18 מאי 2017 | 23:54 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

דוקאביב 2017: ״הקיר״ של מורן איפרגן

מתוך ״הקיר״, סרטה של מורן איפרגן. נחמו נחמו

העולם הדוקומנטרי, כפי שהוא מוצג בפסטיבלים כמו דוקאביב, יכול לפעמים להיראות צפוי למדי: סיפורים מהחיים על אנשים שמתגברים על משברים – אישיים או חברתיים. הסיפורים עצמם והדמויות עשויים להפתיע, אבל לעיתים קרובות הטיפול התיעודי יהיה דומה מבחינה חיצונית. הפורמט התיעודי שונה מעמיתו העלילתי, אבל התבנית הדרמטית לעיתים קרובות זהה: גיבור, רצון, משבר, התרה. לכן, הדבר הראשון שבולט בסרט כמו ״הקיר״ – ובעצם עשייתו ועצם הכללתו בתחרות הרשמית של הפסטיבל ולא במסגרת צדדית המוקדשת לקולנוע ניסיוני – הוא עד כמה הסרט הזה נראה שונה בצורניות שלו. אני קורא מילים שנכתבו על הסרט, מילים שמנסות לפענח את מסריו והמשמעויות שלו, ומה בעצם הבמאית רצתה להגיד, אבל אני מוצא בשלב זה מעט מדי מילים המתארות עד כמה נועז, אמיץ, יוצא דופן, מרתק ומאתגר הסרט הזה. אמש זכה ״הקיר״ בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הישראלית של דוקאביב.

״הקיר״ הוא, למעשה, שני סרטים שונים המולבשים זה על גבי זה. סרט אחד מוגש בערוץ התמונה, וסרט אחר, שונה לחלוטין, מוגש בערוץ הקול (הפסקול). הראשון, סרט לאומי, חברתי, תיאולוגי; השני, סרט אישי, פרטי, ביתי. כמו שתי מלודיות המנוגנות במקביל, לרגעים נקודות המפגש בין הערוצים יוצרות הרמוניה מופלאה, ולרגעים יש תחושה של צרימה. אבל בכל מקרה יש כאן אפקט מרתק שיוצר התאבכויות של צלילים ומשמעות.

בערוץ הפסקול מתעדת הבמאית, מורן איפרגן, את סיפורה האישי. לידת בנה, התרחקותה מעולם הדת ומבני משפחתה, מות סבתה, והתפרקות נישואיה. הציר הזה נשמע בלבד, בעיקר באמצעות שיחות טלפון והודעות קוליות. את הדוברים אנחנו לא רואים. ערוץ הקול מתאר דמות שעסוקה בהתרחקות והימנעות, דמות שנמצאת בתהליך של התפרקות וניכור: הזוגיות שלה מתפרקת, בנה לא לצידה, הוריה וחבריה רחוקים, וקצת נשמע שהיא מעדיפה בשלב הזה לשמור מרחק מכולם. ואת המרחק הזה היא שומרת בכך שהיא, למעשה, מתבודדת לבדה בין ההמונים הכותל המערבי.

וכאן נכנס ערוץ התמונה: הסרט מצולם כולו באיזור הכותל המערבי – עזרת הנשים, הרחבה העליונה והמדרגות החיצוניות. התמונה שמצטיירת בראשנו היא שאיפרגן, מעין חוני המעגל, התנחלה או הסתתרה במשך שנה בכותל המערבי, כל העונות והחגים עוברים על פניה. אנחנו רואים את הסרט מבעד לעיניה – לרגעים היא מביטה בבני האדם, לרגעים אלה הציפורים שתופסות את עיניה – ושומעים את מה שהיא שומעת. היעדר הסנכרון אולי רומז על חוסר הריכוז שבתוכו היא חיה: הגוף המקום אחד, המחשבות במקום אחר.

ואגב כך שאנחנו מתוודעים לסיפור האישי שרודף אותה, איפרגן מתעדת שנה בחיי הכותל המערבי. זהו עולם של טקסים: טקסים דתיים, טקסים לאומיים, טקסים צבאיים. ובמשהו כמו 90 אחוז של הסרט, נראה שעיניה של איפרגן קולטת מולה רק נשים.

המיקס בין השמע ובין החוזי יוצר מפגשים מעניינים בין הפרטי ובין הציבורי. שיחות אישיות שלה עם אמה, אחותה או בעלה מקבלים פתאום משמעות קולקטיבית. כשמוצג אל מול הטקסטים והמנהגים, יש משהו בשיחות האלה שהופכות לרגעים לגוספל, כתבי קודש שאשה צעירה מנסה למדוד את עצמה מולם, ומבינה שאולי הם לא מתאימים לה. אבל היא רוצה להיות שייכת, היא באה להתנתק אבל גם להתחבר.

כאן קורה איזשהו קסם אלכימי שמחבר את שני ערוצי המידע והופך חוויה אישית מאוד של היוצרת ליצירה שיש לה הדהוד אישי גם עבור הקהל שלה. אני יכול להעיד בשם עצמי: יש בסרט הזה משהו שריתק אותי אליו ושדיבר אלי באופן עמוק. למשל, בתחושה שממש כמו אצל איפרגן גם עליי הכותל המערבי משפיע באופן אמוציונלי שאני לא יכול להסביר. משהו במקום הזה – עם כל הנוף האנושי וההיסטורי המוזר שנשקף ממנו – ממגנט ומכשף אותי. כך שעם החוויה הבסיסית הזאת, של הרצון למצוא מחסה ומקלט דווקא שם, אני ממש מזדהה. העובדה שהסרט זכה בפרס הראשון בפסטיבל דוקאביב, גם מידי שופטים שאינם ישראליים, והתגובות של הקהל בהקרנת הבכורה שלו, גרמו לי להניח שאני לא לבד בתחושות האלה. יש משהו במקום הזה, ואיפרגן קולטת אותו ממש טוב בעדשתה.

אחד הדברים המעניינים בסרט הוא המבט החוקר והסקרן של איפרגן את מעגל השנה הדתי והלאומי כפי שהוא נחשף בכותל. איפרגן אינה אנתרופולגית, היא עולה לרגל. היא אינה דתיה, אבל הלב שלה נמשך אל כתבי הקודש. באחת הסצינות היפות והעמוקות בסרט, מגישה איפרגן שיעור גמרא המציג את הסיפור על שוליית הנגר (״שוליה דנגרי״) ממסכת גיטין, סיפור המסביר מה גרם לכך שבשמים נחתם גזר הדין לחורבן בית המקדש, סיפור המוצג כליווי לשוטים המצולמים בליל תשעה באב. סרט פולקלוריסטי, תיירותי, אנתרופולגי, היה מסתפק בפתיחת הסיפפור, בראשי הפרקים שלו. אבל איפרגן מציגה את כולו. נותנת לו את הזמן, מגלה יכולת מפתיעה של הקשבה והתעמקות – וכנראה גם הבנה שיש משהו בסיסי בסיפור הזה, המחבר בין התפרקותו של בית, התפרקותה של משפחה, ובין גזר הדין השמימי לחורבן בית המקדש. וזהו כבר השלב השני שהסרט רומז לו (ואולי רק בעיני), לא רק בין האישי ללאומי, אלא גם בין האישי למיסטי, לנעלה. האמונה החמקמקה הזאת.

וזה הפלא שנוצר כאן: שסרט שמבוסס על מבנה שבור, שמפרק את ערוצי הקליטה שלנו בין האוזן לעין, ושיוצר מעין אפקט של הזרה, שלכאורה אמורה ליצור ניכור, הוא דווקא סרט שמצליח לעורר תגובה רגשית, לא פחות מאשר שכלתנית. שם הסרט ״הקיר״, היה יכול להעיד על כך שמדובר במשהו אטום, שמפנה גב לרגש ולמצוקה של הבמאית. האידיומים ״עם הראש בקיר״ או ״לדבר אל הקיר״ עולים באופן אסוציאטיבי, תחושה שעולה לפעמים כשהתפילות שלה באופן ברור לא נענות. אבל בסופו של דבר, מתברר, מקום של קתרזיס, זיכוך. זהו מקום של נחמה וריפוי. וגם עבור הקהל באולם, הרחק מירושלים, זהו קיר של דמעות.

========================

לפני כשנתיים ערכתי לכם היכרות עם תהילה רענן, בוגרת בית ספר ״מעלה״ שיצר סרט גמר מרתק ויפהפה בשם ״קיר. סדק. דמעה״ שמצולם כולו בעזרת הנשים בכותל המערבי ומלווה בפסקול שכולו מונולגים של נשים המספרות על חוויותיהן השונות בכותל. אם איפרגן מאזינה למונולוג הפנימי שלה בקשר עם משפחתה, רענן היתה כמו אותו מלאך מ״מלאכים בשמי ברלין״, ששמע את המחשבות והכמיהות של האנשים סביבו, את דיבורו הפנימי של האחר. אני יודע שאיפרגן ורענן צילמו חלקים נכבדים מסרטיהן במקביל, מבלי שידעו זו על זו (אני יודע על פרויקט תיעודי נוסף שצולם באותה תקופה באותה עזרת נשים בכותל ושעדיין לא הושלם), אבל בהקרנת הבכורה שמחתי לראות שמה שנראה כמו פרויקטים דומים/מתחרים הפך להיות שיתוף פעולה מוצדק בין השתיים, כשחומרי הגלם של רענן שולבו בסרט וזיכו אותה בקרדיט נכבד ברולר (מכיוון שאת סרטה של רענן אני מכיר היטב, אני חושב שאני גם מזהה מה היו השוטים שלה בסרטה של איפרגן). ולזה אפשר לקרוא באמת – עזרת נשים.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “דוקאביב 2017: ״הקיר״ של מורן איפרגן”

  1. ענבר 24 מאי 2017 ב - 0:22 קישור ישיר

    סרט ייחודי ומרגש


השאירו תגובה