12 אפריל 2011 | 00:52 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

"ציון ואחיו", ביקורת

 

אופס. שכחתי להעלות את הביקורת שלי על "ציון ואחיו". הסרט כבר מציג שבועיים בבתי הקולנוע, ואני ראיתי אותו בפעם הראשונה לפני כמעט כשנתיים בפסטיבל חיפה וחיבבתי אותו, וכעת ראיתי אותו שוב. עדיין מחבב. כל המהלך העלילתי שמתניע את הסרט – סיפור עם הנעליים של ציון, מרופא השיניים, דרך הים ועד למעקב אחר הנער האתיופי – בנוי נורא יפה.

 

הנה הביקורת התמציתית שלי על הסרט מגיליון "פנאי פלוס" האחרון:

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.4.2011

 

אם כבר דיברנו על מוטיב ה"מוטב מאוחר מאשר אף פעם", אפרופו ההפצה המאוחרת של "יללה" ושל "127 שעות", הנה עוד אחד. "ציון ואחיו", סרט הבכורה של ערן מירב, הוצג בבכורה בפסטיבלים בסאנדאנס ובחיפה כבר לפני שנתיים, ורק עכשיו טורחים מפיציו להוציא אותו למסכים. יתכן שסינדרום הדאבל-בוקינג של ג'יימס פרנקו רלוונטי גם כאן: בסרט משחקים צחי גראד ורונית אלקבץ כבני זוג, ממש כמו ב"מבול" (שם הם זוג נשוי), שצולם שנתיים אחר כך. יכול להיות שמפיצי הסרט קלטו שלארגן ראיון אחד עם רונית אלקבץ לקידום שני סרטים קל יותר מלארגן שני ראיונות שונים. ההיגיון אומר להרחיק סרטים עם אלמנטים דומים זה מזה, אבל אותו מפיץ שמוציא סרט של ג'יימס פרנקו ביום שיוצא סרט אחר שלו, הוא גם זה שמוציא שני סרטים עם גראד ואלקבץ ושעוסק בשני אחים, בהפרש של חודש זה מזה. אני מקווה שהטקטיקה הזאת תוכיח את עצמה. היא לא נשמעת הכי הגיונית.

 

כבר משוט הפתיחה שלו, המתבונן ארוכות בחבורת ילדים משחקים סטנגה כשהם מוארים בצלליות בלבד אל מול הנוף המואר של מפרץ חיפה, נחשף העולם קולנוע והאסתטי של "ציון ואחיו". מצד אחד, ריאליזם שמישיר מבט אל המציאות, אל שכונות מצוקה, אל התנהגות אנושית מחוספסת. אבל מצד שני, ניסיון ללכוד את החיספוס הזה באמצעים מסוגננים למדי. יש כמה רגעים מקסימים במהלך הסרט בהם הדמויות הופכות לצלליות שחורות מול רקע מואר, וחוץ מהעובדה שזה פשוט יפה, יש בזה גם אמירה אנושית-חברתית-ויזואלית מעניינת, של הדמויות כצללי אדם, מעין רוחות רפאים של שכונת העוני. אנשים שנעלמים מעינינו עד שעושים עליהם סרט. תחילת הסרט דינמית להפליא: מאיר וציון הם שני אחים. הם רבים בלי הרף, אבל גם ברור שהם גם ערבים זה לזה. שרשרת התרחשויות מצוינת מובילה לזה שמאיר, האח הגדול, אחראי למותו של נער בשגגה. ומכאן המתח ביניהם הולך וגובר. האנרגיה העצומה של תחילת הסרט קצת מתפוגגת בחציו השני, אבל יש ב"ציון ואחיו" מספיק רגעים יפים של אמת – כמעט בלי שום זיוף – שהופכים אותו לאחד הסרטים המעניינים והמדויקים שנעשו בארץ באחרונה.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “"ציון ואחיו", ביקורת”

  1. יועד 12 אפריל 2011 ב - 3:39 קישור ישיר

    אם מזכירים סרטים ישראלים, הערב היה אירוע די נדיר בטלויזיה הישראלית. ברשת שודר הסרט "חיים יקרים" ובאותה שעה ביס דוקו שודר "התליין". זר מזדמן שהיה מגיע ופותח טלויזיה במקרה היה עוד עלול לחשוב שהטלויזיה בארץ מאוד איכותית.

    אולי אני פשוט לא מעודכן, ובזמן שאני לא נמצא בארץ באמת היה שינוי לטובה.

  2. שלום ברכה 12 אפריל 2011 ב - 13:25 קישור ישיר

    סרט יפה, מומלץ

  3. יריב 13 אפריל 2011 ב - 9:33 קישור ישיר

    כל הסרט קורה בקריות ולא מזכירים את זה בכלל זה צולם בקרית ים ולא בחיפה כמו שאומרים

  4. בתיבה 13 אפריל 2011 ב - 16:00 קישור ישיר

    אם יש דימיון, ולו קל, כפי שנרמז, לסרט "מבול" – אז תודה, אני מעדיף לנמנם בבית.


השאירו תגובה