07 מאי 2018 | 07:44 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"הבן דוד", ביקורת

"הבן דוד". בדק בית

דיברתי על "הבן דוד" החל מדקה 45:00 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או הורידו כאן

יום אחד מגלה נפתלי שהבית שלו נסדק. הבית, בו הוא מנסה לכתוב וליצור, כבר הזדקן וזקוק לשיפוץ. ומתברר שהבית הזה, יסודות אפילו אין לו. השיפוץ שנפתלי מתחיל הופך עד מהרה לפארסה שלמה של טעויות בזיהוי ודעות קדומות במושב קטן ובורגני באיזור השרון, שניצב במרכז הסרט "הבן דוד", סרטו השלישי של צחי גראד כבמאי.

אתם מכירים את צחי גראד כשחקן שנע על הציר שבין מצחיק למבהיל בסרטים כמו "מי מפחד מהזאב הרע" ו"מישהו לרוץ איתו" וסדרות טלוויזיה כמו "אמא'לה" ו"תמרות עשן", אבל גראד הוא גם במאי קולנוע. שני סרטיו הקודמים, "ג'ירפות" ו"תנועה מגונה", היו בעלי רעיונות מקוריים אבל הותירו אותי מסויג. לעומת זאת, עם סרטו השלישי, "הבן דוד", שבו הוא לראשונה גם מביים את עצמו בתפקיד הראשי, הוא קולע בול בסרט צנוע במידותיו, שמצליח להיות שנון וחריף באופן שבו הוא מציג את דמויותיו ומפתח את סיטואציה שהולכת ומסלימה.

כבמאי, גראד נמשך אל האבסורד, אבל אם סרטיו הקודמים נעו לכיוון הקודר והכבד, שלא תמיד היטיב איתם, הרי ש"הבן דוד" מוצא את הטון המדויק שלו. מה שמתחיל כדרמה משפחתית קטנה הופך בהדרגה לסרט ארסי מאוד, ומצחיק למדי, שנראה קצת כמו אלגוריה חברתית בעלת נפח רחב גדול יותר מהטריטוריה שבתוכה הוא ממוקם.

"הבן דוד" הוא סרט תוצרת בית. גראד מגלם את דמותו של נפתלי, שהוא קצת כמוהו, שחקן די מוכר שיש לו גם אמביציה ליצור. הסרט מצולם בביתו של גראד, במושב בו הוא גר, ואת ילדיו בסרט מגלמים ילדיו בחיים. משום כך, יש תחושה ברורה של "אמת דיברתי" בביקורת שהסרט מפנה, לא רק אל הסביבה, אלא קודם כל אל עצמו. לנפתלי יש רצון ליצור סדרת טלוויזיה שיהיו בה ערכים חיוביים, אוהבי אדם, שוחרי שלום, יפי נפש. ככה נפתלי היה רוצה לדמיין את עצמו, אבל ככל שהסיטואציה שלתוכה הוא נקלע הולכת ויוצאת משליטתו, ככה הוא מגלה שלא פשוט בכלל ליישם בשטח את הערכים בהם הוא מאמין ושאליהם הוא חותר. ככל שהוא צריך להתמודד עם קונפליקטים בזירה הביתית, הוא מגלה שכל העולם הערכי שלו כלל לא מנוסח, וכולו מלא סתירות פנימיות שמחלישות עוד יותר את יציבות יסודות הבית והמשפחה.

"הבן דוד" הוא סרט על יופימיזמים אותן מילים יפות, מעודנות ומכובסות שאנחנו משתמשים כדי להסתיר מציאות מכוערת. הבן דוד משם הסרט הוא הפועל הערבי שנפתלי שוכר לעבודת השיפוץ. הציבור הישראלי לא אוהב את המילה "ערבי", אז אומרים "הבן דוד". כשהפועל (בגילומו המחויך והמתעתע של בוגר "דה וויס", עלא דקה) נחשד במעשה תקיפה, כל המושב המנומנם נעמד על רגליו. זה פורטרט סרקסטי מאוד של החברה הישראלית הבורגנית, אנשים טובים, מלח הארץ, שלא נחשוד בהם לרגע בגזענות, אבל בכל זאת, אי אפשר לדעת וצריכים להיות זהירים. וכך, תוך רגע, ברצף נהדר של סיטואציות, אנחנו כמעט מגיעים למצב של המון מוסת שרודף אחר הפועל עם קלשונים ולפידים (מטאפוריים, לא באמת). אחת ההברקות הגדולות של בימוי הסרט, והסיבה שהוא רק הולך ומשתפר ככל שהוא נמשך, זה האופן שבו הוא הופך מדרמה ביתית למותחן ולבסוף הוא מקבל צביון משעשע מאוד של מערבון. ובאמצע, נמצא נפתלי, שכבר לא יודע איזה תפקיד הוא מגלם, והבית שלו, שלפני רגע רק היה סדוק, כבר מתפרק לחלוטין. האופן שבו גראד מצליח בכתיבה סאטירית מושחזת, לרגעים כמעט קישונית, להפך לנו בכל רגע את ציפיותינו, ולשחק עם הדעות הקדומות האינהרנטיות שלנו, הופכות את "הבן דוד" לסרט קצבי, שמציג תסבוכות, הפתעות ותהפוכות ממש עד הסצינה האחרונה והמשעשעת מאוד, סצינה בה כל דמויות הסרט מתכנסות לשואודאון הסופי, במה שנראה קצת כמו רגע גילוי בסגנון אגתה כריסטי או השתחווייה בתיאטרון.

פורסם ב"כלכליסט", 6.5.2018

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה