26 אוקטובר 2012 | 02:12 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

“סקייפול”, ביקורת (כולל תוספת)

 

הדבר הכי מרשים ב”סקייפול”, הסרט ה-23 (או ה-25, תלוי איך סופרים) בסדרת ג’יימס בונד, הוא שזהו סרטו החדש של סם מנדס. זו פעם ראשונה ב-50 שנות קיומה הקולנועי של הדמות הזאת שהבמאי הצליח לגבור על הדמות ועל בעלי הזכויות שלה ולעשות שימוש במיתולוגיה של הדמות הזאת כדי להרחיב את הדיון שהוא מנהל עם קהלו בפילמוגרפיה שלו. מנדס תמיד היה במאי מגוון מאוד, ולרוב גם מאוד מרשים, אבל קשה היה לי לשים את האצבע על הנושא המאחד של סרטיו, הרעיון העקבי שנמשך מסרט לסרט ושמבדיל בין במאים אמיתיים שמשתמשים בקולנוע ובז’אנרים שונים כדי לפרק רעיון אחד לגורמיו, ובין במאים – טובים ככל שיהיו – שפשוט יודעים לבשל ארוחה טובה, אבל ללא מגע אישי. מפיקי ג’יימס בונד ניסו ב-20 השנים האחרונות לבדוק אפשרויות של עבודה עם במאים בעלי נוכחות דומיננטית יותר מאלה שבדרך ביימו את סרטי הסדרה, במאים שהאגו שלהם יהיה גדול יותר מזה של המותג, אבל זה לא עבד. למעט רוג’ר ספוטיסווד, שביים את אחד הבונדים האהובים עלי (“מחר לנצח”), שאר הניסיונות להביא במאים בעלי שם (מייקל אפטד ל”העולם אינו מספיק”, לי טמהורי ל”למות ביום אחר” ומארק פורסטר ל”קוואנטום של נחמה”) נגמר במבוכה גדולה. בסופו של דבר, נדמה היה שבונד זקוק לטכנאים, לבמאי אקשן יעילים וחסרי זהות כמו מרטין קמבל (ממשיך דרכם המובהק של גאי המילטון וג’ון גלן).

לכן, הנוכחות של מנדס – זוכה האוסקר על “אמריקן ביוטי” – על הפוסטר של הסרט יצרה ציפייה, אבל גם חרדה. האם מנדס יצליח לשבור את קללת הבימוי של בונד, שהרי בסופו של דבר לאורך הסדרה כולה כמעט תמיד האיש הכי חשוב על הסט היה במאי הפעלולים. אבל לא הפעם. ארחיק יתר לכת ואומר שלטעמי, “סקייפול” הוא אף סרטו השני הטוב ביותר של מנדס, אחרי “הדרך לפרדישן”. ולמעשה, הוא מעין יצירה אחות לסרט ההוא – בשני המקרים נוטל מנדס חומר גלם מעולם הפופ (רומן גרפי באחד, דמות סרטי פעולה בשני) ובאמצעותו מספר סיפור שמהדהד עמוק יותר. ב”פרדישן”, אגב, הוא עבד לראשונה עם דניאל קרייג, כך שהחיבור בין הסרטים אינו רק אסוציאציה פרטית שלי הנובעת מקרדיט משותף ומשימוש בדטמה בזוויות צילום ותאורה.

והאמת, שבזכות האופן שבו מנדס (יחד עם התסריטאי ג’ון לוגן) טיפלו במותג “ג’יימס בונד” שהבנתי סוף סוף מה מעסיק אותו. המוטיב החוזר אצל מנדס הוא הבית. והבית הזה לרוב נחרב. הבית הממשי – הקירות והגג – אבל גם הבית הסמלי, המשפחה. ב”יוצאים לדרך”, סרטו האחרון וקטן המידות, יוצא זוג לחפש בית פיזי, ואגב כך מחפש את דרכו בהקמתו של בית, של משפחה. “חלון פנורמי”, סרטו לפני כן, היה כה אינטנסיבי בחומציות שלו שהוא החריב לו את נישואיו עם קייט ווינסלט, כוכבת הסרט. וגם שם: הבית היה הדמות הראשית בסרט שמתאר התפוררות של משפחה. וכך גם ב”אמריקן ביוטי”. וכך גם ב”פרדישן”, שעוסק באופן גלוי גם בנושא שעובר כמוטיב מפתיע ב”סקייפול”: יחסי הורים וילדים (והתמודדות עם זקנה ומוות).

“סקייפול” הוא כמו סרט ג’יימס בונד שמתנגן מהסוף להתחלה. אומרים שכששומעים את השירים של הביטלס או של פינק פלויד אחרונית מגלים מסרים סמויים. אז מנדס אומר לנו שאם מספרים סיפור בונד קלאסי מהסוף להתחלה נגלה שם טקסט אחר, שהיה נסתר מעינינו ב-50 שנות קיומה של הסדרה. כשאני אומר שיש דרך לספור כך שמגיעים ל-25 סרטי ג’יימס בונד הכוונה היא לקיומם של שני סרטים נוספים (“קזינו רויאל” הראשון ו”אף פעם אל תגיד אף פעם”) שהופקו מחוץ לסדרה הרשמית. ובמידה מסוימת, “סקייפול” מתנהג קצת כמו ספין-אוף כזה, מחוץ לסדרה הרשמית, מספר סיפור צדדי, פרטי, אישי, על ונדטה פרסונלית, ולא מזימה אימתנית להחריב את העולם.

לא הכל טוב ויפה בסרט. יש בו לא מעט רגעים מתים בחציו הראשון, ובמקום להיות סרט שהוא מאורע חד פעמי, הוא ממחזר יותר מדי רעיונות מסרטים קודמים. כשאלה רעיונות המזכירים את סרטי בונד הקודמים, זה מסתדר עם הרעיון הכללי של הסרט – מעין מסע בזמן לאורך הסדרה כולה, מסע שמנסה להחזיר את בונד לשורשיו. אבל יש יותר מדי רעיונות של סרטי אקשן שכבר דומים לכאלה שראינו בסרטי ג’ייסון בורן, “משימה בלתי אפשרית” ואפילו “האביר האפל” (ובשכתוב קל מאוד אפשר היה להפוך את התסריט של “סקייפול” לתסריט לסדרת באטמן של כריסטופר נולן, כולל חאווייר בארדם בתפקיד שההשפעה של הג’וקר עליו די ברורה לעין). במילים אחרות, אנחנו כבר שנים במצב שבו כל חקייני ג’יימס בונד מביסים אותו. “סקייפול” איננו אירוע קולנועי חד פעמי. חוץ מסצינה אחת פשוט מרהיבה ביופיה המתרחשת בראש גורד שחקים בשנחאי, אין אף רגע של “וואו” בסרט. יש הרבה רגעים נהדרים, מרשימים ואף מותחים ומאיימים, אבל הסרט משתרך מאחורי הז’אנר ולא מוביל אותו.

אבל 30 הדקות האחרונות – שלא אסגיר מה קורה בהן – הם כמו סרט בתוך סרט והן ההפתעה הגדולה של “סקייפול”. סיקוונס ארוך של דרמה פנימית ואקשן חיצוני שמסתיים בקליימקס שכאילו נתלש הישר מתוך “הקורבן” של אנדריי טרקובסקי, לא פחות. מאז הגעתו של דניאל קרייג לסדרה נראה שמפיקיה ניסו למצוא דרך לברוא את הדמות הזאת מחדש, לעולם עכשווי ומעודכן. הגיע מנדס וסוף סוף הצליח לעשות את זה, לנקות את בונד מרוב השטיקים (לא כולם) ולהפוך דמות אלמותית לאיש בשר ודם, שעכשיו יכול בקלות להיברא מחדש.

ואגב: בזכות הצילום של רוג’ר דיקינס, זהו ללא שום צל של ספק סרט הג’יימס בונד היפה בכל הזמנים. אני מהמר שדיקינס, גדולי צלמי הקולנוע בעולם כרגע בעיניי (כלומר, בעשר השנים האחרונות) יחבוק את האוסקר הראשון שלו בזכות הסרט הזה.

 

==============================

 

תוספת. כמה ימים אחר כך, ישבתי וכתבתי גם את הביקורת הזאת, למדור שלי ב”פנאי פלוס”. עוד כמה תובנות אפרופו ג’יימס בונד, מומלץ בעיקר למי שכבר ראה את הסרט:

 

 פורסם ב”פנאי פלוס”, 31.10.2012

50 שנה עברו על ג’יימס בונד ב-23 סרטים, ואפשר לסכם ולומר: אמנות גדולה לא היתה שם. סדרת סרטי 007 נוצרה כדי לספק בידור, פאן. אקשן, בחורות, אלכוהול, מכוניות. וכדי להוכיח את הנקודה שיוצרי הסדרה מעולם לא שאפו לעשות אמנות, כל מה שצריך לעשות הוא להביט ברשימת הבמאים שביימו את הסרטים האלה: בשעה שניסו לשכנע אותנו שששת השחקנים שגילמו את בונד היו תמיד מליגת העל, הבמאים תמיד היו מליגה ג’. סדרת ג’יימס בונד נולדה ממש במקביל לעליית מעמדו של הבמאי בקולנוע העולמי, הפיכתו של הבמאי לאמן, למותג, לכוכב, אבל הסדרה הזאת שמרה בקנאות על כך שאצלה יש רק מותג אחד: ג’יימס בונד. ואף במאי לא יבוא ויאפיל עליה. זו היתה אחת הסדרות שנשלטו ביד הכי רמה על ידי מפיקיה ובעלי הזכויות שלה – משפחת ברוקולי, תחילה האב קאבי, ואחרי מותו, בתו ברברה – שלמעשה קיבלו בעצמם את כל ההחלטות הקריאטיביות המשמעותיות בסדרה והותירו לבמאי רק לנהל את ימי הצילום.

אבל במבט לאחור מתגלה דבר די מדהים: למרות האספירציות התרבותיות הנמוכות שהיו ליוצרי הסדרה, במלאת לה 50 שנה מתברר שנבנתה כאן קפסולת זמן מרתקת. דמיינו מצב שבו כל מאגרי המידע הדיגיטליים נמחקים וכל התיעוד שנותר מהחצי השני של המאה ה-20 ואילך הוא רק של סרטי ג’יימס בונד. ארכיאולוג מהעתיד – או חייזר המנסה ללמוד על התרבות שחיתה כאן – יקבל תמונת מצב מרתקת על הטרנספורמציות שהתחוללו בתרבות המערבית על ידי צפייה בסרטים האלה. רבים מדברים למשל על האופן שבו השתנה הייצוג הנשי בסדרה מאז 1962: אז, כשכינו את 007 “חזיר שובניסטי” התכוונו לכך כמחמאה, ומאז 1995, כפיצוי, המפקדת שלו היא אשה (ג’ודי דנץ’). וכן, תמצאו במגזינים ובאינטרנט פרויקטים שיראו איך השתנתה אופנת הגברים וטכנולוגיית כלי הרכב (וטכנולוגיה בכלל) ב-50 השנים האלה. אבל אני רוצה להתמקד באלמנט אחר שעבר שינוי רדיקלי: הריאליזם בקולנוע. ויותר מזה, האופן שבו הקהל מוכן לקבל עלילות מופרכות. או יותר נכון: האופן שבו הקהל הפסיק להיות מוכן לקבל עלילות מופרכות. סדרת סרטי ג’יימס בונד, שחלק מהכיף שבה היה חוסר ההגיון הבסיסי בבעיה ובפתרונה, מספקת גם תיארוך מדויק לרגע הזה שבו טעם הקהל השתנה והוא הפסיק להסכים לקבל נונסנס עלילתי: זה קרה באמצע שנות התשעים. “גולדן-איי” מ-1995, היה המבשר, אבל “מחר לנצח” מ-1997 חתם את זה. לא עוד רע-כל-יכול, אלא פתאום נלחם בונד בדמויות כמעט מציאותיות: איל תקשורת מושחת, איל נפט מושחת, סוחרי נשק מושחתים (אגב, סדרת ג’יימס בונד כמעט תמיד הציעה את הרעיון האנטי-קפיטליסטי שרוע ועושר הולכים יחד). ההסבר גלוי לעין: למרות שרבים רואים בקריסת מסך הברזל והתפרקות הגוש הקומוניסטי כאיזשהו קו פרשת מים בנוגע לבונד ועלילותיו, נראה שזו דווקא החדירה הגלובלית של הטלוויזיה בכבלים בתחילת שנות התשעים שעשתה את זה. פתאום כולם ידעו היטב מה קורה בעולם, מה מציאותי ומה לא, מה יכול לקרות ומה לא, ויותר מזה: סרטי ג’יימס בונד הישנים חזרו לשידורים חוזרים תכופים ופתאום גילו לנו כמה הכל נראה פעם אידיוטי יותר. אבל האמת היא שאני מתגעגע לעלילות המופרכות של פעם. סרטי ג’יימס בונד הראשונים, מ-1962 עד 1973, לא רק השפיעו על כל סרטי האקשן שנוצרו בעקבותיהם (ולמעשה בראו את ז’אנר סרטי הפעולה), הם גם המציאו את סרטי הקומיקס – אם הגיבור מופרך, גם הנבל יכול להיות מופרך, והאיום על חייו של בונד יהיה מופרך. אבל פתאום בשנים האחרונות הכל נהיה כה רציני ולכאורה מעוגן בתוך “מציאות אמינה”: סופרמן יכול להגיע מכוכב קריפטון, לעוף ולהחזיר את הזמן לאחור, אבל כדי שנאמין לו הוא יהיה חייב להתמודד עם בעיות “מציאותיות” של “אנשים בשר ודם”. אם הייתי רוצה בעיות של אנשים בשר ודם לא הייתי הולך לסופרמן מלכתחילה. וג’יימס בונד, בואו לא ניכחש, הוא מעין גיבור על, שדי בלתי אפשרי להרוג אותו.

ולכן, המדד האמיתי, מבחינתי, לסרט ג’יימס בונד טוב מעולם לא היה אמינות העלילה או עומק הפסיכולוגיה של הדמות ומניעיה, אלא איכות קטעי האקשן. זה בלבד (אפשר להוסיף לכך גם את הכריזמה של השחקן שמגלם את בונד ביחס לשחקן שמגלם את הנבל). לכן סרטי ג’יימס בונד, מאז ומתמיד, היו כאלה שאת חלקם אהבתי וחלקם פחות. בשנים האחרונות – כשניסיון להפוך את בונד ל”מציאותי” אף יותר גבר – הסרטים עיצבנו אותי מאוד (“קזינו רויאל” ו”קוונטום של נחמה”). זה והעובדה שרוב סרטי האקשן היו יותר טובים, כך שלא באמת היה למה לחכות לסרט בונד חדש כי לא היה בהם שום דבר חדש, וגם כי סרטי הפוסט-בונד – מ”זהות כפולה” ו”משימה בלתי אפשרית” – עשו בונד יותר טוב מבונד. בקיצור, המקור הפך לחיקוי חיוור.

לתוך כל זה נכנס כעת סם מנדס, הפעם הראשונה שבמאי אמיתי – ואף זוכה אוסקר (על “אמריקן ביוטי”) – מקבל הזדמנות לטפל במותג, והוא עושה עבודה נהדרת. מצד אחד, יש בו כבוד רב להיסטוריה של הדמות, עם לא מעט הומאז’ים יפים לעבר, מצד שני הוא בא ושואל את השאלה הראשונה שבמאי שבאמת מתעניין בדמות שלו אמור לשאול: מאיפה בא בונד? אתם מדברים על “בשר ודם”, על “לבטים מוסריים”, על בונד שיכול להיפצע, והוא רוצה להבין – בהשראת סיפורי המקור של דמויות הקומיקס שנהיו כה אופנתיות בשנים האחרונות – מה זה “בית” בשביל בונד. וכך, אחרי חמישים שנה שבהן סימן ההיכר של סרטי ג’יימס בונד היה שכל חצי שנה העלילה קופצת לפינה נידחת אחרת על הגלובוס, חצי השעה האחרונה של “סקייפול” מתרחשת בלוקיישן הכי אקזוטי בסדרה עד כה: סקוטלנד. בית משפחת בונד. חצי השעה האחרונה של “סקייפול” היא אולי מהיפות של הסדרה כולה, והיא בפעם הראשונה מעגלת לנו את ג’יימס בונד כדמות שאנחנו מבינים את מנועי הנפש שלה.

והסרט עושה עוד דבר מעניין בחקירתו את הדמות של בונד: הוא מציב מולו מעין דופלגנגר, כפיל, מישהו שהיה יכול להיות בדיוק כמו בונד, אלא שהוא הלך בדרך ההפוכה. זה כמעט כאילו בונד ילחם בעצמו. הדמות שמגלם חאווייר בארדם היא סוג של אקס-בונד: גם הוא סוכן MI6 לשעבר, גם הוא ננטש על ידי מפעיליו שהתכחשו לו ומבחינתם הוא היה צריך למות, אבל הוא שרד ויצא לנקום בבוסית שלו ובכל המנגנון. בונד, לעומת זאת, עובר אותו תהליך בדיוק – הסוכנות מפנה לו עורף – אבל הוא מחליט לחזור כדי לעזור. העובדה שבארדם מגלם נבל גיי היא גם התייחסות קוטבית להטרוסקסואליות הצעקנית של דמותו ההיסטורית של בונד. אם הדמות הזאת מגלמת את סך ההחלטות וההדחקות לאורך חייו של בונד, הרי שזו קריאה רטרואקטיבית מרתקת ודי חתרנית על מיניותו של בונד (ויחסו לנשים). ויש דבר נוסף: היו שני סרטים ב-50 שנות הסדרה שהתייחסו לכך שבונד הוא בשר ודם ושגם הוא מזדקן, אבל שני הסרטים האלה הם אלה שהופקו מחוץ לסדרה הרשמית: “קזינו רויאל” הראשון מ-1967 (שם גילם דיוויד ניבן את ג’יימס בונד המזדקן), ו”לעולם אל תגיד לעולם” מ-1983, שם חזר שון קונרי לגלם את בונד, אבל הפעם הוא צריך להתייחס לעובדה שהוא כבר לא צעיר וכל-יכול כשהיה. מפיקי הסדרה הרשמית עד כה הדחיקו והעלימו את עניין הגיל. בונד מעולם לא רטן “אני נהיה זקן מדי בשביל השיט הזה” כמו דני גלאבר ב”נשק קטלני”, גם כשגילם אותו שחקן כמעט בן 60 (רוג’ר מור ב”רצח בעיניים”). והנה, זה קורה. פתאום בונד, בן 44 בסך הכל, חוזר לפעילות ולא הכל מתקתק כמו שצריך. הוא נחלש, החליד והזדקן. יש הרואים ב”סקייפול” סגירה של הרי-בוט שעשו לדמות ולסדרה ב”קזינו רויאל”, סרטו הראשון של דניאל קרייג בסדרה. אבל בעוד ששם אנחנו לומדים איך בונד התחיל, איך הוא נהיה ג’יימס בונד, מה היה החיסול הראשון שלו ואיך הוא השיג את ה-00 שלו, הרי ש”סקייפול” מקפיץ אותנו שנים קדימה ועושה כמעט רי-בוט חדש. זהו בונד בסוף דרכו – כאיש, כמותג, כסדרה, בונד שאין לו באמת מקום בעולם הזה יותר. אז הוא רץ הביתה לאמא.

המגרעת העיקרית של “סקייפול” היא שבעוד מותגים כמו “באטמן” ו”ספיידרמן” קיבלו במאים כמו טים ברטון, סם ריימי וכריסטופר נולן, שבאו והמציאו מחדש את המותג על פי חזונם, מנדס נסמך יותר מדי על סרטים אחרים במקום להפוך את ג’יימס בונד שוב ומותג מוביל: הסיפור כה דומה לעלילות סרטי “זהות אבודה” (הדמיון ל”זהות כפולה”, שהוצג ממש לא מזמן, די מפתיע – כשבונד מגלה שהסכנה הכי גדולה שלו אינה מן החוץ, אלא מבית, מאת האנשים שמפעילים אותו שיכולים בכל רגע לתת את ההוראה לחסל אותו), וגם לסרטי “האביר האפל”, שיש משהו בסרט שנראה כמו חיקוי (מוצלח) אבל לא תחילתו של משהו חדש. ובכל זאת, בזכות כמה סצינות מצוינות, בזכות כמה מרגעי הצילום הכי יפים שראיתי השנה (הסרט הזה זוכה באוסקר על צילום, חתום), ובזכות אותו סיקוונס סקוטי כמעט הארי-פוטרי, “סקייפול” הוא סרט הג’יימס בונד הטוב ביותר של 15 השנים האחרונות, ותוספת מרשימה לעיסוק המתמשך של סם מנדס – אחרי “הדרך לפרדישן” ו”חלון פנורמי” – במשפחות והצלקות שהן משאירות.

 

נושאים: ביקורת

22 תגובות ל - ““סקייפול”, ביקורת (כולל תוספת)”

  1. GeffStar 26 אוקטובר 2012 ב - 6:44 קישור ישיר

    רק רוצה להוסיף שנראה אחרי הסרט הזה שהריבוט של הדמות (שהחל בקזינו רויאל עם כניסתו של קרייג לתפקיד) הסתיים.

    כלומר, החל מהסרט הבא אפשר להמשיך כרגיל בלי חיבור לנקודת זמן מסויימת.

    • הגמד 3 נובמבר 2012 ב - 19:10 קישור ישיר

      אני דווקא מרגיש שעכשיו הושלמה עבודת ההכנה לקרת ריבוט אמיתי – “ד”ר נו” – גרסת 2015 (למרות שאין מצב לכזה דבר בגלל הבעייתיות שזה יוצר בהמשכיות של הסדרה לעוד עשרות שנים – בפראפרזה לסמל הידוע, נחש יכול לנסות לאכול את עצמו רק פעם אחת).

  2. ניר 26 אוקטובר 2012 ב - 9:05 קישור ישיר

    ביקורת מצוינת, אבחנות חדות.
    אגב, לגבי התור בדיזנגוף, כולם בטח הלכו לראות באיימקס בראשון, כי שם היה מלא.

  3. רם שני 26 אוקטובר 2012 ב - 16:20 קישור ישיר

    הנה מאחורי הקלעיים נפלא:http://www.creativeplanetnetwork.com/digital-cinematography/news/go-behind-scenes-skyfall/60697

  4. איריס 26 אוקטובר 2012 ב - 16:41 קישור ישיר

    חששתי לקרוא את הביקורת הנ”ל כדי לא לספיילר לעצמי, אבל פעם כבר כתבת שביקורת טובה, גם עם ניואנסים קטנים של ספויילרים, אמורה להוסיף לחוויה של הסרט. אני בהחלט אשים לב למוטיבים שהזכרת כאן…..

  5. איריסע 27 אוקטובר 2012 ב - 12:16 קישור ישיר

    הסרט באמת יפיפה. הסצינה על גג הבניין בשנחאי, דיקינס ראוי לאוסקר רק עליה. לא אהבתי את כל ההשפעות של באטמן של נולאן, באטמן זה באטמן, לא מתאים לבונד. הנבל בסרט מאכזב לדעתי( ושומעים שחוויאר המסכן עבד קשות על המבטא), לא מספיק מאיים או מפחיד, Q (בן ווישו)גונב את ההצגה, רייף פיינס תמיד נפלא, ג’ודי דנץ יכולה לעשות מה שהיא רוצה ואני מתה על דניאל קרייג, כמויות הסקסאפיל החייתי שהבן אדם הזה מקרין פשוט לא הגיוניות …:))

  6. משה 27 אוקטובר 2012 ב - 23:54 קישור ישיר

    אחרי שהסרט ישקע בך עוד קצת אני מקווה שתרחיב את הכתיבה עליו.. הביקורת קצת עוסקת מדי בצד הטכני כאילו בחרת להתנתק מהחוויה שעברת בסרט אם בכלל.. חסר לי קצת יותר על ההקשרים, והקריאה שלך בתוך התסריט והסרט בעיקר בשל הציפייה וההמתנה שלך לסרט והאהבה וההכרות שלך עם הסדרה…

  7. יאיר 28 אוקטובר 2012 ב - 20:07 קישור ישיר

    אם מותר מילות כפירה
    זה כנראה בונד נהדר לאוהבי קולנוע. לאוהבי בונד (ואני אחד מהמושבעים) – טיפה פחות.
    קשה להסביר למה. הקצב איטי, הסקס-אפיל מעומעם, התייחסות רצינית מדי לעלילה שהיא מופרכת עד כדי אבסורד. כלומר, בכל סרטי בונד העלילה היא כזו, אבל רובם לא לוקחים אותה כל כך ברצינות.
    לא שזה סרט רע – ממש לא – אבל לא בטוח שזה בטופ 5 של הבונדים. בעיני “קזינו רויאל” הוא עדיין הקרייג האולטימטיבי ואחד הטובים בסדרה. יצאתי ממנו נרעש לגמרי – הקצב, האקשן שומט הלסתות, הסקס-אפיל החייתי, הגיבור המשלב מיזנטרופיה צינית, רגישות וכריזמה אינסופית, השילוב המתוחכם של קלאסיקה ומודרניות – גם בסקייפול יש את כל אלה אבל הרבה, הרבה פחות.
    את “קזינו רויאל” קניתי בדיוידי מיד כשיצא ומאז ראיתי ונהניתי שוב לפחות חמש או שש פעמים. את סקייפול מן הבתם אראה שוב אבל כרגע ממש לא בוער לי.

  8. דנידין 1 נובמבר 2012 ב - 22:04 קישור ישיר

    אני היחיד שהתאכזב?

    • רוני 4 נובמבר 2012 ב - 15:50 קישור ישיר

      לא, אתה ממש לא היחיד 🙁
      אני מאוד מחבבת את דניאל קרייג ודווקא אהבתי את “קאזינו רויאל” (לגבי “קוואנטום” אני מסכימה עם יאיר, סרט מעפן לגמרי).
      הבעיה שלי עם הסרט הזה היא כפולה:
      מצד אחד בתור בונד, הוא לא מספיק מוצלח. אין מספיק קטעי אקשן, הבונד גירלז לא מספיק מעניינות, יש המון רגעים מתים, וכל האורך הזה (אגב, יאיר, איך לא כתבת מילה על כך שהסרט ארוך בצורה מדהימה – כמעט שלוש שעות?!) מגובה ביותר מידי פסיכולוגיה בגרוש (הקשר לבית, דמות האם… פחחחח).
      מצד שני בתור סרט של סם מנדס – גם לא מספיק מוצלח. כל שאר הסרטים שלו מכניסים את הסרט הזה לכיס. עם כל הכבוד לצילום המוצלח, זה לא סרט עם חתימה אישית של במאי, ואני דווקא חושבת שלמנדס יש כתב יד. זה סרט גנרי, הוליוודי וצפוי, אין בו שום טוויסט ושום רגע שבו הנשימה נעתקת (ואין מה להשוות אותו ל”האביר האפל” של נולאן, לא מבחינת דמות הנבל ולא בכלל).
      בקיצור, סתם סרט. חבל.

  9. קיו 2 נובמבר 2012 ב - 15:10 קישור ישיר

    זה סרט בונד מעולה, למרות ואולי בזכות זה שהוא לא הולך לפי הנוסחה הידועה, וסרט נפלא באופן כללי. רק תיקון: “מחר לנצח” הוא זה שיצא ב-1997, “העולם אינו מספיק” יצא ב-1999.

  10. Shai 2 נובמבר 2012 ב - 19:45 קישור ישיר

    במשפט-“שם חזר שון קונרי לגלם את בונד, אבל הפעם הוא צריך להתייחס לעובדה שהוא כבר לא מעיר וכל-יכול כשהיה….”

    מעיר=צעיר

  11. C4 3 נובמבר 2012 ב - 2:54 קישור ישיר

    [המון ספויילרים בתגובה!]

    בהמשך למה שיאיר אמר – עבורי משהו מאוד לא עבד בסרט. מפריע לי שסרט דורש ממני להתייחס אליו ברצינות ברגע אחד (דרישה שאני שמח לקיים), ועובר להנהלות שטותית ברגע השני. אני מרגיש שעובדים עלי.

    כשג’ודי דנץ וראלף פיינס מדברים בינהם במשרד, אני מאמין להם, כל אחד לתפקידו. היא בתור M, והוא בתור האחראי החדש. גם לקרייג אני מאמין, אני מאמין שהוא סוכן מאומן ומסוכן, ואני מאמין לקשיחות שלו. אני מאמין גם לחוויאר ברדם. בעצם, לכל דמויות אני מאמין, לחלק מהדברים שהם עושים אני קצת פחות מאמין. בעולם רציני, אפילו לכאורה, קשה לי לקנות את הפריצה ההו-כה-קלה למשרדי ה-MI6 (פעמיים!), ועוד אחת לווסטמינסטר, קשה לי לקנות את העובדה שבונד מחליט לקחת את הבוסית שלו – נכס מודיעני יוצא דופן, כן? – למקום מבודד כי זו ההחלטה הנבונה ביותר, והוא עושה את זה עם מכונית בונד ישנה שהגיעה אלוהים יודע מאיפה, שכל הציוד המתחכם של פעם עדיין עובד בה וחמוש! ואז מגיעים עשרות אנשים בליווי מסוק! בלי שמישהו יפריע להם בדרך? סליחה? WTF? יש עוד המון דוגמאות שטיפה ידע במודיעין/מחשבים וקצת הגיון בריא פשוט יחשפו בקלות, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה. אני יודע, זה סרט. מין הסתם יהיו בו עיגולי פינות, אבל ככה? כאלה? ועד כששאר הזמן כל כך מתאמצים להוכיח לצופה שהכול פה רציני?

    אין לי בעיה עם סרטים שקורצים לקהל, היו הרבה בונדים כאלה, ואהבתי את רובם, אבל היה ברור מה אני מקבל לאורך כל הסרט. ופה… הסרט לוקח את עצמו כל כך ברצינות, וזה יופי, זה מה שרציתי לראות, זה מה שעובד בבונדים עם קרייג, עד לרגעים האלה שבשביל לקדם את העלילה הם עושים דברים דביליים לאללה.

    בקיצור, מלא בעיות בעיני, בעיקר בתסריט. היה לי חבל, כי מאוד ציפיתי לסרט הזה. (אבל באמת צילומים מדהימים)

  12. מיקי 3 נובמבר 2012 ב - 11:45 קישור ישיר

    וואו כמה ספויילרים

  13. יואב 3 נובמבר 2012 ב - 16:54 קישור ישיר

    מצטער לחלוק, אבל חולק בכל זאת. הסרט משעמם ושטחי, אמנם מצולם היטב אבל מופרך כל כך שקשה להישאב לתוכו. אני לא מעריץ של ג’יימס בונד ואולי לכן אני מתעקש לשפוט את הסרט כמו שהוא – סרט. סרט רע מאוד. יכול להיות שצריך להיות מעריץ כדי לשפוט אותו לא כסרט אלא כחוויה אחרת לגמרי בשם “ג’יימס בונד” ואז מן הסתם המסקנות שונות. אבל אני, לצערי, ציפיתי לסרט ולא קיבלתי מה שרציתי אלא סרט פעולה מטופש עם דמויות קרטון ותסריט מקלקר.

  14. הגר 4 נובמבר 2012 ב - 14:13 קישור ישיר

    סרט מושלם, עונג צרוף מההתחלה ועד הסוף, עלילה מרתקת , דניאל קרייג מדהים וסקסי בטירוף, מומץ ביותר, רוצו לראות

  15. fredi 14 נובמבר 2012 ב - 9:51 קישור ישיר

    הסרט מהממם , כבר הרבה זמן לא נהנתי כ”כ מסרט , פשוט יצירת אומנות.

  16. איריס 2 פברואר 2013 ב - 22:17 קישור ישיר

    הוי, הזוועה. (כולל ספויילרים). הדבר הכי מרשים ב”סקייפול” הוא שהכריחו את קרייג לפשוט חולצה בכל 10 שניות זמן מסך. לפחות זה הסיט את תשומת הלב מכך שמדובר בסרט הכי לא מעניין בסרטי הסדרה. חייבים להודות שכסרט בפני עצמו זהו סרט פעולה עמוק ומרגש: מרגל מיומן ומפקדתו הניצבים מול עברם. כל הדברים שמצויינים כאן לגבי המסרים של מנדז- אכן מסע קולנועי מעניין. אבל לא לשם כך התכנסנו. למרגל בסרט קוראים ג’יימס בונד, בדיוק כמו שלגיבור הסרט “בני האלמוות” קוראים תזאוס, ולגיבורה של “שלגיה והצייד” קוראים שלגיה. סתם שמות מהקנון התרבותי של התרבות המערבית ללא קשר לעלילת הסיפור המקורי שלהם. ג’יימס בונד הוא מרגל כריזמטי וחתיך (לא מחוספס כמו קרייג. לא מיוסר כמו קרייג) עמוס בגאדג’טים מדליקים (לא אקדח ומשדר רדיו. זוועה. איפה המכונית הבלתי נראית?!) ונערות בונד עוצרות נשימה (השחקניות ממש לא סקסיות בעליל בסרט הזה) גם אני מתגעגעת לעלילות המופרכות של פעם. היה בהן חן וקלילות שמתאימה לסרטי מיינסטרים. כתוב כאן “מאז הגעתו של דניאל קרייג לסדרה נראה שמפיקיה ניסו למצוא דרך לברוא את הדמות הזאת מחדש, לעולם עכשווי ומעודכן.” לדעתי הם נכשלו. הסרט נראה כאילו אף אחד לא ממש מבין במחשבים, כולל המומחה. ” חצי השעה האחרונה של “סקייפול” היא אולי מהיפות של הסדרה כולה, והיא בפעם הראשונה מעגלת לנו את ג’יימס בונד כדמות שאנחנו מבינים את מנועי הנפש שלה” ממתי אנחנו צריכים את גיבורי העל שלנו “עגולים”? זה טרנד נוראי של השנים האחרונות ומוציא את כל החשק מסרטי האקשן. מצאתי עצמי ממש בצד של הנבל המסכן, שבמקומו גם הייתי נוקמת נוראות במפקדים שלי וגם מצאתי עצמי סופרת שניות בין סיקוונס הורדת חולצה למשנהו. יוחזר פירס ברוסנן לאלתר!

  17. מר קולנוע 2 אפריל 2015 ב - 13:45 קישור ישיר

    סרט פושר למכביר
    חיקוי מזעזע לסרטי משימה בלתי אפשרית ולטרילוגיית האביר האפל. רק הצילום והמוזיקה נהדרים

  18. דודי מיכ. 9 אפריל 2015 ב - 2:08 קישור ישיר

    אמנם סרט קצת מיובש ושגרתי, אבל עדיין עדיף על שאר סרטי ה”בונד” המקושקשים מין העבר. כמו שהביקורת פה ציינה בצדק רב.
    סם מנדס במאי מצויין. רק צריך תסריטים טובים יותר.
    “ספאקטר” ו”בונד 25″ (שניהם סרטי “בונד”) הולכים להיות סרטיו הבאים.
    וקצת חבל, הבמאי של “אמריקן ביוטי” המופתי ו”לצאת לדרך” המהנה ואנושי,
    טיפה איבד את דרכו בהוליווד. אבל בוא ניתן לוט עוד זמן..
    ויש לבחור אמא ממוצא יהודי, הילד משלנו ! כבוד נוסף ! (:


השאירו תגובה