סינמה שיטי
שבוע לפני פתיחת פסטיבל קאן ו"ואלס עם בשיר" של ארי פולמן נמכר כבר להפצה באנגליה, צרפת וגרמניה.
ולוח ההקרנות של הפסטיבל פורסם: "ואלס עם בשיר" יוקרן ביום הראשון של התחרות, יום חמישי הבא. הקרנת העיתונאים תתקיים ב-14:00 והבכורה הרשמית והחגיגית, עם צילומי השטיח האדום, באותו יום ב-22:00.
=============
חי נפשי! ב-18 במאי יתחילו הצילומים לסרט ההמשך של "דוני דארקו", "ס. דארקו". למעשה מדובר בספין-אוף – קראו את התקציר בידיעה של "סקרין" רק אם ראיתם את "דוני דארקו" כי הוא מכיל ספוילר די קטלני – העוקב אחר אחותו של דוני, סמנתה דרקו, שמונה שנים אחרי אירועי הסרט הקודם. לריצ'רד קלי, הבמאי והתסריטאי של הסרט המקורי, אין קשר לסרט ההמשך. דוויי צ'ייס ("הצלצול") שגילמה את סמנתה דארקו בסרט המקורי תגלם אותה גם בסרט ההמשך.
=============
אללי! אהרון קשלס ממש התלהב מ"מיס פטיגרו", סרט שאני חשבתי שהוא יבש כצנים. חמישה כוכבים נתן לו. חמישה כוכבים!
=============
סטיבי מדווחת: אטום אגויאן יגיע לישראל בעוד עשרה ימים. ובמסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים שיתחיל ב-31 במאי יגיעו ג'ון סיילס (איזה כיף! כמה אני משתוקק לרטרוספקטיבה מקיפה של היוצר המופלא הזה), שרה פולי (שתחמיץ את אטום אגויאן, המנטור שלה) וחוליו מדם (הבמאי הבסקי הנהדר, שאני מקווה שזה אומר שתהיה אפשרות לצפות שוב ב"הנאהבים מחוג הקוטב הצפוני" שלו בפילם על מסך גדול).
אבל ערב הפתיחה של הפסטיבל ב-31 במאי?! בדיוק ביום בו מופיע איאן בראון? איזה טיימינג ארור. אני הולך לאיאן בראון.
==============
צרות בכותרות*
בפוסטרים של "מיס פטיגרו" בקרנות הרחוב כתוב "פרנסיס מקדורמנד", וזה דווקא מקולנוע לב שאמור להיות די קפדן בענייני איותים. נחזור ונשנן: פרנסיס הוא שם של בן. פרנסס הוא שם של בת.
ובמודעות של "איירון מן" בעיתונים מישהו בחר בקופי האומלל "סרט חזק!". אויה. וגם, לקדם את ההקרנה הדיגיטלית תחת הצירוף "הקרנת HD זה לאו דווקא צעד מוצלח. כי הרי HD הוא צירוף שמזוהה עכשיו עם עולם הטלוויזיה, והקולנוע אמור להוות תחרות לטלוויזיה. מה גם ש-2K זה יותר מסתם HD. קולנוע דיגיטלי נשמע נכון יותר, או לתת פירוט מדויק ולא סתם צירוף מילים אופנתי אבל ריק מתוכן: הקרנה דיגיטלית 2K. רק לא HD.
(* מחווה לוולווט)
================
הראיון של גל אוחובסקי עם משה אדרי מאוד מאכזב. מגיע לאדרי פרופיל נרחב, וההקדמה – עם כל הפאתוס שלה – נכונה מאוד בעיני: אדרי אחראי לרנסנס של הקולנוע הישראלי לא פחות מכתרי שחורי ומארק רוזנבאום. ובמידה מסוימת – מבחינה שיווקית, אבל בעיקר מבחינת האמונה וההשקעה הפרטית – אפילו יותר. הוא היחיד בקולנוע הישראלי ששם את כספו בסיכון ושמשלם מכיסו על הפסדי הסרטים בקופות. שחורי ורוזנבאום לא. אז מגיע לו כל קרדיט. אבל יש גם לא מעט שאלות מורכבות שצריכות להישאל, ואוחובסקי נשאר חגיגי מדי (ואני חושב שאוחובסקי הוא מראיין מעולה בדרך כלל, אבל נדמה לי שזו היתה טעות בשיקול הדעת להושיב את המפיק של "הבועה" ו"ללכת על המים" לראיין את האיש שהשקיע המון כסף בסרטיו).
ובעיקר, כשאדרי, במו חגיגיותו הנוסטלגית, מפליל את עצמו, כשהוא מדבר על הפצת "סופרמן" ב-1978:
"ואז הגיע הסרט ("סופרמן") והוא נראה לנו ארוך מדי, יותר משעתיים וחצי. זה אמור להיות לקהל של ילדים, הם לא יחזיקו מעמד. ידענו שאם זה לא מצליח אנחנו חוזרים בלי מכנסיים לדימונה. אז בהקרנה לעיתונאים הראינו את העותק המלא, אבל לקהל הרחב קיצרנו איזה 20 דקות, כדי שההתחלה תלך יותר מהר והילדים יבינו שיש סופרמן. וזה עבד. הסרט היה להיט ענק".
נחמד, ככה להודות בהשחתת סרט שהפך לקלאסיקה. עכשיו, מה ימנע ממני לחשוד שאדרי ממשיך בנוהג הזה גם כעת? גם הטון העולץ בו הוא מדווח שלא היה לו מושג מה זה סופרמן ושהוא קנה את הסרט בקאן, לפני שהוא צולם בלי שהוא ידע מי זה ומה זה לא מעוררת בי חיוכים סחבקיים של ימי התום. כי אני רואה את זה עד עכשיו: מפיצים – אותם מפיצים שהיו פעילים גם ב-1978 – שלא מבינים בתחום שהם עובדים בו, שלא בקיאים בתרבות הפופ, במותגים שמסעירים את בני הנוער, שלא קוראים מה קורה בשאר העולם, וקונים רק כדי לקנות, כדי שלאחר לא יהיה.
בקיצור – אני חושב שאדרי עשה דבר גדול לקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. אבל הראיון הזה – עם אנקדוטיו הסחבקיות – לא שיעשע אותי בכלל.
את הסיפור על סופרמן קראתי בראיון עם אדרי כבר לפני יותר משנה. ולמען האמת אני זוכר את ההפתעה שהיתה לי כשצפיתי לראשונה בסופרמן 2. בפתיח של הסרט הרי יש 'היילייטס' מהסרט הראשון וכבר כילד התעצבנתי נורא, כי היה שם סיקוונס עם וולרי פרין שלא זכרתי שראיתי בקולנוע. אחר כך הקרינו את סופרמן 1 לראשונה בערוץ הראשון ואני זוכר את ההפתעה של כמות גדולה של סצינות שפתאום צצו כולל הפתיח שכלל דפי קומיקס.
לגבי אדרי זה לא מאוד מפתיע אותי כלל, בעניין הזה הוא לא השתנה. בסינמה סיטי מקרינים לא פעם סרטים שאמורים להיות מוקרנים על מסך סינמסקופי באולמות שיש בהם מסכים רגילים של 16:9, כאילו אתה צופה בהעברה לוידיאו לא מלאה מסוף שנות השמונים.
זו הסיבה שהפסקתי לראות סרטים בסינמה סיטי, לראות שם את "רקדנים", "שטח פתוח", "שר הטבעות", "קיל ביל", היו חוויות צפיה מתסכלות – אגב בקלות אפשר לראות את זה משום שפעמים רבות הקרדיטים של הפתיחה נחתכים בצורה גסה. בכל מקרה לא הייתי בסינמה סיטי כמעט יותר משנה ורק לפני כשלושה שבועות התגלגלתי בטעות לראות את "ספיידרוויק" וכמובן שוב הסרט הוקרן בפורמט לא נכון. כלומר דבר לא השתנה.
פעם ניסיתי לדבר שם ההנהלה בעניין הזה, הם ממש תיזזו אותי מאחראי לאחראי וכל אחד מהם ניסה לסבן אותי עם איזו שטות אחרת. בסוף היה שם אחד שהודה שזה מה שהם עושים כדי שההקרנה באולמות הקטנים תהיה על מסך מלא ולא חלקי (זו בעצם התחשבות בקהל הוא אמר). מכתב שכתבתי לאדרי בנושא כמובן לא זכה אפילו להתייחסות.
נראה לי שצריך להפריד בין אדרי המפיץ לאדרי המפיק.
הציטוט על סופרמן נוראי לחלוטין. להקרין לעיתונאים דבר אחד ולקהל דבר אחר? זו לא אנדוקטה משעשעת על קונץ ממלחמת העצמאות, סתם טריק מלוכלך.
חוץ מזה, כל הסיטואציה של ההתעסקות על הסרט נשמעת כמו סצינה מסרט פארודיה זול. קשה לי להאמין שזה מה שהיה, ולא איזה שיפצור נוסטלגי של המציאות. אבל זה רק אני.
זכור לי איך ראיתי בזמנו את "ספיידרמן" ברב חן בלב המפרץ חיפה ובמשך כל החצי השני, אחרי ההפסקה, הייתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר אבל לא ידעתי מה.
רק כשראיתי את הסרט אח"כ בוידאו הבנתי שמישהו חתך בערך 10 דקות מהאמצע.
~מתעלמת מהידיעה על דארקו~
לגבי מדם: לא הייתי בונה על זה.
ותראו איך אני משלבת בין שני אייטמים:
אפרופו המודעות של איירון מן וגם אהרון קשלס, במודעות בעיתונים מצוטט מהביקורת שלו, כשבמעריב (קראתי אצל ההורים) כתוב סתם "שובר הקופות הראשון של הקיץ", כשבידיעות (קראתי בבית קפה לפני שהגעתי להורים) כתוב "עם כוח גדול מגיע כיף גדול" (טל"ח וכו'), שמכיל קצת יותר משמעות. ונשאלת השאלה: מי מחליט על הדברים האלה? האם קהל היעד של שני העיתונים שונה?
(אני מגזימה כשאני משתמשת בפועל "קראתי")
באמת מי?
ולגבי ההתלהבות שלי מ"מיס פטיגרו". אחרי שראיתי אתמול את "מה קרה בוגאס" הייתי מוסיף ל"פטיגרו" גם כוכב שישי. אפילו שביעי. ושמיני?
שמיני זה יותר מדי. פשוט יותר מדי.
אחרי שראיתי את ולס עם בשיר צר לי לאכזב אתכם – מדובר בסרט מאד מאד פושר. זה נכון שהאנימציה מבריקה ושארי מגיע לחשיפה אישית בסרט, אבל בשלב מסוים הוא מתחיל לשעמם, והסיפור לא הולך לשום מקום. מדובר בסרט דוקומנטרי ולא ברור מה הוא עושה בין סרטים עלילתיים.
לא ראית את "מה שקרה בוגאס" אבל מיס פטיגרו בהחלט מצטיין על רקע הקומדיות האמריקאיות של השנים האחרונות.
בניגוד לכמעט כל קומידה הוליוודית, מיס פטיגרו לא ניסה להגעיל את הקהל אפילו פעם אחת (לפי מה שזכור לי ראיתי את הסרט בהקרנת מבחן בחו"ל לפני די הרבה זמן), הוא גם מציג דמות ראשית שהתמימות והצניעות שלה לא מצוגת רק כתכונת לרדת עליהן אלא גם כדברים חיוביים.
בעיקר הסרט מאזן טוב בין הרגש לקומי (אולי עם קצת יותר מדי רצון לרגש לקראת הסוף) וחושב שלקהל שלו יש שכל.
איאן בראון מול פסטיבל סרטי הסטודנטים- מזלו של איאן בראון שהסינמטק יכול להכיל כל כך קצת אנשים.
דויד צ'ייס עומד לעשות פיצ'ר.
הרומן של אדרי עם הקולנוע הישראלי הוא מורכב ובעייתי. זה נכון שאדרי נתן דחיפה עצומה לסרטים הישראלים בשנים האחרונות, וללא ספק היו נעשים פחות מרטים ללא תמיכתו.
גם בכל נושא הפצת הסרטים והבאתם למודעות ציבורית גבוהה יש לאדרי תפקיד חשוב.
אבל אדרי איננו פילנטרופ ויש בחיבוק שלו סממנים רבים של חיבוק דוב. אדרי אמנם משקיע בסרטים אך בדרך כלל הסכומים הם קטנים יחסית הוא כן מאפשר להפקות מסוימות לצאת לדרך לפני גיוס כספים מלא מגורמים אחרים אבל תנאי השותפות שלו קרי מועדי ואחוזי ההחזר הם קרובים לדרקוניים. אבל זו רק ההתחלה. אדרי מחזיק בידיו חלק משמעותי מהשרותים שכל הפקת קולנוע תזדקק לה כמו הפצה, שיווק ופירסום ועכשיו אפילו שרותי מעבדה. הסרטים שבהם הוא משקיע יוקרנו אצלו וההפקות מחויובות להשתמש בלעדית בשרותיו מהר מאוד ימצא המפיק את עצמו מזרים חלק ניכר מתקציב הסרט בחזרה לאדרי כחלק מההפקה השוטפת. ואיך שהוא אחרי כל ההתחשבנות גם מפיקי הסרטים המצליחום ביותר אם לא הצליחו להפוך את סרטם לקופרודוקציה עם מפיק חו"ל, ישארו ללא כל רווח גם אם הסרט הצליח בקנה מידה מקומי. בקיצור אדרי מצליח להחזיק את המקל בשני קצוות. אין לי ספק שאם כך ימשכו הדברים לאורך זמן מפיקים רבים ימנעו מעשית סרים במתכונת הזו.
כל הסוגייה הזו איננה פשוטה ונובעת בעיקרה מכך שסרט ישראלי שלא זוכה להצלחה בין לאומית משמעותית לא ממש יכול לעשות הרבה כסף ! וכשהרווח קטן יחסית אדרי ירוויח אך אף אחד אחר לא.
בנוגע להקרנה הדיגיטלית: חזרתי לא מזמן מיומית בסינמה סיטי, הסרט" "איירון מן", הקרנה דיגיטלית באולם 7. ואין מה לומר: ההקרנה היתה משובחת, אין הבדל בין הקרנת 35 מ"מ משובחת (ללא שריטות) והקרנה דיגיטלית. אילמלא כותרות התרגום לא הייתי חש בהבדל, וזה נהדר. אבל פה בדיוק טמונה גם האכזבה שלי מהפורמט הדיגיטלי בבתי קולנוע: כרגע אין בו שום יתרון על הקרנת 35מ"מ. היתרון הוא לצוות הקולנוע, ובמיוחד למקרינים שלא צריכים להתעסק יותר בגלילי פילם ענקיים ומקרינים את הסרט מקובץ דיגיטלי. אבל לקהל, לצופה, אין יתרון. זו לא קפיצת המדרגה שהיתה מסרטים אילמים למדברים, זו לא קפיצת המדרגה לסרטי מסך רחב וסינמסקופ, זו בוודאי לא קפיצת המדרגה מסרטי 35מ"מ לסרטי 70 מ"מ (ואני ראיתי כמה וכמה סרטי 70 מ"מ). אין פה שום קפיצת מדרגה, אין פה שום יתרון שלא היה לקולנוע על הטלוויזיה גם קודם. הייתי חושב שאם כבר מתקדמים לטכנולוגיה חדשנית יותר ישדרגו את החוויה גם כלפי הצופים. בשנות ה 60 וה 70 נהגו לעטר את המודעות של סרטי 70 מ"מ בתגיות גדולות שהכריזו כי בבית קולנוע מסוים הסרט מוצג בפורמט הגדול יותר, והצופים ידעו אז כי באולם מסוים מצפה להם חוויה משודרגת. לא כך הדבר כאן: המפיצים יכולים לכתוב עד מחר בבוקר כי באולמות אלה ואלה הסרט מוקרן דיגיטלית, ולא יהיה שום הבדל בחווית הצפיה מבתי קולנוע שמקרינים את אותו הסרט ממש בפילם.
הייתי מצפה שעם השידרוג הטכנולוגי יגיע גם שידרוג בחווית הצפיה. זה לא קרה. כרגע, אין שום סיבה להעדיף הקרנה דיגיטלית על הקרנה רגילה.
גלן קני הועף מ"פרמייר"!
http://glennkenny.premiere.com/blog/2008/05/the-end-of-an-e.html
ותומס אלזסר, שגם הוא יגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים במסגרת הכנס האקדמי, כתב על "בקצה גן עדן".
http://www.filmlinc.com/fcm/mj08/heaven.htm
להגיד שלהושיב את אוחובסקי לראיין חבר, פרטנר ושותף עסקי שלו זאת טעות בשיקול דעת זה סוג של עלבון לקריירה העיתונאית הענפה של אוחובסקי, שהיא רצף ארוך ומרשים במיוחד של קידום אינטרסים אישיים ואינטרסים חברתיים. אחרי שהקדיש עמודים על גבי עמודים של פרינט לתמי גלבץ, עברי לידר, גיאגיא, איתן פוקס ושאר ירקות, במאמרי קידום חסרי בושה בדרגה כזאת או אחרת, נראה לי שלהתנפל עכשיו על ראיון מסכן אחד זה קצת אבסורדי.
אהלן.
רק כדי ליישר הדורים. מעריב פנו אלי וביקשו שאראיין את משה אדרי. שאלתי אותם אם ברור להם שמדובר בשותף שלי, שהשקיע בסרטינו הרבה מאוד כסף ולכן אין כאן מצב שאני מגיע כמו שאוהבים לנסח כ"עיתונאי אוביקטיבי ונטול פניות" והם הסבירו שזה ראיון חגיגי לחג, שהם רוצים להכתיר אותו כ"מר קולנוע", ושהם סומכים על האינטגריטי שלי.
אי לכך גם טרחתי לפרט, בבוקסה המופיעה בעיתון (ולצערי לא באינטרנט) את השתלשלות היחסים ביננו והעומק הפיננסי שלה.
לגבי הראיון עצמו, אכן יש מקום לשיחה ארוכה ופרטנית יותר עם משה אדרי אבל היא תצטרך לקרות, אם וכאשר, באינטרנט. בעיתון מודפס אי אפשר יהיה להגיע לרזולוציה יותר גבוהה מזו שהגעתי אליה. בודאי לא לדיון על גייט בהקרנות בסינמה סיטי.
נקודת המוצא שלי היא שאדרי הוא אכן האדם שחתום על הגל החדש של הקולנוע הישראלי כדוחף וכמממן. מנסיוני שלי אני יכול לומר ש"ללכת על המים" ו"הבועה" לא היו קורים בלעדיו. חוץ מזה הוא באמת אדם מקסים, שתענוג לעבוד איתו. מאוד לא קטנוני. אחד שיודע לדרבן אותך ברגעים הנכונים של התהליך הסיזיפי של הפקת והפצת סרט, כשאתה כמעט נשבר.
לגבי סופרמן: אני חושב שהעובדה שאדרי מספר בלי להסתיר את כל הספור, מאפשרת לשפוך אור על הדרך שבה התנהלו דברים בעבר. להזדעזע בדיעבד זה קצת צדקני. הוא לפחות לא מתחסד, וייאמר לזכותו שהוא ידע שאין לו מושג מה זה סופרמן, ולכן הזמין את יריב בן אליעזר שיסביר לו. תנו קרדיט על זה לפחות.
ברור שהיום הוא לא היה מעלה על דעתו לחתוך סרט.
כדאי לזכור שהוא מפיץ ודוחף בכח רב חלק גדול מסרטי האיכות בארץ, ומחזיק את הקולנוע במוזיאון תל אביב.
במאים ומפיקים שעבדו מולו, יודעים שגם כשיש לו דעות כמפיק ומפיץ לגבי סרט ישראלי חדש, הוא אף פעם לא מכריח במאי לגעת בגרסה הסופית. גם אם לפעמים כולם מתים שהוא יכריח במאי עקשן כזה או אחר לקצר מעט את סרטו.
לגבי חוזים דרקוניים: חבל שאנשים לא מכירים מספיק את התחום. אם הייתם רואים את החוזה שאדרי ואני, דרך סוכן מכירות נחשב, חתמנו עם מפיץ אמריקאי ל"ללכת על המים", הייתם מבינים שהחוזים בארץ הם עדינים ומיטיבים.
ייאמר לזכותו של אדרי שהוא עובד בשקיפות גבוהה, ומאפשר לכל אדם לעבור על הנהלת החשבונות של סרטו בכל רגע נתון. שלא כמו המפיצים האמריקאים, שעד היום טוענים ש"ללכת על המים" נמצא מבחינתם בגרעון ולכן לא מעבירים לנו רווחים, ובמקביל אינם מאפשרים לנציג מטעמנו להביט בספרים שלהם.
בקיצור, כרגיל, חלק מהביקורות המוטחות באדרי, גם במסגרת התגובות כאן, מבוססות על ידע מאוד מצומצם בתחום, שמגיע מיד שניה או שלישית. חבל.
רגע, אז עכשיו אוחובסקי ויאיר רוה בכאסח? זה אומר שבפעם הבאה שאיתן פוקס יביים סרט מגוחך רוה לא יעלים מכך עין? אוי לא, מה הצעד הבא, שג'אד נאמן יריב עם שניצר ועם דובדבני?
אם אוחובסקי טוען שמ"ללכת על המים" שעד לא מזמן היה הסרט הישראלי הכי מצליח באמריקה הוא לא ראה גרוש אז כנראה שאף יוצר ישראלי לא קיבל מזומנים על הקרנת סרטו בצורה מסחרית באמריקה. ואם אדרי על פי הכתוב בתגובות כאן מבצע "חוזים דרקוניים" אז גם בארץ היוצרים בקושי לוקחים חלק מהרווחים. נשאלת השאלה – אם כך לא משנה אם עשית "בופור" או "נוזהאת אל פואד" – כסף לא ייצא לך?
נראה לי אני הולך ללמוד פחחות.
אורי 1, אני לא יודע כמה אמת יש במה שאנשים אומרים, אבל אם אתה הולך ללמוד קולנוע כדי לעשות כסף מסרטים ולא מהדברים מסביב, אז רבור שפחחות זה המקום.
בקשר ליונייטד קינג –
חייבים להגיד גם משהו על חטיבת ה- DVD שלהם. מצד אחד הם עושים דבר מבורך: מוציאים לאור את הסרטים הישראליים הישנים והחדשים בפורמט דיגיטלי ולפעמים אפילו משקיעים בעיבוד התמונה והדפסת עותק פילם חדש מהנגטיב. מצד שני – חלק גדול מהזמן ההוצאות שלהם מביכות ואף מזיקות, כי ברור שאף אחד לא יטרח להוציא את הסרטים האלה עוד פעם בהוצאה יותר מכובדת.
מילא זה שלרוב אין תוספות וכשיש – לרוב מדובר בעבודה מרושלת שנעשית אולי עם כוונות טובות אך ללא ידע והבנה. אבל נשאלת השאלה – למה הרוב המוחלט של הסרטים הישראליים אינם יוצאים בפורמט המקורי שלהם, כלומר 16:9? למה מה שסטנדרטי במדינות אחרות אינו קורה בארץ?
הדבר צורם במיוחד כשמדובר בהוצאות מושקעות יחסית דוגמת "מציצים", "קזבלן" ואפילו "בופור", כולן בעלות פריים סינמסקופי וכולן מוצעים לצופים בפורמט מקוצץ. ואם נגיד התרוץ הוא שהאנשים לא אוהבים בארז, אז למה לא לעשות מאמץ מזערי ולהוציא את הסרט ב"פול סקרין" מצד אחד ובפורמט המקורי מהצד השני של הדיסק? ובכלל למה הקהל הישראלי יכול לראות סרט עם בארז כשמדובר בסרט אמריקאי, אבל בסרט הישראלי מונעים ממנו לראות את הקומפוזיציה כולה?
בעיניי זאת קטסטרופה, ולא ברור איך יאיר או מישהו מכותבי הקולנוע טרם התייחס לעניין.
נקודה חשובה.
ומישהו כבר דגם את ההוצאה המאוד-קרובה של "שלושה ימים וילד"?
דבר אחד לא ברור לי מתגובתו של גל והוא משהו שאני נתקל בו בעיתון המינורי שבו אני עובד. התפישה שבה אם אין מקום למשהו בפרינט אפשר לעשות אותו באינטרנט ושם יש מקום, היא בעיניי חוסר הבנה מוחלט של המדיום. האינטרנט נועד לטקסטים קצרים והוא לא פח הזבל של הפרינט שבו יש מקום להכל. להפך, דווקא העיתון הוא מדיום שהרבה יותר נוח לקרוא בו טקסטים עמוקים וארוכים, ואם לא היה מקום לכתבה ארוכה על משה אדרי בפרינט, בטח ובטח שאין לה מקום באינטרנט.
נהניתי לקרוא, וד"א-
גם אני הייתי הולך לאיאן בראון. הרבה זמן לא הגיעה לארץ הופעה ברמה כזו.
Thanks a million. It was nice seeing
I was suggested this blog by my cousin. I'm not sure whether this post is written by him as nobody else know such detailed about my trouble. You are wonderful! Thanks!