אולפני צ'ינה-צ'יטה ברומא, בשבוע שעבר | צילום: ורד פלוק (לחצו להגדלה)

הביקור שלי ברומא בשבוע שעבר היה הפעם השלישית שלי בעיר, אבל זו הפעם הראשונה שבה הלכתי לבקר באולפני צ'ינה-צ'יטה, הבית של הקולנוע האיטלקי. ומזל שכך, כי כשהגעתי לשם הבנתי שלא בטוח שהמקום הזה עדיין יהיה שם בביקורי הרביעי בעיר. הנה דיווח שלי מהמסע לשם.

פורסם ב"פנאי פלוס", 29.8.2012

מאחורי הפסאדה | צילום: ורד פלוק

כשתגיעו לרומא, בוודאי תרצו לצאת לסיור מודרך בעקבות הסרטים הגדולים שהתרחשו בה. צאו לבקר, למשל, בוויה ונטו (Via Veneto), הרחוב העשיר, שבין בתי הקפה שלו הסתובב מרצ'לו מסטרויאני ב"לה דולצ'ה ויטה" של פדריקו פליני ב-1960. מסטרויאני גילם שם עיתונאי שמסתובב עם הצלם שלו, פפראצו. פפראצו באיטלקית זה זבוב, ושמו של הצלם הטורדני הזה – בהטייה לרבים: פפראצי, כלומר זבובים – הודבק מאותו סרט לכל צלמי העיתונות הרודפים אחר רכילות וכוכבים. הביטו כלפי מעלה על הבניינים ותראו שעיריית רומא מוקירה תודה לפליני על הנצחתו את הרחוב. אלא שיש רק בעיה אחת: כמעט כל הסצינות בוויה ונטו (למעט אחת) לא צולמו ברחוב עצמו אלא באולפני צ'ינה-צ'יטה (Cinecitta, שבעברית זה סינמה סיטי), הנמצאים דרומית לעיר, כחצי שעת נסיעה ברכבת התחתית ממרכז רומא.

המשיכו בסיור התיירים שלכם ותגיעו בוודאי למזרקת טרווי (Fontana Trevi), אותה מזרקה שהפכה אלמותית בזכות אותו סרט ממש, “לה דולצ'ה ויטה", כשאניטה אקברג, המגלמת כוכבת קולנוע שבדית, מחליטה לטבול בבריכה באמצע הלילה ומסטרואיני מצטרף אליה. גם האתר הזה נבנה מחדש באולפן. או אולי תגיעו לוותיקן, כדי לראות את החדרים בהם התרחשה עלילת "יש לנו אפיפיור" של נני מורטי מהשנה שעברה. ובכן, גם הם נבנו מחדש באולפני צ'ינה-צ'יטה.

במילים אחרות: כדי לבקר ברומא שאתם מכירים מהסרטים, אתם צריכים לגשת לביקור בצ'ינה-צ'יטה: קו A במטרו, תחנה אחת לפני אחרונה. יוצאים מהתחנה, וטראח השער לפניכם. האולפנים הוקמו ב-1937 על ידי מוסוליני (הדיקטטור שאהב סרטים והזניק את תעשיית הקולנוע האיטלקית גם בזכות הקמת האולפנים האלה, וגם בזכות הקמת פסטיבל ונציה, ותיק פסטיבלי הקולנוע בעולם – שאגב, נפתח אתמול. כן, מוסולוני הוא זה שהמציא את פסטיבלי הקולנוע).

מבחוץ, צ'ינה-צ'יטה נראית יותר כמו אולפני הרצליה מאשרי אולפני יוניברסל. אבל מבפנים תמצאו אתר כמעט קדוש לקולנוע, בו דרכו גדולי הבמאים של המאה ה-20 ועל אדמתה הגשימו את חלומותיהם. כשנשאל פליני למה הוא מצלם את סרטיו בצ'ינה-צ'יטה (והרי רומא יפה מספיק לצילומים, לא?) הוא ענה בתמיהה: “זה כמו שתשאל מנתח למה הוא הולך לבית החולים כדי לבצע ניתוחים. אני בא לצ'ינה-צ'יטה כי כאן עושים סרטים". ואכן, פליני הפך לסימן ההיכר של האולפנים. ככל שהשאפתנות שלו הלכה וגדלה, כך הפכו האולפנים ליצרנים של הסטים המופלאים ביותר. “8 וחצי" צולם שם, אבל גם "זכרונות" ו"רומא" ו"ג'ינגר ופרד" ו"הספינה שטה" שהכילו סטים ותפאורות גרנדיוזיים וכמעט סוריאליסטיים.

הסיור המודרך של האולפנים מכיל מעט מאוד פליני. הוא מכיל הרבה יותר רומא. זאת אומרת, “רומא", סדרת הטלוויזיה של HBO. בסמוך לשער תמצאו את הבניינים הצבועים ורוד. חלקם משרדים, באחרים יש מעבדות וחדרי עריכה וסאונד. האנגרים עצומים משמשים לצילומי הפנים (Sound stages) אבל החצר האחורית הענקית של האולפן היא שטח האדמה המוקצה לבניית תפאורות ענק לצילומי חוץ. זה מה שהפך את צ'ינה-צ'יטה לשם עולמי. כשרציתם סט ענקי, אבל שייראה מציאותי, היסטורי, זה המקום אליו באתם. כשהוליווד רצתה גדול, היא באה לרומא. “בן חור" של וויליאם וויילר מ-1959 צולם שם. "2001: אודיסיאה בחלל" של קובריק עף משם לחלל. “כנופיות ניו יורק" של מרטין סקורסזי צולם שם. ואני רק מדמיין כמה כסף שפך שם ארנון מילצ'ן, כשמימן את הבנייה של שכונות שלמות בניו יורק ל"היו זמנים באמריקה" של סרג'יו ליאונה ואז של סטים פנטסטיים ל"הרפתקאות הברון מינכהאוזן" של טרי גיליאם.

הסט של "רומא" ברומא | צילום: ורד פלוק

הסט של רחוב ברודוויי מ"כנופיות ניו יורק" עדיין עומד שם. רחוב קצר שבנוי בהטייה גיאומטרית כדי ליצור את האשליה שהוא ארוך הרבה יותר. כל מי שצריך סט עירוני תקופתי ואין לו את הכסף שהיה לסקורסזי כדי לבנות הכל מאפס, בא לסט הזה ומלביש עליו קצת צבע, או פסאדה, ומשיג לעצמו סט חדש במחיר משומש. הסיור שלנו באולפן הראה איך, למשל, הפך פופי אוואטי, במאי איטלקי מוכר למדי, חזית חנות ניו יורקית אחת לבניין מבולוניה בהוספה קלה של חזית אחרת לצורך סרט טלוויזיה שצילם שם לאחרונה. הסט של "רומא", כאמור, גם עדיין עומד שם. אם אתם רוצים לראות את הקולוסיאום ואת הפורום רומנו לפני שהפכו לאתרי ארכיאלוגיה מנותצים. והסט הזה, בשינויי זוויות קלים, אירח כמה שנים אחר כך גם את צילומי הסדרה המתחרה, “שושלת בורג'ה".

הסט של "כנופיות ניו יורק". הכל קלקר ופלסטיק | צילום: ורד פלוק

הגאווה הגדולה של מדריכי הטיול באולפן היא יכולתם של הסטים להפוך בזריזות מפינת רחוב במאה ה-13 לפינה מהמאה ה-16. סט שלם שנבנה לצורך סרט על חייו של הקדוש פרנסיס מאסיסי, הופך על ידי שינוי זווית צילום והוספת גרדום, לכיכר הוצאה להורג ב"שושלת בורג'יה". אה, ואל תשענו על הכנסיה חזק מדי: הכל עשוי מקלקר. וממילא כשמתבוננים מקרוב הכל מתקלף ומתפורר בחום העצום של אוגוסט. ההפקה הבאה שתיכנס לכאן תצטרך לעשות קצת תיקוני צבע.

הסט של "שושלת בורג'יה"

אבל האם בכלל תהיה ה"הפקה הבאה"? בפנים, זה עולם של אשליות. אבל מבחוץ, כמעט ופספסנו את הכותרת שעמדה לנו מימין לפריים. מאהל של עובדי האולפנים שהכריזו על שביתה ניצב שם. הם מגיעים כל בוקר לעבודה, אבל לא נכנסים לאולפן, אלא מתיישבים במחנה שהקימו בצד. הם תלו שלט גדול מעל הכניסה: “לכבוש את צ'ינה-צ'יטה" (בדומה לתנועת כיבוש וול סטריט). "אחרי שחופשת הקיץ תסתיים", מספרת לנו מנואלה, המדריכה שלנו, "יש לנו הפקות שימלאו את העבודה באולפנים לחצי השנה הקרובה. אבל מה יקרה אחר כך, לא ברור".

עד 1997 היתה צ'ינה-צ'יטה בבעלות המדינה, ואז הופרטה. חברת "לוצ'ה" רכשה אותה. הניהול פרטי, אבל משאבי האדמה העצומים, וחלק מהבעלות, עדיין של המדינה. אלא שהאולפנים סובלים בשנים האחרונות מרצף של אסונות. במרץ השנה החליטה ממשלת איטליה לקצץ בחצי את חלקה במימון אחזקת האולפנים. מכון לוצ'ה, המפעיל את האולפן, התקשה לשלם משכורות, וחלק מעובדי האולפן יצאו לשבות. אבל הבעיה אינה רק קשורה בכספי הציבור, אלא גם בעובדה שהקולנוע השתנה והפך את צ'ינה-צ'יטה למעין דינוזאור, נצר לעידן שכבר לא קיים. כבר ב-2001, כשמרטין סקורסזי צילם שם את "כנופיות ניו יורק" הוא אמר בראיונות שלדעתו זה הסט האחרון שאי פעם ייבנה בסדר הגודל הזה. כיום גם הקולנוע הגרנדיוזי פונה אל המיניאטורות ואל עבודת האפקטים הממוחשבים. ואכן, סרטים ענק כמו "שר הטבעות" ובקרוב "ההוביט" נעשו כך, ללא בנייה כה מסיבית. ויש בעיה נוספת: כשכבר צריך סט גדול, עברו ההפקות אל האולפנים של מזרח אירופה – הונגריה ורומניה, שמספקים שירות דומה, אבל ברבע המחיר. העונה השנייה של "רומא" כבר צולמה בבולגריה (על הסט שבו אחר כך צולם גם "זוהי סדום"). כאילו כל זה לא מספיק, האולפן הזה סובל בשנים האחרונות ממזל רע. חלקים גדולים ממנו עלו באש ב-2007. ושבועיים לפני שאנחנו הגענו לשם פרצה שריפה באולפן מספר 5, שבעת ביקורנו שם עדיין היה מפויח לחלוטין. בהודעה רשמית שפורסמה באתר של צ'ינה-צ'יטה נמסר שלמרבה המזל לא נגרם לאולפן שום נזק מבני, אלא רק נזק חיצוני, אבל כשהיינו שם ורצינו להעיף מבט באולפן שהיה פתוח לרווחה ועבודות השיקום שלו היו בעיצומן, רץ אלינו אחד הפועלים כדי לסלק אותנו כשהוא אומר שיש חשש שחלקים ממנו עוד יקרסו.

מה שמשאיר שטח אדמה עצום, בין רומא לים התיכון, פתוח, בלתי מנוצל, די שומם, ורדוף תאונות. מה שגורם ליזמים זריזים להציע לממשלת איטליה להקים שם אתר נופש שיכיל 200 חדרי מלון ולסגור את האולפנים הלא רווחיים. וזה מעלה שאלה לא פשוטה: האם יש להתייחס למפעל החלומות כאל מפעל לכל דבר, וברגע שהוא מספיק להיות כלכלי לסגור אותו, לפטר את עובדיו, לפנות את האדמה, ולבנות משהו חדש במקומו? האם העובדה שזו חלקת האדמה שבה צילמו את "בן חור" ואת "שמונה וחצי" צריכה לגרום לנו להתייחס אל צ'ינה-צ'יטה כאל משהו מלבד עסק כלכלי? אני מודה שהסנטימנטליות הקולנועית שלי תגרום לכך שהלב הקולנוע שלי יישבר אם המקום הזה יהרס. כן, אני מניח שגם אם יוקם שם בית מלון מפואר, יוקם לצידו גם מעין מוזיאון קטן שיספר את סיפורו ההיסטורי של המקום. למעשה, חלל תצוגה כזה כבר הוקם שם לאחרונה והוא מתפקד ככרטיס הביקור העיקרי לתיירי המקום (אם אתם לא עיתונאים, הסיור המודרך המלא הוא עסק די יקר. אם אתם יודעים שמצלמים שם סרט גדול מימדים יש אמנם סיכוי שתזכו לראות אותו בפעולה ואולי אף לפגוש את האסיסטנטים של האנשים החשובים, אבל באוגוסט לא מצטלם שם כלום מלבד סדרת טלוויזיה איטלקית, בסט צדדי).

אבל אולי בכל זאת חייבים להילחם על המקום הזה. אולי הוא זקוק לניהול אחר. לא מעט אולפנים בעולם היו על סף פשיטת רגל, ואז הגיע בוס חדש והקים אותם לחיים (אולפני באבלסברג בברלין קמו לתחייה לפני כמה שנים בזכות ניהול חדש). כל כמה שנים אומרים לנו שלא צריכים יותר אולפני ענק, שהיום הכל בקטן, ובכל זאת, אולפני הענק – באנגליה, למשל – עדיין שורדים, ואף נמצאים בפריחה. אולי צריך לקום האיש שיידע להוציא את צ'ינה-צ'יטה מעידן רומא העתיקה, ולהביא אותה אל העידן הדיגיטלי.

אני מודה, אני בקונפליקט בעצמי כאן. אין סיבה להיות קשורים למתכות ולקירות הגבס של האולפנים. נני מורטי ימצא מקום אחר לצלם בו את סרטיו, וסרטיו של פליני ישרדו לעד, גם בלי חלקת האדמה שעליה צולמו. ובכל זאת, יש כאן משהו עצוב. כאילו שמשהו מעולם הפנטזיה שלנו מתפוגג, ונכנע אף הוא לטרנדים הכלכליים התאגידיים, המסחריים והציניים. הרי ברור שגם אתר נופש ובית מלון יפשוט את הרגל ויהרס יום אחד, ואז ייבנה שם משהו אחר. אולי קניון. ואולי איכשהו יקרה שדווקא שם, במקום הזה שנראה עכשיו שאין לו סיכוי, מישהו בכל זאת יביים עוד יצירת מופת אחת, כזאת שתעיר את כל המתחם הזה בחזרה לחיים.

============

רוצים להיזכר איך נראים הסטים האלה בסרטים, כשהאשליה מושלמת וצלמים כמו ויטוריו סטוררו אחראים על הצילום שמסתיר שהכל זה רק פלסטיק? הנה קליפ תזכורת:

הקליפ הזה מקדם את פארק השעשועים "צ'ינה צ'יטה וורלד" שהולך ומוקם מחוץ לרומא וינסה להיות – כשיושלם ב-2014 – הגרסה האיטלקית לפארק האטרקציות של אולפני יוניברסל בפלורידה. רוצים את רכבת ההרים של "בן חור"? את מבוך המראות של "סטיריקון"? הם בדרך. ואולי ככה זה יגמר: צ'ינה צ'יטה ייסגר וכל מה שיישאר ממנו זה פארק שעשועים לילדים. הכי הוליווד. דנטה פרטי, שזכה בשלושה אוסקרים כמעצב והוא אחד המעצבים האיטלקיים שהכי מזוהים עם האולפן הזה (ובאופן אירוני, שלושת האוסקרים ניתנו לו על סרטים שלא צולמו בצ'ינה צ'יטה) הוא מתכנן פארק השעשועים.

ציוץ