22 יולי 2010 | 10:00 ~ 146 תגובות | תגובות פייסבוק

"התחלה" (Inception), ביקורת



עדכון: יש המון תוספות.


הביקורת על "התחלה", בהמשך. בינתיים, אני כבר פותח את הפוסט ומזמין אתכם להצית את פתיל הדיון במה שהוא, עבורי, כרגע סרט השנה. סרט כה מופתי – עם תסריט אדיר ובימוי פנומנלי, ועם כל כך הרבה עומקים ורבדים.אתם צריכים לרוץ אליו ואז להגיע הנה ולהשתתף בדיון. אני פותח כאן את הפתיל לדיונים עם ספוילרים, כדי שיהיה אפשר לדבר על הסרט מהפריים הראשון ועד הפריים האחרון (ועוצר הנשימה) שלו. אז אם אתם מחפשים המלצות: רוצו. ואז שובו להשתתף בדיון.



קיבלתי אתמול הזמנה לאירוע על פסיכואנליזה ב"מטריקס" וצחקקתי. תוך כמה שבועות הסינמטקים יתמלאו בקורסים על פסיכואנליזה ב"התחלה". ועל אקזיסטנציאליזם. ועל פילוסופיה. ועל מיסטיקה. זה מאותם סרטים שמכילים הכל. "מטריקס" היה כזה, "שמש נצחית בראש צלול" היה כזה. "עיר אפלה" – הסרט הכי דומה לסרט הזה – היה כזה. ו"התחלה" לוקח את כל זה, מערבב, משקשק, מקפיץ, ומכפיל פי חמש. זה מותחן שבנוי על ארבע או חמש שכבות עלילתיות. מותחן שמתרחש בחמישה לוקיישנים סימולטניים, אבל לא לצד זה, אלא זה בתוך זה. מותחן שבכל רגע נתון מחייב אותנו לעבוד באופן מנטלי מועצם ולשאול את עצמנו "רגע, זה אמת או זה חלום?". מותחן שמבוסס על תסריט מקורי, אבל שלמעשה נראה כמו עיבוד לסרט אקשן לכתביו של זיגמונד פרויד "פשר החלומות" ו"טוטם וטאבו", מותחן שנקודת המוצא שלו היא, לפי הניחוש שלי, השיר של אדגר אלן פו, "חלום בתוך חלום" (שתי השורות הראשונות בבית השני הם תיאור מדויק של השוט הראשון בסרט). ואני אפילו מצאתי משהו מספר תהילים בו. לא בטוח שבכוונה, זה פשוט מאותם סרטים שמחזיקים בתוכם המון חוכמה ועושר תרבותי מכל התקופות, כל ההשקפות וכל הדתות (הבודהיסטים יחגגו על הסרט הזה). ומותחן שהוא למעשה סרט סוריאליסטי, שממש כמו "כלב אנדלוסי" הוא כמו אינדקס של חלומות נפוצים: חולמים על מעליות? חולמים שאת נופלים לאחור? חולמים שאתם נמצאים במנהרה צרה שרק הולכת ונהיית צרה יותר וסוגרת עליכם? חולמים שאתם מתים? וכשאתם צריכים לשירותים מתוך שינה, אם אתם חולמים על גשם? הסרט הזה מכיל את כל החלומות הכי ארכיטיפיים (למרבה ההפתעה, חוץ מחלומות מעוף).



ויש עוד דבר שמפליא אותי: במרחק ימים זה מזה ראיתי שני סרטים שמושפעים באופן מופגן מאוד מכתביו של פרויד, ומסרטים סוריאליסטיים. האחד הוא "התחלה", סרט עצום מימדים תוצרת הוליווד. השני… "אנדנטה" הישראלי של אסף תג'ר. מדהים כמה הסרטים האלה שונים זה מזה, ועדיין מכילים כמה רעיונות ממש זהים. כמו "התחלה", גם אנדנטה" עוסק כולו בחלומות. בעתיד בו בני אדם מאבדים את היכולת לחלום, ישנו מפעל אחד שמצליח לכרות חלומות ממוחו של קשיש שעדיין מצליח לחלום ולהקרין אותם לציבור. הרעיון של “שיתוף חלומות”, של אנשים המתקבצים יחד כדי לחוות יחד חלומות כדי לברוח מחייהם, וחלומות כסוג של סם, משותף לשני הסרטים. כך גם העובדה ששני הסרטים מעבדים למסך כמות נכבדת למדי מכתביו של פרויד על חלומות. אך בעוד “התחלה” הוא סרט עם המון עלילה והמון אקשן, “אנדנטה” הוא סרט אבסטרקטי ללא עלילה כלל.



אמשיך לעדכן את הפוסט ברעיונות נוספים, ובביקורת המלאה, בהמשך היום. מכאן, הבמה שלכם.



ואחרי שראיתם את הסרט, הפנו את עכברכם לפוסט הזה, המציע שש פרשנויות מצוינות לסרט (אני תומך בפרשנות מספר 1). ואז עיינו בקומיקס המציג עלילה המקדימה את סיפור הסרט ובו הג'וב לתאגיד קובול, עליו רק מסופר בסרט אבל לא רואים אותו.




עדכון, שישי: הנה הביקורת שלי, ברמה הראשונה, שנכתבה בבולמוס אחר הצפייה הראשונה. אנסה לחפור פנימה בהמשך.




פורסם ב"פנאי פלוס", 21.7.2010



לא יאמן. היו ימים שכדי שבמאי יכתוב ויביים לעצמו סרט סוריאליסטי העוסק בחולמות ושובר בזו אחר זו קונוונציות של עלילה מקובלת הוא יצטרך לעשות את זה באירופה, רצוי בצרפת, בתקציב זעום ולקוות שהוא יהפוך לשיחת היום בפסטיבלים ובסינמטקים. אבל כריסטופר נולן הוא הבמאי הסוריאליסטי הגדול ביותר ימינו ובזכות ההצלחה המסחרית העצומה של סרטיו (בייחוד "האביר האפל") הוא מקבל את הרשות לחלום את סרטיו על קנווס ענק ויקר. וכך הוא יצר את "התחלה", ככל הנראה סרט האוונגארד היקר והעצום ביותר בתבל.



"התחלה" הופך סופית את נולן לאחד הבמאים המדהימים ביותר שפועלים כיום, ולמי שמנהל את הקריירה שלו בצורה מבריקה. בכל פעם שהוא נותן להוליווד את ליטרת הבשר שלה בדמות להיט קומיקס ענק, הוא דורש ממנה שתפצה אותו על כך בדמות מימון לסרט עם תסריט כה מפותל שאין סיכוי שהקהל הרחב (או אפילו מנהל האולפן הממוצע) יצליח להבין שם מי נגד מי. וכך, למעשה, הקריירה שלו היא מעין ריצ'רץ של סרטים: אחרי "באטמן מתחיל" הוא הביא את "יוקרה". אחרי "האביר האפל" הוא הביא את "התחלה". ובזכות העובדה שאולפני וורנר הסכימו לממן לו את "התחלה" – סרט שאהיה מאוד מופתע אם בכלל יכסה את עלותו בקופות – הוא הסכים להתחייב להם לביים סרט באטמן שלישי. מעניין יהיה לראות מה הוא יעשה אחרי זה. כך שלמעשה הקריירה של נולן מתחלקת לשניים: זו של סרטי האקשן שהוא עושה בהזמנת האולפנים, ואלה של הסרטים שהוא יזם וכתב בעצמו. “התחלה" לפיכך ממשיך את הקו שנולן התחיל ב"ממנטו" וב"יוקרה", והוא אף ממשיך את הרעיונות שהוא התחיל שם. ובעיקר השאלה: מה היא המציאות? ב"ממנטו", “יוקרה" ו"התחלה" הגיבור צריך, כמעט בכל רגע, לעצור ולשאול את עצמו מה אמת ומה שקר, או מה אחיזת עיניים, או מה חלום. נולן, במאי שנון שכמותו, עושה שימוש מבריק במדיום הקולנועי שכן השאלות האלה – מה אמיתי ומה שקרי – הם חלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה בסרט.



עלילת "התחלה" עשויה להישמע די סבוכה על הנייר, ולמעשה כל תמצות שלה מאבד קצת משלל ההפתעות ושפע הרעיונות שהסרט הזה מכיל. הרעיון הכללי הוא כזה: צבא ארצות הברית פיתח מכשיר בגודל מזוודה שדרכו בני אדם יכולים להתחבר זה למוחו של רעהו ולחלוק יחד חלומות. למעשה, אנשים יכולים לשוטט בתוך החלומות של אלה שהם התחברו לתוכם. וקצת כמו האינטרנט, גם המכשיר הזה עבר משימוש צבאי לשימוש פרטי והפך למעשה להתמכרות כלל עולמית, כמו סם. אנשים מעדיפים להעביר את חייהם בשינה, מחוברים לחלומות של אחרים. וכמו באינטרנט, גם כאן יש האקרים, אנשים שיכולים לפרוץ דרך החלומות אל תוך התת מודע של החולם ולגנוב משם רעיונות. ריגול תעשייתי. את אחד האנשים האלה מגלם ליאונרדו דיקפריו. והוא מקבל עליו משימה אחרת: במקום לגנוב ממוחו של החולם את סודותיו, הוא מתבקש להכניס לראשו רעיון. לתהליך הזה, של השתלת רעיון, הם קוראים "Inception”. ורעיון, מסבירים לנו, הוא הווירוס הכי חזק והכי עמיד, וגם – בנסיבות מסוימות – הכי הרסני. ברגע שמכניסים למישהו רעיון לראש, הרעיון הזה מתפשט ותופס אחיזה במוח ומשתלט על כל בגוף. על כל החיים. ולעיתים, מדביק אחרים. וכך, משוטט הגיבור שלנו, יחד עם הצוות שלו, בתוך מוחו של בעל החלומות, בתוך התת מודע שלו, בתוך עולם הדימויים וההדחקות שלו. אתם מבינים לאן זה הולך? סרט עצום מידות, גרנדיוזי, יקר, עם כוכבים, אפקטים ומוזיקה בומבסטית שכולו עוסק בדבר הכי בלתי מוחשי שקיים: חלומות ורעיונות.



אבל למעשה, מתחת לכל הרעיונות הקצת מבלבלים, למעשה מדובר במותחן היצ'קוקי פשוט וליניארי מאוד: הגיבור וחבורתו רצים נגד השעון כדי לבצע את משימתם. המושג המופרסם של היצ'קוק, “מגאפין", עובד כאן שעות נוספות. מה זה "מגאפין"? היצ'קוק היה מסביר: זה הדבר הזה שכל הדמויות בסרט מנסות להשיג, אבל שלקהל לא באמת אכפת ממנו. למשל, סליל המיקרופילם ב"מזימות בינלאומיות". וב"התחלה", המשימה שלשמה נשכר הגיבור ושבגללה כל העלילה הזאת מתרחשת, כל המרוץ נגד השעון מתחיל, המשימה הזאת היא למעשה הפרט הכי זניח בסרט, התירוץ לקיומו. מה שחשוב זה מה שמעוללת המשימה הזאת לגיבור שלנו. וכאן ליאונרדו דיקפריו, בפעם השנייה השנה אחרי "שאטר איילנד", מגלם דמות שנכנסת לתוך המוח של עצמה, חיה על התפר שבין מציאות להזיה, ומנסה לשחזר לעצמו שוב ושוב טראומה שהוא חווה, ושרודפת אותו.



אז מה היה לנו בינתיים? סרט על חלומות, ומותחן היפראקטיבי בנוסח היצ'קוק. אבל יש יותר. הרבה יותר. כי ממש כמו שהיה ב"יוקרה", גם "התחלה" הוא סרט שלמעשה, אם מביטים בו היטב, כל הזמן חושף את המבנה הצורני והתסריטאי שלו בפנינו. המשימה של הגיבור וצוותו היא לא רק להמציא חלום ולהשתיל אותו במוחו של הנמען, אלא ליצור חלום-בתוך-חלום-בתוך-חלום. אבל אז, הם צריכים להיכנס לתוך חלום רביעי. וכך הסרט עובר מחלום לחלום לחלום, כשבכל רגע מספרים לנו מה צפוי לקרות (שהרי החלומות מתוכננים מראש) ובכל פעם משהו משתבש. המאסטר-מיינד של קונצרט החלומות הזה, הדמות שמגלם דיקפריו, כל הזמן מכין אותנו לקראת מה שעומד לקרות. כך, למשל, הוא מבשר לנו שכדי שרעיון יקנה לו אחיזה עמידה בתוך מוחו של הנמען, הוא צריך להיות מלווה בקתרזיס רגשי. באופן מבריק, הקתרזיס הזה מוגש לנו בצורה מושלמת בסוף הסרט, ואנחנו – מבעד להשתנקות הדמעות – צריכים להיזכר שקתרזיס אכן הובטח לנו. אז במוחו של מי, בעצם, הושתל כעת רעיון? אולנו הנמענים היו בעצם, אנחנו? שהרי הקולנוע, גם הוא סוג של חלום. ואם כך, איזה רעיון הושתל בראשנו? איזה וירוס רעיוני החדירו נולן וצוותו עמוק לתוך התת מודע שלנו כשהוא עטוף בקתרזיס רגשי?



ומסביב לכל זה מרחפת שאלה פילוסופית הרבה יותר גדולה, שכן, בין אם זה "ממנטו" או “האביר האפל”, נולן מתמחה במשחקי מוח פילוסופיים מלאי פרדוקסים. ו"התחלה" ממשיך רעיונות שראינו גם בסרטים כמו "מטריקס", “עיר אפלה" ו"שמש נצחית בראש צלול", כולם סרטים שעוסקים במניפולציה של המציאות באמצעות חדירה לתוך מוח של אדם. “התחלה" לוקח את הרעיון של "שמש נצחית" ומכפיל אותו בערך פי חמש, גם במבנה וגם בגרנדיוזיות העיצובית של עולם החלומות. הוא לוקח מ"מטריקס" את רעיון "הארכיטקט", האיש (או האשה) שבוראים – סליחה, בונים – את העולם המומצא שבו מסתובבות הדמויות. וכאן אנחנו מגיעים לסוגיות הקיומיות שהסרט נוגע בהן. מרגע שהדמויות עוברות מחלום לחלום, ובכל חלום תחושת המציאות נראית אמיתית לחלוטין, אנחנו עוזבים אותם בשלב בו עלינו לתהות: אם הם יצאו מכל החלומות או שם עדיין לכודים בתוך חלום? ומה איתנו? אולי כולנו למעשה מסתובבים בתוך חלום קולקטיבי של מישהו אחר? ואם כן, אז מי הארכיטקט של החלום שלנו? ואם כך, איך מקיצים ממנו? ומה יקרה כשנקיץ ממנו? נולן – שסרטו עמוס ציטוטים ומחוות לכתביו הפסיכואנליטיים של פרויד, לסיפורים של אדגר אלן פו, למיתולוגיה היוונית (המבוך של אריאדנה), לטקסטים האקזיסטנציאליסטיים של סארטר וקאמי ולאמנות סוריאליסטית של דאלי ובונואל – למעשה גם ממחיש פסוק מתהלים בסרטו. בתוך עולם החלום, הוא מסביר לנו, הזמן נע בקצב איטי הרבה יותר. ובחלום בתוך חלום? איטי אף יותר. וזה הרי בדיוק מה שכתב דוד המלך בתהלים: “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול". מה שלנו נראה כמו אלף שנה, לארכיטקט שלנו זה יום אחד. המקום שבו נולן משאיר אותנו בסוף הסרט – על קו התפר בין יקיצה וחלימה, תלויים בלימבו נצחי של פרשנות ואי ודאות – הופכת את "התחלה" לאחד הסרטים החכמים, העמוקים ומהפכי המוח שנראו כבר, לפחות, אלף שנה. או לפחות מאז אתמול.



==========




עד כאן הביקורת. ומכאן, עוד מחשבות. זכרו: אנחנו נמצאים בטריטוריית ספוילרים.


א.

זוכרים את "מומבסה"? בפוסט ההוא, בו העליתי קטע מוזיקלי של האנס זימר מהסרט, כתבתי שסצינת המרדף במומבסה היא אחת הסצינות הבודדות בסרט שמתרחשת בעולם האמיתי. והוספתי בסוגריים "אולי…". התמונה שנמצאת בראש הדף היא סוג של מפתח מבחינתי. כי אני רואה ב"התחלה", בין השאר, סוג של לקסיקון של חלומות. ואחד החלומות הנפוצים, ככל הידוע לי, הוא חלום "מחילת הארנב", שבו החולם נכנס לאיזור צר – מערה, מחילה, סמטה – ואז הוא מגלה שהיא הולכת ונהיית צרה יותר ויותר ולמעשה כמעט כולאת אותו בתוכה. ובסצינה במומבסה ש רגע כזה, בו קוב רץ לתוך סמטה שהולכת ונהיית צרה. ואז ניזכר שהפעם הראשונה בסרט שבה היינו למעשה בתוך "המציאות" היתה על רכבת. וגם רכבת היא חלום ארכיטיפי (שוב, כניסה לתוך מנהרות). כלומר, גם בפעמים שבהם הסרט אמור להיות בתוך המציאות, גם אז הוא משתמש באוצר מילים ויזואלי של חלומות. מכאן שהחשד מתעורר: האם אין בסרט מימד של מציאות (כשהתשובה האונטולוגית היא: ברור שלא, כי הרי זה רק סרט). התחושה הזאת מתעצמת, בוודאי, כשמגיעים לסצינה האחרונה, שגם היא אמורה להיות במימד המציאות, היקיצה, של הגיבור. כמו שכתבתי לעיל, השוט האחרון רומז לנו שאנחנו צריכים לתהות האם קוב (ואנחנו) נשארנו תקועים בתוך חלום (עדות לכך היא העובדה שילדיו, כך נדמה, לא התבגרו ביום אחד מאז שעזב אותם, כמה שנים לפני כן. ושהם נראים ב"מציאות" בדיוק כפי שהם נראים בחלומותיו). ואם אנחנו מקבלים את הרעיון הזה, השאלה שנשרת פתוחה היא: אם כך, בתוך החלום של מי קוב מסתובב. בשלב הזה, בו אי אפשר להבדיל יותר בין חלומות, מציאות ומשאלות לב, הסרט מתקרב לטריטוריית סטניסלב לם ו"סולאריס".



ב.

אני מתחיל לחשוב על אוסקרים. צוות הסאונד מתחיל את הקמפיין שלו בווידיאו הזה (תודה למשה בתגובות) – שאגב, גם חושף קצת מהאפקטים של הסרט (כמו הסט המסתובב במלון, שנראה כמו העתקה לסט המסתובב של קובריק ב"2001: אודיסיאה בחלל"), אבל אני חושב על עריכה. כריסטופר נולן הוא יוצר שהקאט עבורו הוא אלמנט עלילתי. יודע כל במאי ועורך ש"קאט" מאפשר לנו לעבור זמן ולעבור מקום. נולאן הפך את ה לקונספט המרכזי של סרטיו, בכך שבכל פעם שיש קאט אנחנו צריכים להתחיל לשאול את עצמנו איפה אנחנו על ציר הזמן והחלל. כשם שב"ממנטו" בכל פעם שהיה קאט היינו צריכים לתהות איפה אנחנו על רצף הזמן (קדימה? אחורה?), וכל קאט למעשה עשה לנו איתחול של רמת התודעה שלנו (בדיוק כמו שקרה לגיבור), כך ב"התחלה" כל קאט למעשה מקפיץ אותנו לתוך עולם אחר. זה מגיע לשיא בסיקוונס האקשן הסופי של הסרט, שהוא בעיני גם אחד מסיקוונסי האקשן הגדולים בתולדות הקולנוע לדורותיו – מרגע שהוואן פורץ את גדר הבטחון על הגשר ומתחיל ליפול לעבר הנהר – שבו בתוך מה שאמור להיות שלוש שניות בזמן אמת, נמתח לדקות ארוכות שבהן אנחנו עוברים לתוך ארבעה עולמות נוספים, הנמצאים כמו בוב בבושקה, זה בתוך זה. ובעוד במאי אחר היה מוצא איזשהו אפקט מתוחכם לעבור בין העולמות, נולן עושה את זה בפשטות על ידי קאט. הוא בונה את הסיקוונס הזה באופן דומה לאופן שבו ג'ורג' לוקאס היה עורך את קטעי האקשן שלו בסרטי "מלחמת הכוכבים" (בהשראת קורוסאווה, אגב): שלושה מוקדי אקשן המתרחשים בו זמנית בעולמות שונים, והוא מזפזפ ביניהם. נולאן עושה בדיוק את זה, אבל הפעם אנחנו לא נמצאים בתוך עולמות גאוגרפיים סמוכים, אלא במצבי תודעה שונים, שבכל אחד מהם הזמן מתנהג אחרת. על הסיקוונס הזה לבד אני מהמר שהסרט הזה יזכה באוסקר על העריכה.



ג.

המחשבה שלי ש"התחלה" לא יכסה את עצמו בקופות כבר לא ממש מוכיחה את עצמה. נראה שהסרט עושה כסף נאה. לא "האביר האפל", אבל גם לא "שאטר איילנד".



ד.

הדיונים על חורים בתסריט לא ממש מעניינים אותי. כל מי שנותן לחורים בתסריט להרוס לו את הסרט לא יכול להתקרב לאף סרט של היצ'קוק. ומצד שני, מרגע שמשלימים עם הרעיון שכל הסרט מתרחש בעצמו בתוך חלום, הרי שכל רגעי האי-הגיון, בו אלמנטים "פשוט מסתדרים מעצמם", הם חלק מחוקיות הסרט. ובכל זאת, אני נותרתי עם שאלה אחת: כדי להתחבר לתוך חלומו של הזולת יש צורך במכשיר פיזי בגודל מזוודה שממנו יוצאים צינורות וחוטים המתחברים לוורידי החולמים. כלומר, שבשעה שכל הקיום הפיזי בתוך החלום הוא יציר מוחו של החולם, ולכן אפשר לעשות בו מניפולציות על-טבעיות, כדי להיכנס לתוך החלום צריך מכשיר פיזי שמזרים סם הרדמה ממשי לוורידים ומעביר את המידע בחוטים פיזיים ממוח אחד למוח שני. אז איך בדיוק מכניסים את המזוודה הזאת לתוך החלום כדי ליצור חלום-בתוך-חלום? אבל בגלל הטבע ההיצ'קוקי של הסרט, אני אענה לקושיה שלי בתירוץ: אה, אם כך זה לא מגאפין.



ה.

למרות שמפתה לראות בדמות ה"ארכיטקט" ב"התחלה" וב"מטריקס 3 " סוג של מטאפורה לבורא עולם, הארכיטקטית הפרטית שלי מזכירה לי שלפעמים ארכיטקט הוא רק ארכיטקט, והרעיון המוצע בסרט, של "ארכיטקטורה אידיאלית", כלומר בריאתו של עולם שייראה מציאותי ממבט ראשון, אבל למעשה משוחרר מכל המגבלות של העולם האמיתי (חוקי שימור, ועדות מחוזיות, דרישות מסחריות של יזמים וקבלנים, כוח הכובד) היא רעיון מפתה למדי. למעשה, יש אפיק אקדמי של "אדריכלות תיאורטית" או "אדריכלות קונספטואלית", של מתכננים שחושבים על אדריכלות, כשהיא מנותקת ממגבלות של זמן ומקום, ומתייחסים לתכנון כאל עניין תיאורטי לחלוטין.



ו.

"מטריקס" החדיר לנו את הרעיון שבכל פעם שאנחנו חווים דז'ה-וו זה אומר שיש איזשהו באג במטריקס, או שמישהו עשה איזושהי מניפולציה בתוכנה שמפעילה את החיים שלנו שגרמה לנו לחוות/להרגיש דברים שכבר ראינו/חווינו אבל בלי לזכור מתי/איפה. "התחלה" עושה אותו דבר עם השיר "אני לא מתחרטת על דבר" של אדית פיאף. מעתה, בכל פעם שנשמע את השיר הזה, נתחיל להרהר האם מישהו מעולם העליון מאותת לנו שה"בעיטה" תכף מגיעה. והאם יש קשר בין הבחירה בשיר הזה ובין העובדה שאת מאל, אשתו של קטב, מגלמת מריון קוטיאר, שזכתה באוסקר על גילומה את אדית פיאף? כלומר, האם זה רק צירוף מקרים הוליוודי משעשע, או שיש כאן גם איזשהו דיון פנים-קולנועי שמשתמש גם בשחקנים ובדמויות הקולנועיות המצטברות שלהם כחלק מאיזושהי תודעה קולקטיבית (טריק שדיוויד פינצ'ר השתמש בו ב"מועדון קרב", עם הדמות של בראד פיט).

נושאים: ביקורת

146 תגובות ל - “"התחלה" (Inception), ביקורת”

  1. רותם 22 יולי 2010 ב - 10:26 קישור ישיר

    יופי, הלך הבוקר…
    יש לי שתי בעיות עם הסרט: הראשונה הוא די קר רגשית- למרות הסיפור של קוב ומאל- אבל זו באמת נקודת החולשה היחידה שלו. כי חוץ מזה הוא מצליח לשלב אקשן/מתח/פילוסופיה מושלמים בלי שאחד ייפגע בשני- והכל עם צילום/עיצוב/מוזיקה מושלמים.
    אבל אני חייב להגיד שכמו המטריקס, כל הרעיונות הפילוסופים פה הם מושאלים. אין כאן- למרות הכניסה למוח של אחר- בנייה של משהו שלא נאמר כבר לפני. שזה ד"א לא המצב בשמש נצחית או ממנטו. אז הדיון הוא פחות בסרט כמשהו פילוסופי ויותר בפילוסופיה כזו או אחרת שניתן למצוא בסרט. כי אחת הבדיחות על מטריקס היא שאפשר להדביק לה כל פרשנות פילוסופית מאז אפלטון ועד ימינו- והיא תתאים.

  2. נועם 22 יולי 2010 ב - 11:18 קישור ישיר

    עוד לא ראיתי את הסרט, אבל זה סרט שחיכיתי לו… אני מניח שבדיוק כמו לאביר האפל:)
    היום בערב סוף סוף אחזה ביצירה הקולנועית המרהיבה הזו. ופשוט מצפה להתרגש כפי שלא התרגשתי כבר הרבה זמן.

  3. רותם 22 יולי 2010 ב - 13:31 קישור ישיר

    בהקשר לפרשנויות השונות. בנתיים אני רוצה להוסיף חור נוסף לעלילה ופתרון לאחד החורים שהציעו:
    איך סאיטו ידע באיזה חברת טיסה פישר יטוס? יש רק אחת שטסה מסידני/מלבורן לל"א?
    ומבחינת החור שאיך פישר לא מזהה את סאיטו, אז אני חושב שסאיטו הוא לא בהכרח הבעלים של חברת האנרגיה, אלא יותר איש צללים, ולכן פישר לא מכיר אותו.

  4. רני 22 יולי 2010 ב - 13:42 קישור ישיר

    אני גם תומך בפרשנות מספר 1, אבל זה לא ממש משנה. עצם העובדה שהסרט מצליח לייצר כל כך הרבה פרשנויות ובו בזמן להיות גם מותחן אקשן הוליוודי שמתכתב עם כל כך הרבה סרטים אחרים וכתבים עיוניים (ופרויד, אכן, בראשם) כבר הופכת אותו ליצירה קולנועית מרשימה. וכן, גם אני כבר רואה את הקורסים והספרים שנכתבים בעקבות הסרט.

    ולמרות שכבר צפיתי בסרט נראה לי שיהיה לא הוגן להציע איזשהי דעה מנומקת עליו לפני הצפייה השנייה. נסתפק, בשלב זה, בהנחה שהסרט הזה יהיה אחד הסרטים המכוננים של תחילת המאה ה – 21.

  5. מיקי 22 יולי 2010 ב - 13:46 קישור ישיר

    אני לא קורא את הביקורת שלך ואת התגובות פה, רק רציתי להגיד שרפרפתי טיפונת על הביקורת שהתפרסמה בפנאי פלוס וכבר ראיתי הערות על השוט האחרון ועל כל מיני דברים שקשורים למהות של הסרט. ואני אומר – אי אפשר לקרוא ביקורת על סרט, שרק תעשה לך חשק ללכת ולראות מבלי שתגלה לך? האם ביקורת מיועדת רק למי שכבר ראה את הסרט?

    =============

    רוה למיקי: אני לא מבין אנשים שקוראים ביקורות לפני הצפייה בסרט. אתה רוצה "ביקורת שתעשה לך חשק"? קוראים לזה טריילר.

  6. רותם 22 יולי 2010 ב - 14:24 קישור ישיר

    מה יעזור לך דיעה של מישהו אחר על סרט כדי לדעת האם לראות אותו?
    אתה בכל מקרה לא יכול להכנס לראש שלו ( נכון להיום) ולהבין מה זה אומר שהוא אהב.
    אז חוץ מתיאור גרידא, כל ביקורת/פרשנות כבר יכולה להרוס.

  7. R 22 יולי 2010 ב - 15:19 קישור ישיר

    היכן הכי כדאי לצפות בסרט (רצוי בהקרנה דיגיטלית מוצלחת)?

  8. עדן 22 יולי 2010 ב - 17:33 קישור ישיר

    מצטער, אבל "התחלה" הוא פשוט לא סרט מתוחכם כמו שכולם חושבים. הוא מרתק והוא מרהיב אבל הוא גם נאלץ לעבוד בתוך המסגרת של סרט קיץ שצריך להעמיד סצינת אקשן גרנדיוזית כל מספר קבוע של דקות, אם צריך ואם לא. הרעיונות המעניינים שהוא מעלה לא ממש נבחנים לעומק במסגרת הזו וגם האקשן לא מספיק מלהיב (חוץ מהמלון המסתובב). בבסיס שלו "התחלה" הוא סרט עוקץ פשוט למדי שכל כך מזכיר את דייויד מאמט עד שאתה כמעט מצפה שריקי ג'יי יצוץ לך מאיזושהי פינה: חבורת רמאים מקצועיים עובדים על מטרה עם המון כסף כדי להשיג המון כסף לעצמם או מטרה נעלה יותר בשביל מישהו מהם. זה הכל. זה אמנם עטוף במאות שכבות של סיבוכים מגניבים אבל נשאר עוקץ מאמטי.

  9. Eran 22 יולי 2010 ב - 17:42 קישור ישיר

    "ההתחלה". איזה שם מעפן. למה לא פשוט אינספשן?
    "השותלים", אולי? הטאגליין כותב את עצמו: אם אהבתם את דיקפריו ב"השתולים" חכו עד שתראו אותו ב"השותלים". אפשר להשתולל חופשי עם מוטיב ט"ו בשבט. "הנביטה"?, "הנבטה"?. נו, שויינה.
    מה שכן, ראיתי את הסרט ב-NY ואני מת לדעת באיזה מילה השתמשו בתרגום כשנאמרה המילה inception בסרט. מישהו?

  10. שי 22 יולי 2010 ב - 18:11 קישור ישיר

    אני גם לא בטוח שהמסר של "הכל עשוי להיות בעצם חלום" הוא משהו מורכב למדי או חדשני למדי, אבל למי איכפת? הסרט הזה פוצץ לי את הראש.
    אם יש מורכבות יותר מעניינת בסרט, מעבר לניסיון לעקוב אחרי חמש עלילות במקביל, זה באמת העיסוק בטוטם ובשאלה האם אנחנו בכלל יכולים להשיג טוטם כזה שייתן לנו איזושהי אחיזת מציאות.
    גם כשאריאדנה מייצרת לעצמה את הטוטם שלה, היא עדיין עושה את זה בתוך מרחב אפשרי של חלום, כך שאם מטילים ספק בקיום של מציאות באופן כללי בסרט הזה (וסצינת הסיום עושה בדיוק את זה), אפשר גם למוטט את מגדל הקלפים מתחת לרעיון הטוטם – הוא ייחס מציאות אך ורק למימד שבו נוצר, שבו הוא תלוי חוקי ה"מציאות" הספציפיים. אין בזה שום דבר המעיד בסופו של דבר על היכולת שלו לאשרר מציאות.
    אני מניח שהסצינה האחרונה אומרת גם את זה. בסופו של דבר הקהל נשאר בלי טוטם כפי שמייצגת התיאוריה הראשונה בלינק, אבל לתחושתי גם הדמויות מאבדות את היכולת ואת הכלים למדוד חלום מול מציאות.
    לא יודע. אולי חלמתי את כל השטות הזאת.

  11. שי 22 יולי 2010 ב - 18:12 קישור ישיר

    ומסתבר שיכולת הניסוח שלי צונחת אחרי אחת בלילה. שוין.

  12. Eran 22 יולי 2010 ב - 18:28 קישור ישיר

    אחד הרעיונות הכי חכמים שקראתי על מדבר לא על העלילה עצמה אלא על היחס בין הצופה לבין הגיבור.

    ההברקה הכי גדולה ב-Memento של נולאן היא שהגיבור לא יודע מה קדם למה שקורה עכשיו. כמו הגיבור, כך גם הצופה לא יודע מה קרה קודם מכיוון שהמידע הזה מגיע רק בהמשך הסרט.

    כך הדבר ב-Inception. גיבור הסרט עוסק בשתילת רעיון בתודעתו של אחר. כך גם הסרט עצמו שותל בראשו של הצופה את הרעיון שמא הכל בעצם היה רק חלום. ה- Inception הוא אצלך, הצופה, בתודעה.

  13. אנונימוס 22 יולי 2010 ב - 20:12 קישור ישיר

    מהומה רבה על לא כלום. אין בתסריט הזה שמץ של רעיון מקורי והסרט ממש לא אינטליגנטי בעיני. לא היה שם דבר שילד בן לא יכול להבין בעצמו, ו"הרבדים" הנוספים שיש שם (כביכול) לא מחפים על העובדה שאין בסרט אפילו דמות עגולה אחת. כל הדמויות שטוחות ולא ממש יוצרות אמפתיה אצל הצופה.

    בעולם העלילה "האמיתי" שנולן בורא, השכבה העליונה, אנחנו אמורים לקבל כמובן מאליו שהכל רגיל למעט העובדה שיש מכשי בגודל פטיפון שמאפשר לאנשים להשתתף באורגיית חלומות.
    יש מילה בשביל זה באנגלית, Lame.

    דמות האדריכלית של אלן פייג' היתה באותה מידה יכולה להיות דמות גברית ולא היה משתנה דבר.
    ניכר שיש חלקים בסיפור שפשוט נשרו בשולחן העריכה למשל —- זהירות ספויילר קטן —- מדוע שהגיבור ילמד את האדריכלית שעליה להכין לעצמה טוטם משל עצמה ומזהיר אותה בל תיתן לו או לאחר לגעת בו מבלי שתהיה לסוגיה שום התייחסות אחרת בהמשך.

    לסיכום, סרט אקשן מרהיב ביופיו ותו לא.

  14. משה 22 יולי 2010 ב - 20:51 קישור ישיר

    מדוע הוא מלמד אותה שעליה להכין טוטם משל עצמה? כל שלב ההדרכה של קוב את אריאדנה הוא למעשה השלב בו הצופים מקבלים הדרכה לגבי החוקים והמאפיינים של שיתוף החלומות. מכיוון שלטוטם יש משמעות חזקה מאוד בסיפור, על הצופה לדעת בדיוק מה עומד מאחורי זה. זה הכל. אגב זה לא קוב שמלמד את אריאדנה על הטוטם אלא ארתור, והוא רק מסביר לה שהיא לא צריכה לחלוק אותו עם אנשים אחרים כי זה "מביס את המטרה שלו", ולא איזו אזהרה דרמטית מבשרת רעות, ככה שכלל לא מדובר באיזה פתיחת חלון לאיזשהי התפתחות עלילתית שבסוף נחחתכה מהסרט.

  15. רותם 22 יולי 2010 ב - 20:52 קישור ישיר

    אנונימוס, לפי מה שאתה אומר, אם דמות נשית לא יולדת- אין לה צידוק להיות אישה.
    וכמו כן לפי התיאור שלך את המכשיר שמשתף חלומות כLAME אז פסלת את כל ז'אנר המד"ב. סרטים אבל לא אמורים להיות מציאותיים, הם אמורים להיות נאמנים למציאות אותה הם יוצרים. אם בכלל.
    ולגבי החלק שנפל: ככה מסבירים לך מהו הטוטם, כדי שהסוף ישאר פתוח.

  16. אורון 22 יולי 2010 ב - 21:21 קישור ישיר

    עדן ידידי, אתה עדיין ממורמר על כך שהבאטמנים של נולאן התעלו על אלה של ברטון ולא מוכן לפרגן לו בשום אופן? אתה באמת מעדיף ש"סרט קיץ שצריך להעמיד סצינת אקשן גרנדיוזית כל מספר קבוע של דקות" יעשו על ידי, נניח, מייקל ביי? ובעיניי, גם אם הסרט אכן מתחיל כסרט עוקץ (לדעתי הוא לא והוא גם כל-כך לא מתעכב על השלבים ההכרחיים לסרט עוקץ, אבל לא חשוב), הוא לגמרי מניח את העוקץ בצד ועובר להתעסק בהמון דברים אחרים לקראת הסוף. יענו, סרט עוקץ ללא עוקץ, אם כבר. כלומר, הכי לא דייויד מאמט.

    רותם – הבדיחה שכתבת על חשבון המטריקס, היא לא קצת בדיחה על חשבון הפילוסופיה? כלומר, על ה""התפתחות"" שעשתה מאז אפלטון ועד ימינו?

    ערן – המילה Inception תורגמה בכל הפעמים שהופיעה בסרט ל"השתלה". והדרך ההפוכה שלה, כלומר הרגילה, תורגמה ל"שליפה". מאיפה הביאו את "התחלה", וואלה אין לי מושג.

    הבהרה – כל התגובה הזו נכתבה אחרי צפייה ראשונה בסרט ומחיקה טוטאלית של המוח שלי. מילא העובדה שאת נולאן אני אוהב כי תמיד הרגשתי שהוא עושה סרטים בשבילי. אבל לעשות סרט שאשכרה שותל בי כצופה את המחשבה שהעולם שאני חי בו הוא אמיתי, כשהאחיזה שלי במציאות רופפת מטבעי – נו, זה כבר לא צירוף מקרים…

  17. אוג 22 יולי 2010 ב - 23:08 קישור ישיר

    אנונימוס, עצוב שצריכה להיות הצדקה בשביל דמות נשית. אנחנו לא חיים בעולם שיש סתם נשים, בלי שהם מושא תשוקה או אמהות? ככה זה אמור להיות. יש אישה והיא אדריכלית. וכן, היא יכלה גם להיות גבר.

    לענין המלך הוא עירום ונולאן, כולי איתך.

  18. מיקי 22 יולי 2010 ב - 23:44 קישור ישיר

    אני זוכר תקופה, אולי טרום עידן האינטרנט, שביקורת על סרט הייתה אמורה לגרום לצופה לבחור יותר בקלות לאיזה סרט ללכת. מה הטעם לפרסם ביקורת על סרט שעדיין לא יצא, או יוצא באותו יום שבו הביקורת מתפרסמת? ביקורת, למיטב הבנתי, אמורה לבקר את הסרט ולקבוע את טיבו – האם הוא ראוי או לא ראוי, למי הוא מתאים, ולדבר על אספקטים שונים של העשייה הקולנועית שלו. פשוט מבאס לראות ביום שיוצא הסרט, והעיתון יוצא גם הוא למדפים, סוג של כתבה על הסרט שאתה פשוט לא יכול לקרוא. אני לא מבין מה הטעם.
    אני חושב שגם על סרט שטרם יצא – לא חייבים לכתוב על השוט האחרון שלו.
    אפשר לכתוב עליו גם בלי למלא את הכתבה בספוילרים.

    ובאותו עניין – בעבר גם היה נהוג עניין הכוכבים לסרטים בפנאי פלוס. אני לא מבין מה קרה למדור הזה בסוף הגיליון שבו מתפרסם התקציר של הסרט, אבל רק למעט מאוד סרטים יש כוכבים.

    נ.ב. – לא קראתי את התגובות שלכם על הסרט והייתי הולך לראות אותו בכל מקרה.

  19. אלי שגב 22 יולי 2010 ב - 23:57 קישור ישיר

    לא יפה, יאיר. אתה יודע שאני מצטט אותך לאידיבי ולא עמדת במילתך: עכשיו 23:59 ועוד אין ביקורת 🙂

  20. נמרוד 23 יולי 2010 ב - 0:41 קישור ישיר

    חזרתי עכשיו מהסרט – גם לי הוא העיף את הראש. למרות שהרעיונות לא לחלוטין מקוריים, הם מעולם לא הוצגו בצורה כזאת, כאשר כל "קאט" קולנועי, הוא מעבר בין עולמות (גם אם הצופה לא מודע לכך, כמו בסצנת בית הקפה). גם הקפיצה לאפריקה מרגישה כמו סוג של חלום – אפילו שלכאורה היא אמורה להיות חלק מה"מציאות".

    אני מסכים שמבחינה רגשית אין פה הרבה – אבל מבחינת חשיבה וניתוח יש פה פי אלף מב"מטריקס" (אם כבר "ממנטו" ו"שמש נצחית" יותר ראויים להתחרות בו).

    בנוגע לשאלה "כיצד ידעו באיזה חברת טיסה הוא טס" – הבנאדם טס בקו הזה כל שבועיים, במחלקה ראשונה – מן הסתם הוא לא מחליף את חברת התעופה בכל פעם.

    דבר אחד אני לא בטוח שהבנתי – כשהיורש עמד למות, הם קפצו איתו עוד רמה "למטה" – איך זה אפשר למנוע את המעבר שלו ל"לימבו" ואפשר להם להגיע אליו ולחלץ אותו (ואז להביא אותו ל"קפיצה" בקומה אחת מעל – בעולם השלג)?

    ויש גם את הפרש הגילאים העובדה שסאיטו הוא איש זקן בעולם ה"לימבו" – האם זה נובע מההפרש הקטן בזמנים בו הם עברו לתוך העולם הזה? האם הוא לכאורה הספיק עבור הפרש הזמנים? ואיך בדיוק הגיבור הגיע לאותו עולם איתו? האם הוא מת מהדקירה של אשתו בעולם בו הוא הרג אותה? האם מדובר באותו עולם בדיוק (מדוע בדיוק?)

    אגב – אני לא מסכים שהנשיות של הדמות של אלן פייג' חסרת ערך. העובדה שהיא מצליחה "לדובב" את הגיבור בצורה שהיא עושה זאת מתאימה לדמות נשית. אני חושב שגברים מכירים את הסיטואציה בה דברים מחיינו שקשה היה לנו לחלוק עם חברים, קל יותר לחלוק עם דמות נשית, אפילו אם היא חדשה בחיינו.

    ולמי ששאל – התרגום של Inception במהלך הסרט היה בסדר גמור – לא כמו כשתרגמו את A serious Man ל"יהודי טוב"…

  21. רותם 23 יולי 2010 ב - 0:59 קישור ישיר

    הוא לא נוסע בקו הזה כל שבועיים. יש לו מטוס פרטי "שמתקלקל" ברגע הנכון. זה באמת פרט שולי על פניו, אבל הוא מתיישב טוב עם ההסבר שהכל חלום.
    והם לא מנעו ממנו את המעבר ללימבו- הם היו איתו שם ואז הרגו אותו וזה משחרר מהלימבו ואז הוא יכל לעלות למעלה עם כולם.
    הכל באותו עולם כי לפחות לפי ההסבר, זה התת מודע (לדעתי זה אמור להיות לא מודע) של קוב, כי הוא היחיד שהיה שם מכל האנשים שהיו בצוות.

  22. שלום ברכה 23 יולי 2010 ב - 1:11 קישור ישיר

    אלמנטים טכנים רבים יש בסרט שראוים לציון. אחד מהם הוא הסאונד המשובח.
    אז הנה לינק שמספר מעט על הסאונד

    http://vimeo.com/channels/staffpicks#1
    3396749

    חוצ מזה, תסריט לא אחיד, חורים בעלילה (שלא כמו בחלום, זה לא סגנון אלא חוסר בתכסיסים תסריטאים טובים)
    דיאלוגים אינפורמטיבים, בנאלים ומשעממים ובעיקר אכספוזיציה מעייפת. שבאה כנראה ללמד אותנו, הצופים האידיוטים, את ההגיון של הסרט. הייתי מקצר את הסרט בחצי שעה ונהנה מאקשן פסבדו מורכב. סה"כ סרט שישכח מהר מאד ושאינו משמעותי במיוחד בערכים של מורכבות רגשית, נארטיבית, פסיכולוגית ודרמטית

    ==================

    רוה לשלום: מצחיק – "סרט שיישכח מהר מאוד"? אני גם אוהב לזרוק נבואות פזיזות. והנה שלי: אני משוכנע שתפגוש בו בעוד עשור כשירכיבו את רשימת הסרטים הבולטים של העשור. אבל תודה על הווידיאו.

  23. נמרוד 23 יולי 2010 ב - 1:27 קישור ישיר

    בדיון על הסרט הזכירו את מה שנראה כמו החור הגדול ביותר – אחרי 50 שנה בלימבו, ולמרות שנראה בברור שהזדקנו ביחד, קוב ומל נראים צעירים שוב כשהם נשכבים על פסי הרכבת – איך זה קרה?

  24. שלום ברכה 23 יולי 2010 ב - 1:34 קישור ישיר

    נמרוד: זהו סוד קסמו של האפקט הויזואלי – הוא משכיח את הסיפור, את העומק את המורכבות כמסתמסרים אליו קליל והוא הופך לעיקר או שאולי ברובד השלישי כבר היינו מסוממים מדי בשביל להבין את הרציונל שעומד מאחורי כל העניין

  25. נמרוד 23 יולי 2010 ב - 2:51 קישור ישיר

    שלום ברכה – אתה גורם לזה להישמע כמו חיסרון, אבל זה בדיוק הקסם של הסרט המצויין הזה.

  26. יובל 23 יולי 2010 ב - 4:31 קישור ישיר

    אהבתי
    אני לא מבין את מי שטוען שהסרט או שנולאן קר רגשית. דוגמה אחת- כשסאיטו אומר לקוב שהם יהיו צעירים שוב, שלא ידאג, קטע טוב. הסרט מדבר על הצורך בקתרזיס, ואז מספק אותו.
    נמרוד – בקשר ללמה הם נראו צעירים, בחלום שלהם הם יכולים להיות צעירים, להזדקן, ואז להיות צעירים שוב.

  27. משה 23 יולי 2010 ב - 8:26 קישור ישיר

    נמרוד, לעניין ההזדקנות הייתה התייחסות בסרט. כשמאל התחננה בפני קוב ואמרה לו שהם צריכים להזדקן ביחד, הוא ענה לה שהיא שכחה – הם כבר הזדקנו יחד ואז לפתע ולראשונה מראים אותם זקנים בלימבו. העניין הוא שאין כאן שום אספקט פיזי, הכל תודעתי בכל מקרה. ההזדקנות הפיזית בלימבו היא עניין סובייטיבי לחלוטין וכשרואים פלאשבקים של תקופת חייהם בלימבו מתוך תודעתו של קוב הוא ״מקרין״ אותם כצעירים, האם הם נראו אחד לשני כצעירים כשהם היו בלימבו בזמן אמת? א׳. זה לא משנה. ב׳.יתכן מאוד, הרי קוב הסביר שהם התמכרו לתחושה שהם חיים כמו אלים. יכול להיות שרק כשהוא הזכיר למאל (ולעצמו) שהם למעשה הזדקנו ביחד זו הייתה הפעם הראשונה בה ניתן לכך ביטוי פיזי. הרי בלימבו יכולת ההפרדה בין מציאות לחלום מתערערת ולאחר שעשרות שנים של חיים תודעתיים כבר לא קיימת מציאות אחרת, אז יתכן שתזדקן גם פיזית כי בתת מודע אתה יודע שאתה אמור גם להזדקן פיזית, וזו גם הסיבה שסאיטו גם הזדקן מאוד. בקיצור -סובייקטיבי.

    אגב, האם שמתם לב שכשקוב הגיע לסאיטו הזקן קוב אמנם היה צעיר אבל העיניים שלו היו מוזרות ביותר, כאילו יש להם קטרקט? זה לחלוטין מסתדר, כי קוב הסתובב בלימבו עשרות שנים כדי למצוא את סאיטו ולהוציא אותו משם מבלי שהוא ישכח את ההסכם שלהם, ככה שקוב הצליח לשמור במידה רבה על תחושת המציאות (בדיוק כשם שהצליח בכך בתקופת הלימבו עם מאל) ולכן גם נשאר צעיר, אבל לאור העובדה שמדובר בעסק לא קל בכלל, ההזדקנות שלו קיבלה ביטוי כלשהו בכל זאת.

  28. מורן 23 יולי 2010 ב - 11:04 קישור ישיר

    החצי שעה-שעה הראשונות של הסרט היו אינפורמטיביות מדי, בייחוד בגלל השימוש בדמות של אלן פייג' שהיתה יותר מדי אסרטיבית, יותר מדי חכמה, יותר מדי צדקנית ואמהית ומבינה, היא היתה טובה מדי ולא היו לה חרטות או פגמים. היא לא מרגישה כמו דמות אלא כמו פונקציה ובגלל שאנחנו צריכים ללמוד על כל המנגנון של הסרט דרכה זה הפך למאוד קר ולא רגשי. בשעה וחצי האחרות זה היה פשוט תענוג קולנועי.

    מעניין שמטריקס ועיר אפלה יצאו באותה שנה והשפיעו על הסרט הזה פחות או יותר באותה מידה.

    ==============

    רוה למורן: את מתכוונת לחצי השעה השנייה של הסרט. חצי השעה ראשונה התרחשה ביפן, עם המפגינים (ה"השלכות") שהופכים מכוניות ברחובות. החצי שעה האינפורמטיבית מתחילה, אכן, מכניסתה של אלן פייג', אבל זוכרת איך נמסרת כל האינפורמציה? בסצינה האדירה בפריז, שמתחילה בזה שכל העיר מתחילה להתפרק ברגע שפייג' מבינה שזה רק חלום. ממשיכה בזה שהעיר מתקפלת לתוך עצמה. וממשיכה בכך שהיא מבינה את הרעיון ומתחילה לבנות את העיר מחדש. מי יתן וכל האקספוזיציות ייראו ככה, כשפריז מתקפלת לתוך עצמה, והגיבורים משוטטים בה כמו בציור של מ.ק אשר. ולגבי היותה דמות "מושלמת מדי": נקודה למחשבה – מי משדך בין קוב ובין אריאדנה?

  29. משה 23 יולי 2010 ב - 11:45 קישור ישיר

    קודם כל אודה שעוד לא ראיתי את הסרט וכנראה ארוץ לראות היום אבל אני פשוט חייב לברר עניין אחד:
    התקציר של הסרט מזכיר לי באופן מפליא ביותר את הסרט פפריקה (שאותו ראיתי ואני אוהב מאוד). האם יש אמת בדבר?

    =============

    רוה למשה: "פפריקה" פוגש את "אושן 11 ". "מטריקס" פוגש את "ורטיגו". וכו' וכו' וכו'.

  30. משה (אחר, זה שכתב על ההזדקנות למעלה) 23 יולי 2010 ב - 13:23 קישור ישיר

    מסכים עם כל מילה של רווה. זה סרט שישאר.

    מחשבה: זה רק אני או שדיקפריו כבר שלושה סרטים רצוף אכול רגשות אשמה על אשתו המעורערת נפשית שמתה?

  31. משה (אחר,שכתב על הזדקנות) 23 יולי 2010 ב - 13:26 קישור ישיר

    אגב, לגבי הסיכוי לכיסוי ההשקעה של הסרט – לפחות לפי ויקיפדיה, שאטר איילנד לא רק שכיסה את ההשקעה שלו, אלא גם כסה את ההשקעה של "התחלה".

  32. רם 23 יולי 2010 ב - 14:58 קישור ישיר

    לא רק שהוא משכנע אותם לתת לו לעשות מה שהוא רוצה הוא גם מצלם את החלום שלו ב 65mm וגם זה חלום בפני עצמו:)

  33. נמרוד 23 יולי 2010 ב - 15:58 קישור ישיר

    אתה מתייחס לרעיון המושתל כ"מגאפין" שלצופים לא אכפת ממנו – אבל זה סותר במידת מה את האימפקט הרגשי של סצינת הקתרזיס, לא? המגאפין הופך בשלב כלשהו למשמעותי עבור הצופים.

    מצד שני, עבור הדמויות יש תעלול של "מגאפין הפוך" – הם מחדירים רעיון חסר קיום לרובד הראשון של החלום (הכספת), כאשר האובייקט הזה מקבל ממשות אמיתית ברובד השני, והופך להיות אובייקט המטרה עליו הם נלחמים ברובד השלישי. נראה לי שזה הדבר שהכי אהבתי בסרט – העברת המידע העדינה בין הרבדים. כאשר ה"דוד" המזוייף בראשון הופך להיות השתקפות בשני, וכאשר המספרים האקראיים בראשון הופכים להיות הקומבינציה לכספת (הלא קיימת) בשלישי.

    ==============

    רוה לנמרוד: אדייק את דבריי. אני לא חושב ש"הרעיון המושתל" הוא המגאפין. להפך, כפי ששמו של הסרט מרמז "הרעיון המושתל" הוא-הוא מהות הסרט, לכן הוא עובד בקתרזיס של הדמות ולכן הוא הופך ל"רעיון המושתל" של הצופה. המגאפין הוא אותו רעיון-מושתל ספציפי בראשו של פישר. המשימה להחדרץ הרעיון מניעה את הסרט – גיוס הצוות, התכנון, היציאה למשימה – בשעה שלנו הצופים לא באמת אכפת למה בעצם סאיטו רוצה להחדיר את הרעיון הזה, ויותר חשוב: למה אנחנו הצופים רוצים שהחדרת רעיון כזה תצליח (זה מוסבר בקצרה בסרט, אבל באופן כזה שהופך את סאיטו מדמות רעה בתחילה לדמות כולה שופעת טוב עד האמצע). במילים אחרות, כשם שלא לגמרי ברור לנו מה הסיפור של ג'יימס מייסון ב"מזימות בינלאומות" או מה הסיפור של איש העסקים ששוכר את סקוטי ב"ורטיגו" כך גם מערכת היחסים בינינו ובין סאיטו/פישר היא המגאפין, המנוע להתנעת העלילה שעליה ייסע הגיבור שלנו. והרעיון שלך על מגאפין-הפוך, קרי רעיון אקראי ורנדומנלי בעולם אחד שהופך ליישות פיזית, ממשית, ומסיבית בעולם שמתחתיו, הוא אבחנה מוצלחת מאוד. בוודאי יש עוד כאלה.

  34. רותם 23 יולי 2010 ב - 17:11 קישור ישיר

    לא כל סרט שעושה שימוש בחלום הוא אוונגרד או אפילו פסיכואנליטי. הסרט הזה הוא הוליוודי קלאסי שפשוט מתקיים במימד של חלום. אבל בניגוד לסרטי אוונגרד המשמעות שלו ניתנת בתוכו. היא דורשת ריכוז ומחשבה אבל היא שם. השאלה היחידה שפתוחה היא האם הכל היה חלום ושל מי, בעיני לפחות היא לא רלוונטית. במובן הזה הוא הרבה יותר כמו "האביר האפל" ופחות כמו "ממנטו". המהות הפילוסופית שלו היא בתוכן שהצורה משכללת, אבל אין במבנה הנרטיבי משהו פילוסופי או פסיכואנליטי כמו "היוקרה"/"ממנטו"/"מעקבים". ה"טריק" של אי הידיעה שקוף לנו ולא מטעה אותנו כמו בסרטים הללו בהם אנחנו לא יודעים כמו שהגיבור לא יודע. אנחנו לא יודעים, ובסוף הסרט אנחנו נותרים לתהות, אבל זה משהו אחר.
    לגבי השימוש במריון קוטיאר, אז לפי הלינק ששמתי לא רק שזה צירוף מקרים, אלא השיר היה שם לפניה, ונולאן רצה לוותר עליה בגלל הקישור הזה.
    אה, זה סרט מתח-אקשן יחיד במינו שבאמת לא רואים כל יום, או כל שנה.

  35. Eran 23 יולי 2010 ב - 17:13 קישור ישיר

    אורון- תודה
    ויש לי מה להוסיף לרשימה שלך על נולאן. Insomnia שלו הוא רימייק לסרט שוודי באותו שם מ-1997 עם סטאלן סקארסגארד. כשנולאן שמע שאולפני וורנר עושים את הרימייק הוא ביקש את הג'וב אבל בוורנר לא רצו לשמוע. בצר לו פנה נולאן לג'ורג' קלוני ולסטיבן סודרברג שהיו שותפים בחברת הפקה והיו להם יחסי עבודה טובים עם האולפנים. השניים, מעריצים שרופים של Memento, שיכנעו את וורנר לתת לנולאן את הג'וב. הם גם חתומים על Insomnia כ- executive producers

  36. עדן 23 יולי 2010 ב - 17:18 קישור ישיר

    לאורון – נראה לי שכולנו מסכימים ש"באטמן מתחיל" היה סרט זניח למדי. לגבי "האביר האפל" החביב, שיהיה, התרגלתי להערצה הבלתי מוסברת לסרט הזה.
    אבל ל"התחלה", שהוא סרט טוב מאד, יש בעיה אחת קריטית: לא אכפת לך. הדמויות לא באמת מעניינות והמטרה שהם מנסים להשיג לא באמת מעניינת. כן, אתה רוצה שהם יצליחו אבל לא יותר מבכל סרט הוליוודי מצוי בו אתה רוצה שהגיבור יצליח פשוט מפני שהוא הגיבור. אם הם היו נכשלים זה היה נורא ? לא ממש. כי לא התחברת רגשית לאף אחד וכי בסופו של דבר הסרט כן נסוב סביב הרדיפה אחר מקגאפין וברגע שלא התחברת לדמויות כל מה שנשאר לך הוא המקגאפין, שכשמו כן הוא: משהו שלא באמת מעניין.

  37. רותם 23 יולי 2010 ב - 17:22 קישור ישיר

    אורון רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך, אז מה שתכתבי ממש לא ניתן לומר על כל הפילוסופיה, אבל כמובן על סרטים רבים אחרים חוץ ממטריקס.
    אני לעולם לא אבין את המשפט כל הפילוסופיה היא הערת שוליים לאלפלטון. בוא לא ניכנס לזה, כי זה לא המקום. אבל מה שכתבתי בתגובה הקודמת שלי לגבי הקולנוע אני מקווה שהיא מבהירה: יש סרטים כמו זה או מטריקס, שמציגים ודנים בבעיות פילוסופיות, במקרים אלו אונטולוגיות/אפסטימולוגיות- מהי מציאות ואיך תופסים אותם. כמובן שהרבה סרטים מציגים בעיות מוסריות של מה טוב ורע וכו'.
    אבל סרטים שהם ממש בעלי משמעות פילוסופית במבנה שלהם הם כאמור הקודמים של נולאן שהבעיה הפילוסופית שהם מציגים נובעת בחלקה מהבנה שלהם. דוגמאות קלאסיות יותר הן למשל אשתקד במרינבאד של רנה, יצרים של אנטוניוני ועוד.

  38. hamlet 23 יולי 2010 ב - 17:48 קישור ישיר

    Mr. Raveh,
    Please, don't put the great
    Hitchcock and Nolan together.
    Nolan prefers articulation,
    Hitch – demonstration.
    That's why Inception is too
    long and too talky.
    It's still a good film, but let us
    keep proportions…
    Nolan is no Hitchcock , and
    maybe he should have used
    screenwriters,
    like the master did.

  39. Eran 23 יולי 2010 ב - 17:54 קישור ישיר

    אם כבר מזכירים סרטים שמתרחשים ברובם או בחלקם בתודעה ולא במציאות, אפשר להזכיר גם את The Cell, The 13th Floor ו-10 הדקות האחרונות של Virtuosity.

    אבל הנה כמה נקודות מעניינות שעוד לא נידונו פה:

    1. יתכן שנולאן מאפשר לנו לאבחן בין חלום ומציאות: קוב עונד טבעת נישואין רק בחלום ובמציאות הטבעת איננה. כשקוב מתעורר במטוס הטבעת איננה, כלומר מדובר במציאות.
    2. מישהו כתב שבסיום הכותרות אפשר לשמוע את הטוטם נופל. לא נשארתי עד הסוף אז אני לא בטוח אם זה נכון.
    3. אם קוב במציאות כשהוא מתעורר במטוס אז להיכן נעלמו המזוודה והחוטים?

  40. יובל 23 יולי 2010 ב - 18:14 קישור ישיר

    עדן, לטעמי "באטמן מתחיל" הוא סרט הקומיקס הטוב ביותר שנעשה אי פעם ועולה בהרבה על "האביר האפל". וכפי שכבר כתבתי, "התחלה" עורר אצלי הזדהות אל כל הדמויות כמעט.

  41. עופר ליברגל 23 יולי 2010 ב - 21:11 קישור ישיר

    שאלת האכפיות מהדמיות פחות רלוונטית ל"התחלה" בעיניי, בכן הרגשות שנולאן מנסה לעורר הם בצופה כלפי עצמו: הגיבורים הם ברובם פושעים אגואסטים, אבל סיפור אהבה שמוצג בו אמור להשילך לקהל על הרגשות שלו כלפי אהבה. נולאן תמיד פנה קודם כל למחשבה ואחר כך לרגש. מתוך ידיעה ברגש הוא פחות חזק. זה לא אומר שאין אפקט רגשי לסרט (בצפייה שנייה הוא יותר חזק) אבל זה אומר שהוא לא נובע מהזדהות עם הדמויות. בבלוג שלי (ניק-לינק) עוד מחשבות על הסרט, עם נגיעה גם באלמנט הזה.

    לערן: אם קוב במציאת שהוא מתעורר במטוס, הוא התעורר לאחר האחרים. מי שהתעורר ראשון מיהר להעביר את המזוודה למקום מוסתר יותר ולהסתיר את החיבור של קוב. לא רוצים שפיטר ייזכר שהוא היה בחלום משותף. נשארתי עד סוף הכתוביות ולא שמעתי, אבל לא הקדשתי לזה תשומת לב – גם אם שומעים אותו נופל, זה לא פוסל לגמרי את האפשרות שמדובר בסוג של חלום. המטרה של נולאן היא בין היתר להציג יותר מאפשרות פירוש אחת, אם כי הוא לא לגמרי הולך עם זה עד הסוף – הוא משאיר את האופציה של פירוש אפשרי אחד קיימת.

  42. נמרוד 23 יולי 2010 ב - 21:20 קישור ישיר

    עדן – לי לפחות הייתה איזה שהיא רמה של הזדהות, לפחות עם הדמות של רוברט פישר. בכלל, כיוון שהמטרה של צוות הנוכלים בסרט הייתה הרבה יותר מהמגאפין הממוצע – איזה יהלום או מזוודת סתרים, אלא לשנות את מסלול חייו של בנאדם, אתה חייב לתהות האם השינוי הזה באמת יעשה לו טוב. לכאורה אתה יוצא בהרגשה שאותה השתלה הופכת גם את פישר לאדם טוב יותר – אבל כיוון שהצופה חווה את תחושותיו של פישר דרך החלומות המבוימים שיצרו עבורו, בהחלט יתכן שהתחושה הזאת הושתלה אצלך כמו שהיא הושתלה אצלו.

    ומלבד זאת, מעבר להזדהות, הסרט הזה בהחלט מצליח לגרום לך לדמיין סיטואציות ותחושות מחוץ לטווח התחושות המציאותי שלך – איך זה מרגיש להצמיד את ראשך לשטיח ולהרגיש שהמרקם שלו השתנה? ללכת על מדרגות של אשר? לקפוץ מבניין או לכוון אקדח לרקתך תוך אמונה שהפעולה תחזיר אותך מחלום למציאות?

  43. נמרוד 23 יולי 2010 ב - 22:54 קישור ישיר

    עוד שאלה קנטרנית – נניח שהסביבון הוא האמצעי של קוב לבדוק את ההבדל בין חלום ומציאות, ונניח שה"מציאות" גם היא חלום – האם לא סביר להניח שהסביבון יתנהג בה כמו במציאות (כלומר יעצור) – הרי המציאות של החלום נוצרת על ידי קוב עצמו, ומן הסתם מתנהגת כמו המציאות עצמה בחלום אותו הוא לא מזהה כחלום.

  44. אורון 23 יולי 2010 ב - 23:47 קישור ישיר

    אז ביקורתי נטולת ספויילרים בניק-לינק. ופתאום נזכרתי שבסינמסקופ של פעם, הירקרק, גם שם לא היו שרשורי תגובות. ושזה דווקא נחמד לי לכתוב תגובה לכמה וכמה אנשים במקביל. אז (ספויילרים מכאן):

    רוה – אתה טוען שאין ארכיטיפ של חלומות-תעופה בסרט. לדעתי סיקוונס של כמה דקות בבית מלון חסר גרביטציה זה אחלה של חלום תעופה. אגב, זו הסצינה בה הבנתי שנולאן היה צריך לביים את ספיידרמן החדש, עם גורדון לוויט בתפקיד הראשי. וזו סצינת האקשן המרטיטה שראיתי כבר שנים, אולי מאז "זהות אבודה". בקשר לתהיה שלך בסעיף ו', נולאן מאוד מקפיד על ליהוקים רפלקסיביים, כפי שנטען יפה בביקורת של קשלס אם אני לא טועה, על "יוקרה". אבל נדמה לי שענו על זה בתגובות מעליי. ובקשר לתהיה שלך לגביי איזה רעיון משתיל הסרט בנו הצופים, נדמה לי שזה כל אחד והאסוציאציות שלו. אני אישית תקוע עם הרעיון שהרס את מאל…

    ערן – תודה לך. בחיי שלא זכרתי (אבל ידעתי) שאינסומניה זה רימייק והעשרתי אותי עם הסיפור על מאחורי הקלעים. את הכתבה ההיא כתבתי בעיקר מהזיכרון, בטח חסרים בה עוד כמה פרטים שמעולם לא ידעתי עליהם או סתם שכחתי.

    עדן – "באטמן מתחיל" הוא סרט הקומיקס הראשון שלא העליב אותי כצופה. מבחינתי הוא מכונן, הכי רחוק מזניח שאפשר. ובקשר להתחלה, שאתה משום מה מנסה להלביש עליו מניירות של סרט קיץ הוליוודי טיפוסי כאילו שנולאן לא כתב את התסריט עשר שנים ולא בהזמנה – עזוב. לך לא היה אכפת. אני, ואולי עוד איזה מגיב או שניים מסתבר, עברנו חוויה רגשית. אני אפילו חוויתי קתרזיס, יותר מזה אני לא יכול לבקש. זה שלך לא היה אכפת מקובל עליי, אבל אני לא מבין איך אפשר לקבוע בוודאות שהסרט כושל במימד ההזדהות עם הגיבור.
    את כל תיאריות המקגאפין שהועלו פה הייתי רוצה להחליף בשאלה – האם יאומץ המושג "טוטם", או במקרה של הסרט הספיצפי הזה "The Audience's Totem" מעתה והלאה בסרטים בדיוניים/סוריאליסטיים? אני יכול להתחיל לחשוב על כמה טוטמים מפורסמים בסרטים בהם קשה להבחין בין דמיון ומציאות. נגיד, שמי הוניל ב"ונילה סקיי"…

    ורותם – אני לא מתווכח על פילוסופיה, אני תמיד מפסיד בזה 🙂

  45. עופר ליברגל 24 יולי 2010 ב - 0:06 קישור ישיר

    אורון – אין ספק שהרעיון שהרס את מאל הוא זה שהכי מסוכן שיתקע במוח של הצופים – כי אין באמת אף פעם דרך להפריך אותו. ההשתקפיות השונות של מאל מציאות דרכים להתמודד עימו. אבל אני דווקא לא הייתי רוצה שנולאן יביים את ספיידרמן – כי סרטי קומיקס טובים גם אחרים יוכלים לעשות. סרטים כמו "התחלה" לא. ראינו כבר את התרומה שלו לקולנוע הקומיקס בבאטמנים.

  46. מיקי 24 יולי 2010 ב - 0:51 קישור ישיר

    אני חוזר כדי לספר שראיתי את הסרט. למרות שאני עדיין צריך לארגן מחשבות לגביו, בדבר אחד אני בטוח – זה סרט שידברו עליו עוד המון שנים. יצירה מסעירה, מענגת, מרגשת – לגמרי מסכים עם יאיר רוה לגבי זה (אני עדיין כועס על הספויילרים אבל!). לא מסכים עם הטענות שהדמויות לא עגולות (כל הדמויות הראשיות מתפתחות שם, הדמות של רוברט פישר ג'וניור היא דוגמה מעולה ומרגשת לכך – בין אם ב"עולם הממשי" של הסרט או "בחלום", אבל זוהי גם מהותו של הסרט עצמו, הוא משתנה); שהסרט קר (מצאתי את עצמי מזיל דמעות בסיום, בין אם מהתרגשות אמיתית ובין אם הערצה אמיתית ליוצר).
    סרט מבריק באמת שבטח עוד אדבר עליו הרבה.אני אגב, דוגל באפשרות החמישית מבין כל האפשרויות שיאיר העביר בלינק.

  47. מישהו 24 יולי 2010 ב - 3:29 קישור ישיר

    סרט נהדר. בהרבה מאד רבדים ורמות. הרגע הכי נפלא בסרט הוא במסעדה שאנדיריאה וקוב מדברים ואז היא מגלה שהיא בחלום, הוא שואל אותה איך היא הגיעה לכאן, והיא לא זוכרת, אך מבחינת חוקי העריכה וההמשכיות הסצינה הגיונית לחלוטין, כלומר נולן מפרק לגמרי את התפיסה שלנו כצופים, וחושף למעשה את המעורבות שלנו בסרט. כלומר הסרט הוא החלום שלנו. ויותר מזה, הסרט מראה שלכל רובד של עומק תודעתי יש זמן שונה, כמו הסרט עצמו. הוא שעתיים וחצי שבהם אנחנו חווים כמות שנים גדולה מאד, או קטנה מאד, אבל כל זה בתוך המסגרת של החוויה שלנו כצופים. כמו השכבות של הזמנים בסרט. וקוב, כבמאי, מוביל את דמותו של פישר לקטרזיס רגשי, שאותו גם אנחנו חווים בסוף הסרט בעזרת נולן דרך דמותו של קוב. כלומר נולן עושה לצופה את תרגיל מיסטר צ'רלי, הוא מודיע לנו שהוא עושה עלינו מניפולציה רגשית, ואנחנו עדיין נכנעים אליה. וזה לא נגמר. כמות הדברים שאפשר ליצוק מתוך הסרט הזה היא אינסופית. למשל הרגע שבו אנחנו מבינים שהמחשבה על מוות הושתלה במל הוא רגע מדהים, הרי הם "חייו כמו אלים" בעולם הם יצרו לעצמם. כלומר המוות נכפה עליהם רק מרגע שחשבו שהוא הכרחי. ולמעשה כשקוב שתל את הזיכרון במל הוא גם שתל את הזיכרון בתוך עצמו. בנוסף לכל זה, לסרט יש נפח אקזנציאליסטי מובהק, כל המונולוג לגבי הרכבת, הבחירה למות ביחד, כי זה לא משנה אם זה מציאות או חלום. מה שמשנה זה מה שאתה מרגיש.
    הסרט ,לטעמי, הוא סרט ארס-פואטי לחלוטין שמנצל את המסגרת ההוליוודית שלו כדי ליצור בתוך סרט אקשן מסחרי, סרט אומנותי מבריק. כלומר עוד פעם, סרט בתוך סרט.
    ולסיום לדעתי הסרט הוא בברור חלום של קוב. הרי הוא אמר במסעדה שכדי לזהות אם אנחנו נמצאים בחלום אנחנו צריכים לנסות להיזכר איך הגענו לשם. הקאט בין השיחה של קוב וסיואטי לבין ההתעוררות שלו במטוס הוא קאט גס. אין לנו מושג איך הגענו לשם. אנחנו משלימים את זה בראש שלנו. כלומר אנחנו בחלום. ולכן הסוף של הסרט כל כך אכזרי, קוב בעצם תקוע לעד בלופ בתוך עצמו.
    ועודו משהו, יש הרבה טענות שהסרט קר מבחינה רגשית. אני לא חוויתי את הסרט ככה, אבל כן, כמו בממנטו, הסרט מציע חוויה שאנחנו מתוודעים רק לדמות אחת לעומק וגם זה מוטל בספק. ולכן הסצינה שבו קוב מחליט לעזוב את מל היא מאד משמעותית, הוא בעצם שולל את היכולות שלו ליצור אותה באופן אמיתי, כלומר לביים אותה. איך תעשה סרט על אדם? הרי לא תוכל להכניס את כל המגרעות והמעלות שלו, רק צל של מי שהוא. ולפי הטיעון הזה, נולן מעדיף לשתול בנו רעיונות, לערער לנו את המחשבה, ולאתגר אותנו מאשר לנסות לצייר לנו דמויות מלאות ומרגשות באופן הרגיל. התחלה, הוא סרט מדהים. ממש התחלתי להיות מעורער במהלך הסרט. איזה כיף.

  48. Eran 24 יולי 2010 ב - 5:44 קישור ישיר

    עלו כאן 47 תגובות בלי טרולים עד שבא הנאור הזה. נו, גם זה משהו.

  49. רותם 24 יולי 2010 ב - 8:12 קישור ישיר

    בממנטו יש רק דמות אחת, ואנחנו חווים אותה בצורה קרה, כי הוא חי בצורה קרה- מונע רק על ידי רגש של נקמה.
    ואני באמת לא מבין את העניין של הקאטים שעולה וחוזר כאן, ומישהו חידד. הקולנוע ההוליוודי מבוסס על זה שהקאטים מעבירים אותנו ממקום למקום בלי לתת את כל הסיבות/צידוקים לכך. אם זה לא היה כך, כל סרט היה נמשך חמש שעות. נכון שבמקרה של הסרט הזה זה מתיישב יפה עם כל מיני תיאוריות שהסרט מציג, אבל כמו שכתבתי בתגובה לביקורת של יאיר, זהו אינו סרט אוונגרדי, הוא לא יכול בתוך חוקים הוליוודים להגיד: הקאט הזה הוא שונה מהקאטים האחרים. ואני אומר את זה לא מעמדה של דיון אלא איך אני חוויתי את סרט.

  50. מורן 24 יולי 2010 ב - 9:56 קישור ישיר

    מה יקרה אם הסרט יתחיל גל של התאבדויות של אנשים שינסו להשתחרר מהחלום שלהם?

  51. R 24 יולי 2010 ב - 9:56 קישור ישיר

    הקרנת הסרט במתחם החדש בראשון הייתה מאכזבת, עוד הקרנת פילם מרוחה ולא מפוקסת (אציין לחיוב את איכות הסאונד ואת גודל האולם והמסך). האם בעלי בית הקולנוע לא התפארו בהקרנות דיגיטליות משובחות?, איפה התקיימה ההקרנה המוקדמת של הסרט?, האם יש בית קולנוע בו הסרט מוקרן דיגיטלית?
    למרות סלידותיי הרבות מסרטיו של נולאן, לזכותו יאמר שהוא מצליח לעורר חשק לבדוק כל סרט מחדש.

  52. מישהו 24 יולי 2010 ב - 11:00 קישור ישיר

    רותם, אני לא מבין למה הוא יכול לומר הקאט זה שונה מקאטים אחרים? הסרט מציע לנו דרכים לבחון את המציאות ולערער עליה, וכמובן שהרעיונות האלה חלים גם על הסרט עצמו. כמו שאמרתי, נכון הוא לא אונגרד, לא בחזות ואפילו לא באופן עשייה, אבל הוא כן סרט הגותי שמקופל בתוך סרט הוליוודי. האמת שאני יצאתי מהסרט חשבתי שאולי היה אפשר לקחת את הסרט לכיוון יותר הרפתקני וסוריאליסטי סטייל דיויד לינץ רק טיפה יותר רגוע, אבל אז כמובן נזכרתי שלא היו מממנים את זה, וגם שנולן הוא לא במאי או יוצר כל כך הרפתקני או פיוטי. הוא מייצר סרטים מהראש, הוא יוצר מבוכים מחשבתיים. הוא נהנה מהאפשרות שליצור משהו קר וכמעט מלאכותי, שבתוכו יש איזשהו רגש. ככה הוא יוצר. והאמת בסרט הזה היכולות היותר פיוטיות שלו התעצמו כיוצר, אבל עדיין חשוב לזכור שהוא פשוט לא כזה.

  53. דבר האל 24 יולי 2010 ב - 14:07 קישור ישיר

    מאוד אהבתי את הסרט ונהניתי ממנו בזמן הצפיה. אבל בהטעם לוואי שהוא נתן לי הוא בעייתי מאוד. הסרט הזה בדומה לסרטים רבים אחרים, נותן כוח רב מידי לגורם חיצוני- איש או קבוצה, שמשפיעים על האינדיבידואל. הוא נותן כוח לישות חיצונית לבנות קונסטרקט חוויתי/רעיוני שלם, או לחלופין רעיון בודד, שמוטמע והופך להיות המציאות הטבעית של הסובייקט. אני לא חושב שדבר כזה אינו אפשרי, אך כשסרטים רבים מדי נותנים כוח להחלטות של החוץ על האינדיבידואל, הם מחלישים את היכולת של כל אחד מאיתנו לבחור ולעצב את המציאות כראות עיננו. מבחינת הסרט/נולאן הסביבון לא היה צריך ליפול. אבל אני הייתי ממש שמח אם הוא היה מפיל אותו.

  54. מר קרפד 24 יולי 2010 ב - 14:18 קישור ישיר

    —לR—אתה כול כך צודק לגבי ההקרנה הלא מפוקסת בסינמה סיטי בראשון לציון – (חמיש ב1430 הייתי נוכח- האם גם אתה? או שבעוד הקרנות זה היה?(אני לא הייתי בטוח אם זה זה או בגלל שאני אוהב לשבת שורה 3 באולם – באמת בושה -המקרינים שם מתחילים להיות עצלנים כמו בקניון הזהב(שאני מופתע שהקולנוע שם עם הדולבי=סטריאו= שלו עדיין עובד)

  55. יובל 24 יולי 2010 ב - 14:57 קישור ישיר

    רותם, למה רגש של נקמה הוא רגש קר? בתחילת הסרט הוא טוען שמגיע לאשתו צדק, והוא דמות עם מגבלה רצינית שלא מפסיק לעבוד כדי למצוא רוצח, בקלות אני מזדהה איתו. ואני עוד יותר מזדהה איתו בסוף הסרט כשמבינים שמה שבעצם מניע אותו הוא לא נקמה, אלא רצון למצוא משמעות לחיים שלו.
    אני גם הזדהיתי עם קארי אן מוס, דמות מראה של לאונד.

  56. R 24 יולי 2010 ב - 15:29 קישור ישיר

    למר קרפד- הייתי בהקרנה של 18:00. הבעיה לא תוקנה.

  57. hamlet 24 יולי 2010 ב - 16:03 קישור ישיר

    Give me a break.
    Inception is an overrated film.
    Good film..but overrated.
    The film needs rewriting and editing.
    Less dreams inside dreams and less exposition.
    It's 30 minutes too long.

  58. R 24 יולי 2010 ב - 16:20 קישור ישיר

    למר קרפד- שכחתי לציין שמדובר בהקרנה של יום שישי ובאולם מלא.

  59. רותם 24 יולי 2010 ב - 17:34 קישור ישיר

    מישהו, אני אתקן את עצמי: ברור שאפשר להגיד שכל קאט שונה מקאט אחר. אבל נראה לי שזה דורש יותר הרחבה והסבר וזה לא פשוט כל כך. אבל אני גם לא בטוח כמה זה תופס בסרט, ז"א שאולי בצפייה צמודה יותר- נגלה שכן יש קאט להתעוררות. אבל לזה כדאי לחכות לדי.וי.די.

    יובלי, אולי קר היא לא ההגדרה הכי מתאימה, אבל ככל שהסרט מתקדם (או הולך אחורה) אני הרגשתי שאני תוהה עם מי אני מזדהה, ז"א, לא בטוח שיש במי לנקום, אז האם ניתן לקרוא לזה רגש נקמה? אבל זה מה שהופך את זה למרתק יותר, ולדעתי כאמור כן יש שם רגש למרות שיש דמות אחת.

  60. מישהו 24 יולי 2010 ב - 18:21 קישור ישיר

    אני מסכים. יש צורך בצפייה שנייה על מנת לבחון את התאוריה לגבי קאט ההתעוררות המחשיד. אגב עוד קטע עריכה נפלא בסרט, בעיני, הוא כל הקטעים עם הילדים של קוב שפניהם נסתרים מאיתנו. זה לא רק חכם רעיונית( אם יראה את פניהם הוא עלול לחשוב שהם אמיתיים ולהיטמע לחלוטין בתוך החלום) אלא גם רגשית. רגע הגילוי של פניהם היה חזק מאד. אגב סצינת הסיום הזכירה לי במעט את הסצינה הלפני אחרונה מהסרט האחרון של קרוננברג, משהו בתאורה המלאכותית הזאת, באור היום החזק מידי, שלטעמי משדר זיוף מוחלט. שמשדר את העובדה שזאת היא פנטזיה. או בפשטות, סרט ולא המציאות.

  61. ע 24 יולי 2010 ב - 20:11 קישור ישיר

    ראיתי היום. אולם מלא בשבת בצהריים.. הרוב הוזמן מראש. מעניין כמה הוא עשה פה בינתיים.

    צריכה עוד קצת לגבש את המחשבות שלי לגבי הסרט, אבל וואו. סרט מצויין. כבר הרבה זמן לא נהנתי ככה בקולנוע 🙂

  62. מיכאל ג 24 יולי 2010 ב - 20:44 קישור ישיר

    חזרתי מהסרט, ולצערי, למרות שזה סרט טוב, הוא לא ממש תפס אותי ולא הצליח להלהיב אותי. בטח לא כמו האביר האפל. האמת היא שציפיתי, לפחות לי הטריילר הראשון, למשהו עם קצת יותר "חלומיות" בחלומות שלו – אבל כל החלומות כולם שמרו על חוקי המציאות. חוץ מבאותו חלום ראשון של אריאדני (שם קצת יותר מדי מיתולוגי, לא?) בו העיר מתקפלת על עצמה, כל החלומות היו לא יותר מסצינות פעולה ארוכות – למען האמת, כולם נראו כמו שלבים באיזה משחק מחשב.

  63. צופה 24 יולי 2010 ב - 20:51 קישור ישיר

    עכשיו רק נשאר שבסרט הבא של אבי נשר

    יאיר רווה מיודענו

    ישווה אותו לכריסטופר נולן

    🙂

  64. אורון 24 יולי 2010 ב - 20:59 קישור ישיר

    עופר – צודק, אסייג את דבריי. אין בי רצון שנולאן יביים את ספיידרמן. אגיד רק שהסצינה של גורדון לוויט על תקרת הפרוזדור במלון הייתה סצינת האקשן הכי טובה של ספיידרמן שראיתי אי פעם בקולנוע 🙂

    בקשר לתגובה הראשונה של "מישהו", אני מאמין שיש רובד מטא-קולנועי רציני מאוד בסרט, אבל מוכרח עוד צפייה בכדי לגבש דעה מוצקת. מה שכן, אני די בטוח שהצוות שמרכיב קוב הוא צוות של סרט קולנוע. קוב הוא הבמאי, אימס הוא שחקן, אריאדנה אדריכלית האמונה על העיצוב האמנותי והיבטים טכניים. אפילו הקטע של להכניס מוזיקה כדי לסמן מתי הולכת להגיע הבעיטה, הוא קולנועי. למרות שאני לא יודע למה משול תפקיד המרדים והתפקיד של גורדון לוויט, מעין מספר כל יודע שמשלים פערים. כאמור, תיאוריה לא שלמה. אם זאת, העניין עם הקאטים הוא כן אישיו בעיניי. הרי סרטים דומים יותר מכל לחלומות, מהבחינה הזו. במציאות שלנו אין קאטים, אך בסרטים אנחנו מוכנים לקבל אותם. אם חושבים על זה מספיק זה מוזר ונדמה לי שנולאן רצה להסב את תשומת הלב לכך.

    בקשר להקרנות – גם אני נכחתי בסינמה סיטי ראשל"צ בהקרנה של חמישי בשעה 14:30 והייתה בעיה קלה עם התמונה (אבל הסאונד היה מעולה). אם אינני טועה, הטריילרים נגמרו ומיד אחריהם התחיל הסרט, ללא כל שינוי מבחינת המקרין, כך שאולי שם הייתה הבעיה.

    ובקשר לכל הטענות שהסרט אוברייטד – אני באמת לא מבין איך סרט שיצא שלשום יכול להיות אוברייטד…תנו לו קצת זמן כדי להיות בכלל רייטד, לפני שהוא יוכל להיות אובר. הרי אם לא אהבתם זה הרי גם בסדר.

  65. ע 24 יולי 2010 ב - 21:03 קישור ישיר

    אורון – תאורייה מעניינת. 🙂
    ולגבי האוברייטד – כנראה זה בגלל שהסרט מדורג שלישי בimdb. אבל זו רק ההתלהבות הראשונית. אני מניחה שהוא יירד כמה מקומות בהמשך.

  66. ניר 24 יולי 2010 ב - 23:16 קישור ישיר

    הי יאיר. ההתלהבות שלך לטעמי ממש מוגזמת. אני לא נגד הסרט, ודי נהנתי. אבל האזכורים שלך לבונואל, קארסוואה וסטניסלב לם קצת מופרכים ומחדדים עוד יותר את הפער בין הסרט לפוסט הזה.

    אפילו אקזיסטנז (עלילה שונה-כמעט אותן תמות) שנעשה לפני יותר מעשור ובאמצעים דלים יותר, מתוחכם קריפי ומאתגר הרבה יותר.

    פילוסופיה בגרוש על "חלום בתוך חלום" מלא בקלישאות שחוקות (הילדים למשל)דמויות שטוחות (כולם – ולכן גם כמעט 0 חיבור רגשי)וכל מיני רפרנסים קטנים לתרבות פופולארית.
    בקיצור, סרט קיץ מדליק לנוער.

    למעשה כל קליפ של גונדרי עושה כמעט אותה עבודה ב5 דקות, בשעתיים וחצי אפשר לקבל קצת יותר מזה.

    שווה להתרענן שוב על SCIFI של טרקובסקי קרוננברג קובריק ולינץ' כדי לשים את הדברים בפרופורציה…

  67. רון 24 יולי 2010 ב - 23:16 קישור ישיר

    הי יאיר. ההתלהבות שלך לטעמי ממש מוגזמת. אני לא נגד הסרט, ודי נהנתי. אבל האזכורים שלך לבונואל, קארסוואה וסטניסלב לם קצת מופרכים ומחדדים עוד יותר את הפער בין הסרט לפוסט הזה.

    אפילו אקזיסטנז (עלילה שונה-כמעט אותן תמות) שנעשה לפני יותר מעשור ובאמצעים דלים יותר, מתוחכם קריפי ומאתגר הרבה יותר.

    פילוסופיה בגרוש על "חלום בתוך חלום" מלא בקלישאות שחוקות (הילדים למשל)דמויות שטוחות (כולם – ולכן גם כמעט 0 חיבור רגשי)וכל מיני רפרנסים קטנים לתרבות פופולארית.
    בקיצור, סרט קיץ מדליק לנוער.

    למעשה כל קליפ של גונדרי עושה כמעט אותה עבודה ב5 דקות, בשעתיים וחצי אפשר לקבל קצת יותר מזה.

    שווה להתרענן שוב על SCIFI של טרקובסקי קרוננברג קובריק ולינץ' כדי לשים את הדברים בפרופורציה…

  68. ניר 24 יולי 2010 ב - 23:21 קישור ישיר

    מתנצל על הפוסט הכפול. או שזו טעות של הארכיטקטית שנראית כמו בת 15 🙂

  69. דני 25 יולי 2010 ב - 0:20 קישור ישיר

    כל הטענות על השוואה מוגזמת לאלמנטים מסרטים של בימאי ענק מהעבר הן בכיינות. אוקיי קלטנו, אתם לא מסוגלים להחמיא לסרט רק בגלל שהוא חדש. תתבגרו, נולן מתכתב עם יצירות מופת וזה לא מונע ממנו להגיש לנו את אחד הסרטים המשובחים שנעשו בשנים האחרונות מה שהופך אותו למופת בפני עצמו! זה שמשהו הוא חדש זה לא אומר שאסור להשוות אותו לקלאסיקות בהקשרים מסוימים. וכל הבכיינות הזאת סתם ילדותית.
    אגב אני מצטרף להימור שהסרט יככב בסיכומי העשור ולו רק מהסיבה שכנראה אנו נידונים לעשור מזעזע של סרטים שטחיים בתלת מימד עד שכולנו נתעוור, או נתעורר (אם לנסות קצת אופטימיות).

  70. ברק 25 יולי 2010 ב - 0:24 קישור ישיר

    שמישהו יברר אם מה שכתב ERAN שבסוף הכתוביות שומעים את הסביבון נופל נכון.
    זה יהיה ממש באסה לחכות עד סוף הכתוביות ולגלות שלא…

  71. רותם 25 יולי 2010 ב - 0:25 קישור ישיר

    אורון, המשפט "נגיד רק שהסצינה של גורדון לוויט על תקרת הפרוזדור במלון הייתה סצינת האקשן הכי טובה של ספיידרמן שראיתי אי פעם בקולנוע" – אחד המוצלחים 🙂
    ובהמשך להקבלה של הצוות לצוות קולנועי, עד שלא אבין מה תפקידו של גו'זף גורדון לוויט בסרט עצמו, עוד לפני ההשוואות, לא אוכל להשתכנע במטאפורה הזו. אני חושב שהוא פשוט שם כדי לקדם מערכת יחסים הומו-אירוטית-לטנטית עם איימס שמספקים אתנחתא קומית. חוץ מזה, אין לו ממש תפקיד/כשרון מיוחד לא?

  72. מיקי 25 יולי 2010 ב - 1:10 קישור ישיר

    לאורון – באשר לתאוריה המעניינת שלך, שים לב: בראיון לפנאי פלוס, אומר גורדון לוויט: "ארתור (הדמות אותה הוא משחק – מיקי) הוא המסודר שבחבורה, כשאר קוב הוא האמן. הוא המוציא לפועל, המפיק…". המפיק! יכול להיות שמצאת עוד חתיכה בפזל?

  73. שי 25 יולי 2010 ב - 5:27 קישור ישיר

    אני רץ עם התיאוריה של בעלי התפקיד רק בגלל שיש לי משהו להוסיף, לא בגלל שאני לגמרי משתגע אחריה.
    יש בתאטרון (ובספרות ובקולנוע) מושג שנקרא "השהייה מרצון של חוסר האמונה". כלומר, הצופה מלכתחילה גוזר על עצמו מצב דמוי חלום בו הוא נותן לעצמו להאמין ולהיסחף עם מצבים בלתי אפשריים המתרחשים על הבמה או על המסך על מנת לחוות קתרזיס רגשי. אם יש למרדים תפקיד – זה זה. הוא מייצר השהייה של חוסר אמונה (לאו דווקא מרצון, אמנם, אבל בכל זאת) באמצעים מלאכותיים, חיצוניים, כפי שהקולנוע עושה כמדיום.
    נקודה מעניינת שמחזקת את הרעיון, היא שזו הנקודה היחידה בסרט בה רואים אנשים שמגיעים למרדים ומבקשים לחלום, כלומר משהים מרצון את חוסר האמונה שלהם. באותה המידה ניתן להגיד עלינו, כצופים, שאנחנו מגיעים לקולנוע על מנת להתנתק מהמציאות שלנו ולחוות מציאות אחרת לזמן מוגבל.
    הה! המטאפורה הושלמה.
    ואני מסכים שאם הולכים עם התיאוריה הזאת ארתור הוא המפיק – איש המעשה, המחושב, נטול הדמיון, אחראי על הפרטים.

  74. שלויימל'ה 25 יולי 2010 ב - 5:30 קישור ישיר

    overrated
    overrated
    overrated

  75. עופר ליברגל 25 יולי 2010 ב - 8:33 קישור ישיר

    ארתור הוא לא המפיק- הוא עושה מה שקוב אומר לו, קוב הוא סוג של במאי/מפיק. ארתור הוא עוזר במאי, אחראי על המשכיות וכו'. המרדים הוא הצלם, סאיטו הוא הקהל, פישר הדמות

  76. דן 25 יולי 2010 ב - 10:46 קישור ישיר

    אלוהים למה אנשים מזכיריםמשווים את הסרט הזה אל הכישלון ההוא שנקרא אקזיסטנס?? פאק, אפילו בשנה שזה יצא הסרט היה מחורבן. אפשר לומר הרבה דברים על קרוננברג, אבל לקרוא לו במאי? אפשר ללמוד ממנו איך לא לביים שחקנים. מביך.

  77. יעקב 25 יולי 2010 ב - 10:49 קישור ישיר

    לשמחתי אני לא מבקר קולנוע אז אני יכול לזרוק אוסף מחשבות בלי עריכה.

    סרט מהנה אבל לא נשאר לי כלום אחרי הצפיה. המטריקס כבר סחט את כל המיץ מהרעיון שהחיים זה לא באמת המציאות וכל הדיון הפילוסופי הזה. ועם כל הדברים היפים שאני בטוח שאפשר עוד למצא בסרט, זה הבסיס העיקרי שלו. אז זה חביב אבל לא מפעים כי כבר מאוד נדוש.
    .
    השוט האחרון היה יותר כמו סוג של קריצה בעיני מאשר רגע בלתי נשכח. סוף פתוח שמעצים את כמות האפשוריות והפרשנויות. ולדעתי, אל תנסו להבין אם יש פתרון אחד כי אני בטוח שהיוצר שתל סטירות בכל פרשנות. אגב זה לא ממש משנה אם בסוף הכתוביות הסביבון נופל, בעיני זה יהיה רק עוד קריצה.
    .
    הסרט הזה, רחוק שנות אור מהעוצמות של ממנטו, הבלתי נשכח.
    .
    אחת הבעיות העיקרית בעיני זה שהוא עסוק בלהיות כל הזמן אובר דרמטי. והוליוודי. יש כל הזמן מוזיקה, כל סצנה עשויה כאילו זוהי הסצנה המחוללת. זה מחזיק חצי סרט שאתה אומר לעצמך – וואו! מרתק! ואז זה מתחיל לעייף. כמו טריילר אחד ארוך.
    .
    השחקן היחיד שתפס אותי זה בן המיליונר. השאר, ובראשם הגיבור ואישתו לא משכנעים ולא ממש מרשימים.
    .
    הרבה מכנים משותפים למטריקס. למשל הסיטואציות בהן צוות נכנס ל"מצב שינה" ביחד, והם עוברים לעולם אחר כדי לבצע משימות, הוא 1:1 עם מה שראינו במטרקיס.
    .
    אבל סך הכל סרט מהנה.
    .
    ובקשר למשפט: "וקצת כמו האינטרנט, גם המכשיר הזה עבר משימוש צבאי לשימוש פרטי". זה אולי נשמע נחמד אבל לא מדויק. ליבת האינטרנט הומצאה ע"י DARPA אבל השדרה נוצרה לשימוש בין אוניברסטאות בכלל. מצטער אם זה נשמע קטנוני אבל שאני רואה חוסר דיוקים מהסוג הזה, זה מכרסם באמון שיש לי במחבר וגורם לי לתהות – האם גם שאר הביקורת מבוסס על חוסר דיוקים ועיגול פינות.
    .

  78. ליזה 25 יולי 2010 ב - 12:56 קישור ישיר

    אני לא בטוחה מהמהות הפילוסופית שלו- כי ממש קשה גם לבחון את הפילוסופיה וגם לעקוב אחרי 4 עלילות באותו זמן.
    אבל סרט ממש טוב שפשוט משאיר אותך עם מילה אחת בסוף הסרט- וואו!

  79. ליזה 25 יולי 2010 ב - 12:56 קישור ישיר

    ובסופו של דבר-סרט זה פשוט להנאה 🙂

  80. מפ 25 יולי 2010 ב - 13:39 קישור ישיר

    אני חושבת שהטוקבקיסטים הנפלאים פה מעצימים את איכות הסרט במשמעויות שהם רואים ולא בהכרח נולאן ניסה להכניס…

    כן כמו שנאמר פה, סה"כ מדובר בסרט קיץ, והרבדים שאנשים נכנסו אליהם פה אינם קיציים כלל וכלל.

  81. איתן 25 יולי 2010 ב - 15:24 קישור ישיר

    הייתי שמח להיכנס לדיון, אבל במקום זאת אציע לכם לבדוק את
    http://rosebud.bloge.co.il/

  82. מלאני 25 יולי 2010 ב - 18:31 קישור ישיר

    סרט מתחכם אבל לא מתוחכם והרבה רבדים לא יוצרים בהכרח מורכבות.מתח טוב ואסתטיקה ויזואלית מרשימה. אבל אל תדברו על רבדים של עומק.מזהים אותם מקילומטר כי הם כל כך פשוטים וצפויים.
    "שמש נצחית בראש צלול" הרבה יותר מוצלח מבחינת ההתייחסות לתת המודע.
    ממליצה להיכנס לביקורת של נעם רשף :
    http://noamres.wordpress.com/2010/07/24/inception-%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%9C%D7%94-%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%9C%D7%99-%D7%A1%D7%A7%D7%95%D7%98-%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%90/

  83. עדן 25 יולי 2010 ב - 19:02 קישור ישיר

    לא נעים לי להמשיך לרדת על "התחלה" שבאמת חיבבתי מאד, אבל אני חייב לציין עוד עובדה: לא רק ש"התחלה" הוא לא הסרט הטוב של השנה, הוא אפילו לא הסרט הטוב של הקיץ. "סולט" יותר טוב.

  84. מיקי 25 יולי 2010 ב - 19:25 קישור ישיר

    לליזה ומפ – אני מסכים. זה סרט קייץ אחרי הכל, אני ממש לא בטוח שיש פה כאלו רובדים ועומקים כמו שנאמר (מלבד לעשייה והכתיבה המופתית, שהם בעיני עמוקים מספיק). וגם אם הפילוסופיה של הסרט היא אולי לא הצד החזק שלו (לטעמי היא, כאמור, גם לא מנסה להיות) – המיתולוגיה שלו (ההשענות על הרעיון של חלום ועל סרטים קודמים בנושא) ובעיקר ההישגים הקולנועיים שלו בהחלט מספיקים ועומדים בפני עצמם. נכון, מדובר בסרט יומרני, מנופח, בומבסטי – כזה שלא מספיקים לו דמות ראשית אחת וקו עלילה אחד, הוא חייב לייצר עוד – אבל בחיי, יש לו כיסוי. הוא מסעיר! אז אולי מולהולנד דרייב זה לא, אבל זה לחלוטין אחד מסרטי האקשן/מתח/הרפתקאות הטובים שיצא לי לראות בימי חיי.
    ויעקב – נולאן הוא לגמרי אוטר לפי הסרטים האחרונים שלו, הוא פיתח לעצמו סגנון מאוד מזוהה. חלק מהסימנים שהזסכרת הם המאפיינים של העשייה הקולנועית שלו – הדחיסות הזאת, המוסיקה שלא מפסיקה, המתח שלא נבנה אלא נבנה יותר. ככה זה היה גם בבאטמן מתחיל וכמובן שגם באביר האפל (ואם אני זוכר נכון – יוקרה היה המקום שזה התחיל). אני מחפש את הדברים האלו בסרט של נולאן ועבורי הם תענוג צרוף.

  85. לרותם ולאוג - בעניין האדריכלית 25 יולי 2010 ב - 19:31 קישור ישיר

    לא זאת כוונתי. נתתי זאת רק כדוגמה לכך שכל הדמויות בסרט הינן דמויות שטוחות.
    בעולמות שבונה מחבר, לדמויות אמור להיות תפקיד, כזה שמוגדר על ידי מגוון רחב של אפיונים. למינה של הדמות יש חשיבות. מה שניסיתי להסביר זה שלליהוקה של אלן פיי'ג לתפקיד היתה משמעות מסחרית גרידא, ושאם החלפת מגדרה של הדמות בעולם (ולפי פרשנים בעולם חלומות) אינה משנה או מוסיפה לסיפור, אזי הדמות כשלעצמה פגומה, כמו יתר הדמויות בסרט.

    בינתיים, שמתי לב שגם אביגיל נוסבאום http://wrongquestions.blogspot.com/2010/07/inception.html מקרקסת את נולן (ישר כח, אביגיל).

  86. רותם 25 יולי 2010 ב - 19:54 קישור ישיר

    דבר ראשון, מישהו אמר (כאן או במקום אחר) שהיא מביאה רגישות נשית להבנת מצבו של קוב- ובכך היא מצדיקה את עצמה מגדרית וגם מקעקעת את הטענה הרווחת שהדמויות לא עגולות בסרט.
    דבר שני, אם הייתי מבקרת פמיניסטית, עדיין הייתי אומר שזו הראה סקסיסטית.
    ודבר שלישי, בתור גבר, אני רק יכול להגיד שבתור מושכת קהל, אלן פייג' מחווירה לעומת מריון קוטילארד 🙂

  87. עופר ליברגל 25 יולי 2010 ב - 20:09 קישור ישיר

    אם האדריכלית הייתה גבר, היינו מפסידים את האחת הבדיחות הכי טובות בסרט (הנשיקה)… וברצינות: יש מתח מיני בינה לבין חלק מחברי הצוות, היא צריכה לבנות עולם מראייה שונה מזו של קוב, להיות משקל נגד למאל – הצגה נשיות מזן אחר. למעשה מאל והאדריכלית הם סוג של ניגוד בתפיסות עולם – ההתשפקוית של מאל אימצו את עולם החלום בצורה הכי מוקצנת, בעוד האדריכלית היא זו שיודעת עליו הכי פחות ומייצגת במידה רבה את הקשר למציאות. לכן אני סבור כי זה הכרחי מבחינת התסריט שהיא תהיה אישה… אם כי נדמה לי שליהוק של אלן פייג' שגוי מסיבות אחרות

  88. אלחנן שפירא 25 יולי 2010 ב - 21:17 קישור ישיר

    מעניין להשוות את נולן לקובריק הגדול ששניהם קיבלו חסות מהאחים וורנר, כמו גם חופש יצירתי מוחלט ושניהם ללא שום ספק יוצרי קולנוע המנצלים עד תום את מה שיש למדיום( בניגוד לתיאטרון מצולם)

  89. איתן 25 יולי 2010 ב - 23:18 קישור ישיר

    אז היום הסתדר לי סוף סוף לראות את "התחלה".
    בגדול – אהבתי, אבל גם:
    איכשהו נדמה לי שנולאן הוא כמו צ'רלי קאופמן – עובד בספירלות, אבל בעוד קאופמן הוא כזה טבעי (גם ב"סינקדוכה"), נולאן עובד קשה מאוד בשביל שנראה שהוא מורכב. ב"התחלה" אפשר ממש להריח את הזיעה של נולאן. רוב סצינות האקשן בסרט (גם המרהיבות שבהן) היו מיותרות בעיניי – לא יותר מהצגת תכלית – מרשימה אמנם, אבל לא חיונית לתסריט. אם כבר כותבים תסריט חידתי מרתק – למה לעטוף אותו בסצינות אקשן "בשביל החבר'ה" ?

    המוח שלי עבד כל הזמן בלפתור את החידה, ואני מסכים שרוב הזמן לא התרגשתי, אבל היה בכל זאת רגע אחד שהדמיע אותי: הרגע שבו היא (אשתו, מריון קוטיאר) קופצת. ומכאן גם:
    השוט האחרון בסרט גרם לי לחשוב: של מי הטוטם הזה בעצם? של אשתו, לא? אז אולי כל הסרט הוא בעצם החלום…שלה? אולי המציאות היא החלום, והחלום הוא המציאות שלה?
    לא בטוח שהבנתי הכל, אבל התסריט מרתק בעיניי. כל התופים שמכים ברכות מסביב אמנם לא גרמו לי לסבל, אבל החלישו מאוד את נסרט בעיניי.

    הערה 1: אני דווקא מאוד מסמפט את אלן פייג'. והיא טובה כאן לטעמי.
    ואני חושב שקוטיאר גם היא שחקנית טובה. אבל לא כל כך בסרט הזה. שהיא תישאר בצרפת.
    הערה 2: עדן – "סולט"? באמת? אני כנראה אלך לראות את הסרט הזה, כי מעניינים אותי סרטים על זהות נזילה, אבל בטריילר זה נראה…סרט אקשן סטנדרטי. ופיליפ נויס נחשב במאי יעיל, אבל לא מלהיב.

  90. ר.ח 25 יולי 2010 ב - 23:26 קישור ישיר

    סרט מעולה (ברגע שהמוח שלי יפסיק לנזול מהסרט, אולי אכתוב משהו יותר רציני).

    אלן פייג' מלכה.

  91. איתן 25 יולי 2010 ב - 23:46 קישור ישיר

    בשולי הדברים:
    את "התחלה" ראיתי ביס פלנט (בר"ג).לפני ההקרנה טיילתי בין הפוסטרים לסרטים שיבואו בקרוב.

    על הפוסטר לסרט החדש של סטאלון, "The expandables", כתוב גם שמו בעברית: "הבלתי נשכחים", שזה בדיוק הפוך מהכוונה של השם המקורי.

    ואחד, נמרוד אנטאל, ביים את "הטורפים". אבל על הפוסטר של הסרט בעברית כתוב: "סרטו של רוברט רודריגז" (הוא המפיק, לא הבמאי).

  92. יעקב 26 יולי 2010 ב - 8:57 קישור ישיר

    איתן, מעניין אבל אם זה חלום של מאל, מה זה אומר בעצם? מאל חלמה שהיא מתה והיא יודעת שזה חלום כי בעלה בחלום מחזיק בטוטם? ומה זה אומר?
    .

    הנה עוד פרשנות: ידוע שקוב מואשם ברציחת אישתו. סיאטו הוא סוכן חשאי שממונה על החקירה שלו. הוא מתחזה ללקוח שרוצה השתלה אבל הוא באמת מעונין בשליפה. שליפה מהמוח של קוב. הוא זומם לדובב את קוב בעזרת אנדירן, ולחדור לתת מודע שלו. הסצנה בה מייקל קיין ממליץ על אדרין היא חלום שסיאטו ביים.
    בסוף הסרט מתברר לסיאטו, שקוב באמת חף מפשע. התיק נגדו נסגר והוא מורשה להכנס לארה״ב.
    .
    והסבר לזה שהילדים לא גדלו – זה לא בהכרח אומר שהם חלק מחלום אלא להיפך, מה שהיה לפני הוא החלום שנדמה שהיה שנים…. אבל לא עבר הרב׳ה זמן, הרוב/הכל היה חלום.

    ===============

    רוה ליעקב: פנטסטי!

  93. רותם 26 יולי 2010 ב - 10:56 קישור ישיר

    ואם נשלב את התיאוריה של יעקב עם "דו"ח מיוחד", אז נגלה שבעצם קוב זייף את התת-מודע שלו כי הוא ידע שסאיטו הולך לעשות לו שליפה.
    עוקץ על עוקץ!

  94. לרותם 26 יולי 2010 ב - 10:57 קישור ישיר

    "רגישות נשית שמצדיקה עצמה מגדרית"?
    זו לא הערה לא סקסיססטית בעיניך?

    אבל מילא זה.
    כיצד הטיעון שהעלית מקעקע את הטיעון שלי שכל הדמויות בסרט עגולות?
    דמות שטוחה אינה מתפתחת. דמות עגולה היא דמות שעוברת תהליך התפתחות במהלך הסיפור.
    כיצד מתפתחת דמות האדריכלית?

  95. יעקב 26 יולי 2010 ב - 11:22 קישור ישיר

    לגבי השם "התחלה" Inception: בסרט מנסים להשתיללאתחל אצל משהו רעיון. הרעיון הזה הוא התחלה שאמורה להתפתח למשהו. כך שאולי התרגום לעברית לא כך כך נורא. חוץ מזה, אחת הדרכים לדעת האם אתה בחלום זה להבין איך הגעת לסיטואציה. מה היתה ההתחלה… האם הסיטואציה הזו התחילה מעצמה? אם כן, היא חלום.
    .
    זה גם הטוטם המושלם והודאי, כי החלום הוא לא ההתחלה. הרי צריך קודם אוביקט אמיתי כדי לחלום. ("אני חושב משמע אני קיים").
    .
    אבל המרדף אחרי ההתחלה לא יסתיים ולעולם לא נדע מה נכון ומה לא נכון. זה אין סופי. בדיוק כמו העלילה הסבוכה שמאפשרת המון המון פרשנויות.
    .
    נחמד.

  96. רותם 26 יולי 2010 ב - 11:46 קישור ישיר

    ברור שזו הערה סקסיסטית- מעצם הדיון עצמו.
    האמת שאני בכלל לא מבין את הרלוונטיות של דמות עגולה/שטוחה. רוב בני האדם הם דמויות שטוחות…
    אבל אם כבר להתייחס לזה, אז היא היחידה שם שעוד עונה לזה: היא מתחילה בתור מתלמדת "פעורה" ומסיימת גם בתור בעלת ידע אבל לא בתור משהו סתמי אלא כזה שמתפתח איתה. בוודאי יותר משאר הדמויות בסרט.

  97. שי 26 יולי 2010 ב - 14:24 קישור ישיר

    סתם תהייה: רק אני חשבתי מיד על "האזרח קיין" ורוזבאד כשרואים את השבשבת בכספת?

  98. לרותם - דמות עגולה מול שטוחה 26 יולי 2010 ב - 19:15 קישור ישיר

    הגדרה ספרותית "מקובלת" (ויקי) לדמות עגולה ולדמות שטוחה:

    דמות עגולה היא דמות מורכבת ובעלת תכונות רבות. בדרך כלל היא דמות דינמית שעוברת שינוי והתפתחות. לפחות שתי תכונות שלה סותרות ושונות זו מזו.

    דמות שטוחה היא דמות פשוטה שלרוב נבנית סביב תכונה אחת בלבד. לפעמים היא בעלת תכונות רבות, אך הן מאותו הסוג. הדמות השטוחה כפופה לתכונתה ולא מתפתחת.

    עיקר ההבדל בין הדמות הראשית למשנית הוא בעיצוב הנרחב של עולמו הפנימי של הראשון, בעוד האחרון, על פי רוב, אינו זוכה לו. בעוד שהדמות הראשית שקועה בלבטים פנימיים, בפעילות חיצונית או פנימית אינטנסיבית, מגלה קווי אופי מובהקים ואיכויות אנושיות ייחודיות, מתפתחת ועוברת תמורות שונות – זו המשנית, בניגוד לראשית, נוטה להיות "שטוחה" מבחינת העומק הרגשי, תמורות הנפש והלבטים הפנימיים, לפחות עד כמה שהללו נחשפים בפני הקורא.

    התמורה העיקרית, לכאורה, שקוב עובר היא ההשלמה עם "מצבה" של רעייתו, אבל בין אם הוא מקבל את המציאות לפי פרשנות אחת או דוחה אותה ומביא לשינוי לפי אחרת, אנחנו כצופים לא חווים את השינוי שהוא עובר ולא מסוגלים להסביר כיצד השתנתה הדמות שלא כתוצאה מהאיחוד המחודש בסוף הסרט.

  99. אורון 26 יולי 2010 ב - 19:22 קישור ישיר

    יעקב – התיאוריה שלך היא המעניינת ביותר ששמעתי עד כה ושווה בדיקה, כי בראש לא הצלחתי לסתור אותה.

    אני מוכרח לציין שאני לא מבין את תת הדיון שנערך פה על דמויות עגולות/שטוחות, אבל מילא, אף פעם לא הבנתי באמת מה זה אומר "דמות עגולה". אם דמות עגולה פירושה דמות שעוברת תהליך, לפי דבריו של זה שמגיב לרותם (אגב, בנאדם, אתה קורא יותר מדי רוברט מקי, נסה להשתחרר מהגדרות של נכון ולא נכון בקולנוע), אז אני ספרתי בסרט שלוש דמויות שעוברות תהליך – קוב, פישר ג'וניור ואריאדנה. אפילו מאל, שקצת קשה להגדיר אותה דמות, משתנה במהלך הסרט, כלומר הדעה של הצופים עליה משתנה. וגם סאיטו… בקיצור, הכי הרבה דמויות עגולות שראיתי אי פעם בסרט אקשן. אבל אולי אני לא רואה מספיק סרטים.

    מה שכן, אני לגמרי מבסוט שסוף סוף יש כמות נכבדת של מקטרגים. לא שמישהו מהם העלה טענות מעניינות (בימים כאלה אני מתגעגע לעין הדג, שם גם הצליחו לשנות את דעתי על סרטים ואם לא אז לפחות לדבר בהיגיון), אבל התחיל להיות לי לא נוח לאהוב סרט שכולם אוהבים. זה הרי אומר שהוא לא גדול באמת.
    אז קדימה – לקרקס את נולאן! להיכנס בו! לשמלפרץ אותו! הידד למחתרת! הידד! כל הכבוד לצה"ל!!!

  100. רותם 26 יולי 2010 ב - 19:42 קישור ישיר

    לא כתבתי שאני לא יודע מה זה, פשוט אמרתי שאני לא רואה את הרלוונטיות להצמד להגדרה, במקום לנסות להבין את הסרט בכלים/מושגים אחרים. הדבר בוודאי מתאים לסרט שלא ממש מתקיים בעולם רגיל, ומי הגיבור שמניע את העלילה נתון להרבה פרשנויות.
    ובגלל מבנה הבלוג שאי אפשר לשרשר תגובות אין לי שמץ של מושג איך הגענו לזה.

  101. אוריה 26 יולי 2010 ב - 21:09 קישור ישיר

    למה התכוונת כשהזכרת את בראד פיט ב"מועדון קרב"?

  102. חן קליגר 26 יולי 2010 ב - 23:13 קישור ישיר

    יצאנו מinception מופעמים ומורעדים. הסרט נגע בגדול וחזק, הפוסט מודרניזם ניצח , חששתי.
    הסרט מפתח רעיון בו אנו יכולים לחוות מציאות כלשהי תחת מצב של שינה בו מספר אנשים יחד מפתחים מציאות מדומה. תחת מצב זה ניתן לבצע מניפולציות באנשים שונים אשר אינם מודעים למצב הנתון. הסרט לוקח את רגשותינו המוכהיים והצינים חובט אותם מועך אותם ומנער אותם חזק חזק ואנו חשים את הסרט ואפילו בלי צורך בצפייה תלת מימדית.
    העלילה מורכבת מכמה מציאויות, לעיתים הצופה מאבד את ההבנה בסיטואציה המוצגת באותו הרגע. מה שמשאיר אותו מרותק, מאותגר שיכלית ומנסה לעקוב אחר ההתרחשויות. מציאות מורכבת כזו המתיחסת לתת מודע ולהשתקפות שלו בחלומות מחייבת התיחסות לתיאוריה הפסיכואנליטית של פרוייד. אומנם ניראה כי כותב התסריט אימץ מספר מושגים שגורים בתיאוריה זו ושזר אותם בסרט באופן רנדומלי וחסר מחשבה. בשילוש עם ידע מבוסס היה ניתן לעשות עבודה טובה ומהימנה יותר בתסריט.
    אך עם זאת הסרט מפגין דרך עלילת הרומנטיקה של הגיבור כיצד קונפליקט של אדם יכול להוליך את דמיונו שולל וכיצד תחושת אשם ופגיעה באהובך יכולה לשבש או לחילופין לבנות את תפיסת המציאות של אדם.
    בעיני הסרט אינו מצריך עוצמה ריגשית רבה מידי. אם היו מוסיפים אלמנטים מרגשים העלילה היתה עמוסה מידי והיה קושי להעביר את החויה השיכלית "הקרה".
    אציין שבח נוסף שנידמה לי כי עדיין לא צויין, חיזוק חיובי למראה האסטטי של הסרט, בין עם זה בצילומי הנוף המדהימים, בחדרים המסוגננים, ובהלבשה הקלאסית והמוקפדת של הדמויות.
    הסרט מפעים מתלתל נוגע לך בנקודות הלא מודעות ומחזיק אותך בביצים, חוויה רב חושית.
    ממליצה בחום
    חן קליגר

  103. רגשי 27 יולי 2010 ב - 2:07 קישור ישיר

    יש בסרט אמירה נוספת לגביי חלומות וזהות. כשקוב מציג לארדיאנה את עולם החלום, הוא מצייר חץ אחד שמייצג את יצירת החלום וחץ שני שמייצג את קבלתו. בין שני החצים יש שטח ריק. הוא מסביר לה שמטרתם היא לחדור בין שני החצים האלו. השאלה היא: מה יש שם? מהו הריק הזה שאפשר לחדור אליו?
    נחזור לזה.
    את הסטינג של החלומות בסרט מעצבין אנשי מקצוע מדמיונם או מזיכרונם (אם הם לא מנוסים, כמו שקוב מסביר). את הדמויות המאכלסות את הסטינג, מספקים השתקפויות התת-מודע של החולם המרכזי. כלומר, לא הסטניג ולא הדמויות שבחלום הם מה שהם באמת. הם יצוגים, סמלים, וביטויים של הזרה.
    אז מה אמיתי? מה קיים בתוך החלום והוא אמיתי גם מחוצה לו? רמז:זה מה שמיוצג בתרשים של קוב כשטח הריק שבין שני החצים.
    הרגש. הדבר היחידי שהוא מה שהוא, גם בחלום וגם במציאות הוא רגש. רגש האשמה של קוב למשל. הוא טהור ונקי מסמליות או ביטוי זר. הוא חווה אותו בחייו האמיתיים ובכל אחד מרובדי החלום.
    כך גם הרגש שחש הבן כלפי האב הגוסס. הוא נשאר מה שהוא לכל אורך הדרך.
    הרגש, הוא המקום שאליו אפשר לחדור בתוך החלום ולהיות בקשר עם המציאות.
    מה שהסרט אומר, במובן הזה, הוא שבעוד ובזמן ערות, התודעה היא כמו רעש רקע שלא מאפשר לזהות את הרגש ולבודד אותו, כך בזמן שינה, הביטויים הסמליים השונים של התת מודע, הם בסך הכול רקע למרכיב היחיד הטהור שלא עובר שום 'הזרה'.
    בניגוד למה שקוב חושב, שרעיון הוא מרכיב מהותי של זהות, ובכלל כאשף תודעה וחדירה לתת-מודע, שהמיינד הוא המגדיר את האדם ואת מהלכיו, זהו דווקא הרגש שמניע באמת ובתמים את האדם והעולם. עד שקוב לא משחרר את רגש האשמה שלו הוא לא יכול לחזור למציאות. כלומר: כל כוחותיו ומיומנותיו בתחום התודעה לא עוזרים לו, ואילו מגע כנה של התמודדות עם הרגש, מאפשר לו לבצע את ה-'ארק' שלו.
    נולאן הוא חתיכת פילוסוף ומכור למשחקי מוח, אבל נראה לי שהפעם הוא עשה סרט על רגשות.

  104. אדרי לנצח 27 יולי 2010 ב - 10:01 קישור ישיר

    "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְלֹא גוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם, שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ." –

    והאל שלהם הוא בריטי מנוזל ואווילי.

    נולאן הוא תוספת מכובדת לכדור המסטיקים הענק של התוצר התרבותי המתועש, המתכלה מעצמו. כל תפקידו, לצד אלפי האחרים כמותו, הוא לכסות על האפלה בבלבלת מתקתקה. אין עם זה בעיה, אבל צריך להיזהר – שלא להתעורר יום אחד מתוך 'חלום המולטיפלקס', ולגלות שבסוף ג'ורג' בוש היה סתם טקסני נחמד ותמים, או לחילופין – לגלות שכשמכרו לך את הנשמה, אתה היית עסוק בלרייר על ה'ביקורת הפוליטית' או 'התובנות והשאלות' שמעלה אלומת האור הממוזגנת של מקפיצי התירס ומושכי הברזים הערופים מ'דימונה של קליפורניה', הלא היא לוס אנג'לס.

    אני מאחל לכל קוראי הבלוג נצח באולם הVIP, עם ילדות בנות 16 בולמיות ובופה של מולים וצ'יפס.

    שלעולם לא תזדקקו לדבר.

  105. מר קרפד 27 יולי 2010 ב - 12:31 קישור ישיר

    האם לסרט יש סיכוי טוב לזכות(או לפחות לקבל מועמדות רצינית) לאוסקר?
    אני יודע בגלל שסרט שיוצא בקיץ א זהסיכויים לכך פחותים עד בלתי אפשריים(מלבד גלדיאטור אבל הוא סרט הקיצ היחידי שלקח אוסקר)

    אני כן מהמהר למועמדות לסאונד+תסריט+סרט,וזכייה כמעט וודאית לעריכה.

    אולי אפילו מועמדות לבימוי(אם כי בדארק נייט האקדמיה נתנה סטירת לחי לנולאן)
    מחשבות?יאיר?

  106. סטיבי 27 יולי 2010 ב - 19:51 קישור ישיר

    בהקשר למוזיקה ופיאף ולפרשנויות:
    http://www.avclub.com/articles/great-job-internet-the-secret-of-the-inception-sou,43518/

  107. raz 27 יולי 2010 ב - 20:51 קישור ישיר

    "כשאתה ישן, אתה ער.
    כשאתה ער, אתה חולם.
    התעורר מן החלום לגורלך האמיתי.
    תן למציאות בשלמותה לגעת בליבך הפנימי, בעצמיותך.
    התעורר מחלומך המין האנושי,
    התעורר למציאות בשלמותה המחכה לך.
    התודעה הישנה מתעורר,
    אל תיפחד, רק הבט במה שהמציאות היותר גדולה צופנת בחובה עבורך,
    ילד קטן של המין האנושי".

    זה פחות או יותר מה שניסה נולאן להעביר. כן, זה הרבה יותר עמוק מזה. הסרט מרהיב ביופיו ובחכמתו, מעטים הסרטים שמתעסקים באדם ובתודעתו ובו זמנית גם מטילים ספק בכל עצם קיומנו, או מהי מציאות אמתית. אני לא יודע אם נולאן מחובבי גורדייף, אבל הוא בהחלט קרא מאמר אחד או שניים שלו ושילב את תבונותיו בתסריט אקשן-מחוספס-סוראליסטי-טראנס.

  108. raz 27 יולי 2010 ב - 21:08 קישור ישיר

    "האדם יכול להיוולד, אבל כדי להיוולד הוא צריך קודם למות, וכדי למות עליו קודם להתעורר"- גיאורג איבאנוביץ' גורדייף.
    המשפט הזה עלה לי בזמן הצפייה בסרט, או יותר נכון ככל שיותר מתעמקים בסיפור של קוב ומאל, במיוחד הסיבה שהיא מתה- מטאפורה שלמה לתובנה המופלאה של גורדייף.

  109. ברק 28 יולי 2010 ב - 13:34 קישור ישיר

    שאלה שמציקה לי – ובגללה אני לא ישן כבר כמה ימים 🙂
    – בסוף הסרט החבורה נמצאת בחלום השלישי (תלוי איך סופרים) בהר השלג. הם עולים לחדר הכספות. סאיטו גוסס ואח"כ מת. וגם פישר נורה ונהרג. מאיזה שהיא סיבה, המוות של כל אחד מהם לא מעיר אותם במלון בחלום השני (בגלל סם השינה שלהם ? אבל אדריאנה כן מתעוררת מהנפילה אל מותה ודקה אח"כ הם כולם מתעוררים משרשרת הפיצוצים של החלומות).
    על-מנת להציל את פישר (? שיהיה) אדריאנה קוב ופישר מתחברים ונכנסים לחלום נוסף של קוב. סאיטו נמצא מחוץ לחלום של קוב (!) ושומר עליהם – הוא אפילו יורה באקדחו על המתקפה, עד שהוא מת.
    למרות שסאיטו לא נמצא בחלום הרביעי של קוב, אנו רואים סצינה שבה קוב מוצא את סאיטו הזקן ואכשהוא מוציא אותו מהלימבו. אבל איך סאיטו נמצא בחלום הרביעי של קוב, אם הוא בכלל נשאר בחוץ ?
    – ואיך בדיוק קוב "בוחר" להישאר בחלום שלו כדי למצוא את סאיטו. הרי בכל החלומות יש פיצוצים ונפילות שמעירים את כולם ?

  110. רותם 28 יולי 2010 ב - 23:39 קישור ישיר

    אז ככה:
    אכן בגלל הסמים מוות מוביל אותך ללימבו של קוב. לכן פישר נמצא (הוא מת לפני סאיטו) הדמות של אלן פייג' וקוב נכנסים למצב הזה במכוון. בשלב הזה רק שלושתם שם. ברמה הזו הדרך היחידה להתעורר (רמה אחת בלבד) היא דווקא על ידי מוות. לכן היא הורגת את פישר. פישר חזר לעולם השלג ומגלה את הסוד, בזמן הזה היא קופצת- ובגלל הבדלי הזמנים זה נראה כאילו עבר מלא זמן. היא מתעוררת בול בזמן לתזמון של כל ההתעוררויות שמתרחשות במקביל.
    קוב נשאר שם כי הוא יודע שככל הנראה סאיטו לא ישרוד וימות בעולם השלג ולכן יגיע לשם- ולכן הוא נשאר לחפש אותו.
    לרמה הרביעית- הלימבו, אין אפשרות להתעורר מבחוץ רק מבפנים- על ידי מוות כנראה- אם כי זה לא הכי ברור…

  111. שלום 29 יולי 2010 ב - 18:46 קישור ישיר

    עוד כמה תהיות לגבי החלום השלישי והרביעי.

    1. רותם, אתה מזכיר בשתי תגובות את ה"לימבו של קוב", אבל למיטב הבנתי, הלימבו אמור לשקף את הכאוס הלא מודע של החולם/החולמים. ככזה עליו לכלול גם את ההשתקפויות של אדריאנה ופישר ולא רק את 'עולם האלים' של קוב ומאל?

    2. אם פישר הגיע ללימבו לאחר שמת, כיצד הגיעו לשם קוב ואדריאנה?

    3. איך סאיטו בנה לעצמו עולם מלא במשרתים וחיילים בלימבו? ואיפה שרידי התודעה של קוב?

    4. איך השתקפות הדוד של פישר יודעת בדיוק מה להגיד לו על מנת שיחשוד? מי מפעיל את השתקפות האב בחלום הרביעי? אלה הרמזים שהוצגו לו ברמות הקודמות שמתממשים פתאום באופן כל כך מושלם (עבור תהליך ההשתלה) בלי התערבות חיצונית?

    4. השאלה שהכי מטרידה אותי קשורה בתיאוריה הנפוצה הגורסת כי הכל חלום ושקוב תקוע *לנצח* בלימבו האישי שלו. הרי כל חלום סופו להוביל ליקיצה. בין אם חומר ההרדמה שיסיים את פעולתו במטוס, או לחילופין "נפילה" כלשהי בעולם המציאותי שעוטף את החלום המתואר בסרט. כך או כך, אין אפשרות להיתקע לנצח בחלום.

    הלוואי שהתגובות בסינמסקופ לא ישקפו את הדיון המעייף סביב אוואטר, אלא ימשיכו ברוח עינו של הדג להציע תובנות מפתיעות.
    אני בכל אופן אהבתי מאוד את הסרט, ובעיני הוא מבריק, סוחף, קצת דרמטי מדי לעתים קרובות ובעיקר מגניב, כל-כך מגניב(=כלומר, יוצר תחושת עקצוץ בחלציו של הגיק הפנימי באופן דומה לזו שיצר קיק-אס).
    לא התאהבתי בנולן כמו אז בממנטו, אבל מבחינתי זה הסרט הכי קרוב אליו ברוחו (בעיקר, כפי שכבר האירו כאן, ב"טוטם" שקושר בין הצופה לדמות הראשית).

    קולנוע זה כיף.

  112. נועם 29 יולי 2010 ב - 20:55 קישור ישיר

    לגבי תיאוריית הסרט שינויים עיקריים לטעמי:

    ארתור – מפיק / עוזר
    סאיטו – בעל הממון
    פישר – הקהל

    יש "ריב" בין הרצון של בעל הכסף לעשות מה שהוא רוצה לבין הבמאי שמכניס (במודע או תת-מודע) חוויות מהעולם הפנימי שלו לסרט/חלום.

  113. דוד 29 יולי 2010 ב - 21:53 קישור ישיר

    יש לי שאלה: הרי קוב ומאל בנו את העולם שלהם בתוך הלימבו, שזה הרובד הרביעי (הראשון-הטרנזיט של יוסוף בגשם, השני- המלון של ארתור, השלישי- הרי השלג של פישר ולבסוף מגיעים לרביעי, של קוב, שם שהה חמישים שנה עם מאל). וקוב מתוודה שבזמן ששהו בלימבו, הוא עשה INCEPTION למאל כדי להכניס לה לראש שאולי העולם בו היא נמצאת אינו מציאותי. אבל האם זה לא אומר בעצם שכדי לעשות את ההשתלה הזו, עליו היה להיכנס עוד רובד אחד עמוק יותר? (רובד חמישי, שלא אמור בכלל להתקיים) אחרת, איך עשה לה את ההשתלה, בזמן ששניהם נמצאו בלימבו?
    אשמח לקבל תשובה

  114. מיקי 30 יולי 2010 ב - 0:19 קישור ישיר

    סחטתם לסרט הזה את הצורה

  115. רותם 30 יולי 2010 ב - 10:27 קישור ישיר

    שלום,
    אכן הלימבו הוא הלא מודע (אני מצטער, החינוך שלי לימד אותי להגיד לא מודע) הטהור הלא מעובד. אבל הוא של קוב- כי אמרו בהתחלה שמי שמת תחת הסמים של יוסוף מגיע ללימבו של מי שהיה שם פעם, וזה כאמור קוב- לכן זה רק עולם האלים ולא השתקפויות אחרות.
    קוב ואריאדנה מגיעים לשם כמו שהם מגיעים לכל חלום- מתחברים אל ה"החולם". במקרה הזה זה חלום עמוק יותר מסוג אחר, אבל כנראה שאפשר להתחבר אליו באותה מידה.
    מאחר וראינו חמש דקות מחייו של סאיטו שם, אנחנו לא יודעים איך הוא בנה. אבל יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעים.
    ההשתקפות של דוד של פישר ברמות הנמוכות ביותר לא מופעלות על ידי אף אחד חוץ מפישר עצמו. זה העניין, הדבר חייב להיות שלך ולא של אחר. ואם זה היה איימס, פישר היה עולה על זה. ברמה הראשונה איימס התחפש אליו ויצר את החשד, בהמשך הם "חיממו" את פישר עליו והוא כבר יצר השתקפויות של הדוד כ"רע".
    לגבי תיאורית החלום: אם אתה תקוע בלימבו אתה פשוט נשאר שם. אתה לא קם לעולם. אתה נכנס למצב של "צמח" אומרים את זה בסרט. בסוף פשוט הגוף יזדקן ויפסיק לתפקד ותמות.

    ודוד, אם אני מבין נכון, זה על ידי שינוי הטוטם שלה. אבל זה היה בעיני לא הכי ברור.

  116. דוד 30 יולי 2010 ב - 11:35 קישור ישיר

    לרותם, שינוי הטוטם מסביר את המובן מאליו כי ניתן להשפיע על אדם (כמו שאני אפרוץ לביתך מספר פעמים ואשתיל שם סימנים ואז תתחיל להאמין במה שהם מייצגים), אבל לא מעיד שניתן לעשות השתלה, כלומר להיכנס לרובד עמוק יותר ושם להשתיל רעיון.
    בכלל, אני מסכים עם מה שיאיר רוה כתב שלא צריך לתת לחורים בתסריט להרוס את חויית הצפייה, אבל נראה שהתסריטאים כאן פשוט הסתבכו עם מערכת עולמות מסובכת מדי עבורם ואולי עבור כל אחד

  117. ספוילר 30 יולי 2010 ב - 11:37 קישור ישיר

    נאמר בסרט במקום כלשהו שעברו שנים מאז שקוב ראה את הילדים? במציאות כמו זו המתוארת בסרט, בה ימים יכולים להימתח על שנים, הגיוני להאמין שעברו ימים ספורים מאז שהוא ראה את ילדיו בפעם האחרונה, ולכן הוא מתגעגע אליהם כאילו הוא לא ראה אותם שנים, כשבעצם הם לא גדלו כמעט בכלל.

    אני חשבתי שהסרט היה מצוין, אבל יש לי ביקורת בונה. מה שלא אהבתי בסרט היה ההתחלה בה סאיטו וקוב נפגשים. ולא רק בגלל הפרש הגילאים שלא מוסבר. זה פחות הפריע לי. מה שכן הפריע לי, ומפריע לי גם בהרבה סרטים אחרים בהם זה קורה, זה תסריטאי שתוקע בתחילת הסרט כמה דקות אניגמטיות ולא קשורות בהן בתכלס לא קורה כלום, מהן קופצים לתחילת הסרט, בעבר, על מנת להסביר את החשיבות שלהן. למה שיהיה אכפת לי איך הגיעו לשבת ליד שולחן שני אנשים שאין לי מושג מי הם, מכיוון שעוד לא פיתחתי קשר רגשי אתם, מכיוון שלא ראיתי עדיין את הסרט? התבנית התסריטאית הזו, בה נותנים רגע קטן שקרוב לסוף הסרט לפני שמתחילים את הסרט בהתחלה האמיתית שלו הפכה להיות כל כך שחוקה עד כי תסריטאים שכחו כי על מנת שהיא תעבוד צריך שברגע הקטן הזה אכן יקרה משהו מסקרן.
    המזל של הסרט הזה הוא שהוא מכפר על כך בהמון דרכים אחרות בסופו של דבר. כשלעצמה הפתיחה הזו מיותרת, אם כי אין להכחיש ששוט הפתיחה היה יפה.

    בעיה נוספת בסרט היא, שעל כל העיסוק המוגבר בפסיכולוגיה, עליו מדבר כותב הבלוג בהרחבה, הצורה האגבית בה משרטטים המקצוענים בסרט את התבנית הפסיכולוגית של קורבן העוקץ שלהם היא קצת זילות של מקצוע הפסיכולוגיה, ולמעשה מרגישה כמו פסיכולוגיה בגרוש. אם באמת היה כל כך פשוט להבין ולהגיב לעולם הפנימי של אדם אז המשימה שלהם לא היתה מסובכת כל כך. הסרט בבסיס הוא סרט פשע, והתעכבות על נקודות כאלו להיא קצת קטנונית. ובכל זאת, כשאני נזכר בממנטו, שגם בו היתי מאוכזב מהשבלוניות של האלמנטים הדרמטיים בעלילה, אני נוטה להאמין שהבנה לעומק של דרמה ושל מורכבות אנושית היא לא הצד החזק של נולן.

    ואגב, באופן משונה לא הוזכר כאן הסרט אשתקד במריאנבד של רנה, שהשאיפה שלו דומה מאוד לשאיפה של נולן באינספשן. וגם היו כאן לא מעט רגעים, בעיקר אלו הקשורים למתיחה של הזמן, שקצת הזכירו לי את טרילוגיית בחזרה לעתיד. למעשה התחלה מתמודד עם הקונספט של מסע בזמן בצורה מתוחכמת יותר מהרבה סרטים אחרים שמנסים להתמודד עם הנושא בצורה מוצהרת.

    ==========

    רוה לספוילר: את החיבור בין "התחלה" ל"אשתקד במריאנבד" עשיתי דווקא בפוסט על אלן רנה החדש.

  118. רודריק ג'יינס ג'וניור 30 יולי 2010 ב - 13:45 קישור ישיר

    http://www.chud.com/articles/articles/24477/1/NEVER-WAKE-UP-THE-MEANING-AND-SECRET-OF-INCEPTION/Page1.html

  119. אורון 30 יולי 2010 ב - 14:45 קישור ישיר

    מיקי, קוראים לזה ליהנות. תנסה גם. זה יותר מלשנוא ואפילו מלרדת על אנשים אחרים שנהנים. מניסיון 🙂

  120. עמוס 30 יולי 2010 ב - 16:36 קישור ישיר

    ראיתי את כל הסרטים: פפריקה, ורטיגו, אושן 11, מטריקס. רק את אשתקד במרינבאד לא ראיתי. אני יכול להגיד לך באופן חד משמעי אחרי שראיתי את אינספשן(אתמול בערב) לא יכולתי שלא (מכל הסרטים המוזכרים לעיל) לזכור את פפריקה. אין טיפת ספק שהיוצרים של אינספשן לקחו נתחים גדולים של קונספט מהסרט 'פפריקה' בכל מה שקשור למבנה החלום(ההיררכיה הפנימית של החלום בתוך החלום עד להתמזגות עם המציאות-טירוף ברגע של מוות בחלום קבוצתי המכיל מספר רמות), להתערבות בחלום והלהשפעה של החלום על המציאות ועוד דברים רבים וטובים. אני אגיד שפפריקה יותר מעניין מאינספשן.

  121. מישהו 31 יולי 2010 ב - 14:33 קישור ישיר

    לספוילר, יש חשיבות מאד גדולה לסצינת הפתיחה הכפולה. קודם כל האניגמטיות נותנת את הטון לסרט עצמו. אבל זה שהסצנה חוזרת על עצמה רומז על על לימבו, הכפילות מרמזת על שכבות של חלום בתוך חלום.

  122. ברונו 1 אוגוסט 2010 ב - 1:46 קישור ישיר

    זה עתה חזרתי מהסרט. שוב הנולאן הזה מטלטל את עולמי. לא לגמרה גיבשתי דעה מה קרה שם בדיוק אבל נראה לי שהמהות היא בהשתלה של הרעיון – מי בעצם השתיל רעיון? אנחנו רואים שוב ושוב את מאל מכניסה את הסביבון של קוב לכספת. למה שנראה לי זה שיא שתלה אצלו את הרעיון שהוא יכול לראות את ילדיו רק בעולם החלום בעוד הוא שתל לה את הרעיון שהיא חייבת לעזוב את עולם החלום בשביל לחזור לחיות. אנחנו רואים את שניהם מתעוררים מהליבו שלהם. היא מתאבדת ולמעשה חוזרת למציאות בזכות הרעיון שהוא שתל לה בעוד הרעיון שנשתל אצלו ממשיך להתפתח עד לסוף הסרט. הדיעה שלי לא ממש מגובשת אבל התחושה בסוף הסרט היא של קתרזיס מטורף. כשקוב רואה את ילדיו הרגש הוא כה מזוכך ממש כפי שקוב מתאר שיקרה למי ששותלים אצלו זיכרון.

  123. גונקל 1 אוגוסט 2010 ב - 4:18 קישור ישיר

    נולאן אכן התעלה על עצמו הפעם – הוא הצליח ליצור סרט עוד יותר אוברייטד מכל הסרטים המוערכים יתר על המידה שהוא עשה עד היום. ומדובר, שימו לב, באיש שעומד מאחורי "ממנטו", "באטמן מתחיל" ו"האביר האפל". אכן, הישג מונומנטלי של האמנות השביעית.

  124. ירון 2 אוגוסט 2010 ב - 0:03 קישור ישיר

    אני לא מבין, זה סרט סתמי לחלוטין, נטול כל דמיון. הבמאי קיבל 200 מיליון דולר להכניס אותנו לעולם הבלתי מוגבל של החלום ותת ההכרה האנושית ומה שהוא מחליט לעשות עם זה זה סרט סטיבן סיגלי מהדורה 2010.
    עוד שעשוע זול לעדרים.

  125. מוטי 2 אוגוסט 2010 ב - 18:31 קישור ישיר

    יש בעיה בסרט וזה שהוא חכם מאוד ולא מרגש בכלל. זה מצחיק שאנשים התלהבו מהקטע עם הילדים, שמבחינתי זה שוט שלקוח מפרסומת למרכך כביסה. ובמיוחד אני לא מבין את ההתלהבות סביב הקטע שלא רואים את הפנים שלהם. זה העתקה משמש נצחית, רק ששם עשו את זה באלגנטיות וברגישות שמטפלת באופן רגשי בסיטואציות שהן לא שטחיות וילדותיות כמו בסרט של נולן.

    צ'רלי קאופמן עשה את סינקדוכה ניו יורק ושמש נצחית ששניהם בנויים באופן דומה, אך מורכבים הרבה יותר, מתאמצים הרבה פחות ומרגשים מאוד בניגוד להתחלה שהוא מרגש אפס וזה משום שאין משמעות אמיתית לכולם. רק רעיונות יפים.

  126. גליה 3 אוגוסט 2010 ב - 14:47 קישור ישיר

    לליאו אין טוטם משלו!
    הטוטם שלו הוא בכלל הטוטם שהיה של אשתו.
    הוא בעצמו מסביר שאסור לגעת בטוטם של מישהו אחר, כי אז הוא יאבד מהאפקטיביות שלו.
    מכיוון שאין לו טוטם משלו הוא לא יכול לצאת מהחלום!

  127. דורון 3 אוגוסט 2010 ב - 17:58 קישור ישיר

    “אינספשן”? דיספשן! ככה היה צריך לקרוא לו. איזה בולשיט “פילוסופי – פסיכולוגי” שמתאים לנערות מתבגרות עם מוח לא גדול. חלום בתוך חלום בתוך חלום עלק… די קפריו הביא את הסעיף עם “שאטר איילנד” כבר שגם
    בו זה “הכל היה בראש”. כריס נולן נכה ריגשית שמפציץ בפעלולים ובמוזיקה (בלתי נסבלת!)ולא נוגע באפס קצהו של רגש כלשהו. אם טריק של תסריט נשאר רק טריק והוא לא מגובה ריגשית, מה שנשאר זה טריק והשיט. הרבה שיט. לא לבזבז על זה ת’זמן.

  128. אריאדנה 4 אוגוסט 2010 ב - 1:33 קישור ישיר

    עזרה!
    מישהו יכול להסביר את פשר המספרים 528491?
    האם פישר המציא אותם? איך הם הפכו לחדרי המלון?

  129. שמוליקיפוד 6 אוגוסט 2010 ב - 18:24 קישור ישיר

    חברה בכלל לא התייחסתם לשני דברים שמרמזים בוודאות שהמציאות היא חלום:
    1. הטוטם של קוב בסרט היה לפני זה של מאל וכאשר הטוטם עובר ידיים הוא משתנה.
    2. כדי להכנס ללימבו קוב ומאל נכנסו לחלום בתוך חלום ואחרי שיצאו מהרובד השני בעזרת הרכבת קוב לא הסכים לקפוץ עם מאלמהחלון למציאות.

  130. רועי 7 אוגוסט 2010 ב - 11:36 קישור ישיר

    מסכים עם עדן, הסרט די חיפף בעומק לטובת האקשן והאינטרקציה בין הדמויות היתה כמו של כל סרט אקשן מבדר קיצי. ובקשר ללאונרדו, אני עדיין זוכר לו עם חיוך את שאטר איילנד המצויין אז אסלח לו.

  131. אלפרד לא היצקוק 7 אוגוסט 2010 ב - 13:36 קישור ישיר

    הארנב אמריקאי אבל הקוסם צרפתי
    העניין המשעשע העולה מקריאה ברוב הביקורות ה"מקצועניות" על הסרט של נולאן היא קשירת הכתרים ,ההתפעמות ובעיקר אי ההבנה או ליתר דיוק הרצון להמשיך ולערפל את כוונות היוצר על מנת להניח את היצירה "מעל ראשו" שלו. של המבקר ומתוך כך גם של הצופה . וכך נשארות המילים ביחד עם הניתוחים המלומדים בשדה ההיקסמות בלבד כמסרבים להרים את ראשם ולראות מה היה ועל מה כל זה. אפשר להבין את התלהבותו של הילד החוזה בקוסם היום הולדת שולף שפן : "אה!איך הוא עשה את זה? איזה קסם?"
    אך אם אביו ירים את קולו באותה הקריאה לא יהיה מגוחך ממנו במסיבה.

    מבוגרי מולהלנד דרייב,אקסיסטנז, הגל החדש{הירושימה אהובתי,סוף שבוע במירנבאד,חלק מסרטי אריק רוהמר ועוד},אמפייר איילנד,מחמלבף,מחבואים של מיכאל הנקה ,ואפילו צרלי קאופמן {האינפנטיל} אפשר לצפות לרמה מעט גבוהה יותר של פענוח ודיאלוג

    מי שחושב שכריסטופר נולאן רקח מראש תסריט "פתוח" "לא מפוענח" "רב פרשני מלכתחילה" ועל בסיס הצלחתו המסחרית הקודמת קיבל מהאולפנים ימבה כסף , ועם זה –עם הסיפור הרב שכבתי והלא ברור הוא הצליח ללהק את די קאפריו וכו- אין לו מושג ירוק איך התעשייה הזאת עובדת היום.

    זה סרט עם טריק . טריק פשוט שאפשר להסביר אותו לשחקנים ולכאורה להעלים אותו מעיני הצופה. שפן כזה שאינו אמור להשפיע על עבודת הקולנוע המקצועית של האנשים ב"שטח" והיו שם המון אנשים..

    מבחינה קולנועית –אני לא רואה איך נולאן נושא פה בשורה חדשה:
    קטעי האקשן טובים אבל באמת שאינם עומדים על הרי הקלימנגרו ביחד עם סרטי הפעולה של כל הזמנים: מת לחיות,שליחות קטלנית,מטריקס, קיל ביל,הנמלט,וכו וכו
    העריכה- מאז שהחבר סנואו עשה לקיפר סאתרלנד ב"24" מה שעשה לפני עשור , נותר הקולנוע חסר תגובה מבחינת האמצעי המביע סימולטניות . ניסיתי,בחיי שניסיתי אבל לא מצאתי בפיתרון של נולאן כל השראה

    המוסיקה- זה עקב האכילס של האירוע. המאמץ לייצר ולהתאים מוסיקה שתעצים את החויה לא הייתה עולה בדעתו של הקוסם האמיתי היום בקולנוע הלא הוא הקשיש הצרפתי אלן רנה {"עשבים שוטים"} ואני מזכיר כאן את הסרט הזה משום שנקודת המבט שלו הרבה יותר קסומה ועמוקה מזו של ה"ההשתלה" {אף אחד לא יכריח אותי לקרוא לסרט בשם המופרך שנתנו לו המפיצים!} מצליחה בהרבה פחות מאמץ מבחינת האמצעי להנחית מהלומות בראשו של הצופה.

    מוסיקה רקע לפעולה היא האמצעי הכי שדוף במדיום הקולנועי –לית מאן דפליג.

    עבודת המצלמה בהחלט ברמה גבוהה מאוד אבל זה עניין שנכון כמעט להמון עבודות בשלוש שנים האחרונות –"סרט לבן" של הנקה הוא אחד מהמצויינים שבהם.

    משחק? איי דונט טינק סו…
    דיאלוגים?רדוד וכו וכו

    לסיכום: קולנוע סביר ומקצועני המציית לחוקי הזאנר. למי שהתפוצץ הראש מהסרט אני ממליץ לשקול לעבור לחומרים קלים יותר .

    אה ,כן! כמעט שכחתי. ה"סרט" הוא כמובן מתחילתו ואף סופו טכסט של חלום.{בניגוד לסרטים של לינץ לא "מוצגת" כאן ה"מציאות" האובייקטיבית שממנה נגזר החלום ,אך לצופה המהיר ניתנת האפשרות לצייר אותה מתוך המידע המושתל בתוך הסרט}
    חלום של מי? של האישה. היא הפנטזמה. היא היחידה שאינה מצייתת לחוקי החלום כפי שהם מנוסחים. הטוטם הוא הטוטם שלה. המידע העיקרי בחלום מוסתר ממנה {"אבל הזדקנו ביחד"! } ה"השלכות": האשמה, הרדיפה, הרצון לפעול מיוחסות לדמויות אחרות {כלומר שהן מושלכות ממנה } ההשלמה לפני ההתעוררות מיוצגת על ידי איחוד המשפחה שלה: אבא שלה{מייקל קין},בעלה והילדים . משאלת המוות מיוחסת אליה {"למות כדי להתעורר"-קידוד של המסר: להתעורר אל המוות} וכן הלאה זרועות בסרט הוכחות למשפט שכריסטופר נולאן אולי אמר לדה קאפריו ביום הראשון של הצילומים:
    "הכל בראש שלה. זה הכל בראש שלה"

  132. אלברט 12 אוגוסט 2010 ב - 4:08 קישור ישיר

    סרט שלא הוזכר וקפץ לי לא מעט כנקודת השוואה מעניינת זה 9 קופים. להסביר?
    אני לא רואה צורך לבחור בתיאוריה אחת. כשבמאי לא מבהיר (מבחירה או מעילגות) נקודות בעלילה, מבחינתי הן פתוחות וזהו. נולן במודעין ובהכוונה משאיר את שאלת החלום או מציאות פתוחה, למה להתעקש לסגור אותה לכאן או לכאן? בעיניי זה קושי פילוסופי נפוץ של בני אדם, הצורך בתשובה חד משמעית, וזה יופי פילוסופי להשאיר שאלות פתוחות עם כמה תשובות אפשריות.
    אהבתי מאוד את הסרט, מורכב אך מספיק פשוט בשביל לעקוב, מורכב בלי לאבד את הצופים ואת ההיגיון, כמו האביר האפל, הרעיונות הפילוסופיים הם זרעים שנשתלים בסרט ומתפתחים ועוזרים להניע אותו בלי להשתלט עליו ולהפוך לסרט פילוסופי פרופר.
    אהבתי את ההשוואה בין הצוות לצוות של סרט. סאיטו הוא לא סתם משקיע, הוא המשקיע שמתעקש להופיע בסרט שהוא מממן אפילו שהוא לא שחקן. יוסוף הייתי שם כאיש האפקטים, או איש הסאונד. אני אוהב את זה כעוד רובד, מתוך רבים (כמו מי שהזכיר שגם מבחינת הצופים לעומת הסרט יש הבדל בקצב חלוף הזמן) של הצבת הקהל הצופה כעוד רובד של הרבדים שבסרט.
    נ.ב. שם הדמות הוא אריאדנה, לא אדריאנה.

  133. יוני 21 אוגוסט 2010 ב - 23:16 קישור ישיר

    אני הרגשתי שהרעיון שהוטמע בצופים הוא שיתגעגעו לילדים שלהם. הם השאירו אותם עם בייבי סיטר ומחכים להתעורר מהסרט כדי לחזור הבייתה. אני לא צוחק. ובסוף הסרט ההלם מהסביבון הוא בעצם ה"מכה" שאנחנו צריכים כדי להתעורר ולחזור הבייתה.

  134. חרבביש 23 אוגוסט 2010 ב - 6:04 קישור ישיר

    כתבתי על זה בביקורת שלי כאן:

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1775582&passok=ok

    קצת באיחוד…
    לדעתי, נולן שתל לצופים בראש את הרעיון שקוב שתל לעצמו בראש שהוא בעצם קיים את ההבטחה שלו למאל.

  135. יובל 24 אוגוסט 2010 ב - 19:22 קישור ישיר

    [ספוילרים!] כמה זמן עבר בין הפעם האחרונה שקוב ראה את פני הילדים שלו ב'מציאות' לבין הפעם בה הוא ראה אותם בסוף הסרט (ב"מציאות")?

    העובדה שנראה שהם לא התבגרו היא אחד הטיעונים העיקריים של "מצדדי החלום" – אבל – האם מוזכר בסרט כמה זמן עבר?
    שנים? אולי זה חודשים? אולי זה שבועות?
    בייחוד, לאור כל העניין הזה של הבדלי זמנים בין חלומות ל'מציאויות'.

    כך שאולי הילדים באמת לא היו אמורים להתבגר כ"כ הרבה והטיעון הזה לא רלוונטי…

  136. אני 2 ספטמבר 2010 ב - 17:00 קישור ישיר

    קראתי את התגובות על הסרט, ויש שלוש תיאוריות עיקריות:
    1. שכל הסרט חלום – לדעתי זה לא פיתרון נכון, מכיוון שאז על כל דבר לא הגיוני בסרט אפשר להגיד שזה חלום ובעצם אפשר להגיד על כל סרט שהוא חלום. אבל אז מה הטעם לראות אותם, אם הכל חלום אז לסרט לא חייב להיות הגיון פנימי וגם לדמויות לא חייב להיות מניע – כי הכל חלום וכלום לא משנה…

    2. שהסרט קורה באמת אבל הסוף זה חלום של קוב – בעיקר בגלל שבסוף מראים שהסביבון לא נופל.

    3. שכל הסרט קורה באמת כולל הסוף – לגבי האפשרות השלישית יש בסוף קטע שנראה לי משמעותי:
    כשקוב חוזר הביתה הוא לראשונה רואה את הפנים של הילדים שלו. לאורך כל הסרט רואים רק את הגב שלהם, מה שמרמז שהוא לא מסוגל לראות אותם מקדימה בחלומות שלו מסיבה כלשהי.
    לכן בסוף כשהוא מצליח לראות את הפנים שלהם, אולי זה אומר שזה באמת קורה במציאות. והסיבה שהם לא גדלו היא שרוב הזמן שהוא לא ראה אותם הוא היה בחלום שבו כאמור הזמן עובר יולר לאט – ובמציאות לא עבר הרבה זמן…

  137. חן 5 ספטמבר 2010 ב - 11:01 קישור ישיר

    הנה סוג של פרשנות לסצינה האחרונה:
    בפעמיים/שלוש שקוב משתמש בסביבון בסרט הוא לא מזיז ממנו את העינייים עד שהוא מוודא שהוא נופל ואז מקבל את ה"ריאליטי צ'ק" שלו – וממשיך בענייניו.
    בסצינה האחרונה הוא מסובב – מסתכל על הילדים והולך אליהם מבלי לבדוק מה קורה עם הסביבון. מכאן שלא אכפת לו אם הוא בחלום או במציאות, הוא רק רוצה להיות עם הילדים שלו. הוא מוותר על הריאליטי צ'ק (שמעורר, כמובן שוב את אחת השאלות של הסרט: אם טוב לנו בחלום, למה להתעורר).
    מכיוון שלגיבור לא אכפת באיזה מצב הוא, הבמאי מחליט שגם אנחנו, הצופים, נישאר בסוג של לכאן-או-לכאן (והסביבון ממשיך, אבל עושה סימנים של עוצר) כי אם לגיבור זה לא משנה – לצופים זה גם לא אמור לשנות.

    ולגבי החור העלילתי שמצאת, עם המזוודה, יש לי פתרון פשוט: מכיוון שבמציאות כל החולמים מחוברים באותה מזוודה, גם כשהם נכנסים לעוד חלום הם עדיין מחוברים פיזית ברובד העליון.

  138. שחר 11 ספטמבר 2010 ב - 15:28 קישור ישיר

    פתרון לבעיית המזוודה.
    כשם שבחולם יכולים החולמים להשיג/ליצור/לדמיין רכבים, רכבות באמצע העיר, וכלי נשק, כך גם הם יכולים לעשות שימוש במזוודה.

    עבור החולם – כאשר הוא נורה הכאב כואב בדיוק כמו שהיה קורה במציאות, כך גם לגבי המזוודה, עבור החולם היא "מציאותית" בדיוק כמו כל דבר אחר שמסביבה.

  139. נטע 25 ספטמבר 2010 ב - 14:53 קישור ישיר

    אהבתי את הבחירה בשם "אריאדנה", שהצילה את תזאוס ממוות בלבירינת (במבוך) במיתולוגיה היוונית, ואהבתי את הבחירה בשם של מאל, שזה חולה בצרפתית אם אני לא טועה, כאילו כדי לחדד את היותה המחלה שלו (והסיבה לכך שפסק להיות ארכיטקט של חלומות)

  140. שיר 14 נובמבר 2010 ב - 18:13 קישור ישיר

    טוב, אז סוף כל סוף אחרי כל הרעש והמהומה יצא לי היום לראות את הסרט.

    אני חייבת לציין שלמרות התחכום הרעיוני והצורה המהממת, האפקטים המרהיבים וההפקה המרשימה כולה, סה"כ התאכזבתי מאוד….

    משום מה, אולי כי קראתי שמדובר על התעסקות בחלומות וצלילה לתוך ניתוחים של המודע והתת מודע, קיוויתי למשהו עמוק יותר,

    לסרט לא מכני שיעורר רגשות

    אותי אישית כל האקשן, הפרוק של הערים, הבתים הנופלים, הרעש, המהומה, השריפות, אלפי היריות מותירים אדישה לגמרי.

    רציתי אקשן טוב? קבלתי אותו בסרטים עם הרבה פחות דם ופיצוצים כמו החשוד המיידי או הטרילוגיה המבריקה עם מט דיימון.

    בסרט שמתעסק בעיקר בתת מודע, בצלילה לתוך נבכי הנפש של האנשים, ציפיתי להתעסקות מעמיקה ומרגשת, לעומק רגשי, לצאת החוצה ולהרגיש את ה"וואו", זה זרק אותי אלף חבטות, וואו, התמלאתי, וואו, איזה עומק.

    וזהו, יצאתי עם וואו פיצצו לי את השכל.

    למען האמת הפתלתלות של העלילה היתה מעצבנת וטרחנית, דיקפריו נראה בדיוק כפי שהוא נראה בסרט שאטר איילנד, הסרט היה ארוך כאורך הגלות (למה שעתיים וחצי? היתי מקצת לשעה ושלושת רבעים גג), לא היה עומק רגשי, הדמויות שטוחות, אלן פייג לטעמי שהיתה נפלאה בגונו (למרות שגם היא כשרה פיילין התנגדה להפלות והיוותה מודל רפובליקאי מגעיל במיוחד) – לא מתאימה לי בתפקיד הזה, היא צעירה מדי, ולא נראית מספיק כריזמטית למרות האיכויות המשחקיות שלה.

    לא הצלחתי להבין את כל הטררם הענק סביב זה שבמקום שאיקס ישלוט בעולם ישלוט בו וואי. את כל הטרוף הזה, ובלי סיבה ממשית?

    בסרט כזה, סטייל גימס בונד, כן ציפיתי שכל הדמויות יסכימו לסכן את חייהן, למען מטרה קצת יותר נאצלת מבצע כסף וכדי שאיזה יורש אימפריה אחד יעלה על אחר.
    הסיבה לכל הטרוף של הסרט שהניעה את הדמויות היתה קלושה, בניגוד לדוגמה למטריקס, וזה לטעמי היה בכל זאת מאכזב.

    הסוף היה תמוה – לפחות תלבישו את הילדים בבגד אחר, אם לא – הבנו, גם זה חלום . עוד התחכמות?

    חיפשתי את העומק והרגש, הנשמה, איזה מימד רגשי, שמאוד אהבתי בממנטו שמאוד דיבר אלי, שמאוד דיבר אלי ב"להיות בראש של גון מלקוביץ" (שגם היה מטורף מיוחד וקינקי, חשבתי שגם כאן זה יופיע, אולי בגלל ההתעסקות בחדירה למחשבות…), קיוותי שזה יתן קצת משמש בוגדנית.

    למה הסרטים האמריקקים לא מסוגלים להחדיר עם כל התחכום , הפאר, ההדר, התקציב, השחקנים הנפלאים, קצת רגש וקצת אווירה שאינה רק באה מצילומים מפוארים, מנופים מרהיבים, מפצצות ואפקטים, אלא פשוט מדברים קטנים?

    במקום כל הטררם הזה, אני אשוב לצפות לי בנחת בבית בסרטים נפלאים כמו "דמעות של מלאכים" הצרפתי, או אפילו השוטר אזולאי.

    קצת גדול עלי כל האקשן והרעש. מעדיפה במקום זה פשוט לפתוח את הדיסק ולשים את אדית פיאף שרה בבית…

    ואולי כשיתנו ליותר נשים לביים ולכתוב, ככה זה גם יתחיל להיראות.

    תודה יאיר.

  141. מיכאל 23 15 דצמבר 2010 ב - 23:42 קישור ישיר

    ראיתי לפני יומיים. סרט מעולה.
    מציאויות מקבילות הנשזרות זו בזו ומפלסות דרך לאינספור מימדי פרשנות.
    מרתק.

  142. תומר 19 דצמבר 2010 ב - 20:11 קישור ישיר

    בקשר לפרשנות הראשונה, יש סצנה אחת אחרי החום המשותף הראשון של אריאנדה וקוב שבה קוב מסובב את הטוטם שלו והוא מפסיק להסתובב בשלב מסוים, כלומר הקטע הזה אמור להתרחש במציאות, ומכאן שכל התוכנית של בניית החלומות של פישר מתרחשת גם היא במציאות.
    חוץ מזה, אחלה סרט, נולן הוא במאי מקריק

  143. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:28 קישור ישיר

    Thanks friend. It was nice hearing

  144. Coupon Codes 28 ינואר 2011 ב - 2:25 קישור ישיר

    I in addition to my buddies have been studying the good points on the website then suddenly came up with a terrible suspicion I never thanked the blog owner for them. The people were definitely as a consequence warmed to read them and now have actually been tapping into those things. I appreciate you for truly being considerably thoughtful and for deciding on this form of incredibly good topics most people are really needing to learn about. My sincere apologies for not expressing gratitude to you sooner.

  145. mounted ceiling fan 28 ינואר 2011 ב - 7:48 קישור ישיר

    Not a unhealthy post, did it take you a large number of your time to think about it?

  146. אנטון ליבשיץ 23 אפריל 2011 ב - 13:36 קישור ישיר

    סרט מעולה! אהבתי אותו מאוד! ואחרי שראיתי אותו התחלתי לחפש עוד סרטים העוסקים בעניין החלימה ומצאתי 5 סרטים מעולים שמומלץ לכל אחד לראות! הנה הפוסט בבלוג שלי:

    http://www.viralyx.net/2011/04/5-inception_23.html


השאירו תגובה