31 אוקטובר 2019 | 08:40 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"החוחית", ביקורת

"החוחית". גורלות

הצייר ההולנדי קרל פבריציוס, בן תקופתו של יוהאן ורמר, נהרג בפיצוץ מחסן תחמושת בדלפט לפני 365 שנה, אבל אחד הציורים שלו שרדו את הפיצוץ: "החוחית", פורטרט של ציפור הקשורה ברגלה בחוט למקל שעליו היא עומדת. בספרה של דונה טארט הנושא את שם הציור (ושעליו זכתה בפרס הפוליצר) לציור הזה יש גורל שחוזר על עצמו, כשהוא ניצל פעם נוספת מפיגוע (בדיוני) שמחריב את מוזיאון המטרופוליטן ומגיע לידיו של הילד תיאו, שאמו נהרגה בפיגוע. באמצעות הסיפור של הציור ושל תיאו, תחילה כילד ואז כמבוגר, העיבוד של ג'ון קראולי ("ברוקלין") מנסה באופן מגומגם למדי לדבר על גורל, ועל השאלה האם אנחנו חייבים למחזר ולשחזר את הדפוסים שירשנו מהורינו, והאם יש דרך לשבור את השרשרת הזאת שקושרת אותנו לכלוב שלנו.

יש משהו מהודר וחגיגי ב"החוחית", שנראה קצת כמו מסוג הסרטים שהאולפנים ההוליוודיים היו עושים בשנות השבעים והשמונים, עיבודים מהודרים וחגיגיים לספרים עם מעברי זמן מאתגרים, ועם ניסיון להקנות לקולנוע איזושהי רצינות ספרותית. הצילום של רוג'ר דיקינס, שהתחיל את ההפקה הזאת מיד אחרי שזכה באוסקר הראשון שלו על צילום "בלייד ראנר 2049", הוא אחד הדברים הכי יפים בו, ולמשך רגעים ארוכים גם הדבר היחיד שבאמת מצוין בו. אבל עם כל הרצון לאהוב את הפרויקט הזה שיש בו מידה רבה של אלגנטיות ואינטליגנציה קשה להתעלם מהעובדה שמשהו מהותי בו לא עובד. יש בו סצינות נהדרות, לצד סצינות חלשות, יש בו רגעים שבהם הסרט עמוק, ומולם רגעים שבהם הוא רדוד, לפעמים הוא מקורי מאוד, ואז נהיה בנאלי באופן מפתיע. ואיכשהו נדמה בנוסף לכל שכל הרגעים האלה לא מגיעים בסדר הנכון שלהם, שאחד הבאגים הכי גדולים בסרט הוא המבנה שלו, שמחליש את הסיפור במקום להעצים אותו.

קראולי האירי, ניסה יש להניח ליצור סרט שיש בו משהו שהוא כמו החיים עצמם. שתיים מהדמויות מדברות על זה בכמה רגעים בסרט: שהחיים לא צפויים, ושיש בהם צירופי מקרים לא הגיוניים. ואכן, "החוחית" נע כמטוטלת בין החיים כגורל, שבו הכל כתוב מראש, ובין החיים כרצף אקראי של צירופי מקרים. בתוך סרט שנמשך כשעתיים וחצי ושלא מצליח לכסות את סיפורן של כל הדמויות, התנועה הלוך ושוב בין הצפוי ובין הבלתיצפוי מתסכלת למדי. זה נראה רעיון טוב כמסר לחיים (הכל כתוב מראש ועדיין שום דבר לא צפוי), אבל הסרט נותר שבור ורצוץ, כמו רצף של סצינות שמחכות שמישהו יבוא ויסדר אותן בסדר הנכון. ובכל זאת, יש בו כמה רגעים מפעימים של קולנוע, והופעה אחת נהדרת של ניקול קידמן.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה