20 יולי 2012 | 07:42 ~ 42 תגובות | תגובות פייסבוק

“עלייתו של האביר האפל”, ביקורת

עדכון: הוספתי בסוף הפוסט את הביקורת שלי מ”פנאי פלוס”, להמשך הדיון בסרט.

עוד רגע נגיע לסרטו החדש של כריסטופר נולן, אבל לפני כן מילה על ההקרנה: הספקתי להציץ במתחם יס פלאנט החדש בראשון לציון בדיוק 25 שניות לפני שנכנסנו לאולם האיימקס ומיד התאהבתי במקום. זה כמו בונבוניירה של קולנוע. גדול מדי, מואר מדי, צבעוני מדי, אבל הכל שם נוצץ לכבוד הקולנוע. אני אוהב כשאורזים לי את הקולנוע שלי באריזות גדולות וחגיגיות, והיס פלאנט הזה נראה לי חגיגי מאוד. סוכר למוח.

ולגבי האיימקס: תיאום הציפיות שעשיתי ביני ובין עצמי (ובין עצמכם) אתמול היה מדויק מאוד וחיוני. כל מי שראה סרט באיימקס אמיתי – למשל, זה באילת – מזהה מיד: זה לא דומה לאיימקס כמעט בכלום. המסך קטן, להערכתי, בחצי ממסך איימקס אמיתי. למעשה, בהרבה מובנים אולם האיימקס בראשון די דומה לאולם 6 ביס פלאנט רמת גן או לאולם 25 בסינמה סיטי ראשל”צ. המסך שלו רק במעט גדול יותר. אבל כזכור, איימקס של ימינו הוא כבר לא ממש מותג למסך ענק (Giant screen projection) אלא תו תקן לאיכות הקרנה. וכאן: חגיגה! הסרט מוקרן מתוך שני (!) מקרנים, כך שהרזולוציה וכמות האור נהדרים. והסאונד. אח, הסאונד. ככה צריך להישמע שובר קופות. עם סאונד שבאמת יכול לשבור קופות. במשך כמעט שלוש שעות הדבר היחיד שגרם ללב שלי לפעום זה רק הבאסים של האיימקס. זה לא קולנוע, זה דיפיברילטור.

והכי חשוב: כ-70 דקות מתוך ה-167 של “עליית האביר האפל” צולמו במצלמת איימקס 70 מ”מ. ברגעים האלה, המסך מתמלא לכל גובהו (גם כמיני-איימקס, זהו מסך גבוה בהרבה ממסך קולנוע רגיל) ורואים בקלות את הבדלי הרזולוציה והבהירות של צילום האיימקס, אלה הרגעים שבהן העיניים כמעט מנתרות מחוריהן. אלה הרגעים שבהן הסרט כמעט יוצא מדעתו מרוב אנרגיה קינטית. למעשה, יש בזה אפילו אלמנט מקלקל: אם אתם מבחינים בהבדל בין צילום האיימקס וצילום ה-35 המ”מ הרגיל (ואתם אמורים להבחין: גובה הפריים משתנה והסרט נהיה בבת אחת חד ובהיר יותר) אתם בעצם מבינים שאנחנו נכנסים לסצינה שעבור כריסטופר נולן היתה חשובה במיוחד ושזוכה להדגשה. זה כמעט עובד ככה: דיבורים וקידום עלילה ב-35 מ”מ, אקשן ב-70 מ”מ. יש לזה מגרעת: זה יוצר תחושה שסצינות ה-35 מ”מ פחות חשובות ומביא לנפילת מתח בסרט. אז הערבוב הזה בין איימקס לפורמט רגיל, אני לא בטוח אם זה כל כך טוב. מה שכן, סרטים שאני יודע שצולמו (כולם או בחלקם) במצלמות איימקס ארצה לראות שם. למשל, “ההוביט”. שאר הסרטים – שעברו המרה דיגיטלית לפורמט איימקס (DMR) ארצה לראות שם בשביל רמת הווליום העצומה.

עד כאן האדרנלין שנבע מוואטים ופיקסלים. ועתה לסרט.

הנה דבר שגיליתי: אנחנו חודשים מדברים על אלון אבוטבול ותפקידו בסרט, אבל איש – עד כמה ששמתי לב – לא אמר מילה על כך שאורי גבריאל גם נמצא שם (בתור אסיר עיוור). למעשה, אני מעריך שזמן המסך שלהם בסרט די זהה (קרי, מועט). אבל בעוד שאלון אבוטבול נמצא שם כדי להתניע את העלילה, מי שמקבל רגע היחידות עם ברוס וויין ואומר לו את דברי התבונה שמזניקים אותו מחושך לאור ומהמערכה השנייה אל השלישית הוא גבריאל. אז איך קרה שלא ידעתי שגבריאל שם (ועוד כפרטנר בכל הסצינות שלו לטום קונטי הנפלא). איך? כנראה שלאבוטבול יש פשוט סוכן נפלא. עם אותן דקות מסך, אבוטבול מופיע בקרדיטים שלפני הרולר, אורי גבריאל לא נמצא אפילו ברולר (עד כמה שזיהיתי). כן, יש אלמנט אחד שלאו דווקא קשור לזמן מסך: סוג הסצינות. אבוטבול מופיע בשתיים הסצינות הכי גרנדיוזיות בסרט, סצינות מורכבות למדי ופיזיות מאוד. גבריאל נמצא בסצינות קאמריות וקטנות (או בלשון הפסקה הקודמת: כמעט כל הסצינות של אבוטבול צולמו ב-70 מ”מ, ואילו אלה של גבריאל צולמו ב-35 מ”מ).

טוב, כריסטופר נולאן. מה אגיד, האיש הזה הוא פלא. הוא פלא, מבחינתי, אגב, דווקא בגלל שמבחינות תסריטאיות רבות “עלייתו של האביר האפל” הוא סרטו הפחות מושלם מבין חמשת סרטיו האחרונים. ואם ככה נראה סרטו הפחות טוב, ובכן… אנחה. אין עוד במאים כאלה כיום שיודעים לחשוב על קולנוע בקנווס כל כך עצום מימדים, ועדיין לרדת לרזולוציות של ניואנסים תסריטאים ואמירות בעלות תוקף וחשיבות. מול מי אפשר להציב אותו? לדעתי, הוא עוקף את פיטר ג’קסון בשליטה שלו בקולנוע של ראווה וגם בכתיבה. אז הוא ניצב, אם כן, כרגע בליגה של ג’יימס קמרון. מישהו שחושב מאוד בגדול. בעצום. בהבדל קטן: נולאן הוא תסריטאי פי עשר יותר טוב מקמרון (ואני חושב שקמרון תסריטאי מצוין, אגב).

אגב, גם המגרעת התסריטאית שאני מוצא ב”עלייתו של האביר האפל” היא כמעט בבחינת פינוק: זה הסרט הראשון בטרילוגיית באטמן של נולאן שהרגיש לי כמו סרט גיבור על קומיקסי. שני הסרטים הקודמים היו מעוגנים כל כך יפה בתוך עולם מציאותי ונענו לחוקים הפיזיים של העולם הזה, שבכמה מקומות בסרט השלישי צרמו לי רגעים ששוברים את העולם הזה – התחכמויות מיותרות מכיוונה של קאטוומן, בסיטואציות שלא הייתם מדמיינים מישהו שמעז לפלוט שנינה צינית; כמה רגעים של “זה כבר קצת יותר מדי” מבחינת סיכויי ההישרדות של דמויות (למשל, המפקח גורדון שיוצא בשלום ממשאית שלפני רגע נפלה מגשר, ובתוכה… פצצת אטום); וכמה רגעים שפשוט היו קלים ונוחים מדי ברמת התפירה במעבר מסצינה לסצינה. כך שהתסריטים המושלמים של נולאן ושות’ בארבעת סרטיו האחרונים (“באטמן מתחיל”, “האביר האפל”, “יוקרה” ו”התחלה”) מגמדים את התסריט הפחות שלם של “עלייתו”.

אבל נולאן רק משתכלל כבמאי שמזין את צופיו באקשן עצום מידות שמתלווה אליו מסר מרשים שמציב בפני צופיו (בפני צופיו! לאו דווקא בפני דמויותיו) דילמה מוסרית אמיתית. גם כאן, כמו ב”האביר האפל”, השאלה הבסיסית שהצופה צריך לשאול את עצמו היא: אם גותאם היא עיר כה מושחתת, למה שארצה להריע לאיש שמעוניין בהצלתה, ולא אריע לאיש המעוניין בהחרבתה? נולאן חובט לנו בראש עם השאלה הזאת טוב-טוב לאורך כל הסרט, וזה הופך לדיון המרכזי של כל שלושת סרטיו אלה: מה בעצם ההבדל בין טוב ורע? ואיך רע יכול להיחשב לרע אם כוונותיו הן, לכאורה, מוסריות?

אבל הרבה לפני פצצות העומק הפילוסופיות, נולאן מפלח את המוח עם מראות עצומי מידות. מהבחינה הזאת, הסרט הזה הוא השיא מבין סרטיו בשאפתנות. החל מסצינת הפתיחה עוצרת הנשימה שבה מטוס קטן נבלע על ידי מטוס גדול, ועד למערכת הסיום שהיא בבחינת סרט מלחמה אדיר מימדים. והכי חשוב: נולאן לא רק יודע איך להתחיל את סרטיו, אלא הוא גם נהיה אשף בסיומים. אם “התחלה” הפך לסרט השנה שלי בזכות הסיום המושלם שלו – שמוביל את הסרט לשיא רגשי – הרי שגם הסיום של “עלייתו של האביר האפל”, מחבר יפה את כל עלילות הסרט לסיקוונס נפלא ומספק של סגירות. ונולאן, ערמומי שכמותו, מחביא שם בסיום המון חומרים מהם אפשר לצאת לדרך לבאטמן רביעי. אלא שבלעדיו, יש לי תחושה וחשש, שזה לא יהיה אותו דבר.

====================

תוספת: הביקורת שלי מ”פנאי פלוס”, 25.7.2012

 

את הטקסט הזה התחלתי לכתוב בנשימה עצורה אחרי הצפייה ב”עלייתו של האביר האפל”, סרט פטישים שהולם בראש, בגוף, בלב, בנשמה, ללא הרף וללא הפוגות, במשך למעלה משעתיים וחצי. סיימתי אותו כשבקולורדו נספרו 14 הרוגים מטבח שביצע יורה שנכנס חמוש, וכנראה מחופש לג’וקר, להקרנת הסרט ופתח באש ללא הבחנה. אני נרתע לחבר את האקטואליה לביקורת הקולנוע (שאם כן, הרי שהייתי צריך להגיב לעובדה שיום לפני הצפייה בסרט נרצחו ששה ישראלים בפיגוע, שהיה קצת פחות חסר אבחנה), ואני מקווה שכשההתלהמות התקשורתית תשכך, הסרט הזה ייזכר במנותק מאירוע הירי הפסיכופטי שהעיב על בכורתו. מצד שני, אי אפשר שלא לראות בשלושת הסרטים שיצר כריסטופר נולן סביב דמותו של באטמן תמרור אחד גדול של “אמרתי לכם”. יהיו כאלה שמיד ינסו למנף את הירי הזה לכיוון הטענות שהקולנוע מלבה אלימות. במקרה של נולן זה מקרה מובהק של קולנוע שמנבא אלימות. נולן הזה עושה סרטים על אמריקה, רגע לפני שאמריקה מגיעה לשם.

אפשר להגיד ש”עלייתו של האביר האפל” הוא תגובתו של כריסטופר נולן – בריטי מושחז ושמרן למדי שכבר עשור מביט באמריקה סביבו בזעזוע ובתוכחה – לאירועי מחאות הקיץ שעבר. אפשר, אבל נדמה לי שזה לא יהיה לגמרי הוגן כלפיו. לא נראה לי הגיוני שנולן שינה קווי עלילה מרכזיים והמציא סצינות חדשות רק כדי שבקיץ 2012 נחשוב על האקטואליה של קיץ 2011. לא. אני נותן לנולן קרדיט הרבה יותר גדול מזה. “עלייתו של האביר האפל” סוגר כל כך יפה את המהלך העלילתי שהתחיל ב”באטמן מתחיל” שלו מלפני שבע שנים, שכל מה שקורה בגותאם ב-2012 הוא תוצאה ישירה של המצב שבו היתה שרויה גותאם ב-2005 (בזמן-סרט, מדובר במשך זמן שהוא גדול משבע השנים של זמן-המציאות שבין הסרט הראשון והאחרון, מדובר בפרק זמן שהוא לפחות כפול, אבל בוודאי אף יותר מזה). המציאות של העיר גותאם, בה מתרחשת עלילת סרטיו, הולכת ומקצינה מסרט לסרט. המצב הכאוטי, האנרכיסטי, שבו מצויה העיר ב”עלייתו של” היא המשך ישיר למצב אליו הידרדרה בשני הסרטים הקודמים.

ההחלטה הסגנונית המשמעותית ביותר שנולן עשה במעבר בין “באטמן מתחיל” (2005) ובין “האביר האפל” (2008) היתה להפוך את גותאם סיטי באופן מוצהר לכרך אמריקאי בן זמננו. עד אז, בין אם זה בקומיקס, בסרטיו של טים ברטון או בסרטו הראשון של נולן בטרילוגיה, גותאם סיטי תמיד היתה עיר גותית, שרויה באפילה תמידית, ונראית כאילו היא נשלפה מסיוטי האקספרסיוניזם של במאי ויימאר של שנות העשרים. גותאם היתה המשך של מטרופוליס. אלא שמשהו גרם לנולן להבין שבסיפור הזה מסתתרת מטאפורה עכשווית, ולא עתידנית. את הסרט הקודם הוא צילם בשיקגו, ואת הסרט הנוכחי הוא צילם בפיטסברג ובמנהטן (בוול סטריט ממש, בנובמבר ודצמבר של השנה שעברה, ממש בסמוך להפגנות המחאה בעיר – אלא שברור שהרמת שבועות צילום כאלה כרוכה בקדם-הפקה הנמשך חודשים, ושלא מדובר באירוע תגובה כמו-דוקומנטרי וספונטני). “האביר האפל” יצא חודשיים לפני פשיטת הרגל של בנק ההשקעות ליהמן בראדרס שדירדר את ארצות הברית ואת העולם למיתון כלכלי שממנו הוא עדיין לא נחלץ. “עלייתו של האביר האפל” כבר יוצא בעיצומו של גל גלובלי של מחאה אזרחית, אבל לצידה של המחאה יש גם גל של טירוף אלים. ספק אם ליורה מקולורדו היתה אג’נדה פוליטית שהוא ניסה לבטא במעשיו. ומול גלי המחאה האזרחיים, אנו נחשפים לאלימות ומעשי טבח מצד משטרים (סוריה, לוב). נולן, אם כן, אינו נביא. האלימות הזאת קיימת תמיד, והיא מחזורית, אלא שהוא הצליח להפוך דמות קומיקס למעין ברומטר חברתי – תחילה של אמריקה עצמה, שנדמה שבעיניו תמיד נמצאת על שפת תהום, או יושבת על חבית אבק שריפה שבכל רגע תתפוצץ – ואז של שאר העולם. ונדמה שב”עלייתו של האביר האפל” האלימות הזאת מגיעה לשיאה. בסרט הזה כולם משתגעים: האזרחים, המשטרה, חבורת בריונים, פושעים וטרוריסטים שמשתלטים על העיר. העיר הופכת לזירת אגרוף המונית.

ובתוך כל זה נולן מראה לנו כמה קל לבסס שקט או רעש על בסיס שקר. בתחילת הסרט אנחנו מתוודעים לגותאם סיטי, שמונה שנים אחרי פרשת הג’וקר מהסרט הקודם. היו אלה שמונה שנים של שקט. אבל השקט הזה הושג על ידי בנייתו של מיתוס שקרי: פרנסי גותאם בנו סיפור שלם שלפיו התובע, הארווי דנט, חוסל על ידי באטמן (מי שראה את הסרט הקודם יודע שזה לא מה שקרה שם). הטראומה ממותו של דמות כה מעוררת אופטימיות הובילה את ראשי העיר לחוקק בשמו חוקים שנוגדים את זכויות האדם, ושדחסו לכלא של גותאם את כל עברייני העיר. שמונה שנים של שקט ירדו על העיר. ובאטמן, שהפך למבוקש בעוון רצח, לא היה דרוש יותר מפאת מחסור בנבלים (ולב שבור ואבל). השקט הושג על ידי שקר. ולתוך המצב הזה נכנס איש אחד בשם ביין עם מסיכה על פניו. בהמשך הסרט נגלה שביין ובאטמן בעצם חושלו באותו מקום. הם שניהם תוצר של אותו חינוך. ולביין הזה יש תוכנית שטנית: הוא רוצה להשמיד את גותאם, אבל הוא לא מספר את זה לתושבים. הוא שומר את זה מהם בסוד (תוך כדי שהוא הופך את עירם לרימייק של “הבריחה מניו יורק”), ונותן להם להאמין שיש להם את היכולת לצאת מהסיפור בחיים. כך, כשהוא מזין אותם בשקר הזה, הוא רוצה לראות את העיר נלחמת על חייה, את התושבים הופכים לחיות שיקרעו זה את זה בניסיון לשרוד. ובתוך הסיפור הזה חסר רק גיבור: באטמן איננו. כשהוא כבר מגיע, ביין מרסק אותו בשתי ידיים וזורק אותו לבור אפל להירקב בו. הגיבור היחיד שעולה מתוך העיר הוא שוטר פשוט בגילומו של ג’וזף גורון לוויט, שלא מאבד תקווה.

או, הנה הנושא של הסרט. התקווה. לכל אחד משלושת הסרטים, נדמה לי, יש רעיון-על מלכד. הסרט הראשון עסק בגורל או נסיבות. הוא הראה יפה איך כל פעולה שקרתה לברוס וויין בחייו הובילה אותו למצב שבו הוא הופך לבאטמן. הסרט השני, דומני, עסק בבחירה חופשית. הג’וקר מחד גיסא, הקלף הפרוע, והארווי דנט מאידך גיסא, עם הגישה הדטרמיניסטית. שניהם הציבו את באטמן ואת גותאם בכל פעם בפרשת דרכים בה לא היה ברור איזו בחירה תניב את התוצאות הפחות הרסניות.

הסרט השלישי עוסק, כך הסקתי, בתקווה. וכרגיל, שני סוגים של תקווה מונחים לפנינו. הראשונה היא התקווה השקרית, והיא כמו סם, משקיטה אבל בעלת פוטנציאל הרסני. בין אם זה השקרים של ביין או השקרים של מפקדי משטרת גותאם (ויש עוד דמות שקרנית המפיצה תקווה מזויפת, אבל אסור להסגיר מי היא), התקווה הזאת אפקטיבית לטווח קצר, אבל מחריבה לטווח ארוך. ומנגד, התקווה האמיתית. האמונה שיש בשביל מה לחיות ושיש סיכוי שהמצב – עגום ככל שיהיה – יכול להיות אחר. זו תקווה שמחייה ומחזקת. היא זו שמניעה את דמותו של גורדון-לוויט, והיא זו שמפעילה את דמותו של ברוס וויין ברגע השפוף והאפל ביותר שלו, וזאת בזכות מילות חיזוק שהוא מקבל דווקא מאורי גבריאל. התקווה יכולה להיות סם חיים או סם מוות.

(וכאן אני סוטה להערה צדדית שיש בה פוטנציאל ספוילרי, כך שמי שלא ראה את הסרט שיזהר כאן: האחים כריסטופר וג’ונתן נולן, שכתבו את הסרט, ערמומים הם. והם רוצים להראות לנו שבכל תקווה יש אלמנט מסוים של שקר או אחיזת עיניים. וכך, רק בסוף הסרט, אנחנו מבינים שהאיש שבהשראתו אזר ברוס וויין את כוחות הנפש כדי להיחלץ ממצבו העגום כלל לא היה האיש שהוא חשב שהוא. כלומר אף הוא קיבל השראה על בסיס שקר או אי הבנה. אבל זה הספיק לו כדי להתחזק ולהזדקף).

וכך חותם נולן את הטרילוגיה שלו בסרט שהוא 167 דקות של אלימות וייאוש, אבל בסופן הוא מציע לנו חמש דקות של תקווה. ברוס וויין יודע את זה היטב: העם זקוק לסמל להיאחז בו כדי לדעת שלא הכל אבוד. וכך גם הצופים: חמש דקות מושלמות ומרגשות ומלאות אופטימיות מחפות לנו בקלות על כמעט שלוש שעות שבהן האנושות נחשפת שוב ושוב בשיא אלימותה ונצלנותה. אופטימיות אצל נולן היא אשליה, אחיזת עיניים, חלום, מסיכה או זכרון עמום. כל הנושאים בהם הוא עוסק בסרטיו.

=================

 

נ.ב: לעניין האיימקס

כשיצא “האביר האפל” ב-2008 זכינו לראות אותו בארץ בגרסת האיימקס האימתנית באולם שנפתח בקיריון בקריית ביאליק. מאז האולם ההוא נסגר וחברת גלובוס מקס איבדה את זיכיון המותג. עכשיו יוצא “עלייתו של האביר האפל” עם פתיחתו של אולם איימקס חדש בראשון לציון (הזיכיון עכשיו בידי יס פלאנט וחברת תאטראות ישראל). זה לא בדיוק אותו איימקס (המסך קטן בהרבה), אבל זו איכות הקרנה מצוינת על מסך גדול יותר מהרגיל, ובעיקר איכות סאונד מרסקת עצמות. כריסטופר נולן יעדיף שתראו שם את סרטו. הוא ביים אותו בפול ווליום, וכך צריך לצפות בו.

נושאים: ביקורת

42 תגובות ל - ““עלייתו של האביר האפל”, ביקורת”

  1. עדן 20 יולי 2012 ב - 10:35 קישור ישיר

    דילמה מוסרית ? אין פה שום דילמה – אפשר היה לקרוא לסרט הזה “באטמן מציל את העולם מהמחאה החברתית” – הטונים של ימין אידאולוגי, שהיו חבויים ב”האביר האפל”, צצים כאן אל פני השטח באופן שאי אפשר לפספס אותם. חוץ מזה מדובר בסרט נפוח, מגוחך, מלא חורים ומשעמם במיוחד.

    • יאיר רוה 20 יולי 2012 ב - 13:37 קישור ישיר

      רוה לעדן: רש לימבו, הפרשן הימני, רואה בסרט פרופגנדה שמאלנית של תומכי אובמה. אנשי שמאל רואים בו סרט ימני. זה אומר שהוא פורט לכולם על משהו. יש כאן שני עניינים: מצד אחד, כל סרט שיוצא שהוא בבחינת “אירוע” מיד זוכה לניתוחים ופרשנויות מכיווניים אידאולוגיים, ואלה מיד סותרים זה את זה (או שכולם רואים את הסרט כמייצג את עמדתם, או שכולם רואים את הסרט כפוגע בעמדתם). וזה נכון שסרטים בקנה מידה כזה כמעט תמיד מתיישרים לתוך איזשהו קונסנזוס שמרני, קפיטליסטי, תאגידי שמגן על המוסכמות ומאשש אותן ולא ממש מנסה לערער אותן. אבל שים טוב לב למה שקורה ב”עלייתו של האביר האפל”: למרות קנה המידה העצום (המזוהה עם קולנוע פשיסטי), זה סרט שכל כולו מגיע מתוך תפיסת עולם ניהיליסטית – גם עלילתית וגם סגנונית. הסרט הזה הוא פרא אדם. ביין ובאטמן לא מייצגים ערכים הפוכים. שניהם מייצגים עולם שפועל מחוץ לחוק ולממסד. ולמעשה, ב”עלייתו של” שקריותו של הממסד והאכזבה ממנו (שים לב למהלך של ג’וזף גורדון לוויט בסרט) מגיע לשיא. לגבי חורים: לא שמתי לב לחורים משמעותיים, אבל אכן יש בסרט כמה וכמה רגעים של פתרונות תסריטאים נוחים מדי, שלאו דווק באים מתוך הדרמה עצמה אלא נראים כמו הנחתה של התסריטאי.

    • יובל 20 יולי 2012 ב - 19:48 קישור ישיר

      אני לא הראשון שטען שיש פאשיסטיים שתפיסתם הפוליטית קשורה קשר הדוק לתפיסות ניהליסטיות או שמאלניות (עיין ערך היידיגר/סורל ואחרים), דווקא משלילת כל הערכים שישנם, קל מאוד להגיע לתפיסה מיתית של כוח, עוצמה, מלחמה והרס.

  2. מרט 20 יולי 2012 ב - 10:39 קישור ישיר

    הנה מה שפספסת –

    אורי גבריאל מסגיר פרטים ראשונים על התפקיד שלו ב”עלייתו של האביר האפל” בראיון שעשית איתו בדצמבר שנה שעברה:

    http://news.walla.co.il/?w=/227/1885255

  3. סטיבי 20 יולי 2012 ב - 13:04 קישור ישיר

    רוה, טרם קראתי את הביקורת, אבל האם לא שמת לב שצדי המסך, בעיקר צד שמאל, היו מוארים באופן מוגזם ביותר (לא מהמקרנים, מאורות בתחתית האולם)? האם לא ראו זאת ממיקומך באולם?

    • יאיר רוה 20 יולי 2012 ב - 13:53 קישור ישיר

      רוה לסטיבי: אכן. אבל תקשיבי. זה סרט הבאטמן השני של כריסטופר נולן שאנחנו זוכים בארץ לראות באיימקס (כזה או אחר). בעיניי, זה לא פחות מנס. אני מניח ומקווה שבעיות התפעול יזוהו ויטופלו במהרה ושיהיה מי שיתלונן. אבל בינתיים אני בשב האופוריה, שאף שלט ליציאת חירום המטיל אור על המסך לא יצליח כרגע לטשטש.

    • סטיבי 20 יולי 2012 ב - 14:59 קישור ישיר

      אני שמחה שאתה אופטימי, מניסיונותיי מלהתלונן על דברים כאלה באוזניי עובדי קולנוע לא יוצא מזה כלום. למה לא בודקים דברים כאלה מראש? (שאלה רטורית, אני מניחה)

  4. איריסע 20 יולי 2012 ב - 18:07 קישור ישיר

    זה הסרט קומיקס הראשון שאשכרה בכיתי בו, בדמעות. היו שם כמה סצינות (אני לא מפרטת פה בשביל לא לספיילר) שהיו לי קשות מאוד. התחלתי ממש לקלל את נולן בלב על למה הוא עושה את לי את זה…
    ואגב, אולי אני היחידה בעולם, אבל נהנתי מ”עלייתו של האביר האפל” הרבה יותר מ”האביר האפל”. ולא ש”האביר האפל” הוא סרט לא טוב שלא אהבתי, מאוד אהבתי והוא סרט מעולה, אבל “עלייתו”… יותר נגיש, אהבתי איך שהתסריט סוגר את כל הקצוות ומתייחס לכל שלושת הסרטים. וכן, לדעתי ביין הרבה יותר אפקטיבי מהג’וקר… הנה אמרתי את זה…

    • עמית איצקר 20 יולי 2012 ב - 18:53 קישור ישיר

      רני מסכים איתך. “עלייתו של” הרבה יותר טוב מ”האביר האפל”. האם יש לנו את זוכה האוסקר לסרט הטוב של השנה?

    • רני 24 יולי 2012 ב - 11:12 קישור ישיר

      הסרט היה נפלא בעיני. כמעט טוב באותה מידה כמו “האביר האפל”, עדיין הטוב בסרטי הטרילוגיה (אבל לקח לי יום להגיע למסקנה הזאת).

      מעבר לכך, אם כבר עוסקים בדיווחים על הקרנת איימקס: זו של ראשון בערב (21:45) היתה מעולה. ללא אורות כחולים או אחרים על המסך, סאונד מצוין וחזק, והקרנת תמונה נהדרת. כמיני איימקס זה היה נהדר, ואני ללא ספק אחזור לאולם הזה לצפות בסרטים נוספים. (נדמה לי שהסרט הבא שם הוא “זיכרון גורלי” – שאומנם לא צולם באיימקס אלא רק עבר המרת DMR ובכל זאת, ולו רק עבור הסאונד).

  5. איריסע 20 יולי 2012 ב - 19:18 קישור ישיר

    עמית, בהתחשב בהיסטוריה של האקדמיה והתעלמותה הלא ברורה מכריסטופר נולן, לא הייתי בונה על אוסקרים.

  6. פילם באף 20 יולי 2012 ב - 19:50 קישור ישיר

    והביקורת של הניו-יורק טיימס

    http://movies.nytimes.com/2012/07/20/movies/the-dark-knight-rises-with-christian-bale.html?nl=movies&emc=edit_fm_20120720

  7. אורן 20 יולי 2012 ב - 19:54 קישור ישיר

    ספוילר רציני, גם ל״התחלה״:

    בעיני, הסרט היה מרחק שוט אחד מלהיות מעולה.
    קיויתי שלנולן יהיה האומץ להרוג את באטמן באמת, אבל מאחר שבכל זאת יש פרנצ׳ייז וחברת קומיקס שצריכה לחתום על זה, קיויתי לפחות שיהיה סוף אמביוולנטי.

    נדמה לי שהסוף היה צריך להיות המבט של מייקל קיין למצלמה, שנייה לפני שמראים את ברוס מחייך אליו. חצי פתוח, חצי סגור. קצת כמו ב״התחלה״.

    • אליק 21 יולי 2012 ב - 14:27 קישור ישיר

      צודק לחלוטין.. אולי זה יהיה בגרסת הבמאי. אבל מצד שני אז היו יורדים על נולאן שהוא חוזר על השטיקים שלו..

    • יאיר רוה 21 יולי 2012 ב - 21:33 קישור ישיר

      רוה לאורן: נההההה…. תכל’ס, עם כל הרצון שלי לקולנוע חתרני/מהפכני/מעיז/בועט/לא צפוי, נדמה לי שלא הייתי סולח לנולאן אם היה הורג את באטמן בסוף הסרט. זה היה בעיקר מעיד על זלזול והתנשאות שלו כלפי הדמות, המותג והצופים. השוט האחרון היה לדעתי מושלם ומרגש (ואם תרצה לחבר אותו ל”התחלה” תוכל להגיד לעצמך שאולי הוא היה רק בדמיונו ומשאת נפשו של אלפרד, ולא במציאות).

    • עידו 23 יולי 2012 ב - 3:30 קישור ישיר

      יאיר, למה אתה כל כך בטוח שבאטמן שרד בסוף וזה לא היתה פנטזיה של אלפרד? ובעולם המעוגן במציאות של נולאן, איך באטמן נשאר בחיים? גם אם הוא הצליח לברוח כמה שניות לפני הפיצוץ, פיצוץ אטומי די אמור להחריב כל מי שברדיוס הקרוב.
      לדעתי, המוות, שאלפרד התייחס אליו כבלתי-נמנע, הוא הסיום שהכי מכבד את הסיפור הספציפי הזה (באטמן של נולאן) ואת הצופים. וכנראה רק מישהו כמו נולאן, עם ההערצה שרוכשים לו והקבלות המסחריות, יכל לסיים טרילוגיה מסחרית בצורה כזאת.

    • רותם 25 יולי 2012 ב - 11:46 קישור ישיר

      אם הבנתי נכון, זוהי לא פצצה אטומית אלא פצצת מימן.ולכן אין את עניין הנשורת הגרעינית ולכן הם הוא בא במגע עם המים אחרי, אין לו סכנה.

  8. איתן גפני 20 יולי 2012 ב - 20:09 קישור ישיר

    הביקורת שלנו תעלה בעוד כמה רגעים, אבל אני רק רוצה לציין שחווית ה”אעלק איימקס” אתמול הייתה נוראית – גם תמונה באיכות לא כל כך טובה, גם האור הכחול, אבל העיקר הסאונד – מחריד, בדיסטורשן, ללא גבולות. חזק זה לא איכותי, ורועש לא בהכרח אומר “עוצמתי”. מישהו צריך לחנך את המקרינים ביס פלאנט, או אולי מישהו היה צריך לחשוב זה קודם, לפני שנבנתה שם מערכת סאונד מרשימה ללא שום היגיון. ועם זאת, הסרט מדהים. לכו תבינו 🙂

    • עומר ניניו 25 יולי 2012 ב - 11:13 קישור ישיר

      נפלת על הקרנה גרועה כנראה, הייתי יום אחריך ב18:30 ומלבד האור הכחול והמסך הלא איימקסי, הכל היה מעולה.
      אפילו הקהל לא דיבר…

  9. הדס 20 יולי 2012 ב - 21:22 קישור ישיר

    אחחח הוליווד הוליווד…קשה מאוד לצפות בסרט כזה כשכל הזמן צצים להם פיספוסים בעריכה ובאפקטים. מרגיש אפילו לעיתים (ואני מקצינה בכוונה) כמו שצופים לעיתים בסרט סטודנטים, כשאתם יודע למה הם התכוונו (והכוונה טובה הייתה היא) אבל לא יצא להם. נכון שהאפקטים הגדולים, של החורבן והאקשן, מרשימים ביותר, אבל דווקא אלו הקטנים שלא דורשים עבודת מחשב מיוחדת מאכזבים ביותר. לדוגמא: כאשר “קאט-וומן” נכנסת לכלא הגברים ומפצפצת את ידו של אחד האסירים שמעיר לה, הסאונד לא מגבה את האקשן והשוט שהיא (או הכפילה שלה) קופצת בסיבוב הוא קצר ולא מספק – בו למעשה לא רואים את מה שאירע. תחושה של פיספוס של אפקט שאמור להיות מעורר פליאה. זה ועוד כמה כמוהו משולבים בעריכה תמוהה לעיתים של שוטים קצרים מידי במונטאז’ ומעבר זמן לא הגיוני גרמו לי לצאת שוב ושוב מהסרט. (וזה בלי הסאונד המחריד והגבוה מידי שהחליטו המקרינים ביס פלאנט לסדר לנו שרק גרם למוזיקה המציקה שמלווה את כל הסרט להישמע צורמת במיוחד) מה שלא קרה בקודמו. בנוסף, אין מה לעשות, כאשר הנבל הוא לא אויב מספיק מאיים או דמות טובה ומעניינת זה פשוט לא זה. אמנם בתחילה היה נראה כי יש בו משהו, בביין. עם המסכה והקול המעוות והסקרנות של מה יש לו מתחת למסכה, אך שום דבר מאלו לא התממש. לא זכינו להצצה בפניו המעוותים, (אלא רק באיזה קפיץ נופל) כמו למשל בסרט הקודם ולא זכינו להכיר דמות מעניינת באמת. התסריט מלא בפגמים, עם טוויסטים מיותרים, חזרה למאורעות מאוחרת מידי או שלא קיימת כלל (כמו למשל מה היה העניין שלקחו דם מאבוטבול והעבירו לאיזה אדם בתוך תיק במטוס – אולי פיספסתי משהו? אולי יש איזה מונח רפואי שאני לא מכירה בנוגע לדם ומטוסים?), דיאלוגים שהם לעיתים נמשכים וקצת יותר מידי ממה שצריך לומר ומהלכים צפויים ומאורכים יתר על המידה. בקיצור ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מתאכזבת יותר. וחבל, רגע לפני שהתחיל הסרט ואורות באולם חשכו- מישהו אמר בתוך החשכה: “וואי אני מתרגש” וזה גרם לי להתרגש גם. סצנת המטוס הייתה מרהיבה, אפילו שלא הבנתי בהתחלה איזה מבטא יש לאלון אבוטבול ( :)) וההתחלה הייתה נראית מבטיחה מה שרק גרם לגודל האכזבה בדיעבד. בקיצר, תחושה של כאוס טמונה בסרט הזה וכאוס לא מהסוג הטוב בקולנוע. מה שכן, אם נולאן רצה לגעת בעייינים אקטואלים, אין ספק שהצליח. לי, זה בהחלט גרם לחשוב על האיראנים והפצצה אבל לנו לא יהיה בטמן עם חללית שיזרוק לנו אותה למים.

    • אליק 21 יולי 2012 ב - 14:33 קישור ישיר

      בלי להיות קטנוני, אבל דווקא היה סאונד-בייט של שבירת אצבעות בקטע של קאט-וומן, כך שמאד ברור מה קרה בסצינה הזאת. אני מסכים שהמעברים לעיתים מהירים מדי (מה לעזאזל עושה גב טייט בכניסה לאחוזת ווין?) ונולאן מנסה לדחוף יותר מדי אפילו לסרט באורך 160 דקות.. אבל הרגשתי שהוא מנסה קצת לחזור על אפקט החלום ב”התחלה”. לא תמיד ברור איך הסצינה מתחילה, איך הגעת לשם.. יכול להיות שזה קצת פחות מתאים בסרט כזה.
      לגבי המטוס והדם – יש לזה סיבה מאד ברורה – כדי שיחשבו שד”ר פאוול נספה בהתרסקות. אמנם יש קטעים שנולאן ממש מאכיל את הצופים שלו בכפית את האינפורמציה, אבל דווקא כאן הוא סמך על זה שהם מסוגלים להשלים את הפערים בעצמם. כנראה שהוא טעה..

    • יאיר רוה 21 יולי 2012 ב - 21:23 קישור ישיר

      למי שלא הבין את העניין בסצינת המטוס (הדס, אני מתפלא עליך), התווסף הסבר כשפאוול פתאום צץ חי מול מצלמות העולם בסצינת האיצטדיון ואנשי הביון מעלים את תיקו ומעדכנים שלפי רישומיהם הוא נהרג בהתרסקות המטוס באוזבקיסטן, או איפה שזה היה.

    • הדס 21 יולי 2012 ב - 15:34 קישור ישיר

      נכון שהיה סאונד של שבירת אצבעות אבל כל הקטע הזה היה ערוך לא טוב- השוט של הקפיצה שלה לא התחבר, יכול להיות שגם זה קטנוני, אבל אני מרשה לעצמי להיות קטנונית בכל הנוגע לסרטים כאלו. התחושה הכללית הייתה שאין תחושה כללית של משהו – הסרט דחוס, עמוס, מהיר יתר על המידה במקרים מסוימים ומאכיל בכפית במקרים אחרים. בכל מקרה, תודה על שהשלמת לי את ה”פער” 🙂

  10. שלו 20 יולי 2012 ב - 23:56 קישור ישיר

    הסאונד באיימקס אכן היה עוצמתי יתר על המידה. צריך באופן דחוף להוריד את הטרייבל מכל הרמקולים בסנטר ולהעשיר יותר את הבס. כשביין מדבר זה בלתי ניתן לשמיעה, ראיתי הרבה שסתמו את האוזניים בקהל מסביבי.
    הסרט מעולה, במיוחד הסצינה הראשונה של ביין ובאטמן.

    • יאיר רוה 21 יולי 2012 ב - 21:24 קישור ישיר

      אז יש לנו כבר שני דיווחים על הקרנת איימקס גרועה ביום שישי, יום אחרי הקרנת איימקס מצוינת ביום חמישי? איך זה יתכן שיום אחד זה ככה ויום אחד זה ככה? עוד דיווחים ממישהו?

    • VioletRose 2 אוגוסט 2012 ב - 13:01 קישור ישיר

      אני הייתי בהקרנה של יום שלישי 31.7 באיימקס והיה מעולה. נכון שזה לא האיימקס המקורי (ראיתי את האביר האפל באיימקס בקריון) אבל עדיין נהניתי מאוד. לא היו אורות צדדיים שהפריעו לי, והסאונד היה פשוט מעולה.
      לגבי הקול של ביין, הפריע לי יותר שהקול או המבטא נראה לא קשור לדמות וכאילו הולבש בסינתוז. הייתי בטוחה שהקול שייך לשחקן אחר ורק בדיעבד הבנתי מי משחק את ביין (טום הארדי) ושהוא בחר לעשות מבטא של צועני.

  11. רוני 21 יולי 2012 ב - 22:33 קישור ישיר

    מצטרפת להדס… הסרט איכזב אותי ממש. ונולאן נכנס לעשיריה הפותחת של הבמאים האהובים עליי בכל הזמנים, ככה שהאכזבה גדולה פי שניים.
    לדעתי אין מה להשוות בינו לבין האביר האפל. לא מבחינת העומק הרגשי ולא מבחינת התסריט. רוב הסרט נראה כמו תירוץ לסצינות אקשן מרהיבות אבל ריקות, שאין מאחוריהן שום דבר חוץ ממצלמת איימקס ופעלולים. סורי.

  12. ליאורה 21 יולי 2012 ב - 23:12 קישור ישיר

    הקרנת האיימקס בשבת בצהרים היתה מעולה בעיניי, האולם אמנם באמת דומה לאולמות הגדולים של יס פלנט (1,2 ו 16 בחיפה) אבל הסאונד והתחושה היו אחרים לגמרי.
    עוד דבר שהפתיע אותי – 12 בצהרים והאולם היה מפוצץ עד כדי שלא היה מקום פנוי אחד. מרשים ביותר.

    והסרט היה מעולה כמובן, בקרוב צפיה נוספת שתעשה סדר בדברים אבל הוא מומלץ בחום.

  13. עמרי 22 יולי 2012 ב - 0:14 קישור ישיר

    ביקורת מצוינת. אני מסכים עם כל מה שאמרת בעיקר בעניין התסריט.

    ושאלתי אליך היא: האם העובדה שזה הסרט הסוגר את הטרילוגיה הופך אותו לכ”כ פתור?
    הרי יש קסם בלא לבנות התרה מושלמת שסוגרת את כל הפינות (אפילו את הפינה עם רובין, ריבונו של עולם. מה הקשר?)

    זה חטא שחוזר בהרבה חותמי סאגות, הדוגמה העדכנית ביותר שיש לי זה האחרון בסדרת הארי פוטר שהיה פתור עד כאב.

    סרט מצוין, אבל בדיוק כפי שאמרת וכפי שציינתי, התסריט היה מופרך לרגעים, לא מספיק COMIC RELIEVES-רציני מדי, ופתור יותר מדי בלי טעם של עוד.

    מה דעתך?

  14. איתן ראובן 22 יולי 2012 ב - 12:10 קישור ישיר

    יאיר, למעשה סידרת את הבמאים לפי הסדר – קמרון המדהים (לא בגלל אווטר המשעמם), נולאן המעולה ורק אז את גקסון האגדי. פרוייקט שר הטבעות הוא נכון להיום הפרוייקט הקולנועי המצליח והרווחי בכל הזמנים (הכניס יותר מאווטר) וגם גרף הכי הרבה פרסי אוסקר (כפרוייקט). זה לא סוד שאני נרקומן של שר הטבעות ולכן אין טעם לשכנע אותי אחרת 🙂

    מה שאני כן יודע ? עם כל הכבוד לאביר האפל, אווטר וכל שאר הסרטים הגדולים הם למעשה כולם ילדים קטנים שמשחקים בארגז חול ותיכף מגיעה הגננת ותתן להם סתירה מצלצלת – משמע, לראשונה מאז שר הטבעות מגיע סרט שירמוס את כולם ויראה לכולם איך עושים סרטים, מה זה תלת ממד ומאיפה משתין הטרול……

    • עידו 23 יולי 2012 ב - 3:21 קישור ישיר

      מת על אנשים שמרוב הערצה עיוורת לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. שר הטבעות הפרוייקט הקולנועי הרווחי בכל הזמנים? בטח. באותו עולם שאבא גנוב 2 זכה באוסקר על התסריט. ואפקטים.

    • איתן ראובן 23 יולי 2012 ב - 3:27 קישור ישיר

      זאת עובדה. הפרוייקט עלה 270 מליון דולר וארך שנתיים (אווטאר עלה 300 וארך 3 שנים), הכניס 3 מליארד דולר (לעומת אווטר שהכניס 2.7), הביא כמות אנשים הגדולה בכל הזמנים (אווטר הביא פחות ומחיר הכרטיס היה גבוהה בשל היותו בתלת) וזכה עד כמה שאני זוכר נכון ב 28 אוסקרים לעומת 3 של אווטאר. על מרצנדייז הוא הכניס עוד 5 מליארד דולר שזה בערך…….5 מליארד יותר מאשר אווטאר.

      מישהו אמר עובדות 🙂

  15. עידו 23 יולי 2012 ב - 4:10 קישור ישיר

    טוב, אני לא רוצה להכנס לוויכוחים עם מעריצים פאנטיים, אבל אני בכל זאת אנגוס.

    ההשוואה שלך בין אווטאר לשר הטבעות היא מגוחכת. שר הטבעות היא טרילוגיה של שלושה סרטים ואווטאר הוא סרט אחד (בינתיים.) לפי ההגיון שלך, אני יכול אז להשוות בין הארי פוטר לשר הטבעות. או בין ג׳יימס בונד לשר הטבעות. או מלחמת הכוכבים ושר הטבעות. נחש מי הכניס יותר?

    ואם לצורך הוכחת הנקודה שלך, יצרת לך קריטריון בראש שהסרט המצליח ביותר בכל הזמנים הוא הסרט שהחזיר את המספר הגדול ביותר פי ההשקעה, חשב לך כמה החזיר סרט כמו פרוייקט המכשפה מבלייר שהופק בתקציב של 64,000 דולר.

    (שלא לדבר, אגב, שהשקעה מורכבת מתקציב הפקה – ה270 מליון שהתייחסת אליו – ותקציב שיווק. לשווק את שלושת סרטי שר הטבעות עלה בסביבות 350 עד 450 מיליון דולר. לשווק את אווטאר – סרט אחד – עלה משהו בסביבות 150 מליון. עכשיו תריץ את הסטטיסטיקה שלך שוב.)

    לגבי המרצ׳נדייז – אין לי מושג מאיפה המספר שלך, אבל בדוק כמה סדרות כמו צעצוע של סיפור, מלחמת הכוכבים, הארי פוטר או מכוניות 1 ו-2 הכניסו… (רמז: שני סרטי מכוניות הניבו מכירות מרצ׳נדייז של יותר מ-7 ביליון דולר עד כה. וזה פחות ממה שהכניסו מוצרי מלחמת הכוכבים.)

    ולסיום, טרילוגיית שר הטבעות זכתה ב-17 אוסקרים.

    אכן, עובדות.

    • רותם 23 יולי 2012 ב - 9:34 קישור ישיר

      נראה לי החישוב חהדש צריך להיות לא כמה סרט הכניס פר-מסך, אלא פר דקה של הקרנה

  16. נועם 24 יולי 2012 ב - 21:56 קישור ישיר

    ביקרתי אמש באיימקס ולומר את האמת, מה שהטריד אותי יותר מכל (להוציא את השימוש הברור בדיבוב על קטעי הדיבור של ביין, שהוכנסו לסרט במיקס לא הכי תואם מציאות) זה היעדר הספות והקולרים בכניסה ליס פלאנט. הרגיש לי כמו איזה אזור איסוף בקר (במיוחד כשחיכינו 30 דקות לחבר מתעכב)
    הכי מעצבן להיכנס ל”עלייתו” אחרי נפילתנו

  17. לירון בלכר 25 יולי 2012 ב - 1:51 קישור ישיר

    הייתי רוצה לציין שלדעתי לסרט הזה אין בכלל סוף טוב.
    אם תחשבו על זה, גות’הם היתה במצור 5 חודשים, מנותקת ומנודה מהמדינה שלה עצמה – לעיני כל העולם בזמן שמספר מועט של שכירי חרב שולט בה; אם זאת לא דוגמא לרקבון של תרבות שלמה שנונתן לאחת מעריה הגדולות ביותר להתמודד עם טרור גרעיני אז אני לא יודע מה כן…
    בנוסף – הפצצה אכן התפוצצה, למרות מאמצי באטמן ושות’ לנטרל אותה.
    ובנוסף, כפי שאמר ביין לבאטמן, כל מאמציך בעיר הסתכמו בשקר אחד.
    השיטה של ליגת הצללים “להשמיד ערים” היא מיושנת ומתאימה לזמנים בהם רק “חדשות על עיר שהושמדה” היו מסוגלות לעבור מפה לאוזן וליצור איזשהו אימפקט.
    היום, כשהכל מצולם ומשודר מיידית אין צורך להשמיד עיר שלמה שכן זוהי פעולת טרור בקנה מידה גדול במיוחד; השחטה של עיר שלמה (בניגוד למה שעשה הג’וקר בסרט הקודם בו הוא ניסה להשחית רק את יושבי המעבורת, כמה מאוד אנשים בלבד) היא סימן לרקבון התרבות וזה בדיוק, אבל בדיוק מה שהצליחו ביין ושות’ לעשות בסרט השני.
    באטמן… הוא סתם מישהו שקצת הציק להם במהלך התכנית שלהם.

  18. יונתן 29 יולי 2012 ב - 23:55 קישור ישיר

    אתמול הייתי בהקרנת האיימקס בצהריים. של שלוש ועשרים. על הפנים. המקרין ניקה את העדשה תוכ ההקרנה, ואז ההקרנה הפכה להיות מאוד בהירה, ולא טובה. הסאונד מעולה, אבללללללל- היו דרופים לאורך כל הסרט! הפרעות אלקטרוניות ירוקות של כמה פריימים, לפעמים שנייה מלאה, כל כעשר ד, רבע שעה! מביך מאוד. לא חוזר לשם. תגובת יס פלנט?

  19. בועז 3 אוגוסט 2012 ב - 10:06 קישור ישיר

    דיווח מהקרנה אתמול 21:45 באולם האיימקס: תמונה טובה מאוד, לא היו הפרעות או גליצ׳ים (למרות שהאורות הכחולים בתחתית המסך הפריעו קצת).
    הסאונד של האולם הוא משהו שלא ייאמן. לפעמים על הגבול של חזק מדי.

  20. איריס 16 אוגוסט 2012 ב - 0:08 קישור ישיר

    קודם כל חוויה אישית מצחיקה- בשבוע שעבר צפיתי ב”זאת מלחמה” שם טום הרדי משחק בריטי רזה ונמוך שכריס פיין מאפיל עליו לאורך כל הסרט. והנה בתחילת “האביר האפל” מוריד טום הארדי חולצה ולפתע מתגלה מפלצת שרירית אימתנית. קשה לדמיין את ההלם שחשתי במשך דקות ארוכות 🙂 מזל שהדיבוב של שון קונרי מציל את המצב. רגע, זה לא היה שון קונרי?! מה, נולן בזבז עשרות אלפי דולרים על אפקטים קוליים כדי שהארדי יישמע בדיוק כמו קונרי?…ועכשיו ברצינות- גם האיריס הזו מעדיפה את “עלייתו של האביר האפל” על פני “האביר האפל” וביין דמות רשע מרשימה במיוחד. ראינו את הסרט רק עשרה אנשים באולם- האם נבואתי ש”האביר האפל” לא יעבור את “הנוקמים” התגשמה בסוף או לא?!

  21. אורהל 9 פברואר 2014 ב - 20:38 קישור ישיר

    הסרט היה הכי משעמם מכל שלושת הסרטים. אני לא יודע מה הסתבש אבל הסרט השלישי נהיה גרוע. הסרט הראשון היה נחמד. הסרט השני היה סרט מעולה. אבל עלייתו של האביר האפל הוא סרט גיבורי העל הכי גרוע שראיתי בחיי, לא אכפת לי מה אחרים חושבים.

  22. מר קולנוע 16 ינואר 2016 ב - 22:38 קישור ישיר

    נדמה לי שאתה במיעוט


השאירו תגובה