28 יוני 2008 | 12:12 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

זהירות, תשוקה: "הענק" של אנג לי

ב-2006 אבי ארד, שהפך את מארוול מחברת קומיקס וצעצועים לאולפן קולנוע עצמאי, התלבט מה יהיה הסרט הראשון שהוא יפיק במימון עצמאי, ללא תמיכת האולפנים. בראיון מ-2006 – כשהוא מוקף בחוברות הקומיקס בעברית שהוא אוסף – הוא הסביר איך החלטות ניהול כושלות של קודמיו הניבו לחברה הכנסות מועטות, גם אם הסרטים הצליחו, והוא לא החליט עדיין האם "איירון מן" או סרט חדש של "הענק" יהיה סרט הבכורה שלו כאולפן עצמאי. "הענק"? שנה אחרי שרבים ראו בגרסה של אנג לי אכזבה קופתית? לארד היה חזון:

"The Hulk movie was a study of anger, and people wanted a popcorn movie." Lee's film focused on the Hulk's origins – Bruce Banner's abusive father, his mutated DNA, the gamma ray accident that gave him the power to transform into a walking steroid attack. It was dark and intense, and Banner didn't even do his Hulk bit until nearly halfway through the film. "Our Hulk," Arad says, "will be a diet Hulk. Lighter. Focusing on the love story, Hulk as hero, and his battle with the villain." For that villain, Arad has chosen one of his favorite baddies: Abomination

שנתיים אחרי: גם "איירון מן" וגם "הענק הירוק" מגיעים לקולנוע בהפרש של חודש וחצי זה מזה, שניהם במימון עצמי של אולפני מארוול. "איירון מן" הפך כבר לאחד הסרטים המצליחים של הקיץ, "הענק הירוק" מכניס כסף סביר ויהפוך ללהיט ודאי גם הוא, אבל הוא לא הסנסציה העצומה שמפיקיו קיוו שהוא יהיה. אבי ארד, בינתיים, כבר לא במארוול.

על כל הפלונטרים העסקיים של מארוול עד בואו של אבי ארד לחברה תוכלו לקרוא בטקסט שלי שפורסם ב-2002 לכבוד יציאת "ספיידרמן".

וזו הביקורת שלי על "הענק" של אנג לי, שממשיכה את הביקורת על "ספיידרמן" (שימו לב למוטיב ריצ'רד דונר) ושהביקורת על "הענק הירוק" ממשיכה אותה (או אולי חוזרת עליה). אני חושב, בסופו של דבר, שאהבתי את "הענק" של אנג לי ואת "הענק הירוק" של לואי לטרייה באותה מידה – ולא במידה עצומה.

פורסם ב"העיר" ב-17.7.2003

ירוקות
לטוב ולרע, "הענק" הוא מאה אחוז אנג לי

זוכרים את "מסיבת נישואין", והסיפור שלו על אב המנסה לגשר על המרחק הגיאוגרפי והמנטלי עם בנו, שמסתיר ממנו את זהותו המינית ובורא לכבודו מציאות בדויה? זוכרים את "אוכל, שתיה, גבר, אשה", והסיפור שלו על האב המנסה בכל כוחו לשמור על קשריו עם בנותיו, שהולכות ומתרחקות ממנו? ומה עם "סופת קרח", וסיפורו על היחסים הקפואים והטרגיים בשנות השבעים בין הורים וילדיהם? ו"Pushing Hands" על האב הסיני שצריך להתמודד עם החיים החדשים עם בנו וכלתו האמריקאית בניו יורק? אין מה לומר, המימדים, התקציבים והז'אנרים שונים, אבל כפי ש"הענק" נראה כרגע, אנג לי בהחלט היה האדם הנכון לביים אותו. רק מדהים שהוא ליהק את ניק נולטי לתפקיד האב, ולא את צ'או יון פאט.
סרט מוזר, "הענק". בחלקו מדהים, בחלקו מתסכל. כסרט של אנג לי, מדובר בתוצר משובח – לרגעים עוצר נשימה, לפרקים עצוב עד כאב. אבל כסרט פעולה, אפקטים והרפתקאות קיצי הוא פחות אחיד. האפקטים מרהיבים, יש לציין, אבל הבעיה היא בשידוך בין שני הסרטים שחוברו להם יחד כמוטציה הוליוודית: בין הדרמה האדיפלית למבגורים וסרט הפעולה לילדים נפערת תהום שאפילו ענק בעל כוחות על, כמו זה המוצג בסרט, לא יצליח לגמוע בניתור אחד.
זו בוודאי תקופה טובה להיות במאי בהוליווד אם יוצרים עצמאיים וייחודיים כמו בריאן סינגר ואנג לי לא רק מקבלים תקציבי ענק, אלא גם מקבלים רשות לשמר את החזון והאינטגריטי שלהם. יכול להיות שריצ'רד דונר היה עושה את "הענק" באופן סוחף יותר, ואין מה לומר – תחת שרביטו של אנג לי מדובר בסרט הקיץ הכי איטי שראיתם מימיכם. אבל מרשים לראות את זה: מתחילתו ועד סופו "הענק" הוא מאה אחוז אנג לי – דק אבחנות, חברתי, משפחתי, ועם נטייה מרשימה לפרפקציוניזם. על אף מגרעותיו, "הענק" הוא לכל הפחות סרט עם חזון, ועל כמה סרטי קיץ אתם יכולים להגיד את זה?
אם יש לי בעיה עם "הענק" היא מזכירה מאוד את הטרוניות שלי כלפי המוצר הקודם של מארוול שהגיע אלינו – "X מן 2". אולי זו התפנקות מצידי, אולי זו כפיות טובה, אבל כפי שאני מבין את זה הסיבה שהוליווד כה להוטה לתרגם למסך סדרות קומיקס היא בגלל שמדובר בסרטים שקל לשווק אותם – קהל היעד כבר מכיר אותם, ואנשים שאינם קהל היעד המיידי לפחות מכירים את השם ואת הפוטנציאל הפולחני שמזדמזם סביבו. אז למה להתחיל את הכל מהתחלה? "ספיידרמן", למשל, היה סרט חינני בעיני כי הוא פיצל את העלילה לשניים: האקספוזיציה (כך הפך פיטר פרקר לספיידרמן, כך הוא למד להשתמש בכוחותיו) ואז ההרפתקאה (ספיידרמן נגד גרין גובלין). אבל "הענק" הוא כולו אקספוזיציה. בסדרת הטלוויזיה סיפרו את איך הפך ברוס באנר לענק ירוק ורושף זעם תוך דקה וחצי של כותרות פתיחה, לאנג לי זה לוקח יותר משעתיים.
אנג לי וג'יימס שיימוס, שותפו להפקה והתסריטאי שהיה מעורב בכתיבת רוב סרטיו, בחרו להתעלם מסדרת הטלוויזיה המצוינת של שנות השבעים ולהתייחס רק לקומיקס. מעריצי הקומיקס בוודאי עולצים, אבל אני דווקא מעדיף את סדרת הטלוויזיה, בה גילם ביל ביקסבי את ברוס באנר, והשרירן לו פריגנו גילם, כולו עטוי איפור ירוק, את הביטוי המפלצתי של האיד המתפרץ מתוך גופו של המדען בעל הרגשות המעוכבים. מה שהיה מופלא כל כך בסדרה ההיא היה, קודם כל, העובדה שהיא היתה מפחידה ושמה שהפחיד אותנו היה גיבור הסדרה. אך הגאונות של סדרת הטלוויזיה היתה שהיא יצרה הזדהות עם היצור, ממש כמו עם המפלצת של פרנקנשטיין. ולסדרה נוסף מימד טראגי-אקזיסטנציאליסטי, כי ברגע שהענק הירוק היה מחריב בתים בעיירה אחת, היה צריך ברוס באנר להמשיך בנדודיו האינסופיים אל העיירה הנידחת הבאה, בחיפוש אחר שקט ושלווה שאף פעם לא מגיעים. בפועל, בגלל (או בזכות) התאונה שהפכה את באנר, אחרי חשיפה לקרני גאמה, לענק, הוא הפך לגיבור על בעל כורחו, לאיש חוק נודד. באנר היה מתעצבן בגלל עוולות הנעשות לאלה נטולי הכח, והענק היה דרכו, הבלתי מודעת לרוב, לכונן סדר וצדק (באמצעות כאוס והרס, כמובן).
כל זה נעדר מסרט הקולנוע. אנג לי בחר לספר את הגוספל של הענק, על כל פיתוליו הפרוידיאניים והאדיפליים, מראשיתו. כאמור, יש שם רגעים מצוינים – אהבתי במיוחד את הקשר הנוגע ללב שנוצר בין אריק באנה (שמגלם את ברוס באנר, ויכול להיות גם קלארק קנט מצוין) ובין ג'ניפר קונלי, קשר שלוקח את הסרט ברגעיו הטובים לכיוון "קינג קונג" – אבל בכל פעם בו פורץ הענק (וזה קורה לראשונה רק אחרי כ-55 דקות), הסרט קצת מאבד את עצמו. הענק, בהיותו בלון דיגיטלי, לא מצליח לרגש. המימד הטרגי נגוז ממנו, ומוזר יותר: כמה שהוא גדול, ככה הוא גם מהיר וקליל, לא הדרך בה דמיינתם את הפיזיות של יצור כה גדול מידות.
התחושה היא שאנג לי, שהודה שלא רק שלא קרא את הקומיקס של "הענק" קודם, הוא לא קרא אף קומיקס מימיו – גילה בזכות עבודתו בסרט את עולם הקומיקס. הדרך שבה זה בא לידי ביטוי בסרט היא בה בעת מקסימה, אך גם ילדותית: הוא מנסה לשחזר על המסך את המראה של חוברות הקומיקס ופותח פריימים מפוצלים המעוצבים כמו פאנלים מצוירים. ההברקה הוויזואלית הגדולה של אנג לי מצויה בעריכה. מדובר במלאכת מחשבת: נדמה כאילו ברוב הסרט אין אפילו קאט אחד. המעברים בין הסצינות לא נעשים בחיתוך, או בפייד, או בדיזולב, אפילו לא בווייפים של קורוסאווה ולוקאס, אלא בחיבורים דיגיטליים מפתיעים, שנראים לפרקים כמו גזירה והדבקה ידניים, ולרגעים גורמים לסצינות להיות מותכות באופן מקפיץ עיניים אחת לתוך השניה. המעברים האלה, גם אם הם לפעמים מסיחים את הדעת, מעניקים לסרט לוק יוצא מן הכלל, ורמת גימור מפתיעה ומלוטשת. גם כשמשעמם, לפחות יש על מה להסתכל.

7 תגובות ל - “זהירות, תשוקה: "הענק" של אנג לי”

  1. עמיצי 28 יוני 2008 ב - 15:18 קישור ישיר

    אוף טופיק:

    אני אישית בעד מריל סטריפ לשחק את קלינטון.
    הצעות לביל ולג'ון מקיין?

  2. דותן דימט 28 יוני 2008 ב - 18:11 קישור ישיר

    גם אופ-טופיק (כי את הענק ראינו, ובזאת מיצינו – מחכים לתור):
    הערב ב-23:45 ב-Yesדוקו הקרנה חוזרת של "אבודים בתל-אביב", סרט האנימציה האוטוביוגרפי של גיא ונטע דימט. אח'שלי.
    למאותגרים, כל הסרט באתר של Yes:
    http://yes.walla.co.il/?w=2/7801/1302236

  3. אלי 28 יוני 2008 ב - 18:35 קישור ישיר

    אז איפה אבי ארד עכשיו?

  4. מולון 28 יוני 2008 ב - 20:39 קישור ישיר

    הביקורת שלי על הסרט, אצלי בבלוג:

  5. זהר 29 יוני 2008 ב - 0:28 קישור ישיר

    אוף טופיק-
    יאיר, האם ידוע לך מדוע הערוץ TCM בארץ לא משדר את הסרטים שהוא משדר בכל העולם אלא ממחזר כבר 10 שנים את אותם הסרטים?
    הרי זה אחד מארכיוני הסרטים הגדולים בעולם.
    אם תסתכל על לוח המשדרים שלו הוא משדר פנינים מדהימות כמו סרטים אילמים נדירים, פילם נוארים משובחים ושאר קלאסיקות.
    http://www.tcm.com/schedule/month

  6. סטיבי 29 יוני 2008 ב - 0:45 קישור ישיר

    ולפינת ה-WTF:
    http://www.billboard.com/bbcom/news/article_display.jsp?vnu_content_id=1003821770

  7. סטיבי 29 יוני 2008 ב - 0:58 קישור ישיר

    וגם –
    באטמן מול באטמן מול באטמן:
    http://www.incontention.com/?p=627


השאירו תגובה