל, אני חייב להגיד שלא באמת אהבתי אף אחד מהם, כולל ״הנסיך הקטן״. וזה נמשך כבר כמה שנים: הקולנוע הצרפתי הפסיק לרגש ולהסעיר, והוא נע בין שני קטבים מדכאים: צד אחד, הוא של הקולנוע הריאליסטי. זו התקופה האפורה בתולדות הקולנוע הצרפתי, כשהסרטים הכי בולטים הם כאלה שמצולמים במראה נטורליסטי עם מצלמות כתף, עם תאורה לא-מורגשת, ותחושה כללית שמדובר בסרטים ללא איפור, החיים כפי שהם. אנטי-קולנוע. בין אם אלה דרמות חברתיות כמו ״ערכו של אדם״ או ״בראש מורם״ או דרמות משפחתיות כמו ״מלך שלי״, כל הסרטים האלה נראים דהויים. זו תקופה שבה הבמאים עבדלאטיף קשיש, ז׳אק אודיאר ולורן קנטה הם היוצרים הכי גדולים ומשפיעים בקולנוע הצרפתי (שלא לדבר על האחים דארדן הבלגיים) ונדמה שכל הסרטים שתראו השנה מצרפת הם חיקויים שלהם. ומצד שני, סרטים כמו ״מרגריט״ או ״בחודש מאי תעשה מה שתרצה״ שיש בהם משהו מלאכותי, כמעט קיטשי, שמנסה להיות מסוגנן, מלא רגש וסנטימנטליות, אבל גם בו יש משהו עקר. לא מצאתי את האמצע, סרט שיש בו יופי, פיוט ורגש, סרט שלוכד אותך מראשיתו.

עמנואל ברקו ב״מלך שלי״ שביימה מייוואן

עמנואל ברקו ב״מלך שלי״ שביימה מייוואן

הנה כמה מהסרטים הבולטים השנה בפסטיבל הצרפתי בסינמטקים, שיתקיים עד ל-7.4:

״עמק האהבה״

בפסטיבל הצרפתי לפני שנתיים הוקרן הסרט (הבלתי נסבל) ״החטיפה של מישל וולבק״. כעת חוזר הבמאי, גיום ניקלו, עם סרט חדש. האטרקציה: הסרט מחבר שוב את ז׳ראר דפרדייה ואיזבל הופר, 35 שנים אחרי ששיחקו יחד בסרטים של מוריס פיאלה וברטרן בלייה. בשנים שחלפו, דפרדייה הגיע למימדים של מישהו שטרף שתי איזבל הופריות. אני בטוח שניקלו, שיש משהו ציני, מעושה ויומרני בסרטיו, התמוגג מהמפגש הוויזואלי בין מידות הפטיט של הופר ובין הר האדם שהוא דפרדייה כיום. השניים מגלמים זוג גרוש שמגיע לארצות הברית (לעמק המוות, כדי שמשחק המילים של שם הסרט יהיה ברור), בעקבות מכתב ההתאבדות של בנם, מכתב שמוציא אותם למסע במדבריות קליפורניה. ברמה הוויזואלית והרעיונית, אני יכול לדמיין את ניקלו חושב על משהו כמו ״פריז, טקסס״ – סרט מסע מדברי קוואזי-פילוסופי. אבל נדמה לי שמישהו כמו מייקל ווינטרבוטום (עם סרטים כמו ״9 שירים״ ו״קוד 46״) או ברונו דומון (שיצר סרט דומה בשם ״29 דקלים״) הם יותר מודל ההשראה: למרות הסגנון, יש תחושה של סדנת משחק מאולתרת בסרט, בו דפרדייה והופר הם גם דמויות, אבל הם גם קצת מגלמים את עצמם ומתמודדים עם הפרסום ועם הפרסונות שלהם.

״בראש מורם״

השחקנית עמנואל ברקו ביימה סרט שעוסק בניסיונות השיקום של נער שוליים על ידי צוות של אנשים טובי לב, ביניהם עובד סוציאלי (בנואה מז׳ימל) ושופטת נוער (קתרין דנב). העובדה שרוב הסרט נסוב סביב מפגשיו של הנער במשרדה של השופטת גרמה למבקר של ״וראייטי״ להשוות את הסרט הזה, שפתח את פסטיבל קאן ב-2015, ל״גט, המשפט של ויוויאן אמסלם״ של שלומי ורונית אלקבץ, שהוקרן בקאן ב-2014. ״גט״, הוא הוסיף, היה טוב יותר. צודק לחלוטין, חוץ מהעובדה שאין שום קשר בין הסרטים. אם כבר, אז ״בראש מורם״ הוא גרסה מעיקה ולא נעימה של הסרט האמריקאי ״Short Term 12״, שמתרחש בעולם דומה של בית אמנה, בו מנסים אנשי מקצוע ללוות את חייהם של בני נוער שמשפחתם וקהילתם התייאשו מהם. יש ל״בראש מורם״ כמה בעיות בולטות: למשל, כתיבה דלה וחשיבה קולנועית בנאלית. אבל הבעיה הכי חמורה היא העובדה שהדמות הראשית בסרט, של הנער מלוני, היא באמת בלתי נסבלת וורמת לנו לתהות למה להמשיך לעקוב אחריו, כשכל מה שהוא עושה זה לצעוק, לכעוס, לגנוב מכוניות ולרסק אותן, להכות, ללעוג ואז גם לתקוף מינית ולאנוס. אבל כל הצוות כל כך דובק בו ומסרב להרים ידיים ממנו שאני הייתי חייב להמשיך איתו עד סוף הסרט ולתהות בשביל מה זה היה טוב, ולמה סרט כה אפרורי ונטול חגיגיות (או קולנוע) נבחר לפתוח את פסטיבל קאן.

״מלך שלי״

הבשורות הטובות: עמנואל ברקו היא שחקנית הרבה יותר טובה מאשר במאית. ב״מלך שלי״ היא מופיעה בתפקיד הראשי בסרט שביימה שחקנית אחרת, מייוואן. הסרט הזה נקנה להפצה בישראל, ולמרות שהוא דורש סבלנות רבה, יש לו סיכוי קטן להצליח בקרב אלה שחיבבו את ״חלודה ועצם״ (שהיה טוב בהרבה). כבר בסרטה הקודם, ״פוליס״ (שהוקרן בפסטיבל הצרפתי ב-2012), מייוואן הראתה שיש לה כשרון עצום לדרמות אינטנסיביות וסוחפות בתוך קבוצות מהודקות. ״מלך שלי״ אולי מציג מהלך עלילתי צפוי, אבל יש בבימוי שלו תנופה מאנית, יש איזשהו טירוף שזורם מתחת לפני השטח ושהופך סיטואציות נדושות לכאלה שיש בהן עניין. ברקו מגלמת אשה שסוקרת לאחור את חייה, אחרי שתאונת סקי מחייבת אותה לתהליך שיקום ארוך ומנטרל. היא נזכרת איך היא פגשה את בן זוגה המסעדן, ג׳יורג׳יו (בגילומו של ונסן קאסל), וההתאהבות הפרועה שלהם וכל העליות והירידות בחיי הזוגיות והנישואים, שהובילו אל ההתרסקות שלה. זה סרט של במאית, על דמות נשית ראשית חזקה ועצמאית (עורכת דין במקצועה), שלעיתים קרובות מדי הרגשתי שהיא מתנהגת בילדותיות גחמנית, מהסוג שהייתי מצפה למצוא בסרט של במאי, שמנסה לסגור חשבונות עם האקסיות שלו, ולא של במאית שחשה אמפתיה למצבה. אבל למרות קלישאות של סיפורי אהבה מטורפת ושברון לב מצמית, יש בסרט הזה ביטוי קולנוע משכנע למניה-דפרסיה של האהבה, שמרוממת אבל גם מסוגל לשרוף הכל.

עמנואל ברקו תהיה אורחת הפסטיבל הצרפתי ותגיע להקרנות שני סרטיה כשחקנית וכבמאית.

תיקון: הגרסה המקורית של הפוסט יחסה את את ״29 דקלים״ למייקל ווינטרבוטום ולא לברונו דומון. הפוסט תוקן. תודה למתקנים.

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “לקראת פתיחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים: זו התקופה האפורה של הקולנוע הצרפתי”

  1. 18 מרץ 2016 ב - 2:14 קישור ישיר

    קוו אדאמס שיחק בסרט הישראלי-צרפתי "כידון" את הדמות המתקראת "פייסבוק". וכן, כנראה שכל הסרטים שלו הם כאלו – מצחיקים, אבל אידיוטים.


השאירו תגובה